באילו מקרים חל הדין הישראלי על תאונת עבודה של עובד שטחים ? מה הדין במקרה של ביטול אישור עבודה של עובד שטחים פלסטיני ? כיצד מחשבים פיצויים לעובד שטחים שנפגע בתאונת עבודה ? ##תאונת עבודה של פלסטינאית בשטחים:## בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' מאג'דה קרעאן, נדון מקרה בו פלסטינאית תושבת השטחים נפגעה בתאונת עבודה בעת שעבדה במפעלה של המערערת, חברה רשומה בישראל. המפעל בו נפגעה היה מצוי ביישוב ישראלי (אלפי מנשה באותו עניין) שבשטחים. בית המשפט קבע, כי הגם שהעוולה אירעה בשטח עליו חל הדין הירדני, יש מקום לסטות מן הכלל בדבר החלת דין מקום ביצוע העוולה ולהחיל על האירוע את הדין הישראלי, שכן תאונת העבודה אירעה בשל התרשלותו של מעביד ישראלי, במפעל בבעלות ישראלית, הממוקם בשטחו של יישוב ישראלי בגדה המערבית וזאת למרות שהנפגעת הינה תושבת פלסטינאית (עמ' 378). בפסק הדין נקבע כך (עמ' 379-380): "המעמד המיוחד של הישראלים המצויים ביישובים ישראליים בשטחים חורג מעקרון הטריטוריאליות המקובל בתפיסות משפטיות מודרניות, הקובע כי אנשים החיים בשטח מסוים יהיו כפופים לאותה מערכת חוקים. פרופ' א' רובינשטיין מתאר את המצב המשפטי שנוצר באופן זה כ"משפט המובלעות" (א' רובינשטיין "מעמדם המשתנה של ה'שטחים': מפקדון מוחזק ליצור כלאיים משפטי", בעמ' 448, 455). וכי למה "מובלעות"? כיוון שבשטחן חל, למעשה אם לא להלכה, דין שונה מהדין אשר חל בטריטוריה המקיפה אותן – דין ישראל ולא דין השטחים. העוולה בענייננו בוצעה ב"מובלעת" שכזו, ולכן אין לומר כי בטריטוריה שהיא בוצעה בה חל רק דין אחד, הלא הוא הדין הירדני. ##תחולה טריטוריאלית בתאונת עבודה של עובד שטחים:## אופיו המשפטי, מנקודת הראות של המשפט הישראלי הפנימי, של היישוב הישראלי כ"מובלעת" – אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה – הוא ההופך את הקשר בין העוולה לבין המדינה שדינה היה ברגיל דין מקום ביצועה, למקרי. הזיקה של פעולות משפטיות פרטיות המבוצעות באותם יישובים שבשטחים לבין מדינת ירדן היא חסרת נפקות במקרה הזה. הדבר משתקף בציפיותיהם של התושבים הישראלים. גם מנהלה של המערערת דכאן לא טען בעדותו, כשנשאל על כך, כי סבר שפעולותיו במפעלו כפופות לדין הירדני. הדין אשר ראוי להחילו בנסיבות המיוחדות של המקרה הוא הדין הישראלי, שהוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת דפוסי העבודה ודפוסי ההתנהגות בכלל בשטחם של אותם היישובים בשטחים". ##תאונת עבודה שאירעה במפעל ישראלי הנמצא בשטח יישוב יהודי בשטחים:## בית המשפט סיכם וקבע כי הקשר המיוחד שבין מדינת ישראל לשטחים המוחזקים, בכלל, ליישובים הישראליים שהוקמו באותם שטחים, בפרט, מביא אותנו למסקנה כי על תאונת עבודה שאירעה במפעל ישראלי הנמצא בשטח יישוב יהודי בשטחים המוחזקים בשל רשלנותו של מזיק ישראלי, יוחל דין מדינת ישראל. לעניין זה ראו גם דברי כב' השופט א' ריבלין בספרו "תאונות הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים" ( מהדורה רביעית, 2012), בעמ' 56-57: "מקום בו הנפגע בתאונה שאירעה בשטחי הרשות אינו " ישראלי" או " תייר חוץ", למשל תושב השטחים, הרי בהעדר החרגה מן התחולה הטריטוריאלית של חוק הפיצויים תחול הוראת פקודת הביטוח שבהתאם לה הדין החל על התאונה הוא דין המקום. סעיף 3 (ג) הוסף לפקודה בעקבות הסכם הביניים והוא בא להגשים את הוראות ההסכם שבמסגרתו לקחו על עצמם הפלסטינים להנהיג שיטת ביטוח חובה באחריות מוחלטת ולהקים גם קרן פיצויים סטטוטורית. הדין החל אפוא מכוח הוראת סעיף 3 (3) (" הדין החל במקום התאונה") הוא דין הפיצויים הפלסטיני. דין זה חל בכל שטחי הרשות – A,B,C. ##חישוב פיצויים לעובד שטחים שנפגע בתאונת עבודה:## בכל הקשור לשאלת שיעורו של בסיס השכר לצורך חישובי הפסד השכר לעובדי שטחים בית הדין הארצי קבע כי עובדי השטחים העובדים בישראל זכאים לזכויות על פי דיני העבודה כמו אזרחי ישראל . בענין ע"ע (ארצי) 114/99 רחמים יצחק נ' סמיר מחמיד מוחמד אלסקאיה (פורסם; 31.12.01), מבהיר בית הדין הארצי: בית הדין האזורי דחה טענה זו בקובעו כי אין שום סימוכין לטענה כי עובדי שטחים העובדים במדינת ישראל אינם זכאים לזכויות מכוח הסכמים קיבוציים, ויש לדחות טענה זו מכל וכל, באשר משמעותה נוגדת עקרונות שוויון בסיסיים. זאת ועוד בפרק השלישי של החוברת של שירות התעסוקה בעניין תשלומי שכר וזכויות סוציאליות לעובדי יהודה, שומרון וחבל עזה נכתב: "תושבי יש"ע זכאים לזכויות סוציאליות בהתאם לחוק ולהסכמי העבודה הקיבוציים ו/או המפעליים התקפים במקומות עבודתם."" ##זכאות עובדי שטחים לשכר מינימום:## מערכת היחסים בין תושב שטחים לבין מעסיק ישראלי, מוסדרת בחוק שירות התעסוקה. בס"ע ( ת"א) 4773-06-11 חוסין רבאח נ' אודי גוטפלד, נקבע שמשהוחל החוק הישראלי לגבי עבודת עובדי שטחים ביישוב פצאל שבבקעת הירדן, אזי זכאים עובדים אלה גם לשכר מינימום לפי הדין הישראלי [בנוסף לתוקף צווים להעסקת עובדים במקומות מסוימים (יהודה ושומרון), שגם בהם הוראות לתשלום שכר מינימום]. וכן, יש להפנות לענין ע"ע 48803-10-14; ע"ע 57627-11-14; ע"ע 51934-10-14 טארק סעדאת מחסין ואח' נ. המנהל האזרחי ביהודה ושומרון (פורסם; 22.10.17), שבו נפסק, כי גם אם הוסכם בין המעסיק לעובד ים תושבי הרשות הפלסטינאית שהועסקו ומועסקים על ידי המנהל האזרחי בשטחי יהודה ושומרון, ש על יחסי העבודה ביניהם חל החוק הירדני, יש לחייב את המעסיק ב השלמת שכרם (עד 1.1.08 – ש כן, מאז ניתן צו ספציפי) עד לגובה שכר המינימום בישראל - בשל "תקנת הציבור". ##להלן פסק דין בנושא ביטול אישור עבודה של עובד פלסטיני:## בפני בית הדין תביעת התובע, אשר עבד אצל הנתבעת, לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת הפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, ודמי נסיעות. לטענתו אישור העבודה שהיה בידיו מטעם הנתבעת בוטל ובכך נמנעה הגעתו לעבודה לפיכך תובע חלף הודעה מוקדמת ,פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. הנתבעת טענה כי התובע חדל לבוא לעבודה ביוזמתו ועל כן התפטר ומשכך ביטלה את היתר העבודה עבורו. הנתבעת אף הגישה תביעה שכנגד נגד התובע בטענה לנזקים כספיים שנגרמו לה עקב התנהלותו של התובע ועזיבתו הפתאומית ואי ביצוע עבודתו. העובדות התובע, תושב הרשות הפלסטינית עבד אצל הנתבעת מ 6/2006 - 5/2010. הוצג בפנינו תדפיס שירות התעסוקה של התובע בגין העסקתו בנתבעת ובו פירוט היקף העסקה ותשלום. התובע עבד אצל הנתבעת בשכר יומי. התובע קיבל באמצעות שירות התעסוקה תשלום בגין פיצויי פיטורים וחופשה שנתית. התובע עבד 20 ימים בממוצע בחודש. הנתבעת לא שילמה