על רקע המחלוקות שהיו בין הצדדים באשר ליתרת חובה של התובעת לנתבעת, נחתם בין הצדדים ההסכם המאוחר, שבו נקבע כי עבור "סיום מלא וכולל של העבודות לרבות תיקון הליקויים" תשלם התובעת לנתבעת סך של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ. משלא שילמה התובעת את מלוא הסכום שעליו הוסכם ככולל את התמורה עבור השלמת העבודות ועבור תיקון הליקויים, הגישה הנתבעת תביעה נגד התובעת, אשר הוכרעה בפסק הבוררות, שאותו אישר בית המשפט. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בוררות בנושא בנייה: התובעת, חברה קבלנית העוסקת בבנייה, התקשרה עם הנתבעת בחוזה שלפיו תבצע הנתבעת עבודות עפר ועבודות פיתוח בפרויקט שבנתה התובעת. בתום ביצוע העבודות לא אישרה התובעת את מלוא התשלום שדרשה הנתבעת בחשבון הסופי ולפיכך הגישה הנתבעת תביעה נגד התובעת. בהסכמת הצדדים הוכרעה התביעה בהליך בוררות ופסק הבוררות אושר בפסק דין בבית המשפט. על-פי פסק הבוררות, נדחתה תביעתה של הנתבעת לאחר שהבורר קיבל את טענות התובעת כי נמצאו ליקויים רבים בעבודות שביצעה שהנתבעת, שעלות תיקונם עלתה על יתרת החוב של התובעת לנתבעת. התובעת ביקשה מבית המשפט שאישר את פסק הבוררות כי יורה לבורר להשלים את פסק הבוררות, כך שייפסק לטובתה פיצוי בגין הליקויים שמצא, אך בקשתה נדחתה מן הטעם שהתובעת לא הגישה תביעה שכנגד במסגרת אותה תביעה. משנדחתה בקשתה האמורה, הוגשה התביעה הנדונה, שבמסגרתה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת ואת הנתבע, שהוא מנהלה ובעל מניותיה, לשלם לה פיצוי כספי בגין אותם ליקויי בניה. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. כן ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים 3. ביום 17.2.2003 נחתם הסכם בין כונס הנכסים והנאמן של חברת שמואל רובננקו ושות' בניין והשקעות בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים) (להלן - המזמינה), רו"ח חיים קמיל (להלן - כונס הנכסים), לבין התובעת (עמית ליין בע"מ) לביצוע עבודות בנייה בפרויקט לבניית כמאה יחידות דיור בעיר מודיעין שאותו בנתה המזמינה. ביום 5.4.2003 נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבעת, שעל-פיו הנתבעת תבצע את עבודות העפר ואת הפיתוח בפרויקט (נספח ב' של תצהיר התובעת). על רקע מחלוקות כספיות שהתגלעו בין התובעת לבין הנתבעת, נחתם ביניהן הסכם נוסף ביום 18.5.2004 שבו הוסכם כי בתמורה לתשלום בסך של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ, שתשלם התובעת לנתבעת, תשלים הנתבעת את עבודות הפיתוח עד יום 5.6.2004 (נספח ו' של תצהיר התובעת). במעמד חתימת הסכם זה, שילמה התובעת לנתבעת מקדמה ואת היתרה התחייבה לשלם בתום ביצוע העבודות וכנגד מסירת ערבות בנקאית. אין מחלוקת כי נוסף על המקדמה שילמה התובעת לנתבעת סכומים נוספים, כך שהיתרה לתשלום הייתה בסך של 118,700 ₪. גם אין מחלוקת כי הנתבעת נטשה בשלב מסוים את אתר הבנייה. 4. על-פי הסכם שנחתם בין כונס הנכסים לבין חברת האחים אוזן בע"מ (להלן - חברת אוזן), נמכרו כל זכויותיה של המזמינה בפרויקט לחברת אוזן, אשר באה במקום המזמינה לכל דבר ועניין הקשור בו, לרבות לעניין התחייבויותיה של המזמינה בעניינו. לאחר הליכים שונים שהתנהלו במסגרת הליכי הפירוק של המזמינה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובין השאר הליך התנגדות של התובעת לאישור ההסכם האמור, אישר בית המשפט את ההסכם ודחה את התנגדות התובעת. הסכם המכר אושר בחודש נובמבר 2004 ובעקבותיו הופסקה עבודת התובעת בפרויקט. 5. ביום 23.9.2004 הגישה הנתבעת אל בית משפט השלום ברמלה תביעה בסדר דין מקוצר (ת"א 2556/04), שבה תבעה מהתובעת סך של 128,700 ₪, אשר היווה לטענת הנתבעת את יתרת התמורה שלא שולמה לה על-פי ההסכם המאוחר שנחתם ביניהן. בהסכמת הצדדים, הועברה התביעה להכרעה בהליך של בוררות לפני מהנדס הבניין צבי רון (להלן - הבורר). בפסק הבוררות מיום 18.12.2005 (נספח י"ז של תצהיר התובעת), שאושר בבית המשפט ביום 13.6.2006 (שם, נספח י"ח), נדחתה תביעת הנתבעת. הבורר קבע כי יתרת חובה של התובעת לנתבעת היא בסך של 118,700 ₪ (בעניין סך של 10,000 ₪ לא נמצאו ראיות). עם זאת קבע, כי הנתבעת אינה זכאית לסכום זה בשל כך שלא השלימה את כל העבודות שהיה עליה להשלים, לרבות תיקון הליקויים, בהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים. במסגרת פסק