מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו עשה לביטול רישום בעלות על רכב: תביעה למתן צו עשה, המורה לבטל רישום רכב על שמם של הנתבעים 3 - 4, לקבוע כי הרכב הוא בבעלותה של התובעת ולהורות על רישומו על שמה, וכן להורות לנתבעים להחזיר את הרכב להלן עיקרי הדברים: התובעת היא חברה העוסקת בעבודות עפר ובהסעות. בבעלות התובעת הייתה משאית מרצדס מ.ר. 85-33458 עם גרר (להלן: הגרר). התובעת מכרה את הגרר לוותד. רישום הבעלות במשאית נותר על שמה של התובעת. לטענת התובעת, לא שולמה לה תמורה בגין הגרר. וותד העביר את הגרר לאחמד מחאג'נה (הנתבע 2) (להלן: אחמד). אחמד מכר את הגרר לנתבעים 3 - 4 (להלן: מחמוד ורוחא). ביום 24.9.10 הועברה הבעלות בגרר במשרד הרישוי, משמה של התובעת לשמו של מחמוד. כמו כן, נרשם שעבוד על שמה של רוחא. זה המקום לציין כי רוחא (שעל פי הנטען היא קרובת משפחה - עמ' 25 ש' 16) הוזמנה כדין. (הוגשו אישור מסירה ותצהיר מוסר לפיהם כתב התביעה וההזמנה לדיון נמסרו ביום 10.10.11) אך היא לא התייצבה לדיונים ולא הגישה כתב הגנה. השאלות במחלוקת 3. האם קיים פגם בזכות הקניין של וותד, ובמילים אחרות: האם וותד לא שילם לתובעת את התמורה בגין הגרר. 4. בהנחה שקיים פגם בזכות הקניין של וותד, האם אחמד, ולאחריו מחמוד ורוחא, רכשו את הגרר בתנאי תקנת השוק והאם התובעת הסכימה להעברת הבעלות בגרר לאחמד או לבא מכוחו. העדויות 5. אף שוותד הגיש כתב הגנה ותצהיר, הוא לא התייצב ביום ההוכחות, ובהחלטה מאותו יום קבעתי כי תצהירו לא ישמש כראיה. משכך הם פני הדברים, ניתן היה לקבל את גרסת התובעת במלואה, לפיה וותד לא שילם לה את תמורת הגרר, ואולם מאחר שמערכת יחסים זו משליכה על זכותם של הנתבעים, אסקור את העדויות שהובאו. 6. מטעם התובעת העידו תחריר סולטאן (להלן: תחריר) וכוסאי סולטאן (להלן: כוסאי), שניהם מנהלים של התובעת. תחריר העיד כי במועדים הרלבנטיים לתובענה, לא היה בעל מניות או מנהל של התובעת (עמ' 5 - 6). 7. תחריר העיד כי פרסם את הגרר למכירה, ובעקבות הפרסום הגיע וותד, עמו הייתה לו היכרות מוקדמת. בחקירתו הנגדית של תחריר התברר כי קודם לוותד, הגיע אחמד למשרדו. באותה פגישה, אחמד סיפר לו על בעיות שהתעוררו עם וותד. בסופו של דבר, השניים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, והעסקה לא יצאה אל הפועל (עמ' 7 ש' 11 ואילך). אחמד גם אישר כי הוא ותחריר נפגשו קודם לכן בקשר לרכישת רכב (עמ' 17 ש' 30 - 32). בתאריך 1.6.10 התקיימה פגישה בין תחריר לבין וותד, שבסיומה הוסכם כי הגרר יימכר לוותד תמורת סך של 230,000 ₪. לפי ההסכמה, התחייב וותד לשלם את התמורה באמצעות העברת אוטובוס איווקו (להלן: האוטובוס), שהצדדים העריכו את שוויו בסך של 150,000 ₪, וכן תשלום סך של 80,000 ₪. באותו מעמד, התובעת מסרה לוותד את החזקה במשאית, קיבלה את החזקה באוטובוס וכן שיקים דחויים בסך של 80,000 ₪. וותד הצהיר כי האוטובוס בבעלותו, והוא מתחייב להעביר את הבעלות בו על שם התובעת, בתוך שבועיים. במקביל, תחריר התחייב בשם התובעת להעביר את הבעלות במשאית כנגד העברת הבעלות באוטובוס ופירעון השיקים. 8. סמוך ליום 10.6.10, כך לפי עדותו של תחריר, עוד בטרם ידע כי קיימת בעיה בתמורה שניתנה על ידי וותד, שוחח תחריר עם וותד. הרקע לשיחה היה חששו של תחריר, כי עבירות תנועה, קנסות או חיובים בגין הגרר יחולו על התובעת, אף שהגרר כבר נמסר לוותד. לפי עדותו של תחריר, וותד השיב כי הוא מסר את הגרר לאחמד, ומסר לתחריר את פרטיו. לאחר שהאחים סולטאן פנו לאחמד הודיע להם האחרון כי "אין מה לדאוג", וכי הוא יחתום על תצהיר המאשר שכל חיוב הקשור לגרר, יחול עליו. 9. אחמד עצמו העיד כי ביום 6.6.10 רכש את הגרר מוותד, במסגרת