לתובעת דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה. המחלוקת מה שכרו של התובע ומה היקף משרתו, ובכלל זה האם הדיווחים לשירות התעסוקה שיקפו נאמנה את תנאי שכרו של התובע. לטענת התובע הוא השתכר שכר יומי של 250 ₪. מהם כלל נסיבות הפסקת עבודתו של התובע, האם כטענתו פוטר או שמא נכונה טענת הנתבע כי התפטר. כפועל יוצא, האם זכאי התובע להשלמת פיצוי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, וככל שכן באיזה שיעור. האם נותרו לתובע ימי חופשה לפדיון, וככל שכן באיזה שיעור. בעניין זה מסכים התובע כי הופרשו לו כספים לשירות התעסוקה בגין חופשה שנתית. מה שיעור דמי ההבראה להם זכאי התובע. מה שיעור דמי הנסיעות להם זכאי התובע. האם זכאית הנתבעת לקבל מהתובע החזר הלוואות, חלף הודעה מוקדמת, פיצויי בגין נזקים, שווי בול הבריאות ששולם לתובע, תשלום בגין מוצרים שניתנו לתובע, תשלום עבור ביקור בטר"מ ששילמה הנתבעת לטענתה, תשלום עבור שיחות טלפון, תשלום עבור קנסות, הכל כמפורט בכתב התביעה שכנגד, וככל שכן באיזה שיעור. השכר הקובע התובע טען כי שכרו עמד על סך של 250 ₪ ליום עבודה וכי עבד 20-22 ימי עבודה בחודש. עוד טען התובע כי הרישום בתלושי השכר אינו משקף את שכרו האמיתי ואת היקף עבודתו. הנתבעת טענה כי שכרו של התובע עמד על סך של 154₪ ליום עבודה כפי שמצוין בתלושי השכר ודיווחי שירות התעסוקה. הלכה היא כי תלושי שכר ודיווח לשירות התעסוקה הן נכונים אלא אם הוכח אחרת, ועל הטוען לסתירת נתונים אלה - מוטל נטל כבד (ע"ע (ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ - אסמאעיל קיסיה, ניתן ביום 19/3/07). זאת גם מכח חזקת התקינות המניחה כי מסמכים אלה נעשים באופן ראוי וגם מהטעם שהדיווח לרשויות הוא דיווח חובה וההנחה היא שנעשה על פי הכללים. מכל מקום נטל ההוכחה בדבר הפרכת נכונות תלושים ודיווחים מוטל על התובע. אמנם, מטעמו של התובע העיד בפנינו מר עבד אל חמיד אבו פרחה שעבד יחד עם התובע אצל הנתבעת. לדברי מר אבו פרחה, התובע השתכר סך של 220 ₪ ליום (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 22-28). אולם, טענה זו עומדת בסתירה לגרסת התובע הטוען ל- 250 ₪ ליום. כמו כן, לעד מטעם התובע אין ידיעה אישית לבד ממה שסיפר לו התובע. בהיעדר כל ראיה לתמוך בטענת התובע ולסתור את האמור בתלושי השכר וברישומי שירות התעסוקה נדחית טענתו זו של התובע בדבר אי נכונות הדיווחים והתלושים. התובע טען כי עבד בימי שישי בביתו הפרטי של בעלי הנתבעת מר יעקב כהן, ועבור עבודתו זו קיבל תשלום בנפרד. אכן גם לגרסת הנתבעת, עבד התובע בימי שישי בביתו של מר יעקב כהן וקיבל על כך תמורה בנפרד. התובע טוען בסיכומיו כי יש לראות בעבודתו זו כחלק מעבודתו בנתבעת ואת שכרו בגין עבודות אלו כחלק מהשכר הקובע. לטעמנו אין לראות בעבודתו של התובע בבית הנתבע כחלק מעבודתו בנתבעת. מדובר בעבודה נפרדת עליה קיבל תשלום בנפרד ועבד לפי הצורך. אין כל קשר בין העבודות שביצע התובע בביתו של מר יעקב כהן לבין העבודות אותן ביצע בנתבעת.טענה זו של התובע נדחית. נסיבות סיום יחסי העבודה התובע ציין בכתב התביעה כי פוטר על ידי הנתבעת. בתצהירו ציין התובע כי הנתבעת הפסיקה את אישור העבודה שלו ופיטרה אותו ללא כל הודעה מוקדמת. הנתבעת טוענת כי התובע התפטר מעבודה כאשר במהלך חודש יוני (דגש שלי ש.