הבוררות קבע הבורר כי מתוך עשרים ושבעה ליקויים, אשר לפי טענת התובעת לא תוקנו, הנתבעת אמנם לא תיקנה עשרים ושניים ליקויים שאותם פירט בהרחבה. לפיכך קבע כאמור, כי הנתבעת אינה זכאית ליתרה שלא שולמה לה וזאת מאחר ש"ניכר כי היקף תיקון הליקויים יחסית לתכניות העבודה ולמפרט הטכני הבינמשרדי עולה על יתרת חובה של הנתבעת". לאור מסקנות הבורר, ביקשה התובעת מבית המשפט להורות לבורר להשלים את פסק הבוררות באופן שיקבע את סכום עלות תיקון הליקויים שמצא ובהתם לקביעתו, לחייב את הנתבעת לשלמו לתובעת. בקשה זו נדחתה במסגרת ההחלטה מיום 13.6.2006, שאישרה את פסק הבוררות. הטעם לכך היה שהמשמעות של בקשת התובעת הייתה לדון בתביעותיה הכספיות נגד הנתבעת, אך מאחר שהתובעת לא הגישה תביעה שכנגד במסגרת אותה תביעה, לא ניתן היה לדון בכך. מטעם זה, הגישה התובעת את התביעה הנדונה נגד הנתבעת, שבה תבעה פיצוי בגין הנזקים שלטענתה נגרמו לה בשל ליקויי הבנייה שמצא הבורר. 6. התביעה הנדונה הוגשה ביום 29.5.2007 ובה תבעה התובעת מהנתבעת סך של 649,231 ₪. כתב התביעה נתמך בחוות-דעתו של מהנדס הבניין נתן גרשוני (להלן - המומחה מטעם התובעת), שלפיה עלות תיקון הליקויים שמצא הבורר בעבודות הבנייה שביצעה הנתבעת היא בסך של 767,931 ₪. לפיכך הסכום הנתבע מהווה את עלות תיקון הליקויים על-פי חוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת, לאחר קיזוז יתרת חובה של התובעת לנתבעת על-פי פסק הבורר (118,700 ₪). על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת הסבה לתובעת נזקים נוספים על אלו שנגרמו בעטיים של ליקויי הבניה שמצא הבורר ושהמומחה מטעם התובעת קבע את עלות תיקונם, שאותם כינתה "נזקיה העקיפים של התובעת". את קביעת הפיצוי בגינם, הותירה התובעת לקביעת בית המשפט על-פי שיקול דעתו. אולם בדיון מיום 17.3.2008 הודיע בא-כוחה של התובעת כי היא חוזרת בה מתביעתה לפיצוי בגין נזקים אלו, מאחר שלא שולמה אגרת משפט בגין סעד זה. כך שעניינה של התביעה הוא אפוא, רק בפיצוי בשווי עלות תיקון ליקויי הבנייה הנטענים. 7. על-פי טענות התובעת בתביעתה, הנתבעת הסבה לה נזקים אשר בעטיים לא קיבלה מהמזמינה את מלוא התמורה שהייתה זכאית לה. נזקים אלו נבעו לטענתה, מהעבודה הלקויה שביצעה הנתבעת ומנטישתה את אתר הבניה. לטענתה, בשל אותה עבודה לקויה שלטענתה, הנתבעת אחראית לה, נשלחה אליה התראה מהמפקח על העבודות מטעם המזמינה, שבה הודיע כי בשל ליקויים ואי פינוי פסולת החומר החפור, יקוזז סך של 200,000 ₪ מהחשבון שתגיש התובעת למזמינה (מכתב ההתראה, שחלקו העליון חתוך, כך לא ניתן לדעת את מועד שליחתו - נספח ז' של תצהיר התובעת). עוד טענה התובעת, כי בשל אי השלמת העבודות שהיה על הנתבעת לבצע, עוכב מתן אישור הרשות המקומית על גמר העבודות (טופס 4) (פסקה 36 בתצהיר התובעת). התובעת הוסיפה כי גם לאחר חתימת ההסכם המאוחר, שבמסגרתו התחייבה הנתבעת לתקן את הליקויים, המשיכה התובעת לקבל התראות מהמפקח על העבודות כי ישנם ליקויים שלא תוקנו (מכתב המפקח מיום 16.1.2005 - שם, נספח ז10). בנוסף לכך, התקבלו דרישות לתיקון הליקויים מהדיירים שרכשו את הדירות (שם, נספח ט'). עוד טענה התובעת, כי בשל הנזקים שנבעו מעבודתה הלקויה של הנתבעת, הופסקה ההתקשרות עימה והזכויות בפרויקט נמכרו לחברת אוזן. בשל כך נגרמו לתובעת נזקים, אשר לטענתה, אף להם אחראית הנתבעת. בעניין נזקים אלו טענה התובעת כי הגישה למזמינה חשבון סופי בסך כולל של של 1,841,951 ₪ בתוספת מע"מ, אך החשבון לא אושר. בשל כך נאלצה התובעת להגיש תביעה כספית במסגרת הליכי הפירוק שהתנהלו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינה של המזמינה (פש"ר 2031/03, בש"א 5057/05). על-פי טענת התובעת, באותה תביעה, שהעתקה לא צורף, טענה היא כי לבד מיתרת התמורה בסכום האמור שהמזמינה לא שילמה לה עבור העבודות שביצעה בפרויקט (בשלבים א', ב' ו-ג' של הפרויקט), מנעה ממנה המזמינה עבודות נוספות בפרויקט (בשלבים ד' ו-ה' של הפרויקט) ובשל כך תבעה פיצוי נוסף בסך של 2,820,000 ₪ (מכתב מיום 5.1.2005, המפרט את דרישות התובעת מהמזמינה - שם, נספח י"ב). בסופו של דבר, על-פי הסכם פשרה שנחתם בין התובעת לבין כונס הנכסים ביום 17.2.2005 (שם, נספח י"ד), שאושר בבית המשפט ביום 21.2.2005 (שם, נספח ט"ו), שולם לתובעת סך של 739,316 ₪ בתוספת שכר-טרחה בסך של 50,000 ₪. כאמור בהסדר הפשרה (בסעיף 2), הסכום ששולם לתובעת, כאמור, הוא לאחר קיזוז סך של 280,684 ₪, המהווה את "הסכומים ששילם הכונס לצדדים שלישיים, בגין עבודות ו/או חומרים אשר על הקבלן היה לספקם או לבצעם", אשר פורטו בנספח א' של ההסכם. לטענת התובעת, במסגרת הסכם הפשרה נאלצה היא לוותר על סכום העולה על 1,400,000 ₪ מהסכום שלטענתה הייתה זכאית לקבל מהמזמינה. לטענתה, אובדן סכום זה נבע מעבודתה הלקויה של הנתבעת ולפיכך הנתבעת אחראית לפצותה בגין הפסד זה. 8. כתב ההגנה הוגש ביום 15.10.2007, ובו טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין, מאחר שלטענתם, נושא התביעה הוכרע בפסק הבוררות. 