מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו הריסה גן אירועים: 1. משנת 1999 ניסתה המדינה למנוע הקמת והפעלת גן אירועים במושב הודיה. ביום 19.9.06 בוצע צו הריסה לאחר שכל ההליכים המשפטיים שנוהלו כנגד מי מהנתבעים במטרה למנוע את הפעלת גן האירועים העלו חרס. התובענה הוגשה לחיוב הנתבעים בהוצאות ההריסה ובתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה של שבע שנים קודם להריסה, מיום 18.9.99. הנתבעת 5 הגישה תביעה שכנגד בגין הנזקים אשר נגרמו לה מאופן ביצוע צו ההריסה ומצגי המינהל. עיקר המחלוקת הנה סביב חוקיות ההריסה, שיעור דמי השימוש ושאלת אחריות הנתבעים באופן אישי לשימוש שעשתה הנתבעת 5 במקרקעין. רקע והליכים קודמים 2. הנתבעת 5 (אחוזת אסתר), הינה חברה משפחתית אשר הקימה בשנת 1999 גן אירועים רחב ידיים במקרקעין בשטח של כ- 20 דונם הסמוכים לצומת הודיה הידועים כגוש 2681 חלקות 2,3,4 בחלקה ב' של מושב הודיה, (המקרקעין). במקרקעין, אשר ייעודם חקלאי, נעשה על ידי אחוזת אסתר שימוש מסחרי ממושך כגן אירועים. 3. מרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת והוגדרו בעשרות הליכים קודמים אשר נוהלו כנגד הנתבעים, כולם או חלקם, בכל הערכאות ובשלל הליכים שונים ומגוונים, אשר עיקרם יפורט להלן. ההליך האזרחי העיקרי כנגד כל הנתבעים נוהל במסגרת ת"א (שלום אשקלון) 3144/99, (ההליך האזרחי). ביום 2.1.03 ניתן פסק דין המורה לנתבעים להמנע מלעשות במקרקעין שימוש שאינו חקלאי ובמיוחד להמנע מלעשות שימוש כגן אירועים. עוד ניתן צו להשבת המצב לקדמותו, הריסת המבנים שהוקמו לצורך גן האירועים. סביב ההליך העיקרי נוהלו מספר הליכי משנה לצווי מניעה והליכים לפי פקודת בזיון בית משפט בגין הפרת צווי המניעה והפרת פסק הדין. ערעור על פסק הדין נדחה בבית המשפט המחוזי ובעליון ביום 8.9.05 ברע"א 8323/05. 4. בהליך האזרחי ניתח כב' השופט מ' בר-עם את מעמד הנתבעים בקרקע וקבע ממצאים עובדתיים ומשפטיים המהווים פלוגתא פסוקה אשר ניתן להשען עליה בהליך זה. הנתבע 1, כחבר אגודה של מושב הודיה קיבל את המקרקעין כבר רשות מהאגודה. לטענתו אישרה לו האגודה להקים על המקרקעין גן אירועים תוך שיפעל בהסכמתה להסדיר את השימוש החורג בהם. נפסק שם כי שעה שמקור זכותה של האגודה בהסכם המשולש, היקפה נגזר מזכותה ולא ניתן היה להעביר זכות החורגת מהזכות לשימוש חקלאי. שעה שהמינהל לא אישר את השימוש החורג קמה לו הזכות לדרוש את מסירת המקרקעין לידו. אשר לנתבעים נפסק שם כי הוכח כי נטלו חלק בשימוש החורג במקרקעין (עמ' 8 לפסק הדין). במסגרת ההליך האזרחי העלו הנתבעים טענות ביחס לנזקים שעלולים להגרם להם במידה ויעתר בית המשפט לסעד ההריסה. על טענות אלו ענה בית המשפט (פסקה 42) באמירות שכוחן יפה להליך זה בכל הנוגע לתביעה שכנגד: " בנסיבות אלו מקום בו הנתבעים נוטלים חירות בידם לפעול בניגוד לכל דין, תוך הפרה בוטה של החלטות שיפוטיות, אין לקבל טענתם לעניין ה"נזק" שיגרם באם יושב המצב לקדמותו". הליכי בזיון בית משפט 5. בראשיתו של ההליך האזרחי נתבע רק הנתבע 1 ובהחלטה מיום 12.12.00 בבש"א 5582/00 סקר בית המשפט את טיעוניו של הנתבע 1 בהליכים בגין בזיון הצו הזמני שניתן כנגדו ביום 16.9.99 ומאחר וטען שם כי ילדיו פועלים בניגוד לצו, צורפו יתר הנתבעים לתובענה. במסגרת ההליכים השונים לפי פקודת בזיון בית המשפט קבע בית המשפט המחוזי בעפ"א 9001/00 ביום 11.10.00 כי יש לצרף למסגרת אחת את הנתבע 1 ובניו "כדי למנוע התחמקות בין המערער (הנתבע 1 כאן, ע.