ש) לא הופיע לעבודתו, ללא כל הודעה מוקדמת או הסבר מניח את הדעת (סעיף 3 לכתב ההגנה, סעיף 2 לכתב התביעה שכנגד). הנתבעת טענה עוד כי התובע נהג להיעדר מעבודתו לעתים קרובות וכי במהלך עבודתו גרם לה לנזקים רבים. בעדותו בפנינו אמר התובע: "ש. למה נכנסת לירושלים בחודש מאי, אם לא עבדת יותר. ת. כל יום בארבע וחצי בבוקר, הייתי יוצא לעבודה יוצא לבית הוריו, אחיו הקטן היה אומר לי שאין עבודה וחזרתי לביתי. לפעמים היה אומר שכן יש עבודה לפעמים שאין עבודה, בגלל זה במחסום מופיע שהייתי נכנס לירושלים, כל יום. ש. מאיזה יום זה. ת. לא זוכר. אני זוכר שזה היה בחודש מאי, באותו ח ודש הם פטרו אותי. במחסום אמרו לי שאין לי היתר עבודה ואין לי אישור להכנס. הם לא הודיעו לי לפני זה שהם רוצים לפטר אותי. " (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 1-6) ובהמשך: "ש. מי פיטר אותך לטענתך. ת. הבעלים של החברה, מר יעקב כהן. ש. האבא. ת. לא. שלומי. ש. מי היה אתך כשאמר לך זאת. ת. אף אחד לא היה אתי. זה היה בחמש וחצי בבית הוריו של שלומי. ש. שלומי לא אמר לך אתה מפוטר אל תבוא יותר. ה וא אמר לך היום אין עבודה, תבוא מחר. ת. הוא היה כל יום אומר לי היום אין עבודה, זה נמשך זמן מה, אז התקשרתי אליו והוא אמר לי שאני מפוטר. ש. אתה אומר עכשיו שהוא אמר לך בטלפון ולא בבית הוריו. ת. בבית הוריו הוא משך אותי כל הזמן ואמר לי היום אין עבודה, במחסום כשגיליתי שאין לי היתר עבודה התקשרתי אליו והוא אמר לי שאני מפוטר. הוא ביקש גם שאביא לו את אישור העבודה, אך אני נתתי זאת לעוה"ד שלי. (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 15-27). מר שלומי כהן הכחיש כי פיטר את התובע. מר דני כהן אשר העיד בפנינו מטעם הנתבעת, אמר בתצהירו כי "במהלך חודש מאי הגיע התובע לעבודה באופן חלקי ומכתב מיום 16.5.10 בעניין זה נשלח לשירות התעסוקה בהתאם לנהלים להם אנו מחוייבים. מצ"ב העתק המכתב מיום 16.5.10 - מסומן א'. במהלך חודש יוני 2010 לא הופיע התובע לעבודתו כלל וזאת ללא כל הודעה מוקדמת או מתן הסבר סביר להעדרותו." (סעיפים 3-4 לתצהיר). במכתב זה אל שירות התעסוקה, מכתב שהוצא ביום 16/5/10 ציינה הנתבעת כי התובע נעדר מעבודתו "לפי הפרוט הבא : 28.3.10 2.5.10-3.5.10 6.5.10-7.5.10 11.5.10-12.5.10 13.5.10-14.5.10 16.5.10 לפי בדיקתינו העובד הנ"ל נכנס לישראל אך לא הופיע לעבודה. ברצוני לציין שאי הופעתו לעבודה גורם לנו לנזקים כלכלים בעשרות אלפי שקלים, לאי קבלת עבודות חדשות ואיחורים באספקת עבודה ללקוחותנו. לפי הנחיותכם ובהתאם לחוק אבקשכם לסגור לעובד הנ"ל את אישורי הכניסה." בחקירה נגדית ציין מר דני כהן: "הוא תמיד ביקש לעבוד, היה חסר לו כסף ותמיד רצה לעבוד, תמיד דאגנו לו שגם ביום ששי תהיה לו עבודה. הוא כל הזמן רצה לעבוד" (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 29-30). בהמשך אמר: "אתה טוען שהוא נעלם. התקשרת אליו, אולי הוא בחופשת מחלה. ת. המדיניות בחברה שאנו לא יוצרים את ההרגשה שאנו נזקקים לעובד ואנו במצוקה... אני לא מתקשר לאף אחד. .... ש. הוא נעדר בחודש אפריל אך חזר, אולי היתה לו בעיה בחודש מאי ורצה לחזור לעבודה, למה בטלת לו את האישור. ת. כי זה מה שהחוק אומר לי לדווח על היעדרות עובד. אני לא בטלתי. אנו דווחנו לשירות התעסוקה