9. בקדם המשפט שהתקיים ביום 17.3.3008 התבקשו הצדדים להשלים את טענותיהם בשני עניינים (ובנוסף לכך, כאמור לעיל, חזרה בה התובעת מתביעת הנזקים העקיפים). האחד, התובעת נדרשה לפרט את טענותיה בכתב התביעה בעניין הנתבע, כי השתמש בנתבעת כדי לזכות ברווח אישי ממחדליה וכי השתמש בה ככסות לנטילת הלוואות מהנתבעת (פסקאות 45ג ו-ד בכתב התביעה. השני, עניינו טענת מעשה בית-דין שטענה הנתבעת. טענות הצדדים הוגשו כאמור והצדדים אף השלימו את טענותיהם בעל-פה בדיון מיום 14.7.2008. בהחלטה מאותו יום נדחתה בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין שלכאורה הקים פסק הבוררות. הטעם לכך היה כי "בלי לקבוע מסמרות, שאלת הליקויים והקיזוז שנטען כלפי הליקויים לא הוכרעו בבוררות ועל כן אין להניח מחסום בפני התובעת מלברר נושאים אלו בתביעה דנן" (בהחלטה זו גם נדחתה בקשה נוספת של הנתבעים, להעברת הדיון בתביעה אל בית המשפט ברמלה, שלפניו נדונה תביעת הנתבעת נגד התובעת). על החלטה זו הגישה הנתבעת בקשת רשות ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 610/08), אשר נדחתה בהחלטה מיום 12.10.2008 (החלטת כבוד הנשיאה מ' ארד). 10. בקדם המשפט מיום 5.3.2009 נקבעה רשימת הפלוגתות הטעונות הכרעה. כן נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים בצירוף ראיותיהם, אשר הוגבלו רק לעניינים שהוגדרו באותן פלוגתות, שכך נוסחו: "1.1 מה עלות התיקונים שהפיצוי בגינם נתבע בתביעה זו? והאם אכן הליקויים הנ"ל קיימים? 1.2 האם יש לחייב גם את הנתבע 1 באופן איישי בעלות הליקויים, כלומר האם יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 1 באופן אישי בשל שימוש בנתבעת 2 שלא בתום לב והפרות ותמרונים כלכליים שלא כדין? 1.3 האם לתובעת עילת תביעה כל עוד היא לא תיקנה את הליקויים ולא שילמה לאחרים עבור תיקון הליקויים? 1.4 האם התובעת קיבלה כספים וכמה מהמזמין, שהיא תובעת בתביעה זו? 1.5 האם התובעת פעלה להקטנת נזקיה כיצד ומתי? 1.6 את מי יש לחייב בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד וכמה?". מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אלכסנדר בלנקו, מנהל התובעת ומורשה חתימה שלה (להלן גם - מנהל התובעת) וכן הוגשה חוות-דעתו של המהנדס המומחה מטעמה, בעניין עלות תיקון ליקויי הבנייה הנטענים. מטעם התובעת הוזמנה להעיד גם הגב' ג'ולייט שילה, אשתו של הנתבע (להלן גם - אשתו של הנתבע), מבלי שהוגש תצהיר עדות ראשית שלה. מטעם הנתבעים הוגש רק תצהירו של הנתבע, שאף היה העד היחיד מטעמם. ישיבת ההוכחות שבמהלכה נשמעו העדים התקיימה ביום 17.11.2010 ולבקשת הצדדים הגישו הם את סיכומי טענותיהם בכתב. מטעם התובעת הוגש ביום 26.12.2010, ומטעם הנתבעים הוגש ביום 28.2.2011. ג. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובעת 11. התובעת טוענת, כי החובה לתיקון הליקויים שפורטו בפסק הבוררות חלה על הנתבעת. לטענתה, אף הנתבעת אינה חולקת על כך כפי שלטענתה, הנתבע אישר זאת בעדותו (עמ' 46). לטענתה, טענת הנתבע בעדותו, כי תיקן את הליקויים לקראת סיום הליך הבוררת (עמ' 31), מהווה חריגה מן הנטען בכתבי הטענות. לפיכך לטענתה, לא רק שטענה זו היא בגדר שינוי חזית אסור, אלא שאף לא הוכחה. טענה זו לא נתמכה בראיות, ואף נסתרה בעדותו של הנתבע עצמו, שלא יכול היה להסביר מדוע למרות שטענתו היא שתיקן את הליקויים, ביקש לאפשר לו לתקנם לאחר הגשת התביעה (עמ' 47 לפרוטוקול). בכל מקרה, לטענת התובעת, טענת הנתבעים כי נמנעה מהם האפשרות לתקן את הליקויים, לא רק שאינה נכונה, אלא שטענות הנתבעים בעניין זה הן טענות עובדתיות סותרות. לטענתה, במהלך הדיון בבוררות, הוזמנה הנתבעת לתקן את הליקויים, אך למרות זאת הדבר לא נעשה (מכתב בא-כוח התובעת מיום 10.1.2005 אל בא-כוח הנתבעת - שם, נספחים י"א1 ו-י"א2). 