עסקת חליפין בין השניים. ערכו של הגרר נקבע על סך של 200,000 ₪, ששולם כך: 85,000 ₪ קוזזו בגין רכב מרצדס שאחמד העביר לוותד, 103,000 ₪ קוזזו בגין חוב ישן שוותד היה חייב לאחמד, והיתרה בסך 12,000 ₪ שולמה במזומן. אחמד הציג את ההסכם שנחתם בינו לבין וותד ביום 6.6.10. בחקירתו הנגדית אחמד ציין כי אין לו אסמכתאות בקשר לבעלות על המרצדס, שניתנה כתמורה או בקשר לחוב, שנמחל כנגד הגרר (עמ' 19). אחמד העיד כי ידע על כך שוותד רכש את הגרר מהתובעת. ביום 10.6.10 הגיע אחמד למשרדו של עו"ד פדילה, ושם הוא חתם על תצהיר. בחקירתו הנגדית אחמד טען כי בטרם רכש את הגרר מוותד, הוא פנה לתחריר על מנת לברר את מצבו של הגרר. לפי עדותו של אחמד, "אמרתי לו שאני קניתי את הגרר מוותד. אני קניתי אתמול (הדגשה שלי - מ.ב.), ואם יש בעיה, שיגיד לי. הוא אמר שאין שום בעיה. הוא ביקש שאבוא לחתום על תצהיר (התצהיר מיום 10.6.10 בדבר אחריות לעבירות או חיובים בגין הגרר - מ.ב.)" (עמ' 18 ש' 2 - 5). לפי עדותו של אחמד, במעמד החתימה על התצהיר נכחו תחריר ובנו (עמ' 19). 10. התצהיר המדובר, מיום 10.6.10, הוא תצהיר שבו אישר אחמד כי רכש מהתובעת את הגרר, זאת בתאריך 6.6.10. עוד אישר אחמד כי החל מאותו מועד, הוא אחראי לכל שימוש בגרר, בין אם עבירות תעבורה, קנסות או חיובים בגין נסיעה בכביש 6. 11. כפי שניתן לראות, אחמד הצהיר שרכש את האוטובוס מהתובעת. תחריר העיד כי הוא וכוסאיי לא ייחסו חשיבות לאמירה זו, מאחר שייחסו חשיבות אך ורק לכיסוי בנוגע לאחריות בגין תאונות ודוחות הקשורים לגרר. 12. השלב הבא במסכת העובדות, הוא גילוי המרמה מצד וותד. כוסאיי העיד כי בתאריך 28.6.10, עת נהג באוטובוס, הוא עוכב ע"י המשטרה, ונמסר לו שהאוטובוס גנוב. תחריר העיד כי ביצע בדיקה, שבסופה הגיע לבעלים הרשום של האוטובוס, בני הסעות בע"מ, שם נמסר לו שוותד לקח את האוטובוס במרמה. 13. זה המקום לעבור לעדותו של מר בני ניסים, הבעלים של בני הסעות בע"מ. ניסים העיד כי מכר את האוטובוס לוותד תמורת שתי המחאות, שניתנו לתאריכים של מספר ימים קודם לכן (הוצגו שתי המחאות, שחזרו מסיבת "ניתנה הוראת ביטול", בסך של 50,000 ₪ ו- 70,000 ₪, לזמני פירעון של 10.6.10 ו- 15.6.10 בהתאמה). ניסים העיד כי לאחר ביצוע העסקה, הבין שוותד הוא נוכל, פנה למשטרה, אך המשטרה לא התערבה בטענה שעסקינן בסכסוך עסקי. מכל מקום, ניסים איתר את האוטובוס שהיה בקרבת מקום, והשבית אותו. זמן מה לאחר מכן, וותד הגיע והציע לניסים לשלם בכסף מזומן תמורת האוטובוס. השניים נסעו להרצליה, ואז, ליד סניף בנק הפועלים, וותד הדף את ניסים מתוך האוטובוס, וברח עם האוטובוס. לאחר כחודש, האוטובוס אותר והוחזר לניסים (עמ' 4). 14. לאחר שהאוטובוס נתפס והוחזר לניסים, תחריר - לפי עדותו - פנה לוותד, קָבַל על המרמה, ודרש ממנו להחזיר את הגרר. וותד הודה שהעביר את המשאית לאחמד, ובניסיון להרגיע את תחריר, הסכים כי עד שהתובעת לא תקבל את כספה, הבעלות במשאית תיוותר שלה. בחקירתו הנגדית, תחריר טען כי אז לראשונה נודע לו שהגרר עבר לחזקתו של אחמד (עמ' 10 ש' 33, עמ' 11 ש' 1 - 3). ביום 7.7.10 נחתם זיכרון דברים בין התובעת לבין וותד. במעמד חתימת זיכרון הדברים נכחו תחריר, כוסאיי וותד. כוסאיי חתם בשם התובעת על זיכרון הדברים (עמ' 12 ש' 8, עמ' 15 ש' 26). בזיכרון הדברים נכתב כי התובעת תקבל את תמורת הרכב בהמחאות דחויות (הראשונה בהן ביום 20.8.10). כמו כן, נכתב כדלקמן: "4. המוכר מצהיר כי מוכן הוא להתייצב במשרד רישוי ו/או בסניף רשות הדואר ו/או בכל מקום אחר ולחתום על כל מסמך הדרוש לשם ביצוע העברת בעלות ברכב וזאת עם גמר כל התשלומים ופירעון כל השקים נשוא הסכם זה. 6. במידה והקונה לא יעמוד בהתחייבותו על פי הסכם זה, יהא המוכר רשאי לבטל את החוזה ואז יהא על הקונה, להחזיר את הרכב לידי המוכר, והמוכר בתורו יעביר בחזרה את הכספים ששולמו בניכוי פיצוי מוסכם... 