כ.) לבין בניו". בהחלטה מיום 30.7.01 בבש"א 3471/00 נקבע כי הנתבעים כולם הפרו את הצווים אשר אסרו שימוש במקרקעין שלא למטרות חקלאיות ונקבע קנס יומי בסך 5000 ₪ כנגד כל אחד מהנתבעים במידה וימשיכו ויפרו את הצווים. ערעור שם על החלטה זו נדחתה בבית המשפט העליון ברע"פ 9115/02 בהחלטה מיום 25.12.02. גם לאחר מתן פסק הדין הוגשה בקשת נוספת לפי פקודת בזיון בית משפט, בש"א 1050/04. בהחלטה מיום 21.11.04, אשר סקרה את הצווים שניתנו כנגד הנתבעים, נפסק כי הנתבעים הפרו את פסק הדין. לא נקבע ממצא ביחס לנתבע 4 בהחלטה זו. ההליך הפלילי והמינהלי 6. במקביל להליך האזרחי מטעם המינהל ננקט הליך פלילי כנגד הנתבע 1 בת"פ (שלום ב"ש) 3587/99 הועדה המקומית לתכנון ובנייה שקמים נ' מלכיאל אהרון ( ההליך הפלילי). בכתב האישום תוארו עבירות הבניה והשימוש במקרקעין. עוד תוארו בכתב האישום הפרות של צו הפסקת עבודות מינהלי מיום 13.4.98 שהוצא לפי סעיף 225 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, (החוק) והפרת צווי הפסקה שיפוטיים מיום 19.4.99 ו- 18.4.00. בהסדר טיעון מיום 16.12.01 נמחקו העבירות של אי קיום צווי הפסקה שיפוטיים ומינהליים והנתבע 1 הודה בעבירות של בניה ושימוש בניגוד לחוק. ניתן צו הריסה שיבוצע עד ליום 12.5.03. ארכה אחרונה לביצוע צו ההריסה ניתנה עד ליום 1.9.04. גזר הדין לא הטיל על המאשימה את ביצוע צו ההריסה. 7. נוכח אי קיום צו ההריסה והמשך השימוש הוגש כנגד נתבעים 1 ו-5 כתב אישום בת"פ (שלום ב"ש) 4095/04 ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום נ' מלכיאל אהרון. כנגד הנתבע 1 בגין אי קיום צו שיפוטי וכנגד אחוזת אסתר בגין השימוש. בגזר הדין מיום 31.3.08 הוטל על הנתבע 1 קנס בסך 400,000 ₪ לתשלום בארבעים תשלומים. (פסק הדין אושר בסופו של יום בעליון ברע"פ 10571/08 ודנ"פ 5155/11). בהליך הפלילי ניתנה ביום 21.4.05 החלטה המטילה את ביצוע צו ההריסה על הוועדה המקומית לפי סעיף 242 (1) לחוק. מגישת הבקשה היתה הועדה המחוזית. הנתבע 1 הגיש בקשה לביטול ההחלטה ולמתן ארכה לביצוע צו ההריסה, לפי סעיף 207 לחוק. בהחלטה מיום 23.2.06 נדחתה הבקשה ונקבע כי על הנתבע 1 לבצע את צו הריסה תוך 30 ימים וניתן היתר לוועדה המקומית לתכנון ובניה "שקמים" לבצע את הצו. ערעורים על ההחלטה נדחו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון בהחלטה מיום 25.7.06 ברע"פ 5986/06, וראוי להביא את דבריו של כב' השופט ס' גובראן שם, כלשונם: "אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. יש לזכור, כי המבקש אינו חולק על תוקפם של צווי ההריסה, אשר ניתנו בהסכמתו, עוד בסוף שנת 2001, במסגרת הסדר הטיעון אליו הגיע עם המשיבה. אף-על-פי-כן, לאורך תקופה ארוכה התעלם המבקש משורה של צווים מינהליים ושיפוטיים שהוצאו בעניין גן האירועים, המשתרע על שטח חקלאי של כ-20 דונם. המבקש המשיך להפעיל את גן האירועים, למרות שלא ניתן לו היתר כדין ותוך שהוא עושה דין לעצמו ושם ללעג ולקלס את הוראות בית-המשפט. בצדק ציינו הערכאות הקודמות, כי אין זה ראוי ליתן למבקש ארכה נוספת, שעה שהאחרון עושה את הוראות בית-המשפט פלסתר, תוך שהוא מפגין זלזול כלפי חוקי התכנון והבניה ומפר בריש גלי את הצווים השיפוטיים להריסת המבנים שעל המקרקעין. בית-המשפט אינו רשאי להשלים עם התנהגות פסולה זו של המבקש, לבל ייצא חוטא נשכר. במילים אחרות, אין זה מתקבל על הדעת, כי כעת תוענקנה למבקש ארכה נוספת, זאת למרות שבמשך תקופה ארוכה הוא נמנע מלציית להוראות בית-המשפט.   דברים אלו ודאי נכונים, נוכח העובדה שהתופעה של בנייה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו. מימדה הרחבים של תופעה פסולה זו, שיש לעוקרה מן השורש, מגבירים את הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה ובפיקוח הדוק על בנייה ללא היתר. בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לביצועם של צווי הריסה במועד שנקבע לכך, זאת בכדי למנוע קביעת עובדות בשטח. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעבר על-ידי בית-המשפט באשר לחשיבות אכיפתם של צווי הריסה: "הפיקוח על הבנייה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק, ומקימים בנינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלסו במשך זמן מה, קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם" (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, 404; ראו גם, רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נח(4) 385 (להלן: פרשת נימר); רע"פ 2618/05 מקום בים בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))."   יוער כי לא נטען בערעורים שם, כי עצם הטלת ביצוע ההריסה על הועדה המקומית היה בחוסר סמכות. לאחר דחיית בקשת הרשות לערער ניתנו שתי החלטות משלימות על ידי בית המשפט העליון. בהחלטה מיום 25.7.06 נקבע כי מניין 30 הימים לביצוע צו ההריסה יחל ביום 15.8.06. בהחלטה מיום 1.8.06 נקבע: "בהסכמת הצדדים אני מחליט בזה כי על המבקש לבצע את צו ההריסה של המבנים נשוא הבקשה לא יאוחר מ - 17.8.06. היה והמבקש לא יעשה זאת המשיבה תהיה רשאית לבצע את צו ההריסה בעצמה כשכל ההוצאות שיהיו כרוכות בכך יחולו על המבקש" יוער כי המשיבה בערעור היא מדינת ישראל ולא הוגבל ביצוע צו ההריסה לועדה המקומית לתכנון ובניה. 8. במקביל לעתירת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לביצוע צו הריסה, פנתה היא לבית משפט השלום בבאר שבע, ב"ש 8738/04 למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק. צו כאמור ניתן ביום 2.2.05 והורה לנתבעים 1 ו- 5 להפסיק תוך 21 ימים את השימוש במקרקעין כגן אירועים. ערעור על החלטה זו נדחה בבית המשפט המחוזי ובעליון ביום 16.11.05 ברע"פ 6819/05. 9. כאמור לעיל, בית המשפט העליון אפשר לנתבע 1 לבצע בעצמו את ההריסה עד ליום 17.8.06. אולם בכך לא תמו ההליכים המשפטיים בהם נקט ובנסיון נואש למנוע את הפינוי ננקטו שני הליכים אזרחיים אחרונים. בג"צ 6309/06 מושב הודיה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות נ' מינהל מקרקעי ישראל. העתירה נדחתה על הסף בפסק דין מיום 7.9.06:            "בבסיס עתירה זו עומד מקרה חמור של זלזול בחוק, בהחלטות בתי-המשפט ובצווים שיפוטיים. ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניין גן האירועים, הופנו אמנם נגד מלכיאל, אשר הקים את גן האירועים והפעיל אותו במשך השנים שלא כדין. עם זאת, אין העותרת יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. העותרת היא במעמד של בר-רשות במקרקעין והיא שהקצתה למלכיאל את הקרקע ואיפשרה לו להקים עליהם את גן האירועים ולהפעילו. יתר על כן, כעולה מן העתירה, העותרת תמכה במשפחת מלכיאל בהקמת גן האירועים, והיתה מודעת היטב להפעלתו ללא היתר כדין. יוטעם, כי העתירה הוגשה ביום 30.7.2006, דהיינו, חמישה ימים בלבד לאחר החלטתו של השופט ג'ובראן, מיום 25.7.2006 (רע"פ 5986/06), שחתמה סופית את ההליכים הפליליים בעניין צו ההריסה השיפוטי שהוצא נגד גן האירועים, בדחותה את בקשת רשות הערעור שהגיש מלכיאל ובבטלה את עיכוב ביצועו של צו ההריסה. כך, משכלו כל הקיצים, החליטה העותרת להניח בצד את ההליכים הפליליים שננקטו נגד מלכיאל, שכבר היה לו יומו בבית-המשפט, ולפתוח בחזית חדשה - שמלכיאל אינו צד לה - באמצעות עתירה זו. ... למעשה, שעה שקיים צו הריסה חלוט, שאין עליו ערעור, מבקשת העותרת, בגדר העתירה שלפנינו, גם צו ביניים שיאסור על ביצוע ההריסה על-פי אותו צו. לדידי, אין מקום לכך שבית-משפט זה יפתח בפני העותרת את הדרך למסלול "עוקף" זה. ... נדמה, אפוא, כי עתירה זו הנה בבחינת ניסיון נוסף "להרוויח זמן" מול המינהל (המשיב 1) ומוסדות התכנון (המשיבים 2-3), זאת הפעם מצדה של העותרת, לאחר שכל ניסיונותיו של מלכיאל בעניין זה כבר מוצו". הנתבע 1 לא אמר נואש לאחר כשלון המסלול העקיף בחסות האגודה ופנה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, בש"א 925/06, בבקשה לעכב את ביצוע צו ההריסה. בין המשיבים בבקשה היתה גם הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. בהחלטה מיום 18.9.06 דחתה כב' השופטת ש' דברת את הבקשה. מועד ההריסה וחוקיותה 10. מפירוט ההליכים המשפטיים