12. על-פי טענת התובעת, אין משמעות לשאלה אם התובעת אמנם תיקנה את הליקויים בעצמה ואם שילמה לאחרים עבור תיקונם. לטענתה, עילת תביעתה נובעת מפסק הבוררות שהפך לחלוט, ושמכוחו מושתקים הנתבעים לטעון נגד קיומם של הליקויים. לחלופין טענה התובעת, כי אפילו ישנה רלוונטיות לשאלת מעורבותה בתיקון הליקויים, עדיין הנטל להוכיח שלא ניזוקה מאותם ליקויים מוטל על הנתבעים. כך לטענתה, מאחר שיש בטענת הנתבעים בעניין זה משום טענה של הודאה והדחה. עוד טענה התובעת, ואף זאת לחלופין, כי בכל מקרה, היא הוכיחה את נזקיה בכך שהוכיחה כי מהתמורה שהייתה זכאית לקבל מהמזמינה, קוזז הסכום שהמזמינה נדרשה לשלם לגורמים אחרים. קיזוז סכום זה נבע, לטענת התובעת, מנזקים שהם באחריותה של הנתבעת, שבגינם נדרשה המזמינה לשלם לאחרים, וכי סכום זה אף עלה על שווי הנזקים הנתבעים בתביעה הנדונה הנסמכת על פסק הבוררות. 13. באשר לעלות תיקון הליקויים, מפנה התובעת אל חוות-דעתו של המומחה מטעמה ומבקשת לאמץ את מסקנותיה. לטענתה, הנתבעת לא הפריכה מסקנות אלו באמצעות חוות-דעתו של מומחה אחר, בחקירתו הנגדית של המומחה מטעם התובעת, או בראיות אחרות. 14. באשר לטעמים לעתירת התובעת להטיל אחריות אישית גם על הנתבע, טענה התובעת טענות רבות. כך טענה בין השאר, כי אחריות הנתבע נובעת מעבירה פלילית שעבר בכך ששפך פסולת בניין בהיקף נרחב באתר הבנייה; היא נובעת מהלוואות אישיות שלווה בשם הנתבעת ונמנע מהחזרתן; הנתבע הודיע למנהל התובעת בנוכחות אחרים ובטרם ניתן פסק הבוררות כי יגרום לכך שהנתבעת לא תכבד את פסק הבוררות; הנתבעת נמנעה מלשלם את ההוצאות שנפסקו לטובת התובעת, אשר נאלצה לפתוח תיק הוצאה לפועל נגד הנתבעת. בסיכום טענותיה מיקדה התובעת את טענותיה בעניין הצורך להטיל חבות אישית על הנתבע בכך שלטענתה, הוכח שהנתבעת מצויה בקשיים כלכליים (עדות הנתבע - עמ' 39 שורה 8), וכי כמפורט שם (פסקאות 95-85 בסיכום טענות התובעת), הנתבע אינו מבחין בין נכסיו הפרטיים לבין נכסי הנתבעת, וכי בפועל אין הפרדה אמיתית בין השניים. עיקרי טענות הנתבעים 15. הטענה שעליה השתיתה התובעת את תביעתה היא, שעל הנתבעים לשאת בעלות של תיקון הליקויים שעליהם עמד הבורר בפסק הבוררות וכי לטענתה, עלות התיקון היא כפי שנקבעה בחוות-דעתו של המומחה מטעמה. כך בעוד שלטענת הנתבעים, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי אמנם נגרם לה נזק או כי שוויו בסכום של עלות התיקונים הנטען בתביעתה. הנתבעים טענו, כי יש לדחות את התביעה, בהיותה לוקה בשני כשלים אלו: כשל ראשון - לא הוכח שהתובעת נשאה בעלות תיקון הליקויים ואף לא הוכח שנגרם לה נזק אחר בשל אותם ליקויים שלטענתה, הנתבעים הם שאחראים להם. בנוסף לכך, אפילו נגרם לתובעת נזק, הרי שלא הוכח באמצעות חוות-דעתו של המומחה מטעמה שעסקה בליקויים שעל-פי הנטען לא תוקנו. הנתבעים טענו, כי את רובם של הליקויים (שפורטו בסיכום טענותיהם, בפסקה 65), תיקנה הנתבעת לאחר שהתובעת הוחלפה בקבלן אחר. כך שלטענת הנתבעים, די בכך כדי לקבוע שהתובעת אינה זכאית לפיצוי כספי מהנתבעים. כשל שני - בהסכם המאוחר שנחתם בין הצדדים נקבע, כפי שאף נקבע בפסק הבוררות, כי במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים ישולם לנתבעת סך של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור "סיום מלא וכולל של העבודות לרבות תיקון הליקויים". בתביעה הנדונה טוענת התובעת כי עלות תיקון הליקויים היא בסך של 767,931 ₪, המהווה פי ארבעה מהסכום שעליו כאמור, הוסכם. לטענת הנתבעים, יש לפרש את פסק הבוררות באופן שהגביל את תקרת עלות הליקויים עד סכום של 224,000 ₪ (200,000 ₪ בתוספת מע"מ), שאם לא כן, יימצא שעלות התיקונים חורגת מהסכום שנקבע כי הוא כולל גם את השלמת העבודה וגם את תיקון הליקויים. 16. עוד טוענים הנתבעים, כי טענות התובעת בסיכום טענותיה מהוות שינוי חזית אסור, בכך שבמסגרתו ניסתה לבסס את תביעתה על כך שלטענתה, המזמינה קיזזה מהסכום הסופי ששילמה לתובעת סכומים שהוציאה המזמינה עבור עבודות בפרויקט הבניה. לטענת הנתבעים, לא רק שטענה זו מהווה כאמור שינוי חזית אסור, אלא שאין לקבלה מטעמים אלו: ראשית, טענה זו עומדת בניגוד לעדות של מנהל התובעת, שהודה בחקירתו הנגדית כי במסגרת התביעה הנדונה הוא אינו תובע את הסכומים שהמזמינה קיזזה כאמור (עמ' 25). שנית, אין כל קשר בין רשימת הנושאים שבגינה קוזזו סכומים מהסכום ששילמה המזמינה לתובעת במסגרת הפשרה ביניהן לבין הליקויים שפורטו בפסק הבוררות, שבגינם הוגשה התביעה. שכן אף לא סכום אחד מבין אלו שקוזזו קשור בליקויים הנטענים. שלישית, הנתבעת תיקנה חלק ניכר מהליקויים לאחר שהתובעת הוחלפה בקבלן אחר, ואף פינתה את כל פסולת הבניה מהאתר. מסיבה זו כאמור, רשימת העניינים שבגינם קוזזו תשלומים לתובעת מתוך התמורה שהמזמינה שילמה לה בעקבות הסדר הפשרה ביניהן, לא כללה אף לא אחד מהליקויים הנטענים בתביעה הנדונה. 