ביטול הפקעה לצורכי ציבור | עו"ד רונן פרידמן

מה הדין בסוגיית ביטול הפקעה לצורכי ציבור ? ##(1) ביטול הפקעה לצורכי ציבור:## דיני התכנון והבנייה, לרבות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור), 1943, מטרתם לאזן בין זכויות קנייניות של הפרט במקרקעין, זכויות שהוכרו זה מכבר כזכות יסוד, לבין אינטרס הכלל המצדיק לעיתים הפקעות מקרקעין לצורכי ציבור. ואולם מקום שנמצא כי נדרש להפקיע את המקרקעין למען הכלל וליטול אותם מבעליהם, מוטלים על המפקיע מגבלות אותן יש לפרש באופן דווקני, בשל הפגיעה בזכויות הקנייניות של בעלי הזכויות במקרקעין. העיקרון השולט בדיני ההפקעה הוא כי יש לפצות את הבעלים בגין נטילת קניינם. בפרשת רפאלי נקבע כי הזכות לפיצויים מתגבשת מיום פרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (ע"א 261/84 שמעון רפאלי נ' יצחק חנניה, פ"ד מ (4) 561 ,571 (1986)) וסעיף 12 לפקודת הקרקעות קובע כי שווי הפיצויים יהא בשיעור שווי השוק של הזכות המופקעת ביום פרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. ##(2) ביטול הפקעה לצורכי ציבור - תקיפת חוקיות ההפקעה:## באשר לסעד ביטול ההפקעה, הלכה היא כי מקום שתוקפים את חוקיות ההפקעה ומבקשים את ביטולה יש לפנות לבג"ץ, שלו הסמכות הבלעדית לדון בטענות באשר לחוקיות ההפקעה. ברע"א 5664/04 מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל נ' יואב בן גרא, כמנהל עזבון המנוחה שרה לוי ז"ל פ"ד נט(6), 193, 198-197 (2005) נקבע כי הליכים המשיגים על החלטת ההפקעה המקורית והן הליכים התוקפים את ההפקעה בשל נסיבות שאירעו לאחריה- יידונו בפני בית המשפט הגבוה לצדק ולא בפני בתי המשפט האזרחיים. התחזקותה של זכות הקניין של הפרט לאור סעיף 3 לחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, הולידה את הכלל לפיו חוקיותה של ההפקעה תלויה בקיומו של צורך ציבורי מתמשך בקרקע לכל אורך חיי ההפקעה ולא מוגבל לתקופת הזמן של תחילת ההפקעה בלבד. סמכות ההפקעה היא סמכות 'צמודת מטרה' לכל אורך חיי ההפקעה, וכאשר פוקע הצורך הציבורי בקרקע, מתערער הבסיס המשפטי והמוסרי של החזקת הקרקע על-ידי הרשות. ##(3) ביטול הפקעה לצורכי ציבור - חובת פרסום ברשומות:## לאור האמור קבע המחוקק כי מקום בו נדרשת קרקע לצורך ציבורי כלשהו, ואת הקרקע יש להפקיע מבעליה, תפורסם ברשומות הודעה בדבר כוונת ההפקעה ובדבר זכותם של הרשומים כבעלי הקרקע ומי שיש להם טובת הנאה בקרקע, לטעון כנגד ההפקעה. המחוקק אף הדגיש את הצורך למסור לבעלי העניין הודעה אישית בדבר כוונת ההפקעה וזכותם לטעון כנגדה. משמע, לבעל הקרקע ניתנת שהות על פי דין להיערך להפקעה מבעוד מועד ובטרם הופכת היא לעובדה מוגמרת קרי על ההפקעה להתבצע בשלבים טרם הקניית החזקה במקרקעין לרשות המפקיעה. ואולם, החוק כמו גם הפסיקה לא קבעו את המועדים הנדרשים בין השלבים השונים ופעמים רבות יכול ותחלופנה שנים רבות בין ההודעה על כוונת ההפקעה לבין ביצועה בפועל. ##(4) ביטול הפקעה לצורכי ציבור זניחת הייעוד הציבורי:## בתי המשפט התמודדו רבות עם שאלת פקיעת הצורך הציבורי בקרקע ואפשרות השבתה לבעליה המקוריים. פסק הדין המרכזי בנושא זה הוא בג"צ 2390/06 קרסיק נ' מדינת ישראל ואח', דינים עליון, נח, 932, שם התווה בית המשפט