מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ארנונה אזור תעשייה: בפני עתירה מנהלית המופנית נגד דרישה לתשלום ארנונה ששלחה המשיבה לעותרות (להלן: "דרישת התשלום") בגין אחזקתם בשטח הממוקם באזור התעשייה ציפורית. העובדות הרלוונטיות לדיון: המשיבה הינה רשות מקומית, הפועלת מכוח פקודת העיריות (נוסח חדש). העותרת 3 (להלן: "נוריס"), חברה פרטית אשר זכתה במכרז ממשלתי לפיתוח והקמת המחנה הצבאי ציפורית, מחנה המצוי בתחומה של המשיבה. נוריס נדרשה לסלק ממתחם המחנה כמויות גדולות של פסולת חציבה כאשר הותר לה למוכרו ולשווקו לצדדים שלישיים. נוריס התקשרה עם חברה פרטית נוספת - העותרת 1 (להלן: "ארגיל") לביצוע עבודות המכרז. ארגיל התקשרה עם חברה פרטית שלישית - העותרת 2 (להלן: "מחצבות ציפורי"), לשם ביצוע חלק מעבודות המכרז. ביום 05.01.2011 התקבלה דרישה לתשלום ארנונה מאת המשיבה בסך 14,409,263 ש"ח, לטענת העותרות, דרישה נטולת פירוט לעניין המקרקעין נשוא החיוב, מהות השימוש ותקופת החיוב (להלן: "דרישת הארנונה"). טענות העותרות: לנטען ע"י העותרות, בהיותן קבלן מבצע של עבודות הבינוי במחנה ציפורית, אין הן ברות חיוב בארנונה בקשר לאתר זה, כולו או חלקו. ניסיונה של המשיבה לגביית ארנונה בנסיבות אלה, פסול מעיקרו באשר השטח הינו ברשות מערכת הביטחון. העובדה כי חלק מעודפי החפירה נמכרו (בהתאם להרשאה מאת המזמין), אינה מקנה סמכות להטלת ארנונה ויהיה זה "חידוש גדול" בדיני הארנונה אם "פעילות מסחרית" תהווה תבחין להטלת או שלילת חיוב ארנונה. באם ניתן היה לחייב קבלן מבצע בסכומי ארנונה מעין אלה, התוצאה היא הכפלות העליות למדינה ולכל מזמין אחר והפיכתן בלתי כדאיות מבחינה כלכלית. זאת ועוד, עפ"י כל הפסיקה הנוהגת, לרבות מבחן הפונקציונאליות, קבלת טופס 4 וכו', לא מתקיים הרציונאל הבסיסי שבהטלת ארנונה בפרט כאשר לא נמצא בצו הארנונה הוראה או סיווג מתאים לחיוב כאמור. בדרישת הארנונה צרפה המשיבה את העותרת מס' 3, חב' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, אשר שמשה במסגרת הפרויקט כקבלן ראשי אך מעולם לא החזיקה במקרקעין. נוריס מעולם לא קיבלה שומת ארנונה ביחס למקרקעין ואין לה נגיעה למחלוקת. עוד נטען למניעות - המשיבה עצמה טענה במסגרת דיון בת.א 3216/05 ובע"א 2617/00 כי העותרות הן "קבלן מבצע" של העבודות וכי אתר ביצוע העבודות אינו נכס בר חיוב בארנונה. פינוי עודפי החפירה הם לב ליבה של עבודת בניית המחנה הצבאי, כאשר המשיבה עצמה טענה בהליכים אלה שלא יגיעו לה תשלומי ארנונה, אלא לאחר השלמת בניית המחנה הצבאי. נטען כי המשיבה נמנעה במפגיע מהגדרת "הנכס" נשוא החיוב. אין חולק כי "מפעל עתיר שטח" הוא שטח בן 400 דונם לפחות, העותרות טוענות כי גודל השטח הרלוונטי הוא 362 דונם, נסחי רישום המקרקעין מעידים על חלקה בגודל 776 דונם ואם כן, לא ברור מניין קביעת המשיבה כי מדובר בשטח של 362 דונם (ואף במסמך של ממ"י צוין כי השטח הרלוונטי הוא 10 דונם בלבד). נטען כי שטח הקרקע במחצבה הינו נרחב מאוד, כאשר בפועל מתקיימת חציבה בחלק מצומצם מאוד ולא בכלל המחצבה. מוסיפות העותרות ומציינות כי גם בעבר העלתה המשיבה דרישה דומה כלפי המשיבים, בעטיה של דרישה