17. באשר לחוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת, טענו הנתבעים כי היא לוקה בפגמים חמורים אשר בעטיים לא ניתן להסתמך על מסקנותיה. ראשית, המחירים שבהם נקב המומחה מטעם התובעת מתבססים על הערכה של עלות התיקון, בעוד המומחה עצמו כתב, כי "במציאות יכולות להיות סטיות ניכרות -/+" (ס' 1.5 לחוות-דעתו; עדותו בעמ' 31). זאת מבלי להסביר אם שיעור הסטיות גבוה או נמוך. שנית, בקביעת היקף הליקויים ועלות תיקונם התבסס המומחה על נתונים ומסמכים שסיפקה התובעת, מבלי שבדק את אמיתותם בבדיקת הליקויים בשטח. קביעת מסקנותיו בדרך זו הביאה לכך שהמומחה ציין בחוות-דעתו גם ליקויים שכלל לא היו קיימים במועד עריכת חוות-דעתו. כך למשל, המומחה העריך את עלות פינוי הפסולת מהאתר בסך של 256,000 ₪ בתוספת מע"מ. זאת הגם שבעדותו הודה כי לא ראה פסולת באתר (עמ' 31), וחרף העובדה שגם המנהל של התובעת הודה כי לא הוא זה שפינה את הפסולת מהאתר (עמ' 26). במענה לטענת התובעת כי הנתבעים לא הגישו חוות-דעת מומחה נגדית, טענו הנתבעים, כי ישנו ממצא עובדתי המחייב את שני הצדדים בעניין עלות תיקון הליקויים, אשר נקבע בהסכם המאוחר שנחתם ביניהם, כפי שאושר בפסק הבוררות. 18. הנתבעים טענו עוד, כי פסק הבוררות הטיל על הנתבעת לתקן את רובם של הליקויים שנמצאו, וכי כנגד תיקונם הייתה הנתבעת זכאית לקבלת יתרת התמורה שהיה על התובעת לשלם לה. למרות הצעת הנתבעת לתקן את הליקויים, כאמור במכתבה מיום 19.9.2007 (נספח א' של תצהיר הנתבעים), וחרף העובדה שהנתבעת אמנם תיקנה את רוב הליקויים שנמצאו, התובעת היא זו שלא מילאה את חובתה ולא שילמה לנתבעת את יתרת החוב. 19. לבסוף טענו הנתבעים, כי לא עלה בידי התובעת לבסס את טענתה, כי יש להטיל על הנתבע חברת אישית בגין חובה של הנתבעת לתובעת, ככל שישנו. ד. דיון והכרעה השאלות הטעונות הכרעה 20. על רקע המחלוקות שהיו בין הצדדים באשר ליתרת חובה של התובעת לנתבעת, נחתם בין הצדדים ההסכם המאוחר, שבו נקבע כי עבור "סיום מלא וכולל של העבודות לרבות תיקון הליקויים" תשלם התובעת לנתבעת סך של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ. משלא שילמה התובעת את מלוא הסכום שעליו הוסכם ככולל את התמורה עבור השלמת העבודות ועבור תיקון הליקויים, הגישה הנתבעת תביעה נגד התובעת, אשר הוכרעה בפסק הבוררות, שאותו אישר בית המשפט. על-פי פסק הבוררות, יתרת חובה של התובעת כלפי הנתבעת היה בסך של 118,700 ₪. כך גם מצא הבורר כי ישנם עשרים ושניים ליקויים בעבודתה של הנתבעת, שאותם פירט בפסק הבוררות, אשר טרם תוקנו. לפיכך קבע הבורר, כי התובעת אינה צריכה לשלם לנתבעת דבר, מאחר ש"ניכר כי היקף תיקון הליקויים יחסית לתכניות העבודה ולמפרט הטכני הבינמשרדי עולה על יתרת חובה של הנתבעת". בתביעה הנדונה תבעה התובעת מהנתבעת פיצוי כספי בגין אותם ליקויים שמנה הבורר בפסק הבוררות. לטענת התובעת, פיצוי זה שלטענתה היא זכאית לו, הוא בסך של 649,231 ₪, המהווה את עלות תיקונם של אותם ליקויים, כפי שנקבעה בחוות-דעתו של המומחה מטעמה (767,931 ₪), בניכוי יתרת חובה של התובעת לנתבעת על-פי פסק הבורר (118,700 ₪). המחלוקות הטעונות הכרעה הן אפוא, בשאלות הבאות: האחת, מה עלות תיקון הליקויים שמנה הבורר בפסק הבוררות. השנייה, האם התובעת היא זו שנשאה בעלות תיקון הליקויים, בין בכך שהיא זו שתיקנה אותם, בין בכך ששילמה עבור התיקון. השלישית, אם יימצא שהתובעת לא נשאה בעלות תיקון הליקויים, כי אז יש לבחון אם נגרם לתובעת נזק אחר בשל אותם ליקויים, בין בכך ששווי עלות תיקונם קוזז מתשלומים ששולמו לה ובין בדרך אחרת. אם יימצא שאמנם נגרם לתובעת נזק כאמור, כי אז נידרש לבחון אם הוכח היקפו של נזק זה. עלות תיקון הליקויים שפורטו בפסק הבוררות 21. התובעת טענה כאמור, כי עלות תיקון הליקויים היא כפי שנקבעה בחוות-דעתו של המומחה מטעמה וכי היא