הם בטלו והוא היה צריך ללכת אליהם לתת להם הסבר. יש סיבות בטחוניות. הוא לא פנה אלינו אחרי זה. " (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 5-19). הפסיקה קובעת כי כאשר באים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר, יש ליתן את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ולבחון בין היתר למי מהצדדים הייתה מוטיבציה להביא לניתוק יחסי העבודה, מי יזם את ניתוק היחסים, מי היה הצד המעוניין בניתוקם ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה. כן נפסק, כי כוונתו של עובד להביא את יחסי העובדה לידי סיום יכול ותמצא ביטויה שלא באקט בפורמאלי אלא במעשיו שיש בהם כדי ללמד על כוונה חד משמעית של העובד לזנוח את העבודה ולהביא את היחסים לידי סיום (ראה דב"ע לה/3-85 עיריית כפר סבא - יעקב כהן, פד"ע ז' 175). בהודעה בכתב לשירות התעסוקה יש משום מעשה מפורש של המעביד המביא לסיום יחסי עבודה. בפסק הדין בעניין ע"ע 30365/97 מוסטפא נזאל נ' סטארפלאסט תעשיות (1976) בע"מ (עב' ארצי כרך לב (2) עמ' 337 נידונה בהרחבה סוגית פעולות מעביד ביחס להיתר העסקה. שם נקבע כי די לראות בסיום שהוא "ביוזמת המשיבה גם אם לא הובעה באמירה מטעמה, אלא במעשה או מחדל". (ראה גם דבע נז 3-32, יונס מוחמד רוחמי נ' פלקו בע"מ (לא פורסם), גרסתו של התובע, על אף שנפלו בה אי דיוקים, מתיישבת עם גרסתה של הנתבעת. מגרסת הנתבעת והדיווחים לשירות התעסוקה עולה בבירור כי התובע עבד בנתבעת מספר ימים בתחילת חודש מאי 2010 וכי היתר העבודה שלו בוטל ביום 16/5/2010. כך גם אין מחלוקת כי הנתבעת ביטלה את היתר הכניסה של התובע לתחומי ישראל. מכתבה של הנתבעת לשירות התעסוקה נשלח ביום 16/5/2010 ומדבר בעד עצמו. טענתה של הנתבעת לפיה התובע לא הופיע לעבודתו בחודש יוני 2010 מסיבה בלתי ידועה תמוהה ביותר. יודגש כי אין לקבל טענת הנתבעת לפיה לתובע היה היתר בתוקף עד 10/7/10. מהראיות שהגישה הנתבעת, מתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי הנתבעת, וממכתבה לשירות התעסוקה כי לתובע היה היתר כניסה עד ליום 16/5/10 בלבד. זאת ועוד, מגרסתה של הנתבעת שוכנענו כי התובע רצה לעבוד והיה זקוק לעבודה. אולם הנתבעת לא הייתה שבעת רצון מעבודתו של התובע. בנסיבות אלו בהן הוכח בפנינו כי התובע רצה לעבוד והנתבעת ביטלה את היתר העבודה יש לראות משום מעשה פיטורים. הנתבעת טוענת כאמור כי ביטלה את היתר הכניסה של התובע בהתאם להנחיות שירות התעסוקה ובשל כך שהתובע לא הגיע לעבודתו. בדבע מו 3-12 מו 3-10 המכללה לטכנולוגיה ע"ש שנקר נ' משה אוסטפלד (עבודה ארצי ) כרך יט (1) 146 נקבע "1. בשאלה המרכזית בדיון זה - סיום יחסי עובד ומעביד בין העובד והמכללה- משמשים בערבוביה, תוך עימות הדדי, טענות בדבר התפטרות מפאת זניחה, טענות על פיטורין בשל הפרת משמעת ועתירה לפיצויים בגין הפרת חוזה. 2. הטענה של "זניחת עבודה" כל אימת שעלתה נידונה על פי נסיבותיה, כשאחד האפיונים המרכזיים , לצד התנהגות העובד היה, אורך זמנה של הזניחה, ונאמר כי "אין הדבר תופס עת מדובר באי התייצבות לעבודה לפרק זמן קצר". (דב"ע לז 3-38 פדע ח' 306) ואתה פעם בה נפסק שהיעדרות העובד עלתה כדי "זניחת העבודה" הייתה היעדרות של שבעה חודשים. (דבע לה 3-16 פדע ז' 3,9). 