זו הוגשה עת"מ 1046/06, אשר נמחקה לאחר שהעירייה חזרה בה מדרישתה. לחלופין, טוענות המשיבות כי מאחר ואתר ביצוע העבודות הנו "קרקע תפוסה במפעל עתיר שטח", על כן, שיעור הארנונה החל הוא 1700 ₪ לשנה או לחלופין יש להורות כי 80% מהאתר משמש כ"רחוב", ועל כן יש לפטור שטח זה מתשלום הארנונה. בסיום השלמת טיעוני העותרות הן מציינות כי בהתאם לנסחי רישום המקרקעין, ה"נכס" מצוי בתחום שיפוטה של המועצה המקומית משהד ולא בתחומי המשיבה. טענות המשיבה: מקדימה המשיבה ומציינת כי פעולת החציבה ועיבוד חומרי הגלם, אינה אינהרנטית לפעילות בניית הבסיס ואינה מהווה חלק אינטגראלי מעבודות הקמת המחנה הצבאי. לאור האמור נשלחה לעותרות שומת ארנונה בגין התקופה שבין יום 01.07.04 ליום 31.12.06 הנסובה על שטח של 422 מ"ר בסיווג "מבנה למחצבה" ועל שטח קרקע בן 362,728 מ"ר בסיווג "קרקע תפוסה". נטען לחוסר סמכות עניינית - העותרות לא פנו למסלול ההשגה הקבוע בחוק, קרי, פנייה לועדת הערר בהתאם לאמור בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן: "חוק הערר"). מסלול ההשגה הינו מסלול ייחודי וביהמ"ש כלל אינו מוסמך לדון בטענות באשר לגודל הנכס, סיווגו הראוי וכיוצ"ב. משלא השיגו העותרות במסלול הראוי, הרי שיש להחיל את הלכת סופיות השומה. נטען לחוסר ניקיון כפי ידי העותרות והצגה מטעה של העובדות - העותרות שבות ומציינות כי בשטח מבוצעות עבודות בניה להקמת מחנה צבאי וחיוב קבלן בארנונה בגין אתר בניה מנוגד לדין, אלא שהנכס נשוא חיוב הארנונה אינו שטח הבסיס הצבאי, אלא שטח סמוך לו, אליו הופנו עודפי החפירה ושם מבוצעות עבודות גריסה, חציבה ומכירה. לגופו של עניין, נטען כי חיובי הארנונה הוטלו כדין. מדובר בפעילות עסקית של חציבת תוצרי בניה, גריסתם ומכירתם ואין פעילות זו יכולה להיחשב כפעילות הפטורה מארנונה. בנסיבות אלה, וודאי שאין לראות בשטח "רחוב" או "דרך" מה גם שהשטח מגודר וסגור ואין הציבור יכול להשתמש בו. ממשיכה המשיבה וטוענת כי אין מדובר בחיוב ארנונה רטרואקטיבי פסול - רשות מקומית רשאית להטיל חיוב רטרואקטיבי בגין שנות כספים קודמות בנסיבות מסוימות. נטען כי במקרה דנן, העותרות, חברות וותיקות המלוות בעורכי דין, לא דיווחו למשיבה על החזקתן בנכס ועל השימוש בו, בנסיבות אלה, הן אינן יכולות לטעון טענה מסוג זה. כך גם לעניין אי דרישת תשלום לעותרת 3 - נטען כי במועד הנפקת השומה, לא היה ידוע לעירייה כי גם העותרת 3 משתמשת בנכס, עם היוודע הדבר, שוגרה דרישת התשלום. לסיום מציינת המשיבה כי הטיעון בדבר אי הימצאות הנכס בתחום שיפוטה, נטען בהשלמת טיעוני העותרות לראשונה, יש בו משום הרחבת חזית. לגופו של עניין, מדובר בשטח בתחום המשיבה כעולה מאכרזת העיריות (שינוי תחום עיריית נצרת עלית) התש"ס- 2000. דיון והכרעה: אפתח ואומר, מיצר אני על העובדה שהצעת ההסדר ואף גישור לא צלחו ועוד בנסיבות תיק זה. לגופה של מחלוקת- שאלת הסמכות: ראש וראשון באשר לטענה המקדמית מפי המשיבה לעניין חוסר סמכות בית משפט זה לדיון בעתירה. המחלוקת לפנינו היא בשאלה אם ניתן או צריך להעביר את מכלול השאלות הנוגעות לדרישת התשלום לגוף הערר שהוקם לצורך הכרעה בנושאים אלה. לצורך האמור יש להכריע כיצד