לעיל עולה כי ההריסה בוצעה מכח ההליך הפלילי. בת"פ 3587/99 חוייב הנתבע 1, לאחר ארכה, להרוס את המבנים עד ליום 1.9.04. משלא נהרסו המבנים ניתנה ביום 21.4.05 החלטה המטילה את ביצוע ההריסה על הועדה המקומית ובערעור בעליון, על בסיס הסכמת הצדדים, נקבע במפורש בהחלטה מיום 1.8.06, כי במידה והנתבע 1 לא יהרוס את המבנים עד ליום 17.8.06 תהא המדינה רשאית לבצע את צו ההריסה בעצמה כשכל ההוצאות שיהיו כרוכות בכך יחולו עליו. בפועל בוצעה ההריסה ביום 19.9.06 לפנות בוקר. (מבחינת מועד הביצוע , עומד הוא במגבלת שלושת החודשים בסעיף 207 א (ג)). לכאורה רק לועדה המקומית היתה סמכות לבצע את ההריסה (ראה, רע"פ 2889/09 מדינת ישראל נ' ג'האד (1.3.12)). יחד עם זאת הנתבעים מנועים מלהתכחש לחוקיות ההריסה, הן מאחר והוטלה על המדינה בהחלטה מפורשת של בית המשפט העליון והן מאחר ולא טענו במפורש לאי חוקיות בכל ההליכים המשפטיים שיזמו. מעבר לכך, בין אם רשאית היתה המדינה, על ידי המינהל לבצע את ההריסה ובין אם לאו, הטענה כי ההריסה בוצעה בפועל על ידי הועדה המקומית, אשר נעזרה ביחידה הארצית לפיקוח על הבניה, לא נסתרה. לא נסתר תוכנו של המזכר מיום 18.9.06 המופנה לאבי לוי מהוועדה המחוזית מחוז דרום. שעה שלא נמנעה ההריסה בהליך הפלילי, לא ניתן להעלות טענות כנגד חוקיותה בהליך האזרחי. מדיניות משפטית ראויה היא לצור מתאם בין אכיפת דיני התכנון והבניה במישור הפלילי לתביעות הנגררות בהליך האזרחי. אין לאפשר למי שהורשע, ביזה החלטות בית המשפט ולא ביצע את צווי ההריסה שהופנו כלפיו בהליכים אזרחיים ופלילים, לכפור בזכות המדינה לבצע את אשר הוטל עליו ולחייבו לשאת בהוצאות הכרוכות בכך. זכות המדינה לדמי שימוש ראויים - משך השימוש והמשתמשים 11. זכותה של המדינה כבעלת המקרקעין לדרוש ממי שעשה בהם שימוש שלא כדין להשיב את זכייתו, מכח העקרון של עשיית עושר ולא במשפט. די בשימוש שאינו חקלאי בקרקע שמטרתה לשימושים חקלאיים כדי לעמוד בדרישת הדין בנוגע לעשיית שימוש שלא כדין. (השווה רע"א 4630/10 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, (6.10.10), אשר עניינו דומה למקרה דנן). אין חולק כי אחוזת אסתר, באמצעות הנתבע 1, עשתה שימוש רציף במקרקעין עד למועד הריסת גן האירועים ביום 19.9.06. הואיל והתביעה הוגשה רק ביום 9.8.07, לכאורה לא ניתן היה לתבוע דמי שימוש ממועד תחילת השימוש אלא רק לשבע שנים קודם להגשתה, מיום 9.8.00 ועד להפסקת השימוש ביום 19.9.06, קרי שש שנים וחודש, אולם מאחר וטענת ההתיישנות נזנחה בסיכומי הנתבעים לא מצאתי מקום להדרש לה. הנתבע 1 לא הגיש תצהיר בהליך זה, וכאמור לעיל הורשע על פי הודאתו בעבירת בניה ושימוש במקרקעין. בהליך האזרחי נקבע ממצא המחייב את הנתבעים מכח השתק פלוגתא, לפיו עשו כולם שימוש במקרקעין. אף בהליכים אשר נוהלו תוך כדי ההליך האזרחי ואחריו לפי פקודת בזיון בית משפט נקבע כי הנתבעים המשיכו לעשות שימוש במקרקעין, כאמור בהחלטות שנסקרו לעיל אשר קובעות ממצאים לחובת הנתבעים עד ליום 21.11.04.. 12. אמנם אין ממצאים קודמים ביחס לכל התקופה מיום 18.9.99 ועד להריסה, אולם אופי השימוש לא השתנה מראשית ההליכים ועד להריסה. עדויות הנתבעים בהליך שבפני ובהליכים הקודמים היו דומות. הנתבע 1 הינו אב המשפחה. מדובר במשפחה בה לאבי המשפחה תפקיד מרכזי ומשמעותי בחיי בניו. הנתבע 2, הבן הבכור, שימש בפועל כמנהל גן הארועים. מעדותו עלה כי מדובר בפועל בעסק משפחתי וקופה אחת, כיסו של האב, אשר מימן את פעולת הגן והקמתו. הנתבע 2 העיד כי אין לו הכנסות משלו ופונה לאביו כל אימת שנדרש למימון פעולותיו. הטענות בהליך זה כי הנתבעים 2 עד 4 היו שכירים בלבד מנוגדות לטענות הנתבע 1 בהליכי בזיון בית משפט שם טען כי בניו השקיעו כספים בהקמת הגן ולכן אין באפשרותו לבצע את צו הפסקת השימוש. לאור טענות אלו צורפו הבנים כנתבעים בהליך האזרחי וניתנו כנגדם צווי מניעה, צווים בדבר בזיון בית