3. נכון אמרה השופטת המלומדת בפסק דינה "הקביעה היא ככלות הכל שאלה של מידה והערכה ועל פי מכלול הנסיבות המצטברות יש לתחום את הגבול (העשוי לעיתים להיות מטושטש) בין זניחת עבודה שמשמעה התפטרות לבין הפרת משמעת בלבד ותהא חמורה ככל שתהא...". (דגש שלי ש.ש.). גרסת הנתבעת לאורך כל הדרך הייתה כי התובע נעדר מעבודתו מעת לעת תקופות כאלה ואחרות וכי עבד לכל היותר 20 ימי עבודה בחודש. (סעיפים 8-9 לתצהירו, פרו' עמ' 22 שו' 22, עמ' 23 שו' 11-14, 31-ועוד). אולם התובע הועסק אצל הנתבעת קרוב ל 4 שנים, על כן, יש לראות בהתנהגות התובע לכל היותר הפרת משמעת נוכח אופן העסקה המתמשך הנ"ל. כך שלא ניתן היה לומר שבהיעדרות זו היה מקום לראות את התנהגותו כזניחת העבודה מאחר ותמיד חזר לעבוד ואף לגרסת הנתבעת, התובע רצה והיה זקוק לעבודה. מכל מקום בנסיבות אלה, מצאנו כי דווקא גרסת הנתבעת היא זו שמחייבת אותנו על פי הפסיקה לראות בהתנהלות התובע שלא הגיע מס' ימים, לכל היותר הפרת משמעת ולא נטישה משאין זו פעם יחידה או חריגה. יתר על כן, בחקירתו הנגדית אומר מר כהן כי אפילו לא התקשר לברר עם התובע את סיבת היעדרותו. והתובע עבד מספר ימים בתחילת חודש מאי 2010. התובע עבד בימים 4-5 למאי 2010, ולפי דיווחי שירות התעסוקה עבד לפחות 6 ימי עבודה בחודש זה, (ובכך יש אף לתמוך בגרסת התובע לפיה התייצב יום יום לעבודתו בחודש מאי, עד לביטול היתר הכניסה) הרי שעד 16/5/2010 מועד משלוח מכתבה של הנתבעת לשירות התעסוקה עברו לכל היותר 6 ימי עבודה ללא שישי שבת, בנסיבות אלה, טרם חלף די זמן אפילו כדי להציג כאילו חדל התובע לעבוד מיוזמתו, ולא ניתן לקבל את לוח הזמנים של הנתבעת וגרסתה נדחית. משפוטר התובע זכאי הוא לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. התובע קיבל ממשרד התמ"ת 24,000 ₪ עבור פיצויי פיטורים וחופשה(עמ' 1 לפרוטוקול ש' 13-14). התובע עותר להפרש פיצויי פיטורי כדלקמן : 28% יתרת הפיצויים בסך של 3124 ₪. וכן השלמת פיצויי פיטורים לפי 250 ₪ ליום. כפי שמצינו לעיל התובע לא הוכיח כי השתכר סך של 250 ₪ ליום ומשכך זכאי התובע ליתרת פצויי פיטורים בשיעור של 3124 ₪. כמו כן זכאי התובע לסך של 3080 ₪ חלף הודעה מוקדמת. חופשה שנתית מערכת היחסים בין תושב שטחים לבין מעסיק ישראלי, מוסדרת בחוק שירות התעסוקה ולפיו על המעסיק להפריש לשירות התעסוקה סכומים בשיעור 4% משכר העובד בגין חופשה. מתלושי השכר של התובע עולה כך עשתה הנתבעת הרי שאין התובע זכאי לסכומים שתבע בתביעתו בגין פידיון חופשה ותביעה זו נדחית. דמי הבראה הנתבעת מסכימה כי התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 4420 ₪. התובע זכאי ל 13 ימי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בתעריף של 365 ₪ ומכאן שהתובע זכאי לסך של 4745 ₪ כדמי הבראה. אולם משהתובע עתר בכתב התביעה לסך של 4490 ₪, (אף כי בסיכומים שינה את הסכום בדיעבד ל 4760 ₪ ) תשלם הנתבעת לתובעת סכום של 4490 ₪. נסיעות התובע עתר לתשלום הוצאות נסיעה בגין כל תקופת עבודתו. מר דני כהן אמר בחקירתו הנגדית: "...נסיעות לא שילמנו לו, כי מה שקרה הוא בא אלינו כל בוקר הביצה... בסוף היום או שהיינו לוקחים אותו למעבר או לעין יעל, שלמנו כסף למוניות. ...