העליון את התשתית החוקית והחוקתית להשבת המקרקעין המופקעים לבעליהם עם תום הצורך הציבורי בקרקע. הפקעת המקרקעין על-ידי הרשות אינה נעשית לצמיתות אלא למען מימושו של הצורך הציבורי שלשמו הופקעה הקרקע מלכתחילה. משתם צורך זה, אין מן הנמנע שהקרקע תוחזר לבעליה המקוריים, שנפגע מלכתחילה מלקיחתה של הקרקע וזיקתו אליה כאמור לא התנתקה גם לאחר העברתה לרשות. בפסיקה ענפה בשאלה זו, נקבע כי שיהוי בלתי סביר בביצוע הליך ההפקעה או במימוש מטרות ההפקעה עשוי להעיד על זניחת המטרה הציבורית בקרקע על ידי הרשות או למצער בתום הצורך הציבורי בה, אשר עשויה להצדיק, בנסיבות מסוימות, את השבתה לידי בעליה המקוריים. על הרשות המנהלית הפועלת כנאמן הציבור מוטלות כאמור חובות בעת מילוי סמכויותיהן, וביניהן החובה להפעיל את הסמכות בשקידה ראויה, אשר באה לידי ביטוי בביצוע הליך ההפקעה ובמימוש מטרת ההפקעה תוך זמן סביר (ראה: בג"צ 1135/93 טריידט ס.א. חברה זרה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, בג"צ 174/88 אמיתי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, מחוז המרכז, פ"ד מב(4) 89 (1988); עע"מ 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רשל"צ, 25.5.2005). כך למשל, נקבע בעניין קרסיק באשר למחדלה של רשות במימוש מטרות ההפקעה: "דין החל במקום שרשות מיצתה מטרה ציבורית שלשמה הופקעה קרקע פלונית, דין דומה לו יחול גם על מקרה שבו לא מימשה הרשות את מעשה ההפקעה זמן רב יתר-על-המידה. אכן, רשות שהפקיעה קרקע למטרה פלונית, ושנים ארוכות אין היא עושה שימוש בקרקע למטרה שלשמה הופקעה הקרקע, בעצם מחדלה זה מלמדת היא על עצמה כי אין היא זקוקה לקרקע שהופקעה: לא בזמן שהופקעה ולא למטרה שהופקעה למענה. אותו צורך ציבורי שבעטיו נלקח הקניין מן היחיד והועבר לשימוש הכלל הוכח בעליל כי אין הוא עז דיו וממילא כי אין הוא מצדיק נטילה כפויה של הקרקע. אם אמרנו כי מבחן המידתיות חל על ביצועה של הפקעה, השתהות בביצוע ההפקעה במשך תקופה ארוכה מעוררת ספק אם אמנם הייתה ההפקעה אמצעי מידתי בנסיבות העניין". ##(5) ביטול הפקעה לצורכי ציבור - מה אומר החוק ?## הוראותיה של פקודת הקרקעות חולשות על הליכי הפקעה מתחילתם, בהכרזה על כוונת ההפקעה, ועד לשלב ההקניה הסופית והמוחלטת של הנכס המופקע לרשות המפקיעה. ##סעיפים 5 ו-5(א) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור), 1943 קובעים כדלקמן:## " 5.(1) מקום שמתכוון שר האוצר לרכוש כל קרקע לצורך ציבורי כל-שהוא, יגרום כי תפורסם ברשומות הודעה על כוונתו זאת, והודעה זאת תהיה בטופס א' או בטופס ב' הרשומים בתוספת, הכל לפי הטופס הנאות. כמו כן, יגרום כי יוצגו טפסים של אותה הודעה במקומות נוחים על הקרקע או סמוך לקרקע שעומדים לרכשה, ונוסף על כך יגרום, כי יימסר העתק של אותה הודעה, לכל אדם, ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה של הקרקע, או כאדם שיש לו טובת-הנאה בה, ומסירה זאת תבוצע בין מתוך מסירה לידיו ממש של האדם, שלו יש למסרה, או מתוך השארת העתק של אותה הודעה במקום-מגוריו הידוע לאחרונה, או מתוך שליחתה בדואר במכתב רשום, שעליו נכתבה כתבתו של אותו אדם לפי כתובת-הדואר שלו הידועה לאחרונה, אם יש כזאת. (2) פרסום ברשומות של הודעה לפי סעיף-קטן (1) ייחשב כראייה מכרעת ששר האוצר אישר את מטרת הרכישה. (3) לאחר שתתפרסם הודעה לפי סעיף-קטן (1) יגרום מנהל אגף רישום והסדר הקרקעות - כל אימת שהדבר מעשי - כי תירשם אזהרה בספרי האחוזה בדבר פרסומה של אותה הודעה; אותה אזהרה תבוטל לאחר שתתפרסם הודעה - לפי סעיף-קטן (1) של סעיף 14 - על חזרה מרכישה בגין כל קרקע שבה נוגעת האזהרה, או לאחר שתירשם הממשלה - לפי סעיף-קטן (2) של סעיף 19 - כבעליה של כל קרקע, שבה נוגעת האזהרה". " 5א. (א) פורסמה הודעה לפי סעיף 5, ייתן שר האוצר הזדמנות לבעל הקרקע ולמי שיש לו טובת הנאה בקרקע, לטעון את טענותיהם נגד רכישת הקרקע בפניו או בפני מי שהוא הסמיך לכך, באופן ובמועד שקבע בתקנות באישור ועדת הכספים של הכנסת, ובלבד שהמועד לא יהיה מאוחר ממועד פרסום ההודעה לפי סעיף 7; ואולם מצא שר האוצר כי הקרקע דרושה באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת בכתב, לדחות את המועד למועד מאוחר ממועד פרסום ההודעה כאמור, כפי שייקבע בתקנות האמורות. (ב) בהודעה לפי סעיף 5 תצוין זכותם של בעל הקרקע ושל מי שיש לו טובת הנאה בקרקע לטעון את טענותיהם לפי סעיף זה..." ##סעיף 7 לפקודת הקרקעותקובע כדלקמן: ## "7. (1) שר האוצר רשאי להורות - בהודעה שתפורסם ברשומות לאחר פרסום ההודעה לפי סעיף 5, או אם הקרקע דרושה באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, מטעמים שיירשמו, או שהיא קרקע שסעיף 5א אינו חל לגביה - אף יחד עם ההודעה לפי סעיף 5 - לכל אדם שיש לו החזקה בקרקע שעומדים לרכשה, למסור את החזקה בקרקע עם תום מועד התקופה הנקובה לכך בהודעה או לפניו, ואותה תקופה לא תפחת מכדי חודשיים מתאריך פרסום אותה הודעה ברשומות, אלא אם דרושה הקרקע באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, והרצאת-דברים בהודעה כזאת כי הקרקע דרושה באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, תהיה ראייה מכרעת לאותה עובדה; הודעה כאמור בסעיף קטן זה תהיה בהתאם לטופס ב', ג' או ד' שבתוספת, לפי העניין, והיא תימסר למי שהיה זכאי לקבל את ההודעה לפי סעיף 5, וכן תוצג, הכל באופן הקבוע בסעיף האמור...כתום מועד התקופה הנקובה בהודעה, שתימסר לפי סעיף-קטן (1), יהיה שר האוצר זכאי להיכנס אל הקרקע, או לעלות עליה ולקנות החזקה בה בהתאם לכך. על פי ##סעיף 9 לפקודת הקרקעות, כל בעל זכות או טובת הנאה במקרקעין שהופקעו זכאי לתבוע פיצויים.## סעיף 12 לפקודת הקרקעות מורה, כי שווי הפיצויים יהא בשיעור שווי השוק של הזכות המופקעת בזמן ששר האוצר פירסם ברשומות את ההודעה על כוונתו לרכוש אותה. ##סעיף 14 לפקודת הקרקעות קובע כי:## "14.(1) פורסמה הודעה לפי סעיף 5, וכל עוד לא קנה שר האוצר חזקה בקרקע לפי סעיף 7, רשאי הוא לחזור בו, בין לגמרי ובין במקצת, מרכישת אותה קרקע, מתוך שימסור, באופן המפורט בסעיף 5, הודעה שהוא חוזר בו, לכל בני-אדם ששמותיהם נרשמו בספרי האחוזה כבעלי הקרקע, שמרכישתה הוא רוצה לחזור בו, או כבעלי כל זכות או טובת-הנאה באותה קרקע, וכן לכל בני-אדם, האמורים, שהגישו תביעה לאותה קרקע בהמשך להודעה על כוונה לרכוש אותה קרקע, שנמסרה לפי סעיף 5, ומתוך מילוי אחריה, ולאחר פרסום ברשומות של אותה הודעה, שהוא חוזר בו, תפוטר הקרקע הנזכרת באותה הודעה לגמרי מנפקותה של אותה הודעה על כוונה לרכוש אותה קרקע, לרבות חיוב לשלם פיצויים עליה". ##סעיף 19 לפקודת הקרקעות קובע כדלקמן:## "19.