משפט ובסופו של יום פסק דין הקובע כי עשו שימוש במקרקעין. נראה כי גם מכח השתק טיעון מנועים הנתבעים לטעון כי לא עשו שימוש במקרקעין. אף ממכתבי הנתבעים, ת/14 עד ת/16, עולה כי מדובר במיזם משפחתי הפועל ללא הפרדה ממשית בין האישיות המשפטית עימה התקשרו החוגגים לבין חלוקת הרווחים בין בני המשפחה. הטענות להשתכרות של הנתבעים 2 עד 4 בתלושי שכר בלבד, מעבר לעובדה שלא הוכחו בראיות, אין בהן כדי לחלץ הנתבעים מאחריות אישית לשימוש במקרקעין. מעדות הנתבע 2, עולה בבירור כי השקיע כספים מהונו או הון אביו או הון משפחתי, ומאחר והנתבעים לא טרחו לחשוף את הכנסות המשפחה במשך השנים ומקור המימון של פעולת הגן, לא נסתרה הטענה כי העסק המשפחתי פעל כמעין שותפות שכל שותפיה נהנו מרוויחה וכפועל יוצא אחראים לשאת בעלות השימוש במקרקעין. 13. אין לבחון את סוגיית חיוב המשתמש במקרקעין במשקפי הרמת המסך בדיני החברות, אלא יש לשאוב את החיוב מהתכלית הרחבה יותר של עשיית עושר ולא במשפט ואכיפת דיני התכנון והבניה, המדגישים את הצורך למנוע מהחוטא להנות מפרי עוולתו (השווה סעיף 219 לחוק). בסעיף 208 (א) לחוק הורחב גדר הנושאים באחריות פלילית לעבודה או שימוש לגורמים רבים, גם למשתמש בפועל במקרקעין. האחריות מוטלת אף על אדריכל, מהנדס, קבלן וסוכניו ורק שם הוחרגו עובדים. בבוא בית המשפט למצוא את האחראים לחבות אזרחית לשימוש חורג במקרקעין ניתן לנקוט בפרשנות רחבה ולחייב כל מי שקשור בקשר אמיץ למשתמש במקרקעין. מאחר ומצאתי כי כל הנתבעים נטלו חלק פעיל בניהול והפעלת גן הארועים, כיחידה משפחתית מלוכדת, חייבים הם ביחד ולחוד באחריות לשימוש שנעשה במקרקעין למשך כל תקופת הפעילות עד להריסת גן האירועים. שיעור דמי השימוש וטענות הגנת הנתבעים 14. התובעת עתרה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש בשיעור שנתי של 6% משווי הקרקע, בצירוף מע"מ. מדובר בשיעור המשקף דמי שימוש שנתיים בשיעור של 5% בתוספת 1%, נוכח שימוש ללא היתר. השיעור הנתבע נסמך על החלטת הנהלת המינהל מיום 17.11.04. בהחלטה האמורה פורט ההגיון מאחורי השיעור האמור: "תשלום דמי שימוש בגין שימוש בקרקע שלא כדין, ללא הסדר חוזי עם המינהל, לא יכול שיפחת מתשלום דמי שימוש בגין שימוש שאושר והוסדר על ידי המינהל מבעוד מועד. בגין הקצאת קרקע גובה המינהל תשלום בשיעור 91% (בכפוף להנחות אזורי עדיפות), אשר מהווה היוון של דמי חכירה שנתיים בשיעור של 5% מערך הקרקע, בריבית שנתית של 5%. לפיכך, תשלום דמי שכירות/שימוש ראויים בגין שימוש ללא הסדר חוזי, לא יכול שיפחת מן השיעור המלא לשנה, קרי 5%." עתירתו של התובע סבירה וראויה ולא מצאתי מקום לאמץ את טענות הנתבעים כי יש להימנע מהכללת רכיב עונשי או כי יש לחשב את שווי דמי השימוש לפי שיעור דמי חכירה בהנחה והקרקע היתה מוחכרת ל- 49 שנים. חיזוק לגישה זו ניתן בבג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, (9.6.11), פסקה 113. 15. בכל הנוגע להליכי התכנון להכשרת הבניה, באף שלב לא ניתנה לנתבעים ההבטחה מטעם המינהל כי יסכים לאשר את השימוש החורג במקרקעין. גם בסיכומי הדיונים מיום 18.1.04 ו-6.8.03 (נ/1-נ/2) אליהם הפנו הנתבעים, למרות נכונות לבחון בחיוב את האפשרות להסדיר את השימוש החורג, בסופו של יום נדחו הבקשות וגם תקיפה מינהלית של החלטות התכנון נכשלה. לא מצאתי רבותא בהבדל בין נ/1 לסיכום אותה פגישה שצורף כנספח ו' לתצהירו של מיכאל דהן ובו במקום לציין כי מדובר בסיכום צויין כי: "מוצע על ידי עו"ד היכל.." והוסף כי כל הסיכום כפוף לאישור המוסדות המוסמכים במינהל. מאחר וממילא היה ברור לנתבעים לכל אורך הדרך כי רק החלטות רשמיות יאפשרו את השימוש החורג ומאחר וה"סיכום" נערך לאחר הפרה בוטה של החלטות בית המשפט, אין בסיס לראות בסיכום כהבטחה מחייבת מטעם המדינה. לא מצאתי בסיס לטענת ההגנה של הנתבעים כי סכום ששילמו לטענתם למשקם מכח הסדר עמו היווה תחליף לדמי שימוש