יש לפרש את מסגרת סמכויות גוף הערר - האם הסמכות מוגבלות לעניינים טכניים בלבד או שמא הן משתרעת גם על פני עניינים עקרוניים. בנוסף יש לבחון האם מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות הוצאת עתירה זו מגדר שיפוטו של גוף הערר והכרעה בהם כאן. אדון בשאלות אלה אחת לאחת: מסגרת הסמכויות של גוף הערר בענייננו הוסדרה בס' 3 לחוק הערר, הקובע: (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). " כלומר, מי שסבור כי נפל פגם בחישוב סכום הארנונה מטעמים המנויים בסעיפים 3-1 דלעיל, יכול להשיג עליה בפני מנהל הארנונה. למנהל הארנונה ולועדת הערר יש סמכות לדון אף בשאלת אי החוקיות, אולם רק ככל שזו נוגעת לאחד מהנושאים המפורטים בפסקאות (1) - (3) של סעיף קטן (א). בענייננו טוענות העותרות כי עסקינן בשאלת אי חוקיות הגבייה - חיוב קבלן בארנונה בגין שימוש בשטח קרקע אשר נמסר לידיו, מהווה תקדים ונעדר אסמכתא משפטית, משכך, הנכס המדובר אינו בר חיוב בארנונה. עיקר טענות העותרות באי החזקתן בשטח של 362,728 מ"ר בבחינת "קרקע תפוסה" ואי קיום תנאיו הלשוניים של החוק בהגדרה זו (לא נמצאו בטיעוניהם השגות באשר להחזקתן ב 422 מר' המוגדרים כ"מבנה למחצבה"). עפ"י צו העיריות "קרקע תפוסה" היא כזו אשר אינה אדמה חקלאית, "ומשתמשים ומחזיקים בה שלא ביחד עם בניין". טוענות העותרות כי בענייננו השטח הינו בחזקת מערכת הבטחון ולשימושן של העותרות, כלומר, לא מתקיימים התנאים במצטבר. עוד טוענות הן כי הקרקע נשוא חיוב הארנונה אינה עונה על הסיפא של הסעיף "שלא ביחד עם בניין" מפני שהיא משמשת לצורך הבסיס הצבאי. אציין כבר עתה, לכאורה, טענת העותרות נכללת לכאורה בסמכות גוף הערר כאמור בס' 3 (ב) - מאחר ושאלת אי החוקיות הנטענת נוגעת לנושא המפורט בפסקה (3) של סעיף קטן (א) - החזקת העותרות בנכס. עם זאת, אין הדבר מבטל סמכות ערכאה זו לדון בעתירה, כפי שיפורט להלן: קיומן של נסיבות מיוחדות לדיון בעתירה - ייתכנו מצבים מיוחדים החורגים מן השגרה, שבהם עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית-המשפט לעניינים מנהליים כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון במחלוקת ולהכריע בה, והוא - כאשר מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת (ראה ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478 (1997), בעמ' 481). בהקשר זה אציין, כי המחוקק מלמד על הגמשת קריטריונים בכל הקשור לפניה לביהמ"ש חרף קיומו של מסלול הערר. בעבר על החייב בארנונה היה להעלות טענותיו במסלול שנקבע לשם כך בחוק הערר ולא היה מקום לעוררן בפני בית המשפט כערכאה ראשונה (ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 773-772) בשנת 1994 תוקן חוק הערר (ס"ח 1471, 8.7.94, עמ' 241) באופן שהוסף ס"ק (ג) לסעיף 3 וזו לשונו:   "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".   