7. במידה והקונה לא יעמוד בתנאי כלשהוא מתנאי ההסכם, המוכר יהא רשאי לתפוס את הרכב ולקבלו בחזרה לידיו... 8. הקונה מצהיר ומאשר כי קבל לידיו את הרכב ביום 1.6.10 בשעה 10:00 בבוקר, וכי הוא אחראי לכל עבירת תעבורה ו/או כל פעולה אחרת אשר בוצעה עם הרכב, לרבות נסיעה בכביש 6". בחקירתו הנגדית, תחריר העיד כי מטרת החתימה על זיכרון הדברים הייתה להגן על כספה של התובעת (עמ' 12 ש' 16 - 20). 15. בדיעבד, התברר לתחריר כי ההמחאות שנמסרו לו הן המחאות שנמשכו מחשבון מוגבל, ואין להן ערך כלשהו. תחריר נשאל האם הודיע על ביטול זיכרון הדברים עם וותד, והשיב כי לא שלח הודעה בכתב על ביטול זיכרון הדברים (עמ' 12 ש' 29) 16. בנקודה זו ראוי לציין כי וותד - בתצהירו - העלה גרסה לפיה לאחר שההמחאות חוללו, פנה אליו תחריר וביקש ממנו לסייע בעסקה של רכישת מרצדס, חלף ההמחאות שחוללו (להלן: עסקת המרצדס). הכוונה, כך לפי תצהירו של וותד, הייתה כי וותד ישלים את המחיר עבור המרצדס, עד לגובה התמורה בגין הגרר. כאמור, בהיעדרו של וותד, תצהירו לא שימש כראיה, ואולם בתיק נותר תצהיר תשובה שנתן תחריר לגרסה זו. תחריר הבהיר כי אכן הסכים לעסקת המרצדס, אך בסופו של דבר וותד הונה אותו גם בעסקה זו, ותחריר הוא שהשלים את התמורה בגין עסקת המרצדס. לתיק בית המשפט הוגשו מסמכים מעסקת המרצדס, נ/1 ו- נ/2, לפיהם ההזמנה של המרצדס בוצעה ביום 13.11.00, ובאותו מועד שולמה בגינה גם המקדמה (בסך של 10,000 ₪). כאמור, בהיעדר גרסה של וותד, ולאחר שתחריר צירף לתצהירו המשלים ראיות, על כך שהתובעת עצמה שילמה את מחיר המרצדס, אני קובעת כי תמורת הגרר לא שולמה על ידי וותד באמצעות עסקת המרצדס. 17. כאשר התברר לתחריר שההמחאות שניתנו הן ללא כיסוי, הוא יצר קשר עם אחמד, הודיע לו כי הגרר שייך לתובעת, ודרש לקבלו בחזרה. אחמד סירב, בטענה שקיבל את הגרר כנגד חוב. 18. כעת, למכירת הגרר מאחמד למחמוד ולרוחה: אחמד העיד, כי ביום 4.7.10 מכר את הגרר למחמוד, בנו, וכן לרוחה. מאחר שרוב תמורת הגרר שולם על ידי רוחה, נרשם שעבוד לטובתה. מחמוד הצטרף לעדות זו, וציין שרכש את הגרר בתמורה מלאה ובתום לב. אחמד ומחמוד צירפו את זיכרון הדברים שנערך ביניהם, בקשר עם מכירת הגרר למחמוד ולרוחה. אחמד העיד כי ההסכם הודפס על ידי בחורה בשם אורנית במגרש של גרר (עמ' 23 ש' 15 - 16). מחמוד העיד, כי ההסכם הודפס על ידי עורך דין (עמ' 25 ש' 25 - 26) אחמד העיד שהתמורה בגין הגרר שולמה לו במזומן (67,000 ₪, עמ' 23 ש' 28 - 29), וכן קיבל משאית דאף שהועברה על שמו (עמ' 30 - 33). לשאלה, מדוע רכש את הגרר והעביר אותו מיד על שם אחמד, השיב כי אין לו רישיון (עמ' 24 ש' 17), וכי את משאית הדאף השאיר על שם הבעלים שלה, חיים אסולין, והוא מבקש למכור אותה (עמ' 24 ש' 19 ואילך). 19. באשר להעברת הבעלות בגרר במשרד הרישוי, על שם מחמוד, אלו היו העדויות: אחמד העיד בתצהירו, ש"ככל הזכור" הוא קיבל "בשעתו" ייפוי כוח מהתובעת להעברת הבעלות בגרר במשרד הרישוי, אך לא שמר עותק ממנו. בחקירתו הנגדית, אחמד העיד כי ייפוי הכוח נמסר לו יחד עם צילום תעודת הזהות של כוסאיי, שהיה הבעלים של התובעת. ייפוי הכוח היה "על החלק", כלומר: ייפה את כוחו של אחמד להעביר את הבעלות בגרר למי שיחפוץ (עמ' 21 ש' 3 ואילך). עוד העיד אחמד שתחריר הוא מי שמסר לו את ייפוי הכוח, בין שבועיים לחודש לאחר החתימה על התצהיר מיום 10.6.10 , ויחד עם ייפוי הכוח מסר תחריר גם צילום תעודת זהות של כוסאיי (עמ' 20). לפי עדותם של אחמד ומחמוד, הם ניגשו לסניף דואר בעפולה, שם העבירו את הבעלות