(1) בכל זמן לאחר שתפורסם ברשומות הודעה לפי סעיף 5 יהיה שר האוצר רשאי להכריז, בהודעה שתתפרסם ברשומות לפי טופס ו' שבתוספת, שאותה קרקע תהיה מוקנית לו החל מאותו תאריך, שיהיה תאריך פרסומה של אותה הודעה ברשומות, או תאריך שלפני אותו תאריך או לאחריו, ככל אשר יפורט באותה הודעה: בתנאי שאפשר יהיה לפרט תאריך הקודם לתאריך פרסומה של אותה הודעה, רק אם נקנתה החזקה בקרקע לפי הפקודה הזאת קודם לפרסומה של הודעה לפי הסעיף הזה, והתאריך המפורט לא יהיה תאריך הקודם לתאריך שבו נקנתה החזקה באותו אופן..." ##(6) ביטול הפקעה לצורכי ציבור - סיכום:## אין חולקים על הצורך להעניק למדינה סמכות להפקיע קרקע של היחיד לטובתו ולרווחתו של הכלל. כך לסלילת כבישים, להקמת גנים, לבניית מבני -ציבור, וכך לצורכי-ציבור אחרים; והוא, כמובן - ועל דרך העיקרון - תוך תשלום פיצוי נאות לבעלים... בתיתנו דעתנו לעקרוני-יסוד במשפט ולאינטרסים הלוחמים ביניהם לבכורה: מזה צרכיה של המדינה, צרכיו של הציבור, ומזה אינטרס הפרט בהגנה על קניינו. ביסוד סמכות הפקעת המקרקעין נמצאת ההכרה באחריות החברתית של פרט בעל קניין כלפי החברה בה הוא חי: ביסוד תפיסה זו מונחת המציאות כי המקרקעין – ואני מתרכז עתה בהיבט זה של הקניין – הוא משאב לאומי. כמות המקרקעין אינה ניתנת להגדלה. חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר אמצעי תקשורת, להבטיח בנייתם של מוסדות ציבור, לשמר עתיקות ונכסים תרבותיים, לשמר שטחים פתוחים ולקיים שמירה על ביטחון הציבור ושלומו... כל אלה הופכים את קניין המקרקעין לקניין שממד האחריות החברתית בו הוא חשוב. שיקולים אלה ואחרים מחייבים מתן כוח למדינה לפגוע בקניין הפרטי כדי לקיים את אינטרס הציבור. בכך מתבטאת האחריות החברתית המיוחדת של הקניין הפרטי" (הנשיא ברק ב דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה נ' יהודית הורוויץ). סמכות זו מאפשרת לרשויות התכנון לפגוע בקניינו של הפרט וליטול את מקרקעיו או חלק מהם, במקרים מסוימים אף ללא מתן פיצוי, כאשר קיים צורך ציבורי מוגדר לשימוש במקרקעין אלה לטובת הכלל. סמכות זו הוכרה בפסיקה כ'רע הכרחי' ו'הכרח בל-יגונה' הפוגעים קשות בזכות הקניין של הפרט לטובתו ולרווחתו של הכלל (ראו: בג"צ 2739/95 מח'ול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 309; עע"מ 9316/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' בכור; עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, פ"ד סב(4) 634). ## (7) להלן פסק דין בנושא ביטול הפקעה ע''י ועדה מקומית:## עתירה מינהלית במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על ביטול הפקעה של חלקה 641 בגוש 6192 (להלן: "המקרקעין") שבוצעה על ידי המשיבות 1 ו-2. 