לאור הוראה זו נפתח פתח לעותרות להעלות את הטענה שבסעיף 3(א)(3) לחוק הערר בהליך משפטי, על אף שלא הלכו במסלול שתחנתו הראשונה היא הגשת השגה למנהל הארנונה (ראה: ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, עמ' 779-780. אף שלא נתבקשה כאן רשות ביהמ"ש, עדיין יש להיעזר בכוונת המחוקק להפעלת שיקול דעת, כדי דיון בעתירה כאן. מן הכלל אל הפרט; העתירה בפנינו מעוררת מספר עניינים עובדתיים אשר מתאימים להשגה מנהלית. בפי העותרות טענות לגבי דרך חישוב הארנונה, מדידות רלוונטיות, מיקום המקרקעין נשוא החיוב, סיווג הנכס וכו'. טענות אלה מן הראוי להביאן בדרך של השגה או ערר בפני ועדת ערר לענייני הארנונה אשר בידיה הכלים לדיון כאמור. ויודגש, במכתב המשיבה מיום 12.01.06 צוינו במפורש אפשרויות ההשגה הקבועות כפי החוק כאשר העותרות, כאשר גם אז, העותרות לא הגישו השגה כנדרש. אין מקום לדון בטענות אלה במסגרת העתירה הנוכחית, שעה שמדובר בטענות עובדתיות וטכניות אשר ראוי ותתבררנה בפני הגוף הערוך לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. עם זאת, במקרה הנוכחי מעלות העותרות טענות נוספות המצויות בסמכותו של בית משפט זה. כך למשל עניין הפגמים בנוסח הודעת החיוב, וכעיקר - האם דרישת החיוב חוקית על כל המשתמע ממנה. בנסיבות אלה, ברי כי אין למחוק את העתירה על הסף ולפיכך, אדון במותר טענות העותרות בעניין מהות החיוב וחוקיותו, בהיותם סוגיות משפטיות ואף ציבוריות במהותן, אשר ראוי לבררן. האם פעילות עיבוד חומרי חפירה מחויבת בארנונה? טוענות העותרות כי חיוב קבלן מבצע בארנונה, בגין שימוש בשטח קרקע אשר נמסר לידיו לשם ביצוע חלק מהעבודות הקבלניות, מהווה תקדים ונעדר אסמכתא משפטית. מאידך טוענת המשיבה כי טענה זו נגועה בהטעיה. הנכס נשוא חיוב הארנונה אינו השטח עליו מוקם הבסיס הצבאי, אלא שטח סמוך, בו מבוצעות פעולות מובהקות של שיווק ומכירה. "קרקע תפוסה" מוגדרת בסעיף 269 לפקודת העיריות כ"כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין". לפיכך, על מנת שקרקע תיחשב "קרקע תפוסה", צריכים להתקיים לגביה ארבעה תנאים: האחד - שהקרקע אינה "אדמה חקלאית"; השני - "שימוש" בקרקע; השלישי - "החזקה" בקרקע; והרביעי - שלא יחד עם "בנין". תנאים אלה מצטברים הם (בג"ץ 129/84 פרופיל חן בע"מ נ' המועצה המקומית יבנה, פ"ד לח(4) 413 (1984)) בעמ' 416) (להלן: "עניין פרופיל חן"). בענייננו אין חולק כי אין מדובר באדמה חקלאית, להלן דיון ביתר מרכיבי ההגדרה: שימוש בקרקע השימוש הנדרש בואר כשימוש המתבטא בפעולה חיצונית המעידה על ניצול כלשהו של הקרקע לצורך מסוים (ראה עניין פרופיל חן לעיל). בענייננו, מובן כי פעילות של גריסת משאבי חפירה, שיווקן ומכירתן מהווה ללא עוררין שימוש בקרקע וניצולה. מדובר בפעילות ייצורית אשר משביחה את הערך הכלכלי של חומרי הגלם ומביאה אותו לכדי שימוש כלכלי מוחשי. ויודגש, מדובר בגריסת חומר גלם בהיקף של מאות אלפי טונות מידי שנה ועד להשלמת העבודות (ר' למשל מכתב הגב' עדינה אגמון מהמשרד להגנת הסביבה מיום 10.05.09). החזקה בקרקע - אשר ליסוד ה"החזקה", הרי שהמונח "מחזיק" מוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות כך: "מחזיק - למעט דייר משנה"; ובסעיף 1 לפקודת העיריות כך: "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". (אם לא נאמר אחרת, הדגשות שלי- י.