למינהל. הנתבעים הפנו להסכם פשרה בת"א (שלום תל-אביב) 97843/01 אשר לטענתם קיבל תוקף של פסק דין. יוער כי הוגש הסכם שלא נחתם על ידי התובע שם, כונס הנכסים, עו"ד טפר, ולא צורף אישור מוסמך כי אכן ניתן פסק דין שם. אף ההסכם לגופו, אשר לא הוכח שיעור התשלומים הנטענים שנשאו הנתבעים מכוחו (צורפה רק כרטסת המעידה לכאורה על תשלומים ממאי 2003 ועד לנובמבר 2005), אינו כובל את שיקול דעתו של המינהל ונעדר סמכות לעשות כן. כל תכליתו של ההסכם היה להסיר, תמורת תשלום חודשי עבור חובות האגודה, את התנגדות המשקם לקבלת היתרים להפעלת גן האירועים וצמצום צו המניעה כנגד האגודה, תוך החרגת המקרקעין מהצו שמנע מהאגודה למכור נכסיה. לא הוכח כי הכונס העביר הסכם זה לאישור המינהל וממילא ההסכם אינו מטיל על הכונס את האחריות לקבלת ההיתרים והעניין מסור לשיקולו של המינהל. 16. לצורך אמדן דמי השימוש כאחוז משווי הקרקע יש לחלץ את שווי הקרקע. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתה של השמאית נורית ברנר, אשר ערכה שומה המבוססת על גישת ההשוואה לנכסים אחרים וגישת היוון ההכנסות, ואמדה את שווי הקרקע בסך של שני מיליון ₪. מטעם הנתבעים הוגשה שומה של השמאית ורדה הראל אשר התייחסה לשיקולים דומים אולם מצאה כי שווי הקרקע עומד על 1,200,000 ₪ בלבד. לאחר עיון בחוות הדעת ושמיעת העדויות, מאמץ אני הערכתה של השמאית מטעם התובעת. בחקירתה הבהירה את השיקולים שעמדו לנגד עיניה, ופרטה את ההשוואות והאיזונים שערכה כדי להוציא תחת ידיה שומה שקולה המאזנת בין פוטנציאל ההכנסה מהגן אל מול השוואה לנכסים דומים, למרות העדרם של נכסים רבים דומים. מנגד, לא ניתנו הסברים לעובדה כי שמאית הנתבעים אמדה רק חלק קטן מהשטח ולא נתנה משקל מספיק להיקף השטח שנעשה בו שימוש, לרבות לחניה רחבת ידיים. לפיכך זכאית התובעת לדמי שימוש בשיעור שנתי של 6% משווי קרקע של שני מיליון₪, קרי 120,000₪ לשנה למשך 7 שנים, סך של 840,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, וסך של 970,200 ₪ בצירוף מע"מ כאמור בכתב התביעה. לא מצאתי כי ישנה חובה לשום את שווי הקרקע לכל שנה ואף הנתבעים לא תמכו חוות הדעת מטעמם בחישוב דומה. ממילא לבית המשפט סמכות לאמוד את דמי השימוש כאשר סופקו נתונים מספקים לעשות כן. גם אם לא אאמץ את שווי השימוש כנגזרת של שישה אחוזים משווי הקרקע, התוצאה הנ"ל משקפת דמי שימוש חודשיים של 10,000 ₪ לצורך שכירות שטח של כ - 20 דונם, עלות של 500 ₪ לדונם מהווה אמדן ראוי ואף על הצד הנמוך. הוצאות הפינוי 17. בתמיכה לעלות הפינוי צרפה התובעת כתב המחאת זכות מיום 11.6.07 מטעם היחידה לפיקוח על הבניה במחוז דרום אל המינהל, כמי שמימן מתקציבו את הוצאות ההריסה והפינוי. לא מצאתי מקום להטיל ספק בזכותה של המדינה לגבות מהנתבעים את עלות הפינוי, בין אם מכח המחאת הזכות ובין אם מכח נשיאה בהוצאות מטעם זרוע של המדינה. המינהל ומשרד הפנים הינם גופים של המדינה ומאחר וסיפקו עזרה לוגיסטית לועדה המקומית אין הנתבעים זכאים להנות מפטור מחובת התשלום, גם אם קיימת הפרדה משפטית בין אישיות הוועדה המקומית למדינה. אשר לשיעור ההוצאה, צורפה חשבונית של הקבלן המבצע, י.ע.ז. חברה לבניה ופיתוח בע"מ, על סך של 177,321 ₪, מספטמבר 2006. בחשבונית מפורט היקף החיוב המורכב, בין היתר, מעלות של 60 פועלים, 50 מיכלי אחסון, שלושה שופלים ושלוש משאיות. אמנם לא צורף תצהיר של האדם אשר אישר את ביצוע התשלום בפועל אולם בעדות המפקח אפי שלמה הבהיר הוא כי מדובר בקבלן אשר זכה במכרז למתן שירותים למינהל בתקופה מסוימת ומאחר והוציא חשבונית יש להניח כי שולמה. בענין זה, מאחר ואף הנתבעים אינם חולקים כי הגיע להריסה כח פינוי אשר כלל שוטרים, עובדים שופלים ומשאיות, ומאחר ויש להניח כי הקבלן והעובדים לא ביצעו העבודות ללא תמורה מהמינהל, עצם העדרה של הוכחת התשלום אינה פוטרת הנתבעים מחובתם לשאת בעלות שהוכחה בחשבונית האמורה. אשר על כן