זכאית למלוא סכום זה, בניכוי יתרת חובה ובסך הכול, מלוא הסכום הנתבע (649,231 ₪). מנגד טענו הנתבעים, כי שווי עלות התיקונים לא יכול לעלות על סך של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ, מאחר שכך הסכימו הצדדים בהסכם המאוחר שנחתם ביניהם, שבו הוסכם כי זה הסכום שתשלם התובעת לנתבעת עבור השלמת העבודות לרבות תיקון כל הליקויים. הסכמה זו, כך לטענתם, אף אומצה בפסק הבוררות. לטענתם, משמעות דבריו של הבורר כי "ניכר כי היקף תיקון הליקויים ... עולה על יתרת חובה של הנתבעת", היא שעלות תיקון הליקויים עולה על הסכום של 118,700 ₪, שהוא לפי קביעת הבורר יתרת חובה של הנתבעת. המשמעות של הדברים ושל קביעתו שהתובעת לא נדרשה לשלם לנתבעת דבר, היא אפוא, שניתן לקזז את יתרת החוב של התובעת לנתבעת בעלות התיקונים, מאחר שניכר שעלות זו גבוהה יותר. המשמעות היא כי מדובר בסכומים קרובים, אלא שעלות התיקונים מעט גבוהה יותר מיתרת החוב, אך אין המשמעות כי מדובר בעלות שעולה עשרות מונים על יתרת החוב. עוד טענו הנתבעים כאמור לעיל, כי אף לא ניתן לבסס את הקביעה באשר לעלות התיקונים על מסקנותיו של המומחה מטעם התובעת גם משני הטעמים הנוספים שנמנו לעיל: האחד, עניינו בכך שלא התובעת היא זו שתיקנה את הליקויים, אלא הנתבעת וכי עשתה כן לאחר שהתובעת עזבה את האתר. השני, כי נמצאו פגמים בחוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת, כמפורט לעיל. 22. לאחר בחינת טענות הצדדים, נראה כי הגם שישנו קושי לקבוע מה עלות תיקונם של אותם ליקויים שפרט הבורר בפסק הבוררות, קשה לקבל כי מדובר בעלות כפי שטוענת התובעת וכי נראה כי עלות זו אף אינה מתקרבת לאותו סכום. מקביעת הבורר, כי "ניכר כי היקף הליקויים ... עולה על יתרת חובה של הנתבעת" קשה ללמוד בכמה עולה היקף הליקויים על יתרת החוב, עם זאת יש להניח, כי אילו היה זה כטענת התובעת, היה הבורר מציין כי מדובר בפער ניכר. לעומת זאת, נראה כי ניתן ללמוד על עלות תיקון הליקויים דווקא מהסכמת הצדדים במסגרת ההסכם המאוחר שעליו חתמו. מהסכם זה ניתן להסיק כי עלות התיקונים אינה עולה על הסכום שנקבע כי הוא יתרת חובה של התובעת לנתבעת. מדובר בהסכם שנערך בין שני בעלי מקצוע שחזקה עליהם שידעו להעריך נכונה את שווי העבודות שנותר לנתבעת להשלים, לרבות שווי עלות התיקונים שנדרשה הנתבעת לתקן. אמנם ניתן לומר, כי הסכום שנקבע כי הוא יתרת חובה של התובעת לנתבעת, בסך של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ, לא כלל את עלות תיקון הליקויים, מאחר שעבור התיקונים לא נדרשה התובעת לשלם, אלא הנתבעת הייתה צריכה לשאת בכך בעצמה. אולם יש להניח כי אילו הניחו הצדדים כי עלות תיקון הליקויים עולה על הסכום שנקבע כי הוא יתרת התמורה, לא הייתה נקבעת יתרת תמורה כלשהי והיה נקבע כי בשל היקפם האדיר לכאורה, של הליקויים - כפי שטוענת התובעת בתביעתה - אין הנתבעת זכאית לתמורה נוספת. למסקנה זו מצטרפים אותם פגמים שהנתבעים הצביעו עליהם בחוות-דעתו של המומחה, אשר פורטו לעיל. כך או אחרת, לאור המסקנות שאליהן הגעתי באשר לשאר השאלות הטעונות הכרעה, איני נדרשת להכריע בשאלת עלות תיקון הליקויים שנמנו בפסק הבורר. התובעת לא נשאה בעלות תיקון הליקויים 23. השאלה השנייה הטעונה הכרעה היא, אם אמנם התובעת היא זו שנשאה בעלות תיקון הליקויים, בין בכך שהיא זו שתיקנה אותם, בין בכך ששילמה עבור התיקון ובין בבדרך אחרת. ממכלול הראיות עולה כי התשובה לשאלות אלו היא שלילית. התובעת לא תיקנה את הליקויים שמנה הבורר בפסק הבוררות ולא נשאה בעלות תיקונם בפועל. 24. התובעת השתיתה את תביעתה על ממצאיו של הבורר בפסק הבוררות שלפיהם נמצאו עשרים ושניים ליקויים שהנתבעת לא תיקנה. אך נראה כי עד מתן פסק הבוררות, התובעת אף לא ראתה לנכון לתבוע את הנתבעת בגין נזקים שלטענתה, נגרמו לה בעטיים של אותם ליקויים. כך גם התעלמה התובעת בתביעתה מהשאלה, אם אמנם היא זו שתיקנה את הליקויים שנמצאו, או שמא אלו תוקנו בידי אחר. התובעת אף לא הניחה כל תשתית ראייתית שבכוחה להוכיח כי היא זו שתיקנה את הליקויים או נשאה בעלות תיקונם. בתצהירו של מנהל התובעת, אין כל התייחסות לשאלה זו במישרין או בעקיפין ולא נאמר כי התובעת נדרשה לתקן את הליקויים, כי נשאה בעלות תיקונם או כל דבר מעין זה. בחקירתו הנגדית, ניסה מנהל התובעת לטעון כי חלק מאותם ליקויים שנדונו בפסק הבורר תוקן בידי עובדיו. בהמשך עדותו זנח טענה זו, והבהיר כי הוא אינו תובע את החזר הוצאותיו בגין תיקון הליקויים, אלא תביעתו היא רק בגין הסכומים שלטענת התובעת קוזזו מהסכום שהתובעת הייתה זכאית לקבל מהמזמינה, אשר לטענתו, קיזוזם נבע מהליקויים הנטענים אשר על-פי טענתו, הנתבעים אחראים להם (עמ' 24 לפרוטוקול). לא זו בלבד, אלא שבהמשך עדותו, לא שלל המנהל של התובעת את האפשרות שקבלנים אחרים תיקנו את הליקויים שבגינם נתבע הפיצוי (עמ' 27 שורות 11-9). 