כ.) אני קובע כי בענייננו, מתקיים בנוסף גם אלמנט ההחזקה. הפסיקה עמדה, על הצורך לפרש את המונח "החזקה" על פי ההקשר הספציפי שבו הוא מתעורר (ע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 813, 820 (1986)). ויודגש, המחוקק הטיל את חיוב הארנונה על ה"מחזיק" בנכס ולא דווקא על הבעלים, בכך כיוון המחוקק ליצור זיקה ברורה בין השימוש בנכס ובין תשלום הארנונה זאת משום שההצדקה להטלת מס מסוג ארנונה טמונה בהנאה אותה מפיקים הנישומים מן השירותים שמעניקה הרשות המקומית. לעניין זה ראה דברי ביהמ"ש העליון בע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 161, 167(1999)) המובאים גם בעע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל (לא פורסם, ניתן ביום 01.12.11) : ארנונה מוטלת על-ידי הרשות המקומית על מחזיקי נכסי מקרקעין בתחומה, על-מנת לממן את פעילותה של הרשות המקומית... אופייה של הארנונה כמס נובע מכך שהתמורה שמספקת הרשות המקומית בגינה היא עקיפה ולא ישירה... ההצדקה להטלת החיוב העקרוני לשלם ארנונה טמונה בהנאה שמפיקים הנישומים מן השירותים שמעניקה הרשות המקומית לנכסים המצויים בהחזקתם... הנאת הנישומים מן הנכס שבו הם מחזיקים כרוכה ומותנית אפוא בהנאתם משירותיה של הרשות המקומית. הדעת נותנת, כי מקום שמחזיקי הנכס נהנים משירותים אלו, ראוי כי ישתתפו במימון עלותם". פרשנות מרחיבה זו למונח "מחזיק" ("מחזיק בפועל" ולא דווקא "בעלים") נשענת למעשה על הגישה לפיה לצרכי ארנונה, רואים כ"מחזיק" את מי שהינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס במועד הרלבנטי לחיוב (על "מבחן הזיקה" ראה בר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341 (1985) (להלן: פרשת בתי גן). בפרשת בתי גן נקבע: המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר-רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות (שם, 344-343). לצורך בחינת המונח "מחזיק" אין צורך בעריכת מבחן טכני אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל לאלה המשקפות שימוש בנכס. בענייננו, יישום המבחן המהותי מוביל למסקנה כי העותרות הן המחזיקות בנכס. אף שמשרד הביטחון מחזיק קניינית בשטח, הרי שהוא העניק את אישור השימוש במקום לקבלן המבצע - לעותרות. העותרות מחזיקות בקרקע במובן של "החזקה בפועל" - הציבור אינו רשאי להשתמש בשטח זה וספק אם יכול להיכנס אליו, השטח מגודר, העותרות מפעילות בו פעילות עסקית פרטית בהיקפים נרחבים ומפיקות הנאה כלכלית ברורה מהחזקה זו. לעניין זה אף ראה והשווה לעע"מ 9963/03 זוהר נ' עיריית תל אביב, שם נקבע כי אפילו מדובר בפולש שאינו משלם שכירות, אך מפיק רווח מהנכס, ראוי לגבות ממנו תשלומי ארנונה. כן ראה עת"מ (חי') 15316-09-10 קל בניין בעמ' נ' עיריית באקה ג'ת, (לא פורסם, ניתן ביום 29.06.11). בעניין זה בית המשפט דחה עתירה על שומת ארנונה שהוצאה לחברה המחזיקה ומפעילה מכון טיפול שפכים שמשרת את תושבי באקה-ג'ת. נקבע כי העותרת היא "המחזיקה" בנכס, חרף טענתה כי מי שמחזיק בפועל במכון הוא העירייה וכי היא בנתה את המתקן והפעילה אותו רק כקבלן עבור העירייה. בנסיבות אלה ומדין קל וחומר, נראה כי קמה ההצדקה עקרונית לחיוב העותרות בתשלומי ארנונה בגין המקרקעין, שכן הן מחזיקות בקרקע ומפיקות ממנה הנאה. היסוד "...