חבים הנתבעים בפיצוי התובעת בגין עלות הפינוי בסך של 177,321 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. התביעה שכנגד 18. אחוזת אסתר הגישה תביעה שכנגד על סך של 1,500,00 ₪, כנגד המינהל, משרד הפנים והועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום. עילת התביעה שכנגד הינה אי חוקיות ההריסה, רשלנות בביצוע ההריסה עצמה והתנערות המינהל מהסכמות מכוחן נשאה אחוזת אסתר לריק בהוצאות יועצים, תשלום לאגרות בניה ולמשקם. בכל הנוגע לתביעה שכנגד בסך 100,000 ₪ בגין הוצאות שנגרמו עקב חזרת המינהל מהסכם עם אחוזת אסתר, לא מצאתי יסוד לתביעה זו. התשתית העובדתית לטענה זו נשענת על אמירה של הנתבע 2 כי נוהל משא ומתן במטרה להכשיר את הבניה בהתאם להחלטה מספר 949 של מועצת המינהל, שעניינה החכרת קרקע למטרות תעסוקה במשבצות ישובים חקלאיים. לא מצאתי בכל המסמכים וההליכים המשפטיים יסוד לטענה כי ניתנה הבטחה כי יוכשרו העבירות שביצעה אחוזת אסתר והנתבעים. מנספחי תצהירו של מיכאל דהן עולה כי בהתכתבות המינהל מיום 23.6.03 היתה נכונות לשקול הסדרת גן האירועים בתנאי שיופסק השימוש לאלתר ותנאים נוספים שנקבעו שם. הודגש כי לא מדובר בהבטחה לאישור והעניין יובא לדיון והחלטה במוסדות המוסמכים במינהל. ביום 13.8.03 נשלחה הודעה לב"כ הנתבעים כי הנהלת המינהל החליטה ביום 6.8.03 לדחות את הבקשה לקבלת היתר לשימוש חורג, ואף הושבה ערבות בנקאית בסך 150,000 ₪. גם לאחר ניסיון נוסף בדיון מיום 20.1.04 נמסרה הודעה ביום 22.4.04 כי נוכח המשך השימוש והבניה במקרקעין המינהל לא ידון בבקשות לשימוש חורג במקום. בהעדר הבטחה מחייבת מצד המינהל אין יסוד לתביעה שכנגד בגין הוצאות בהן נשאה אחוזת אסתר נוכח הסתמכות נטענת על הבטחות המינהל. הכרה בזכות אחוזת אסתר לשיפוי בגין הוצאות שנועדו להכשיר עבירות בניה ושימוש מנוגדת למדיניות האכיפה הנלחמת כנגד התופעה הפסולה של "נעשה ולאחר מכן נכשיר", (ראה בג"צ 696/09 חזיז נ' מינהל מקרקעי ישראל, (23.2.11)). גזירה שווה יש להחיל על הדרישה לפיצוי בגין תשלומים ששולמו מכח ההסדר עם הכונס לנכסי האגודה מטעם המשקם. ראשית, לא הוכח כי שולמו כל התשלומים שנטענו בתצהיר. התובעת שכנגד הפנתה רק לכרטסת המעידה לכאורה על חלק מהתשלומים. גם אם שולמו התשלומים הנטענים אין לתובעת שכנגד זכות לקבלת שיפוי בגין הוצאות אלו אשר לא היו על דעת המינהל או בגין מצגיו. הנזק בגין ההריסה ואופן ביצועה 19. לטענת התובעת שכנגד השקיעה בגן האירועים סכום העולה על 4,500,000 ₪ ולו היו מאפשרים לה להשלים בעצמה את פירוק הציוד, היתה מצילה ציוד בשווי של 2,800,000 ₪ לצרכי אגרה נתבעו רק 1,400,000 ₪ בגין נזקים אלו הנתמכים בחוות דעתו של המהנדס קליגסברג. יש טעם בעמדת המדינה כי קיים קושי בהכרה בעילת תביעה לפיצוי בגין השקעות שבוצעו ללא היתר בניגוד לדין ואשר הנתבעים ואחוזת אסתר צוו ממילא להרוס אותם בכוחות עצמם. שעה שאחוזת אסתר הביאה על עצמה את ביצוע ההריסה על ידי המדינה, בהמנעות הנתבע 1 מביצוע ההריסה במועד שצווה לעשות כן, יש בסיס לטענת המניעות ביחס לעצם הזכאות לפיצוי. (ראה אמירות בית המשפט העליון בע"א 1145/11 מפעלי תרנ"א מלונות ונופש בע"מ נ' מדינת ישראל, (15.1.13)). מקובלת עלי השוואת המדינה לפסיקה השוללת פיצוי בגין הפקעה ממי שעשה שימוש בלתי חוקי בנכס. רע"א 1054/03 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' בדיחי, פסקה 4, 8.6.03 : " אין להשלים עם הפרה בוטה של דיני התכנון והבנייה ושל דיני רישוי העסקים. יתכן שאוזלת היד של הרשויות באכיפת דינים אלה ראויה לגנאי, אך אין להשלים עם מצב בו יתמרצו דיני פסיקת הפיצויים בגין הפקעה להפר את דיני התכנון והבנייה, ואת דיני רישוי העסקים, ויתגמלו את מפרי החוק". עמדה זו יפה מקל וחומר כלפי מי שרמס את הוראות החוק, זלזל בפסקי דין והחלטות של כל הערכאות ולאחר שבנה ועשה שימוש בניגוד לחוק, תובע פיצויים בגין הריסת