בגרר על שמו של מחמוד. תחריר וכוסאיי העידו שניהם כי מעולם לא חתמו בשם התובעת על ייפוי כוח להעברת הבעלות בגרר על שמו של וותד או על שמו של אחמד, ואף לא על ייפוי כוח על החלק. השניים ציינו, כי הם מורשי החתימה היחידים מטעם התובעת. בחקירתו הנגדית תחריר נשאל, כיצד החזיק אחמד בצילום תעודת זהות שלו, והשיב, כי יכול שוותד החזיק בצילום תעודת הזהות, שהיה ברשותו לאחר עסקה קודמת (עמ' 13 ש' 1 - 3). לכך אין משמעות רבה, משום שלפי עדותו של אחמד, הוא קיבל צילום תעודת זהות של כוסאיי ולא של תחריר. דיון האם זכותו של וותד פגומה 20. תחילה , יש לבדוק האם וותד, מוכר הגרר, היה הבעלים של הגרר או היה זכאי להעבירו. אני קובעת כי התשובה לשאלה זו, המתמקדת במערכת היחסים בין וותד לבין התובעת, שלילית. סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ט - 1968 (להלן: חוק המכר) קובע כי הבעלות בממכר עוברת עם מסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות. בענייננו, התובעת וותד הסכימו כי מועד העברת הבעלות ברכב יהיה בתום ביצוע כל התשלומים בגין הגרר, כפי שעולה במפורש מסעיפים 4 ו- 7 לזיכרון הדברים מיום 7.7.10. סעיפים אלה תומכים בעדותו של תחריר, לפיה זו גם הייתה ההסכמה בעל פה בינו לבין וותד (עת הגרר נמסר לוותד). אמנם, סעיף 4 מתייחס להעברת הבעלות במשרד הרישוי, והלכה היא, כי העברת הבעלות במשרד הרישוי נושאת אופי דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי (ראה: רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', פ"ד נא(4) 469 - להלן: עניין סהר) ,ואולם נוסחו של סעיף זה מעלה כי הצדדים התייחסו לרישום העברת הבעלות כרישום המשקף את העברת הבעלות בפועל, עם גמר התשלומים. אף נוסחו של סעיף 7, המורה על תפיסת הגרר ומסירתו בחזרה לתובעת, אם לא עמד וותד בתשלומים, מחזק את המסקנה כי הצדדים אכן התכוונו לכך שהתובעת תהיה הבעלים של הגרר, זאת עד למילוי כל תנאיו של ההסכם. וותד לא העיד ולא סתר את עדותו של תחריר בנושא זה, שהיא אף עדות מסתברת על פניה. גם אלמלא העידו על כך תחריר וסעיפי זיכרון הדברים הכתוב, ניתן לקבוע כי אומד דעתם של הצדדים הוא שבעלות בגרר ששוויו למעלה מ- 200,000 ₪, לא תעבור אם לא שולם, ולו שקל, בגינו. זאת ועוד, התשתית הראייתית מצביעה על כך שהעסקה עם וותד נגועה, לכל הפחות, בהטעיה, אם לא חמור מכך. וותד מסר, בתמורה לגרר, אוטובוס שלא הייתה לו כל בעלות עליו, והמחאות שחזרו. באשר לאוטובוס: עדותו של ניסים תומכת בעדותם של האחים סולטאן, לפיה האוטובוס היה גנוב, והוחזר לבעלים החוקי. באשר להמחאות - עצם מסירתן של המחאות חילופיות במעמד החתימה על זיכרון הדברים, מעידה על כך שההמחאות שנמסרו לפני כן- לא כובדו. אעיר במאמר מוסגר, כי אני דוחה את טענת הנתבעים, לפיה התובעת נדרשה להביא ראיות להוכחת שוויו של האוטובוס. הוכחת סבירות התמורה רלבנטית להגנת תקנת השוק (להלן). סבירות התמורה אינה רלבנטית לנושא הפגם בבעלות. התובעת הסכימה להעברת הבעלות בגרר בתמורה לסכום כסף מסוים וכן בתמורה לאוטובוס. גם אם סך התמורה אינו תואם את שוויו של הגרר, הרי לכל היותר עסקינן בנושא הקשור לכדאיות העסקה שבין התובעת לבין וותד, ולא בנושא הפוגם בזכותה הבסיסית של התובעת לקבל את התמורה שסוכמה. זאת ועוד, ממילא בסופו של דבר חלק התמורה הנוגע לאוטובוס ירד מעל הפרק, לאחר שהתברר כי הוא גנוב, ונחתם זיכרון דברים שקבע תמורה שונה. אף אין מחלוקת שההמחאות שנמסרו בעת החתימה על זיכרון הדברים, לא כובדו. התובעת הציגה שתי המחאות מחודש 8/10, שחזרו מאחר שחשבונו של המושך מוגבל. אך מובן הוא, כי התובעת לא מצאה טעם בהצגת יתר ההמחאות (בחתימת אותו מושך) לפירעון. תחריר וכוסאיי נחקרו