בבוקר הוא בא בעצמו על חשבונו. ש. הוא נסע מהמחסום לביתו. ת. כן. הוא בא לביתי. מהמחסום. ש. לא שילמת לו נסיעות. ת. נכון..." (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 8-16) לעניין זה נפסק כי "במקרה בו עובד שטחים נדרש לתחבורה על מנת להגיע ממעונו אל המחסום וממנו למקום העבודה, הזכאות לדמי נסיעה לא מגיעה לכדי מיצוי מקום שההסעה מטעם המעביד היתה רק בחלק מהדרך האמורה - קרי, מהמחסום למקום העבודה בלבד. הדבר נכון הן במקרה שחל ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה וצו ההרחבה מכוחו (ובלבד ששווי ההסעה אינו עולה על התקרה הקבועה בהם) והן במקרה שחל ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות וצו ההרחבה מכוחו (שקובע זכאות "להוצאות נסיעה במלואן" ללא תקרה)." עע (ארצי) 1697-07-12 צאלח רגא אבו צפטט נ' ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ, ניתן ביום 20/11/12) לפיכך זכאי התובע לדמי נסיעות. הנתבעת טוענת כי התובע זכאי למחצית הסכום הנתבע על ידו בגין דמי נסיעות באשר הנתבעת דאגה להסעת התובע. אולם כאמור, אם וככל אשר דאגה הנתבעת להסעת התובע, היה זה עד למחסום, וגם זאת לכיוון אחד בלבד ולא בכל יום, ואין בכך די כדי למלא אחר חובת ההשתתפות בהוצאות הנסיעה. ומשכך אנו קובעים כי התובע זכאי לסך של 9600 ₪ נסיעות. התביעה שכנגד בכתב התביעה שכנגד טענה הנתבעת כי התובע קיבל הלוואה בסך של 4,000 ₪ ביום 1/9/08 וצירפה מסמך הכתוב בעברית והחתום על ידי התובע לפיו קיבל התובע הלוואה בסך של 4,000 ₪. הנתבעת טוענת כי התובע לא החזיר הלוואה זו ועותרת להשבתה. התובע מכחיש כי קיבל הלוואה מהנתבעת. בסעיף 6 לתצהירו ציין התובע "...מועלם לא קיבלתי הלוואות מאת הנתבעת והמסמך שצורף לתביעה אכן חתמתי עליו, אבל לאחר שביקש ממני מר דני/מנהל ו/או החברה בחברה לחתום על המסמך, כתמורה לעבודתי בתוך הבית שלהם בשכונת קרית יובל, ירושלים" בנספח ה' לתצהירו של מר דני כהן מצוין כי התובע מאשר כי קיבל מדני כהן 4000 ₪ הלוואה. ראשית יודגש כי מדובר בהלוואה ממר דני כהן ולא מהנתבעת. ועל כן אין מקום לתבוע אותה במסגרת הליך זה .כפי שטענה הנתבעת להפרדת העבודה ביום שישי והתמורה לה , אצל מר כהן. באותו אופן בדיוק יש להפריד את ההלוואה ביניהם מהליך זה. שנית, נוסח המכתב מעלה תמיהות. שכן מצוין ראשית קבלת סכום ורק לאחר מכן מצוינת המילה הלוואה. זאת ועוד, הלוואה זו לגרסת הנתבעת הינה משנת 2008. בכל התקופה לא טרחה הנתבעת לקזז משכרו של התובע כנגד הלוואה זו. בבית הדין ציין מר דני כהן: "ש. עברו שנתיים לא קיזזת ממשכורתו. ת. תנאי ההלוואה שהוא מחזיר, מקזזים מהמשכורת. בגלל שכל פעם הוא שידר מצוקה, הרחמנות שלי לא נתנה לי להיות קפדן. עברו שנתיים" (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 22-24). תשובה זו אין בה כדי להניח את הדעת כי אכן מדובר בהלוואה לתובע. ולכל הפחות, נראה כי, מר דני כהן, זנח ביצוע השבת ההלוואה, כל עוד לא הוגשה התביעה מצד התובע. מכל הטעמים לעיל דרישת הנתבעת להחזר סך של 4,000 ₪ נדחית. חובות התובע בגין שערים, חלונות, פחי ברזל הנתבעת טוענת כי לצורך ביצוע שיפוצים בביתו לקח התובע ברשות ובתמורה מוצרים מן הנתבעת, אך עד היום לא שילם עבור מוצרים אלו. הנתבעת טוענת כי מדובר במוצרים אשר שווים כ 7,000 ₪. התובע מכחיש כי לקח מוצרים כלשהם מהנתבעת לצורך השיפוצים בביתו. הנתבעת לא הוכיחה טענתה זו שנטענה בעלמא