25. נמצא אפוא, כי התובעת לא הניחה כל תשתית ראייתית שבכוחה להוכיח כי היא זו שנשאה בעלות תיקון הליקויים, בין בכך שהיא זו שתיקנה אותם או בין בכך ששילמה עבור תיקונם (ראו בין השאר את חקירתו הנגדית של מנהל התובעת בעניין זה - עמ' 24). לא זו בלבד, אלא שמן הראיות שהונחו לפני בית המשפט עולה כי הליקויים תוקנו בידי קבלן אחר, חברת אוזן, אשר השלימה את פרויקט הבניה לאחר שזכויות המזמינה נמכרו לה בהתאם להסכם שאושר עוד בחודש נובמבר 2004. כפי שעולה מן המסמכים שצורפו אל תצהירו של מנהל התובעת, ובהם גם הבקשה לאישור מכירת זכויותיה של המזמינה לחברת אוזן, אישורה בידי בית המשפט וכן הסדר הפשרה שנחתם בין המזמינה לבין התובעת (שם, נספחים י"ג, י"ד ט"ו), דובר בהליכים שהתנהלו בפיקוחו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת הליכי הפירוק של המזמינה. בטרם אושר הסכם המכר למכירת זכויותיה של המזמינה לחברת אוזן, הגישה התובעת את התנגדותה לאישור הסכם זה, אך התנגדותה נדחתה בהחלטת בית המשפט (כבוד השופטת דניה קרת-מאיר) מיום 9.11.2004, שאישרה את ההסכם (תיק פש"ר 2118/02, בש"א 19179/04 ובש"א 18866/04)). באותה החלטה, אף נדחתה טענת התובעת כי היא זכאית להשלים את הפרויקט, בין השאר מן הטעם שבהסכם לביצוע הפרויקט שנחתם בינה לבין המזמינה, נקבע שהשלמתו (שהתייחסה לשלבים ד' ו-ה'), מותנית באישור הבנק המלווה, אשר טעמיו שלא להמשיך בפרויקט נמצאו מוצדקים. 26. חברת אוזן, שכאמור, רכשה את הפרויקט בחודש נובמבר 2004, באה במקום המזמינה בכל דבר ועניין, לרבות בעניין חיוביה כלפי רוכשי הדירות בפרויקט. במסגרת התביעה הנדונה לא הובאו ראיות באשר לתיקון הליקויים בידי חברת אוזן, שאיש מטעמה אף לא הוזמן להעיד, אך יש להניח שבמסגרת חובותיה האמורים, אף תיקנה את הליקויים. הנתבע אכן טען בעדותו, כי הוא התקשר עם חברת אוזן בהסכם לביצוע העבודות מטעמה, ובמסגרת זו גם תיקן את הליקויים שנמצאו בפסק הבוררות. טענה זו, לא נתמכה בדבר והתובעת התנגדה לה בהיותה מהווה לטענתה, שינוי חזית. מכל מקום, כפי שכבר נאמר, גם מנהל התובעת לא הכחיש את העובדה שהליקויים תוקנו בידי קבלן אחר לאחר מכירת זכויותיה של המזמינה לחברת אוזן, כך שאין משמעות רבה לשאלת זהותו של המתקן, אם היה זה חברת אוזן, הנתבעת או קבלן אחר. 27. בנסיבות אלו, שבהן התובעת לא הראתה כי היא זו שתקנה בפועל או כי נשאה בעלות התיקונים, ממילא שלא נראה כי היא זכאית לשווי עלות התיקונים, יהיה שווי זה אשר יהיה. נותרת אפוא, השאלה האחרונה שעניינה, אם נגרם לתובעת נזק אחר בשל הליקויים הנטענים. התובעת לא הוכיח שנגרם לה נזק בשל הליקויים הנטענים 28. השאלה השלישית והאחרונה היא כאמור, אם נגרם לתובעת נזק בשל אותם ליקויים, בין בכך ששווי עלות תיקונם קוזז מתשלומים ששולמו לה ובין בדרך אחרת. גם התשובה לשאלה זו היא שלילית, ולפיכך אף לא נידרש לבחון אם הוכיחה התובעת את היקפו של נזק נטען זה. 29. נראה שהתובעת הייתה מודעת לקושי הנעוץ בתביעתה לפיצוי בגין הליקויים שנמצאו, בעודה מודעת לכך כי לא נשאה בעלות תיקונם בדרך כלשהי. לפיכך טענה, כי היא זכאית לסעד הנתבע בשל הנזק שנגרם לה, כתוצאה מכך שמהסכום הסופי שהמזמינה שילמה לה, קוזז השווי של עלות תיקון הליקויים הנטענים, שלטענתה, הנתבעים אחראים להם. אולם גם טענה זו לא עלה בידי התובעת להוכיח. היא לא הוכיחה כי אמנם מהתמורה שהמזמינה שולמה לה קוזזו סכומים בשל העבודה הלקויה שלטענתה, ביצעה הנתבעת. ממילא שאף לא הוכיחה את היקף הקיזוז אשר לטענת התובעת קוזז בשל עבודתה הלקויה של הנתבעת. תחילה יש להזכיר, כי התובעת לא תבעה סעד מוגדר בשל קיזוז הסכומים שלטענתה, קוזזו לה בעטיים של הליקויים הנטענים בעבודתה של הנתבעת. התובעת טענה כי היו אלו "נזקים עקיפים", שאת שיעור היקפם של נזקים אלו הותירה לשיקול דעתו של בית המשפט. זאת בשונה מהפיצוי שנתבע בגין עצם הליקויים הנטענים, שנתמך בחוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת. בכל מקרה, כפי שכבר נאמר לעיל, מתביעתה סעד זה של נזקים עקיפים, חזרה בה התובעת מהטעם שלא שולמה אגרת משפט בגינו (פרוטוקול מיום 17.3.2008). 