רכושו שנבנה ללא היתר ומבלי שקיים החלטות בהליכים אזרחיים ופליליים אשר חייבו אותו להרסו. מי שרמס את החוק אל לו להתפלא כי בסופו של יום נרמס על ידי הפעלת מלוא עצמתה של המדינה אשר עמדה על מיצוי הדין עמו. כאמור לעיל, ביצוע הריסה בפועל קשה כקריעת ים סוף ודווקא ההליך המשלים של תביעת דמי שימוש והוצאות ההריסה צריך לחבור להליכי האכיפה הפליליים ולהוביל להרתעה יעילה לצורך עמידה על דיני התכנון והבניה. אכן אין תכליתו של הליך זה ענישה נוספת, אלא השלמת המהלך המונע מהחוטא לצאת נשכר, אולם בבסיסו נעוץ הצורך למנוע את רווחיות העבירה. לפיכך, רק במידה ופעולת ההריסה מבוצעת ברשלנות ברורה תוך אדישות לרכוש העבריין והאפשרות כי יכול הוא להציל חלק מרכושו, ניתן להכיר בעילת תביעה. 20. תצהירו של נתבע 2 התומך בתביעה שכנגד אינו מפרט כלל את הרשלנות המיוחסת לנתבעות שכנגד. כל שנטען הוא כי הנתבעים החלו לפרק בעצמם את המבנים ולא אפשרו להם להמשיך ולהציל חלק מהרכוש שניתן לעשות בו שימוש חוזר. בעדות הנתבע 2 חזר וטען כי המדינה רמסה את גן האירועים ולא רק הרסה ואף הועלתה לראשונה טענה כי ציוד שהנתבעים פרקו ואחסנו בחניה, נרמס במזיד לאחר פירוקו. לאור פירוט ההליכים המשפטיים בהם נקטו הנתבעים, אין להלין על הנתבעים שכנגד כי לא ראו בפעולות שהחלו לבצע הנתבעים כקיום פסק הדין שהורה על הריסה. כזכור, לנתבע 1 ניתנה ארכה אחרונה להרוס את המבנים עד ליום 17.8.06, גם אחריה לא אמר נואש ופנה בהליכים משפטיים נוספים. אומנם בשעות הערב, טרם הגיע כח הפינוי וההריסה, נערכו עבודות שונות אשר ביצעו הנתבעים וחלקן תועדו בצילום הוידאו שהוגש. עיון בסרט מלמד כי החלו בביצוע עבודות הריסה מבוקרות, במבנים המקיפים את האולם המרכזי. ניתן להבחין ברחבת החניה כי נערם בה ציוד שפורק מהאולם, המטבח נחזה להיות ריק מציוד והנתבעים הורסים חלק מהמבנים ההיקפיים. אף נשמעת אמירה כי על הנתבעים להפסיק את ההריסה מאחר ולא האמינו כי המדינה אכן תפעל לביצוע ההריסה בכוחות עצמה. לא הוצגו ראיות בדבר טענות הנתבעים בעת ביצוע ההריסה כנגד אופן ביצועה או בקשות לאפשר לנתבעים להשלימה בכוחות עצמם, למעט רסיסי טענות שעלו בחקירה הנגדית, אשר אין בכוחן להוות הוכחה לרשלנות בעת ביצוע ההריסה. עולה כי התובעת שכנגד לא הוכיחה רשלנות באופן ביצוע ההריסה ואין בידי לקבל הטענה כי נרמס ציוד שלה לאחר שפורק. שעשה שלא נהרס המבנה במועד שנקבע בפסקי הדין בהליך האזרחי והפלילי ובהחלטות השונות שהורו לעשות כן, אין לתובעת שכנגד עילה לדרוש פיצוי בגין האולם והציוד שהנהרס ואשר ניתן היה לטענתה להצילו. גם לגופו של עניין לא הוכיחה התובעת שכנגד את היקף הציוד והרכוש שנהרס ואשר היה ניתן להצילו. עצם ההשענות על חוות דעת האומדת את שווי הציוד, אינה תחליף להבאת ראיות המפרטות את הציוד שנהרס. בהעדר פירוט כאמור, אין לחוות הדעת תשתית עובדתית עליה ניתן לבססה. גם חוות הדעת לגופה אינה מבססת כראוי את עלות הציוד שנהרס ואשר ניתן היה לנצלו לשימוש חוזר או מכירה. רק עמוד 8 לחוות הדעת רלבנטי לתביעה שכנגד ובו נטען כי ניתן היה לפרק מהמתחם ציוד בשווי של 1,623,594 ₪. המומחה הפנה לציוד שלא הוכח כלל שנהרס ואף הפנה ללא פירוט לטופס פחת לצורכי מס. לפיכך, בהעדר הוכחה פרטנית של הציוד שנהרס ובהעדר הוכחה כי נהרס בגין מחדלי הנתבעים שכנגד, לא מצאתי בסיס לתביעה שכנגד. סוף דבר 21. התביעה לדמי שימוש ראויים והוצאות הפינוי מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 970,200 ₪ בגין דמי שימוש ראויים במקרקעין וסך של 177,321 ₪ בגין הוצאות הפינוי. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה. בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ₪. התביעה שכנגד נדחית. מאחר והוטלו הוצאות ושכר טרחה בתביעה העיקרית בשיעור ניכר יעמוד שיעור ההוצאות בגין דחיית התביעה שכנגד על סך של 20,000 ₪. הריסת מבנהצו הריסהאולם / גן אירועיםצווים