ארוכות, וחקירתם הנגדית לא הפריכה עובדה בסיסית זו, לפיה בסופו של דבר לא שולמה תמורה כלשהי בגין הגרר. הנתבעים בסיכומיהם התייחסו לספקולציה לפיה ההמחאות שצורפו לתצהירים מטעם התובעת מייצגות עסקאות אחרות. ספקולציה בסיכומים, שאין לה בדל של תשתית ראייתית, ממילא אינה יכולה להוות בסיס כלשהו לקביעה עובדתית. למותר לציין כי תחריר וכוסאיי כלל לא נחקרו באשר לאפשרות זו. באשר לעסקת המרצדס, כבר קבעתי לעיל כי אף עסקה זו כשלה (אציין כי וותד לא העיד, כך שגרסה זו ממילא לא הוכחה). אינני מקבלת טענת הנתבעים, לפיה "רב הנסתר על הנגלה". גם אם נציגי התובעת נהגו בתמימות, אין בכך כדי להפריך את הראיות הברורות שהציגו, בדמות המחאות ועדות של עד לא מעונין (ניסים), לפיהן התמורה כשלה. טעם של ממש יש גם בטענת ב"כ התובעת, לפיה פעמים רבות מי שנפל קורבן למעשה נוכלות, מנסה להציל את כספו בדרכים אחרות, כך שהעובדה שנציגי התובעת ניסו להגיע להסכמה כלשהי עם וותד, אינה כה יוצאת דופן. לאורך כל הדרך, וותד הוליך שולל את נציגי התובעת, בהעמידו תמורה פיקטיבית עבור הגרר. במצב זה, כאשר צד אחד מטעה את הצד השני הטעיה חמורה, הרי אף לו קבע ההסכם בין הצדדים אחרת, אין להסכם כזה כל תוקף או משמעות, ו- וותד, שזכותו עומדת למבחן, אינו יכול להיבנות מאותה הטעיה. אם כך, מאחר שבמועד בו וותד העביר את הגרר לאחמד, ולמעשה בכל מועד אחר, הבעלות בגרר לא עברה מהתובעת לוותד, הרי וותד לא היה הבעלים של הגרר, וממילא לא היה זכאי להעבירו. הגנת תקנת השוק - אחמד 21. השאלה הבאה היא, האם אחמד יכול היה לרכוש בעלות נקייה על גרר, לפי תנאי תקנת השוק. הכלל ידוע: אין אדם (וותד) יכול להעביר יותר זכויות מאלו הקיימות לו, למעט במקרים שבהם עמד הנעבר (אחמד) בתנאי תקנת השוק. 22. סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 קובע: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב". למותר לציין, כי התנאים הקבועים בסעיף זה הם תנאים מצטברים, כפי שעולה מלשונו (וראה גם ע"א 5664/93 כנען נ' United States of America, נא(1) 114, להלן: עניין כנען). 23. אני קובעת כי אחמד אינו עומד בתנאי תקנת השוק. 24. נטל הוכחת הגנת תקנת השוק מוטל על הטוען לה - ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, עמ' 274 - 275 25. לצורך הדיון, יצאתי מנקודת ההנחה שעיסוקו של וותד הוא סחר ברכבים, כפי שעולה מעדויות הצדדים (עמ' 8 ש' 15). יתר תנאיה של הגנת תקנת השוק - אינם מתקיימים. 26. ראשית, טעם של ממש יש בטענת ב"כ התובעת, לפיה אחמד כלל לא הוכיח עסקת מכר. זיכרון הדברים בין וותד לבין אחמד נושא כותרת "סיום התחשבנות בין הצדדים". שנית, עולה מהראיות כי המכירה של הגרר לא הייתה חלק ממהלך העסקים הרגיל של עסקיו של וותד. לפי עדותו של אחמד, זיכרון הדברים בינו לבין וותד נחתם בביתו של האחרון (עמ' 18 ש' 22 - 23). זאת, לאחר שאחמד עצמו התעניין ברכישת הגרר מהתובעת (עמ' 17 ש' 30 ואילך), ולפי הנטען, לסילוק התחשבנות ישנה שהייתה בין אחמד לבין וותד (עמ' 18 ש' 27 - 28). אם כן, נסיבותיה של עסקה זו רחוקות מרחק רב מעסקה של קונה מזדמן המגיע למגרש מכוניות. 27. אחמד כשל גם בהוכחת יסוד התמורה. לפי זיכרון הדברים שנחתם בין וותד לבין אחמד, ולפי עדותו של אחמד, התמורה בגין הגרר שולמה בערכם המצרפי של שלושת אלה: העברת רכב מרצדס לבעלותו של וותד (רכב שנאמד בסך של 85,000 ₪), חוב ישן בסך של 103,000 ₪ וסך של 12,000 ₪ במזומן. אחמד לא טרח להביא ראיות כלשהן באשר לרכב המרצדס שנמסר כנגד הגרר: לא לכך שהרכב היה בבעלותו מלכתחילה, לא באשר לכך שהועבר לוותד ולא באשר לשוויו. זאת, אף שאחמד טען כי רכש את המרצדס במכירה משפטית, כלומר, מכירה שאמורה הייתה להיות מתועדת