30. לעצם העניין: טענת התובעת הייתה כי הנתבעת אחראית לכך שהמזמינה לא שילמה לה את מלוא הסכומים שאותם תבעה מהמזמינה, וכי במסגרת הסדר הפשרה בין התובעת לבין המזמינה שולם לתובעת סכום שנפל בהרבה מזה שתבעה התובעת. טענה זו, שלפיה הנתבעת אחראית לכך שהמזמינה לא שילמה לתובעת את מלוא הסכום שתבעה ממנה, לא נתמכה בדבר. הטענה גם לא נתמכה בהסדר הפשרה המפורט שנחתם בין התובעת לבין המזמינה (נספח י"ד של תצהיר התובעת), אשר בו אין פירוט לטעמים בגללם שולם לתובעת סכום נמוך, באופן ניכר, מזה שתבעה. בעניין זה לא הוגשו מסמכים ואף לא זומנו עדים שעשויים היו לשפוך אור על הטעמים שעמדו ביסוד הסדר הפשרה. המידע היחיד שהובא לידיעת בית המשפט בהקשר זה הוא שהתובעת תבעה מהמזמינה סך של 1,841,951 ₪, וכי במסגרת הסכם הפשרה שולם לה סך של 739,316 ₪, לאחר שסך של 280,684 ₪ קוזז בגין תשלומים שכונס הנכסים שילם לצדדים שלישיים בגין עבודות שהיה על התובעת לבצע (שם, סעיפים 1 ו-2). אותן עבודות שבגינן קוזז הסכום האמור, פורטו בנספח א' של הסכם הפשרה ב"טבלת קיזוזים", המונה שבעה נושאים ולצדם הסכום שקוזז בגין כל אחד מהם. נושאים אלו הם: גינון, מעליות, בודובסקי, חוסם, אריה שליט, אייזנר זאב והוצאות משפט. נוסף על נושאים אלו, צוינו שני נושאים שבינם לא היה צורך בקיזוז (הסכום שננקב לקיזוז היה: 0) שהם, "תיקונים דירות" ו"דיירים שונים". בצדק רב טענה הנתבעת, כי לא הוכח קשר בין העניינים שבגינם קוזזו סכומים מתוך התשלום ששילמה המזמינה לתובעת לבין הליקויים שנמנו בפסק הבוררות, אשר בגינם הוגשה התביעה הנדונה. התובעת עצמה לא טענה שאותם עניינים שבגינם קוזז מהתשלום ששולם לה, כפי שפורטו בטבלת הקיזוזים, נובעים מהליקויים שנמצאו בעבודת הנתבעת. כך גם עלה מעדותו של מנהל התובעת עצמו (עמ' 25 שורות 8-3). מכל מקום, התובעת לא הביאה אף לא ראיה אחת שבכוחה להוכיח כי רק בשל הליקויים בעבודתה של הנתבעת, לא קיבלה היא את מלוא התשלומים שלטענתה, הייתה זכאית לקבל מהמזמינה. המסקנה המתבקשת היא, כי בהיעדר ראיות שבכוחן להוכיח כי מהתשלום שקיבלה התובעת מהמזמינה נגרע סכום כלשהו בשל הליקויים, שלטענת התובעת הנתבעת אחראית להם, ממילא שלא עלה בידי התובעת להוכיח שבפועל נגרם לה נזק כלשהו בשל אותם ליקויי בניה שנמצאו ונמנו בפסק הבורר. 31. יוער כי לא נעלמו ממני כל אותם מסמכים שהתובעת הגישה, המלמדים על התראות ששלחו אליה המפקח על העבודות, המזמינה ודיירים באמצעות וועדי הבתים, שבהם התרו בתובעת על הליקויים שנמצאו בעבודות שלכאורה הנתבעת היא זו שביצענ. באחד מהם, שהוזכר לעיל, אף הוזהרה התובעת כי מהתשלום שישולם לה יקוזז סכום עלות תיקון הליקויים, אם אלו לא יתוקנו (נספח ז' של תצהיר התובעת). עם זאת, אין די באותם מכתבים הכוללים התראות כאמור, כדי להוכיח שאמנם הליקויים לא תוקנו או שבפועל קוזז שווי עלות תיקונם מהתשלום ששולם לתובעת. כך גם אין באותם מכתבים כדי ללמד בהכרח על חפיפה בין אותם ליקויים, שבגינם נשלחו אותם מכתבים, לבין הליקויים שבגינם נתבע הפיצוי בתביעה הנדונה. עוד יוער, כי אפילו הייתה המסקנה שהקיזוז מהתשלום ששילמה המזמינה לתובעת נבע מהליקויים שבגינם הוגשה התביעה הנדונה - ולא הגענו למסקנה זו - עדיין לא ניתן היה לקבל את התביעה, מהטעם שלא עלה בידי התובעת להוכיח מה היה היקף הקיזוז שנבע דווקא מאותם ליקויים. בהקשר זה אף יש לזכור, כי התובעת ביססה את תביעתה על חוות-דעתו של המומחה מטעמה, שאמד את עלות תיקון הליקויים שמנה הבורר בפסק הבורר, אך היא לא הניחה תשתית ראייתית שהיה בכוחה לבסס כי שיעור הקיזוז מהתשלומים ששולמו לה נגזר מליקויי הבניה הנטענים שעליהם הושתתה התביעה. מכאן שלא הוכח כי הנתבעת הייתה אחראית לכך שבמסגרת הסדר הפשרה בין המזמינה לבין התובעת, לא שילמה המזמינה לתובעת את מלוא הסכום שתבעה ממנה התובעת. ה. סיכום ותוצאה 32. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, המסקנה היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה ולפיכך התביעה נדחית. התובעת תישא בשכר-טרחת בא-כוחה של הנתבעת ובהוצאות המשפט שהוציאה בסך של 30,000 ₪ אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. יישוב סכסוכיםבניהחברות בניהבוררות