והיא נדחית. תשלומים שונים הנתבעת טוענת כי שילמה בעבור התובע סך של 420 ₪ לאחר שנפגע בתאונת עבודה והתובע לא השיב לה סכום זה ולא פעל למיצוי ההליך מול המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת לא הוכיחה את זכותה המשפטית להשבת סכום זה מהתובע וטענה זו נדחית. הנתבעת טוענת כי נתנה לתובע הלוואה בסך של 600 ₪ לרכישת תנור חימום ושילמה סך של 4300 ₪ עבור בול בריאות לתובע. גם כאן לא הוכיחה הנתבעת כי התובע קיבל הלוואה בסך של 600 ₪ וכי ההסכם שבין התובע לנתבעת קובע כי על התובע לשלם עבור בול בריאות. גם טענה זו של הנתבעת נדחית. גניבה מביתו של יעקב כהן הנתבעת טוענת כי התובע ו/או חבר שעבד עמו בביתו של מר יעקב כהן לקחו ללא רשות משקפי שמש ומכשיר טלפון ממנו בוצעו שיחות בסך של 1000 ₪. התובע מכחיש את טענת הנתבעת. מר דני כהן אמר בחקירתו הנגדית כי מעשה הגניבה היה בשנת 2008/9 "לא זוכר " וכי לא הגיש תלונה במשטרה (עמ' 21 ש' 9-11). בהמשך אמר "לא ראיתי אותו גונב. נעלמו לנו דברים מהבית מתי שהם עבדו שם הוא אמר שהוא יחזיר, אך לא החזיר" (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 29-32). הנה כי כן, עולה כי לגרסת הנתבעת הגניבה התבצעה בשנת 2008 או 2009, ולא דווחה למשטרה, וזאת על אף שהתובע לא החזיר את הדברים. הנתבעת אף המשיכה להעסיק את התובע במסגריה ואף בביתו של מר יעקב כהן ויש בכך להצביע כי נתנו בו אימון מלא. בהתנהגות זו בפועל מ- 2008/9 יש להטיל ספק רב בנכונות טענתה זו של הנתבעת.חמור בעיני בית הדין הנסיון להטיל רפש בפועל קשה יום, ללא כל בסיס. טענה זו הוכחשה על ידי התובע ולא הוכחה כלל על ידי הנתבעת והיא נדחית. גרימת נזק בעבודה הנתבעת טוענת כי לאורך כל התקופה בה הועסק התובע נאלצה לשלם קנסות שהוטלו עליה על ידי לקוחותיה השונים בגין איחורים בעבודה וליקויים שונים שנבעו מהיעדרויותיו של התובע ומאיחוריו הרבים. בנספח ג' לתצהירו של מר דני כהן צירפה הנתבעת לגישתה חלק מדרישות הקנס. אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת. מסמך אחד אותו הציגה הנתבעת מחברת גלנור בינוי ופיתוח בע"מ הוא לתאריך 5/7/2010. עת בה לא עבד התובע אצל הנתבעת. ממסמך זה לא ברור מתי ביצעה הנתבעת את העבודה עבור גלנור ומדוע לא עמדה בלוחות הזמנים. לא הובא לעדות יוצר המסמך. כך הנתבעת לא הוכיחה, כי המחסור בעובדים ואי ביצוע העבודות, ואי עמידה בלוחות הזמנים, כל אלו הם באחריותו של התובע. טענה זו נדחית. סוף דבר תביעתו של התובע התקבלה באופן חלקי. התביעה להשלמת שכר ל250 ₪ ליום נדחית. הנתבעת תשלום לתובע את הסכומים כדלקמן: א. יתרת פיצויי פיטורים - סך של 3124 ₪.(מעבר למצוי בתמ"ת). ב. חלף הודעה מוקדמת - סך של 3080 ₪. ג. דמי הבראה - סך של 4490 ₪. ד. נסיעות - סך של 9600 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין וישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/5/10 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה שכנגד נדחית במלואה , כל טענה מטעמיה . בנוסף תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובע בסך של 4,500₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין. לא ישלום הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. עובדי שטחים / פלסטיניםתאונת עבודה