היטב (עמ' 19 ש' 16). אחמד אף לא הביא קצה של ראיה באשר לסכום החוב שנמחל, כביכול, בגין מסירת הגרר. גם בתצהיר וגם בזיכרון הדברים שבינו לבין וותד, נטען סתמית ל"חוב ישן" בין הצדדים. את סיפורו של החוב מסר אחמד רק בחקירתו הנגדית. לפי טענתו, וותד מכר לו רכב, הוא עצמו נכנס לכלא, החזיר לוותד את הרכב ואמר לוותד כי הוא, וותד, חייב לו - לאחמד, כסף (עמ' 18 ש' 27 - 28). מעבר לכך, אחמד שביקש להתגבר על בעלותו הפגומה של וותד, סתם ולא פירש: אחמד לא הסביר מתי וותד מכר לו את הרכב, למה הרכב "לא מצא חן" בעיניו, מתי החזיר את הרכב, ומה, אם בכלל היה ערכו? לא הובא בדל ראיה באשר לאופן שבו וותד ואחמד אמדו את ערך הרכב העלום בשנת 2010 בסך של 103,000 ₪ דווקא, מה היה ערכו עת נמכר לאחמד, ומה בכלל היו נתוניו (שנת ייצור, נפח מנוע). אף ביחס למזומן, הובאה עדותו של אחמד בלבד, שלא נתמכה בדבר, ולו בהסבר בדבר גיוס סכום זה (12,000 ₪) שאינו סכום מבוטל, בראי העובדה שאחמד מובטל, וכשנה לפני אותה עסקה, השתחרר מהכלא (עמ' 17). אף הוכחת מקור התשלום היא בגדר דרישה חיונית על מנת לבסס טענת הרוכש לפיה רכש את הנכס מכספו הוא (ה"פ (שלום ת"א) א.ט.א. קאר יבוא ושיווק כלי רכב 99 בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ - ניתן ביום 3.5.04). מאחר שהתמורה, לפי תקנת השוק, צריכה להיות ממשית (עניין כנען, עמ' 130 - 131) הרי הכשל של אחמד בהוכחת יסוד התמורה הוא כפול: ראשית, אחמד לא הוכיח כלל כי שילם תמורה. עדותו, שהיא עדות בעל דין מעונין, לא נתמכה בקצה של הוכחה באשר לאיזה מרכיבי התמורה. שנית, גם לו ניתן היה לקבל את ההסכם בין אחמד לבין וותד כראיה לכך שהועברה תמורה, ואין אני קובעת זאת, הרי שווי רכיבי התמורה לא הוכח, ועל כן, אחמד לא הוכיח שהתמורה הייתה ממשית, כדרישת הדין. לסיכום, התמורה לא הוכחה, ולבטח לא הוכח כי ניתן ערך ממשי עבור הגרר. 28. לבסוף, נסיבות העניין בכללותן אינן מתיישבות עם תום לב. קביעה זו נגזרת מעיון בהתרחשות כמכלול: תחילה הגיע אחמד אל תחריר לשם רכישת הגרר, ובסופו של דבר, לא רכש אותו. למרות האמור, כשבוע לאחר שוותד רכש את הגרר מהתובעת, אחמד רכש את הגרר מוותד. לאחמד לא היה הסבר ממשי מדוע רכש את הגרר מלכתחילה, שהרי הוא נעדר רישיון נהיגה (עמ' 24 ש' 17). בהמשך, פחות מחודש לאחר רכישת הגרר, מכר אחמד את הרכב לבנו מוחמד ולקרובת משפחה בשם רוחה, שלא התייצבה לדיונים, אף שלפי הנטען, היא זו שמימנה את עיקר התמורה בגין רכישת הגרר. אחמד הסביר כי מכר את הגרר באופן כמעט מידי, משום שלו עצמו אין רישיון, ואילו אחמד הוא נהג. תמוה, אם כן, מדוע אחמד עצמו לא רכש את הגרר מלכתחילה. העסקה בין אחמד לבין בנו מוחמד וגב' רוחה כשלעצמה מעוררת תהיות ושאלות, ואליהן אתייחס בהמשך, לצורך הדיון בשאלת זכותם. התמיהות ממשיכות בכל הנוגע לסדר הזמנים. ביום 4.7.10, כך לשיטתם של אחמד ומוחמד, הגרר כבר נמכר למוחמד ולרוחה. מועד זה קרוב עד מאוד למועד שבו אחמד למד, לפי עדותו-הוא, על הטענות שיש לתובעת כלפי וותד. מועד זה היה כשבועיים עד חודש לאחר חתימת התצהיר לפני עו"ד פדילה, כלומר, לקראת סוף יוני או בתחילת חודש יולי 2010. באותה נקודת זמן, תגובתו של אחמד לטענותיו של תחריר הייתה "שלא יערב אותי" (עמ' 20 ש' 1). תגובה זו לא ניתן לכנותה אלא כעצימת עיניים: אחמד ידע על קיומה של בעיה, ולמרות האמור, המשיך בגלגול הבעלות בגרר לאחרים. זאת ועוד, אין כל ספק כי בחודש 8/10 הייתה בעיית הבעלות גלויה, ברורה וידועה. תחריר העיד כי באותו מועד הזמין משטרה לביתו של אחמד, כדי לקחת את הגרר. לא הובאה עדות סותרת לעדות זו, ותחריר אף לא נחקר עליה. למרות האמור, אחמד מצא לנכון להעביר את הבעלות בגרר כחודש לאחר מכן, בתאריך 24.9.10. נקודה זו כשלעצמה מעוררת מספר תהיות: אם אכן חתם תחריר (בשם התובעת) על ייפוי כוח בתחילת חודש 7/10 (כטענת אחמד), מדוע המתין אחמד חודשיים תמימים בטרם העביר את הבעלות? יתרה מכך, כיצד בדיוק מתיישבת העברת הבעלות, על סמך אותו ייפוי כוח, עם עיקרון תום הלב, לאחר שאחמד ידע כי קיימת תביעת בעלות של התובעת? 