שלא ביחד עם בניין"    אשר לדרישה כי הקרקע לא תוחזק יחד עם בנין, הכוונה היא שהשימוש בקרקע יהיה עיקרי ולא טפל לשימוש בבנין. לטעמי, קרקע המשמשת לצורך פעילות גריסת משאבי חפירה עונה על ההגדרה ש"לא ביחד עם בניין". לא ניתן להיתמם ולומר כי השימוש בקרקע הינו טפל לפעילות בניית המחנה הצבאי או כלשון העותרות: "הכיצד אחרת ניתן לפנות את עודפי החפירה"? (ר' ס' 6(ד) להשלמת טיעוני העותרות). אין כל הכרח כי פינוי עודפי חפירה יעשה בדרך של השבחתם ומכירתן לאחר ואף אם היה הכרח שכזה, אין הדבר מוציא את העותרות מגדרי חייב בארנונה מדין "קרקע תפוסה", באשר כל רכיבי ההגדרה המשפטית מתקיימים בעניינם - אין מדובר באדמה חקלאית, העותרות משתמשות בקרקע, מחזיקות בה ולא ביחד עם בניין. השימוש בעודפי החפירה אף אם הוא פועל יוצא של עבודות בניית במחנה, אין הוא נבדל ולא ניתן להגדירו כטפל - מדובר בפעילות רחבת היקף של גריסת מאות אלפי טונות של פסולת חציבה. זאת ועוד, עיון בתשריט ובו מיקום המקרקעין נשוא דרישת החיוב לרבות המחנה הצבאי (נספח ו(1) להשלמת טיעוני המשיבה), מלמד ברורות על מרחק גיאוגראפי מסוים בין השטח נשוא הדרישה (גוש 17463 חלקות 3 4 ובפרט חלקה 4) לבין המחנה הצבאי. מכל האמור לעיל נראה כי קמה למשיבה הזכות העקרונית לחיוב קבלני משנה בארנונה, בגין שטחים אשר בחזקתם אשר משמשים לפינוי חומרי חפירה בדרך של עיבודם ושיווקם לאחרים, שטחים אשר עונים לטעמי להגדרת "קרקע תפוסה". בהקשר זה עלי לדחות את טענות העותרות למניעות - אף אם המשיבה טענה בהליכים קודמים כי רק עם השלמת בניית המחנה הצבאי, יש בדעתה לחייבו בתשלומי ארנונה, עדיין אין בכך דבר לעניין השטח נשוא החיוב כאן - שטח הסמוך למחנה ולא חלק ממנו. סיכומו של עניין, גביית ארנונה מיזמים אשר מעבדים פסולת חפירה לכדי שיווקה ומכירתה, אינה נגועה באי חוקיות ואף ראויה. למרות האמור, יש להידרש לשאלה האם הרשות העקרונית מקנה למשיבה זכות גבייה במקרה הספציפי שבפנינו? פגמים בהודעת החיוב - במקרה דנן, עלי לקבוע כי דרישת התשלום נשוא עתירה זו, אינה יכולה לעמוד כפי שהיא. העותרות מציינות בכתב עתירתן כי דרישת התשלום מיום 10.01.10 אינה מפורטת ונעדר ממנה הפירוט האלמנטארי של המקרקעין נשוא הדרישה ומכאן הרי שיש לבטלה. עיון בדרישת התשלום מלמד כי אכן, לא צוינו בה פרטים מהותיים לגבי הנכסים נשוא החיוב כגון מספרי גוש וחלקה, סיווג הנכסים, שטחו של כל נכס, או כל פירוט אחר. בכתבי טענותיה פרטה המשיבה אשר השטחים הרלוונטיים לרבות כל הנתונים הצריכים ואף ניתן ללמוד מדרישת התשלום הראשונה (מיום 12.01.06) בה מובאת טבלה, על מהות השומה. (יוזכר, הצדדים למעשה התעלמו מדרישה התשלום הראשונה לאחר שהעותרות הגישו בגינה עת"מ 1046/06, עתירה אשר נמחקה לצרכי מו"מ לפשרה). כך או כך, סבורני כי טענות העותרות לעניין אי פירוט דרישה התשלום דינן להתקבל. בעניין זה נקבע: משלוח דרישה כללית ובלתי מפורטת אינו יכול להיחשב כדרישה ערוכה כדין. פירוט הדרישה אינו נדרש כעניין טכני, אלא יש בו להבהיר לחייב מהו השטח נשוא החיוב, כיצד סווג וכדומה. בהתאם לכך יוכל החייב לכלכל צעדיו. כך יוכל לבחון אם יש מקום לתקיפת הדרישה, בין בדרך של השגה (על-פי