1. רקע עובדתי העותרת, אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית (להלן: "אמונה") הינה עמותה ציבורית ללא כוונות רווח, המפעילה, בין היתר, מעונות יום ואחרים, כפרי ילדים, בית ספר, מדרשה וכו'. לצורך מטרותיה החזיקה במקרקעין, שמאז ומתמיד יועדו לצרכי ציבור. המשיבה 1, עיריית בני ברק, הינה הרשות המקומית בתחומה מצויים המקרקעין (להלן: "העירייה") והמשיבה 2 הינה הועדה המקומית לתכנון ולבניה בני ברק (להלן: "הועדה המקומית") (המשיבות 1 ו-2 יקראו להלן יחדיו: "המשיבות"). המשיבה הפורמאלית 4, קרן קיימת לישראל (להלן: "קק"ל") החזיקה בזכויות הבעלות על המקרקעין, שנוהלו עבורה על ידי המשיב הפורמאלי 3, מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") (להלן יקראו המנהל וקק"ל יחדיו: "המשיבים הפורמאליים"). בשנת 1958 קיבלה אמונה זכויות חכירה לדורות על המקרקעין, מתוקף הסכם בין ארגון הפועלות של הפועל המזרחי (שבהמשך התמזג עם אמונה) לחברת "משכנות" - שחכרה את הנכס מקק"ל. הסכם מעודכן בין אמונה למינהל נכרת בשנת 1983. לפי ההסכמים, תקופת החכירה תסתיים בשנת 2007, עם זכות להארכה ל-49 שנים נוספות. בתב"ע ב"ב/255 (להלן: "תב"ע 255") החלה על המקרקעין, נקבע שהשטחים הכלולים בה, ובכללם המקרקעין, ישמשו לצרכי ציבור ויועברו על שם העירייה. על מנת להעניק לרשות המקומית סמכות להפקיע את השטחים הכלולים בתב"ע 255, אישרה הועדה המחוזית (ביום 27.5.1991) את הפקעתם ורישומם על שם העירייה, בהתאם לסעיף 189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). בהמשך, בשנת 1995, נרשמה בספרי המקרקעין הערת אזהרה על המקרקעין לפיה "החלקה (הנכס - המקרקעין) תירשם על שם עיריית בני ברק". בעשרות השנים האחרונות השכירה אמונה את המקרקעין לעירייה למטרות שונות, בתחילה לצורך גן ילדים ובהמשך הופעל מועדון קשישים. בשנת 1999 חתמו העירייה ואמונה על הסכם שימוש משותף במקרקעין לתקופה של עשר שנים (1999-2009), עם אופציה להארכה בחמש שנים נוספות, לצורך הפעלת מועדון הקשישים. עם סיום הסכם השימוש, הודיעה אמונה לעירייה, כי איננה מעוניינת בהארכתו. במכתב מיום 26.11.2009 כתב לעירייה ב"כ אמונה דאז כי "במשך עשור נוהל הנכס במשותף כנ"ל אגב פעילות מבורכת של העירייה ושל מרשתי. אולם עתה, למרבה הצער, עם סיום תקופת ההסכם, מרשתי נאלצת להפסיק את הפעילות המשותפת בנכס, מן הטעם שמרשתי זקוקה לנכס לצרכים אחרים. לפיכך, אני מודיע לכם, בשם מרשתי, שהחל ביום 1.12.2009, לאחר תום תקופת החוזה הנ"ל, תיפסק הפעילות של מועדון הקשישים". דא עקא, פינוי העירייה התעכב ואמונה הגישה תביעה לסילוק יד. ביום 6.9.2010 קבע בית משפט השלום (כב' השופט ישי קורן) כי העירייה מחזיקה במקום באופן בלתי חוקי והורה על פינויה. העירייה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, שלפנים משורת הדין עיכב את ביצוע הפינוי עד ליום 31.12.2010. בין מועד מתן פסק דינו של בית משפט השלום ליום בו אמור היה לפוג תוקפו של הצו לעיכוב ביצוע, נקטה הועדה המקומית במספר פעולות לצורך הפקעת המקרקעין, על סמך החלטת הועדה המחוזית משנת 1991. ביום 7.10.2010 פורסמה הודעה בדבר רכישת המקרקעין לצרכי ציבור לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור - 1943) (להלן: "פקודת הקרקעות" או "הפקודה") וביום 30.12.2010 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות המעניק לעירייה את זכויות הקניין במקרקעין. אמונה, מצידה ניסתה לעגן זכויותיה במקרקעין על ידי הארכת תקופה החכירה. ביום 30.11.2010 שילמה דמי היוון למינהל עבור הארכת החכירה ב-49 שנים נוספות - קרי עד שנת 2056. במקביל, נמשכה