29. בנוסף, איני רואה לייחס משמעות לכך שתחריר ידע על העברת הגרר לחזקתו של אחמד, סמוך לפני יום 10.6.10 (מועד חתימת התצהיר על ידי אחמד). העברת חזקה, אין משמעה בהכרח העברת בעלות, ולפי הראיות, תחריר למד על העברת הבעלות רק במועד מאוחר יותר, כאשר העסקה עם וותד כשלה. אמנם, בתצהירו של אחמד הוא ציין כי כבר ביום 10.6.10 רכש את הגרר, אלא שהדברים האמורים מפי אחמד בתצהיר, אינם מהווים תחליף לעובדות. העובדה היא, שאחמד לא רכש את הגרר מהתובעת אלא מוותד, ואחמד עצמו לא חלק על כך. העובדה היא, שאחמד לא הוכיח רכישה בתום לב או בתמורה. עוד אציין שאחמד לא פעל להעברת בעלות, אלא כחודשיים לאחר הרכישה הנטענת מוותד, כאשר נושא הבעלות בגרר כבר היה שנוי במחלוקת ממשית. על כך יש להוסיף כי עדותו של אחמד, לפיה תחריר ובנו התלוו אליו למעמד חתימת התצהיר, היא עדות שנשמעה לראשונה ביום ההוכחות, ואחמד לא הזכיר פרט זה ולו במילה בתצהירו. מכל מקום, גרסתו של תחריר לפיה עיקר דאגתם של נציגי התובעת בשלב שלאחר העסקה עם וותד, ולפני שלמדו על כישלון התמורה, היה נושא האחריות לשימוש בגרר, מהימנה עליי. חקירתם הנגדית של תחריר ושל כוסאיי לא הצליחה לקעקע את עדותם לפיה מסיבה זו, לא התייחסו לאמור בתצהיר בנוגע לקניית הגרר, דברים, שעל פניהם, אינם תואמים את המציאות. דברים שכתב אחמד, גם אם בתצהיר, אינם מקימים לו, יש מאין, את הגנת תקנת השוק. ייפוי הכוח 30. בנקודה זו, בטרם אדון בזכותם של אחמד ורוחה, אתייחס לשאלת ייפוי הכוח. לטענת אחמד, קיבל ייפוי כוח של התובעת, חתום על ידי תחריר. תחריר הכחיש טענה זו. בשקילת עדויותיהם של הצדדים, אני מעדיפה את גרסתו של תחריר. ראשית, בתצהיר העדות הראשית אחמד לא העיד בביטחון שקיבל ייפוי כוח מהתובעת, ואף לא טרח לציין אימתי קיבל את ייפוי הכוח. אחמד הסתפק באמירה לפיה "ככל הזכור" לו, "קיבל בשעתו" ייפוי כוח מהתובעת. אחמד אף לא טרח לפרט מי מנציגי התובעת מסר לו את ייפוי הכוח. קשה לקבל כי דווקא בחקירתו הנגדית, שנערכה שנה לאחר חתימת התצהיר, זכר בוודאות כי ייפוי כוח נמסר לו, ורק אז טרח להשלים פרטים מינימאליים באשר לזהות מוסר ייפוי הכוח או באשר למועד מסירתו. בנוסף, גרסאות אלו כשלעצמן סותרות את האמור בכתב ההגנה (סעיף 6), לפיו אחמד קיבל את ייפוי הכוח במעמד החתימה על התצהיר. לעניין זה, איני סבורה שהיה בעדותו של עו"ד פדילה כדי לשנות את התמונה. גם אם בכתב ההגנה טען אחמד כי ייפוי הכוח נמסר לו במעמד החתימה על התצהיר בפני עו"ד פדילה, הרי הוא לא חזר על גרסה זו בסעיף 7 לתצהירו, ולפיכך, לא הייתה התובעת חייבת להביא את עו"ד פדילה על מנת להפריך ראיה שאחמד לא הביא. שנית, לפי סדר הזמנים שפירט אחמד בעדותו (לעיל), ייפוי הכוח נמסר לו בתחילת חודש יולי 2010, בסמוך למכירת הגרר למוחמד ולרוחה. למרות האמור, אחמד לא ביצע העברת בעלות במשרד הרישוי, אלא לאחר חודשיים. שיהוי משמעותי זה (כאשר כבר בחודש 7/10 ידע אחמד על קיומה של בעיה בין התובעת לבין וותד) הוא תמוה, ואינו תומך בגרסה לפיה ייפוי כוח נמסר לאחמד במועד בו טען. שלישית, בלתי מסתבר כי תחריר או כוסאיי (לצורך העניין), שלמדו על כך שוותד מסר להם אוטובוס גנוב בסוף חודש יוני 2010, מצאו לנכון לחתום על ייפוי כוח "על החָלָק" לאחר מכן. רביעית, על גבי אישור רישום שינוי בעלות רכב, מופיעה חתימתו של מחמוד כמיופה