העילות בחוק הערר) ובין בדרך של עתירה. כיצד יכולה העותרת לתקוף דרישה בלתי מפורטת, וכיצד יכלה, למשל, להגיש השגה על הדרישה לתשלום ארנונה עבור מרווחי הביטחון בסיווג של קרקע תפוסה, בלא שהדבר מצא ביטויו בדרישה?! (עת"מ (חי) 3024/06 אמישראגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' עיריית חדרה. (לא פורסם, ניתן ביום 15/04/07) . ללא שלב הפקת שומת הארנונה כדין - ערוך, מובהר ומפורט, אין יישום לכללים המופשטים שבדיני המס על מערכת הנתונים, אין הצגה של הנכסים נשוא השומה, סיווגם, שטחם והשימוש שנעשה בהם ויש בכך פגם מהותי היורד לשורשו של עניין. אף אם במהלך העתירה כאן, פורטה השומה ביתר פירוט, אין הדבר מבטל את הפגם בדרישת הארנונה נשוא עתירה זו, כך גם כך, המשיבה לא יכולה להיבנות מהעובדה כי בדרישת הארנונה אשר נשלחה בשנת 2006 פורטו סיווגי השטחים. גם בדרישה משנת 2006 חסרו פרטי גוש וחלקה רלוונטיים בנוסף, בדרישה החדשה נוסף נישום חדש - חברת נוריס. העובדה כי במועד הדרישה משנת 2006 לא ידעה המשיבה על קיומו של הנישום הרלוונטי, אינה פוטרת אותה ממשלוח דרישת תשלום חדשה ערוכה כדת וכדין. למעלה מכל זאת, דרישת התשלום משנת 2006 "הוקפאה" למעשה עם הגשת עת"מ 1046/06 הנ"ל. עתירה זו נמחקה לאחר שהצדדים ביקשו לנהל מו"מ מחוץ לכתלי ביהמ"ש "מבלי שהדבר יפגע בזכותה של העותרת לשוב ולבקש סעד מביהמ"ש במידה והמו"מ לא יבשיל לכלל הסכמה" (ר' לשון ההודעה אשר הוגשה ביום 21.05.06). לא הובהר מדוע לאחר כשש שנים (!) "נעורה" המשיבה מתרדמתה וביקשה לחדש את דרישת החיוב ומדוע בכל אותן שנים התרשלה, ולא נקטה בהליכי גביה. בנסיבות בהן עסקינן בחוב ארנונה של מיליוני שקלים השייכים לקופה הציבורית ובדגש על חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה בתשלומי חובה), התש"ם- 1980 המעמיד למעשה את המשיבה במצב נוח בנסיבות של שיהוי, קיים טעם לפגם. גם ידי העותרות לא נקיות בהקשר זה, כאשר במשך כל אותה התקופה נמנעו הן במופגן מפניה לביהמ"ש ו/או למשיבה לבירור מצב דרישת התשלום. כך או כך, חובת תום הלב המוטלת על הרשות המנהלית כרשות ציבורית מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט (ראה: ע"א 5042/96 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים, פ"ד נג(1) 761, 743 וכן ראה לגבי חובת תום הלב וההגינות בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ ואח, פ"ד נב(1)). במקרה דנן משלוח דרישת התשלום מיום 05.01.2011 לא נעשה בדרך תקינה וראויה, יש בה שיהוי ניכר ויש לברר עניין זה לגופו. על רשות מקומית למלא את חובתה לגבי אכיפה ולפעול באמצעי אכיפה מידיים ואם לא עשתה כן הדבר אינו נטול משמעות. התוצאה חרף קביעתי העקרונית המאפשרת גביית ארנונה במקרים מעין אלה, בגין הגדרת "קרקע תפוסה" (וייתכן כי גם בגין הגדרות מס נוספות ו/או אחרות), הרי שקביעה זו חסרת נפקות מעשית כאן ועכשיו. התוצאה היא, כי המשיבה תעשה הנדרש להנפקת שומת ארנונה ערוכה כדת וכדין ובה יפורט כל הצריך והדרוש. המועד להגשת ההשגה ככל ותוגש צריך להימנות אך ורק ממועד קבלת דרישת חיוב כדין. בנסיבות, לא ראיתי ליתן צו להוצאות. ארנונהתעשיה (ארנונה)אזור תעשיהתעשיה