תחלופת התכתובות בין אמונה לעירייה בעניין פינוי המקרקעין. ביום 1.2.2011 דרשה אמונה מהעירייה למלא אחר הוראות פסק הדין של בית משפט השלום, לאחר שחלף המועד שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי לביצוע הפינוי. במכתב תגובה (9.2.2011), ציינה העירייה את ההודעות שפרסמה הועדה המקומית בדבר הפקעת המקרקעין והוסיפה כי "ביום 4.2.2011 נרשמה הבעלות במקרקעין ע"ש עיריית בני ברק. לאור האמור, סבורני כי עיריית בני-ברק אינה חייבת להחזיר למרשתך את החזקה במקרקעין". אמונה הודיעה לעירייה כי היא שוללת את תוקף ההפקעה (מכתב מיום 22.2.2011) ובהמשך ביקשה מהועדה המקומית עותקים מכל ההחלטות הנוגעות להליך ההפקעה ומכל הפרוטוקולים של ישיבת הועדה ששימשו תשתית להחלטות (מכתב מיום 24.2.2011). אלא שעד מועד העתירה לא התקבלה תשובה בעניין, לרבות הודעה באשר לעצם קיום המסמכים. בסמוך להגשת העתירה, הגישה אמונה בקשה לגילוי המסמכים. כב' השופטת (בדימוס) קובו, שדנה בתיק לפני, החליטה ביום 15.6.2011 כי בשלב זה, טרם הגשת כתב תגובה, אין מקום להורות על גילוי המסמכים, ובמידת הצורך ניתן יהיה לדון פעם נוספת בבקשה לאחר שהתגובה תוגש. הדיון בעתירה נדחה מספר פעמים הואיל והצדדים ניהלו במשך זמן ארוך משא ומתן לפשרה, אך מסיבות כאלה ואחרות המגעים כשלו. בדיון שנערך ביום 18.2.2013 חזר ב"כ אמונה, עו"ד הרמן על הבקשה לגילוי מסמכים. ב"כ העירייה, עו"ד יונגר הודיע לפרוטוקול כי "אני אבדוק ואני אמציא את המסמכים הרלבנטיים, ככל שהם קיימים. במידה ואינם קיימים, אצהיר על כך לביהמ"ש." בדיון הבא, ביום 19.3.2013, הודיע עו"ד יונגר כי המסמכים אינם קיימים והצהיר כי "לא מצאתי פרוטוקול והחלטה טרם ביצוע ההפקעה ב-2010. מה הדרך שהנושא הובא לועדה המקומית, לא מצאתי". למרות האמור, עמדה העירייה על כך שההפקעה חוקית, בהתאם להחלטת הועדה המחוזית. משכך, נשלח התיק למתן פסק דין. דיון ומסקנות: 2. טענות מקדמיות: טרם דיון בעתירה גופה, ראוי להתייחס למספר טענות מקדמיות שהעלו המשיבות, שלדעתן מצדיקות את סילוק העתירה על הסף. 3. אי צירוף משיב רלבנטי - הועדה המחוזית לטענת המשיבות, אמונה מבקשת לתקוף את החלטת הועדה המחוזית משנת 1991 לאשר את הפקעת השטחים הציבוריים הכלולים בתב"ע ב"ב/255, בהם המקרקעין, ולכן חובה היה לצרפה. אכן, בעתירה זו תוקפת אמונה בין השאר את חוקיות החלטת הועדה המחוזית וטוענת כי נפלו פגמים מהותיים בה . כך, נטען כי הועדה המחוזית לא הייתה רשאית לאשר הפקעת שטחים באופן כללי, אלא לכל היותר הייתה מוסמכת לאשר הפקעה של שטחים מסוימים וכי לא העניקה זכות שימוע כנדרש. כלל יסוד הוא, כי נדרש לצרף לעתירה את הרשות שכנגד החלטתה מכוונת העתירה וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלתה (ראו: סעיף 6(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). "טעמו של הכלל כפול: האחד, שאין לפגוע בזכויותיו של אדם מבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להציג את עניינו בפני בית המשפט; והשני, שמי שעלול להיפגע ייטיב מכל אדם אחר להציג את עניינו" (ראו: בגץ 702/05 בצרה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה 5 (3.6.2007)). מכאן, צירוף הועדה המחוזית מתחייב הן נוכח היותה האורגן המחליט והן