כוח, עובדה שאינה תומכת בגרסה לפיה יופה כוחו של אחמד. זאת ועוד, אחמד טרח להדגיש כי נמסר לו צילום תעודת זהות של כוסאיי. על פני הדברים, תעודת זהות זו כלל לא הייתה רלבנטית, משום שכוסאיי כלל לא היה הבעלים של הגרר, אלא התובעת. באופן תמוה, גם אחמד וגם מחמוד לא התייחסו לקיומו של אישור רלבנטי מתבקש. כאשר עסקינן בחתימות של חברות, יש צורך באישור עורך דין המאמת את חתימת החברה והתאמתה לתקנון החברה. ת/1, אליו התייחסו ב"כ הצדדים, מוכיח במפורש כי תעודת הזהות של כוסאיי כלל לא נדרשה (נדרשת תעודת זהות של השליח). לעומת זאת, בעדותו של אחמד לא נאמר ולו במילה כי ניתן אישור עורך דין באשר להרשאה של החותמים לחתום בשם התאגיד. אם כך, אני דוחה את גרסתו של אחמד לפיה נמסר לו ייפוי כוח להעברת בעלות על ידי התובעת. אכן, הבעלות, בסופו של דבר, הועברה על שמו של מוחמד, אך כפי שמורה ניסיון החיים, וההודעה של משרד הרישוי בתיק בית המשפט משקפת זאת, העברת הבעלות אינה משקפת בהכרח קיומו של ייפוי כוח אמיתי. מכל מקום, כפי שהסכימו ב"כ שני הצדדים, הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד (עניין סהר), כך שאין בו כדי לשנות את זכויותיהם של הצדדים, כפי שנקבעות לפי הדין. אני דוחה את טענת הנתבעים, לפיה קיים בין הצדדים בתיק זה קוד התנהגות שונה (עמ' 7 ש' 32). קוד התנהגות, ככל עניין עובדתי אחר, יש להוכיח. קוד כזה לא הוכח, לא בחקירתם הנגדית של תחריר וכוסאיי ואפילו לא בעדותם של הנתבעים. הוכח, שנציגי התובעת ביקשו, ככל בעלים רגיל וסביר של רכב הנמכר בשוק, לשמר את הבעלות עד לתשלום מלוא התמורה. עוד יש לציין כי לפי נספח א' לתצהיר התובעת, במועדים הרלבנטיים לתובענה זו, לא רבץ שעבוד על הגרר. על כן, לא יכולים הנתבעים להיבנות מטענה לפיה, כביכול, שעבוד הוסר לצורך העברת הבעלות אליהם. זכותם של אחמד ורוחה 31. לבסוף, אתייחס בקצרה לשאלת זכותם של אחמד ורוחה: אחמד ורוחה רכשו את הגרר מאחמד שאינו סוחר רכבים, ולכן הם אינם נהנים מהגנת תקנת השוק ממילא. בכל זאת, אעמוד על מספר היבטים בעסקה זו, המחזקים את המסקנה בדבר היעדרו של תום לב. רוחה שהיא קרובת משפחה (לפי עדותו של מוחמד) או חברת משפחה (לפי דבריו של ב"כ הנתבעים 2 - 3), זומנה כדין, אך לא התגוננה. הדבר תמוה במיוחד, על רקע העובדה שלפי טענת אחמד ומוחמד, רוב התמורה מומן על ידי רוחה. העסקה עצמה היא עסקה בין קרובי משפחה. הטענה בדבר התמורה הייתה סתמית בדיוק כפי שהיו טענותיו של אחמד ביחס לתמורה בעסקה עם וותד: בתמורה לגרר נמסרה, בין היתר, משאית, ואולם איש לא טרח להביא אישור כלשהו באשר לבעלות במשאית או לשוויה. אחמד ומוחמד שהתגוננו בתיק זה, ידעו כי רוחה (קרובת משפחתם) לא התגוננה, ובכל זאת לא מצאו לנכון לזמנה להעיד, ולו לתמיכה בטענה לפיה שילמה סכום כלשהו בגין הגרר. כל זאת, כאשר נטען על ידי השניים כי רוחה אף תפסה את הגרר במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ושחררה אותו לאחר שהגיעה להסדר תשלומים עם מוחמד (עמ' 27). ההימנעות מהעדתה, לא רק משמשת לחובתם, אלא מצטרפת לתמונה הראייתית השוללת את הגנת תקנת השוק. סיכום 32. דין התביעה להתקבל. ניתן בזה סעד המצהיר כי הגרר הוא בבעלותה של התובעת. 33. ניתן בזה צו המורה לנתבע 3 להעביר לתובעת את החזקה בגרר, זאת בתוך 30 ימים מהיום. 34. ניתן בזה צו המורה לנתבע 5, משרד הרישוי, להעביר את רישום הבעלות בגרר משמם של הנתבעים 3 - 4 לבעלותה של התובעת, ת.מ.ס. סולטאן בע"מ, ח.פ. 514255165. בנוסף יבוטל כל רישום עיקול, שעבוד או כל זכות נוגדת אחרת על שמו של מי מהנתבעים בתיק זה. 35. הנתבעים 2 - 3 יישאו בהוצאות התובעת בסך כולל של 10,000 ₪. בעלותרישום בעלותבעלות רכברכבצוויםצו עשה