כדי שתהיה לבית המשפט תמונה מלאה ושלמה עליה יוכל לבסס את הכרעתו (ראו: עעמ 6881/07 שמשון ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר 11 (14.6.2010)). לאמונה היו טענות נוספות באשר להחלטת הועדה המחוזית, שלטענתה מתייחסות ל"אופן הפרשנות" שניתן לה על ידי הועדה המקומית. בהקשר זה, גורסת אמונה שהחלטת הועדה המחוזית איננה יכולה להסמיך את העירייה לבצע את ההפקעה, כיוון שתכניות קודמות שחלות אינן מאפשרות להפקיע שטחים שאינם "דרכים", או כאלו שבבעלות הממשלה. דא עקא, טענות אלו, אף אם הן מנסות לעטות דימוי אחר מאלו שנדונו לעיל, במהותן תוקפות את חוקיות ההחלטה. כאמור לעיל, בהחלטת הועדה המחוזית נכתב בבירור שמאושרת הפקעתם של כל המקרקעין הציבוריים שיועדו לעירייה בתכנית בתב"ע 255.על כן, הטענה שהועדה המחוזית לא הייתה רשאית לאשר את הפקעת מכלול המקרקעין, משמעותה שהועדה המחוזית לא הייתה מוסמכת לקבל את החלטתה בנוסח שקיבלה - ומכאן תוקפת את חוקיות ההחלטה. מעבר לצורך, אף לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בטענה זו. אמונה הסתמכה על האמור בתב"ע מוקדמת יותר (תב"ע 62) בה לטענתה לא נכללה הוראת הפקעה ביחס למגרשים לבניין ציבורי שאינם דרכים, ועל תב"ע 105א בה לטענתה נעשתה הבחנה בין מגרשים בבעלות העירייה למגרשים בבעלות הממשלה. דא עקא, אף אם בתכניות מוקדמות יותר נכללו הוראות כאלה ואחרות שמגבילות את יכולת העירייה להפקיע מקרקעין, ואינני קובעת זאת, אין הדבר מונע להכניס הוראות אחרות בתכניות מאוחרות יותר. ואכן, בתב"ע 255, שהיא האחרונה, צוין שכל השטחים הציבוריים, מבלי יוצא מן הכלל, יועברו על שם העירייה: "כל השטחים הציבוריים הפתוחים, מגרשים לבניינים ציבוריים ודרכים יירשמו על שם עיריית בני ברק ללא תמורה." בתב"ע זו אף לא נעשתה הבחנה בין שטחי ציבור שבבעלות הממשלה לשטחים שבבעלות העירייה. סיכומו של דבר, דין מכלול הטענות המתייחסות להחלטת הועדה המחוזית ואשר מבקשות לבסס מסקנה לפיה הועדה המקומית לא הייתה רשאית להפקיע את המקרקעין, להידחות על הסף. יחד עם זאת, אין הדבר מחייב את סילוקה על הסף של העתירה כולה, שכן, אמונה איננה חסומה מלטעון כנגד אופן הפעלת הסמכות על ידי הועדה המקומית. אמונה עשתה כך וטענה כי הועדה המקומית לא הפעילה את שיקול דעתה כנדרש טרם ביצוע ההפקעה, כי אין עוד צורך ציבורי בהפקעה, וכי הועדה המקומית פעלה מתוך שיקולים זרים ובחוסר מידתיות. דיון בהשגות אלו אינו דורש את צירופה של הועדה המחוזית. 4. היעדר יריבות: לטענת המשיבות, רק בעלי המקרקעין, המשיבים הפורמאליים 3 ו-4 (המינהל וקק"ל) זכאים לדרוש את ביטול ההפקעה הואיל וחוזה החכירה של אמונה הסתיים בשנת 2007 . במועד זה אבדו זכויותיה. גם אם חוזה החכירה חודש, אין בכך כדי לשנות, היות ולא היה לו על מה שיחול כיוון שבמועד החידוש למשיבים הפורמאליים לא היו זכויות בקרקע נוכח החלטת הועדה המחוזית. דין הטענה להידחות. הליך ההפקעה מתחיל עם פרסום הודעה לפי סעיף 5 לפקודה, ומסתיים עם פרסום "הודעת הקניה" לפי סעיף 19. רק עם פרסום ההודעה לפי סעיף 19 מאבד הבעלים המקורי את זכויותיו במקרקעין. מכאן, המשיבים הפורמאליים לא איבדו את זכויות הבעלות בעקבות החלטת הועדה המחוזית בשנת 1991, שקדמה בעשרים שנה להתחלת הליך ההפקעה בפועל. גם לאחר שההליך החל עם פרסום הודעה לפי סעיף 5, הם נותרו בעלי המקרקעין והיו רשאים לבצע עסקאות, זאת עד שפורסמה הודעה לפי סעיף 19. לעניין זה, ראוי להפנות לדברי כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 261/84 שמעון רפאלי נ' יצחק חנניה, פ"ד מ(4) 561, 567-566 (1986)): "כצעד ראשון מפרסם שר האוצר, על-פי סעיף 5 לפקודה, הודעה על כוונתו לרכוש את הקרקע לצורך ציבורי כלשהו... בשלב זה הבעלים של הקרקע הוא עדיין הבעלים המקורי, ובתור שכזה יש לו, אליבא דכולי עלמא, כוח לבצע עיסקאות בקרקע... העברת המקרקעין מיד ליד אינה סותרת את כוונת ההפקעה ואף אינה מפריעה לה. אין בה הליך הנוגד את הרכישה הכפויה, והכוונה לממשה עומדת בעינה, ולא נגרע מאומה מן התוצאה הצפויה, בכך שהבעלים המקורי נתחלף...הפרשנות, המתירה העברה מבעלים לבעלים אף אחרי פרסום הודעה לפי סעיף 5, מוליכה לתוצאה הרצויה, לפיה אדם, שהקרקע שלו עומדת להיות מופקעת, רשאי בכל זאת לבצע בה עיסקאות. בין המועד בו נשלחת ההודעה על-פי סעיף 5 לבין המועד בו מסתיים הליך ההפקעה עשויות לחלוף שנים...על-כן מוטב להקטין ככל האפשר את ההגבלה על עבירות הקרקע..." בענייננו, אמונה שילמה את דמי ההיוון ביום 30.11.2010, לאחר שפורסמה הודעה לפי סעיף 5 אך כחודש טרם פורסמה ההודעה לפי סעיף 19 (ביום 30.12.2010). במועד זה היו המשיבים הפורמאליים בעלי המקרקעין ובכוחם היה להעניק זכויות חכירה. מכאן, אמונה הייתה בעלת זכויות חכירה במועד הקובע - מועד פרסום ההודעה לפי סעיף 19 - ולכן יש לה זכות לטעון כנגדה. זאת ועוד, אף אם ההודעה לפי סעיף 19 הייתה מפורסמת טרם תשלום דמי ההיוון, לא היה בכך כדי לשנות. ראשית, על פי חוזה החכירה בין אמונה למינהל הייתה לאמונה הזכות לבקש את חידוש חוזה החכירה עם סיום תקופת החכירה (סעיף 9 לחוזה החכירה). מדברי ב"כ המינהל, עו"ד רביד (פרו' מיום 18.2.2013, עמ' 8) עולה שבשנת 2008 ביקשה אמונה לחדש את חוזה החכירה. לכן נראה שכבר במועד האמור התגבשו זכויותיה. שנית, כלל הוא שאין זכויותיו של החוכר לדורות מתבטלות באופן אוטומטי עם סיום תקופת החכירה. ככל שניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים כי הם היו מעוניינים להמשיך את מערכת היחסים שהייתה נהוגה בעבר, המסקנה תהיה שזכויות החכירה נשמרו, גם אם באופן פורמאלי החוזה לא חודש. יפים לעניין דברים שנאמרו ע"י כב' הנשיא שמגר בע"א 633/82 אליהו לוקוב נ' צפורה מגדל, פ"ד מג(1) 397, 402 (1985): "אין כל סיבה להניח, כי המצב המשפטי השתנה רק משום שתקופת החוזה המקורי תמה, כאשר חוכר המשנה מוסיף לשבת על הקרקע כמימים ימימה וכאשר החוכר הראשי (האגודה) ובעל הקרקע (המינהל) אינם מגלים כל סימן שיש להם התנגדות לכך, אלא להיפך, ממשיכים להתייחס אליו בכל המישורים כמקודם. יש איפוא לראות כאן הסכמה מכללא של הצדדים להמשכתו של היחס המשפטי ביניהם בהתאם לתנאי החוזה המקורי, ועצם אי-חידוש החוזה הפורמאלי איננו צריך לשנות מסקנה זו." בענייננו, לאחר סיום תקופת החכירה לא הביע המינהל כל התנגדות להמשך החזקתה של אמונה במקרקעין, ולא חל שינוי ביחסו כלפיה. יתרה מכך, המינהל הביע נכונות להאריך את חוזה החכירה. בנסיבות אלו, נראה כי זכויות החכירה של אמונה לא התבטלו בשנת 2007, אלא נשמרו כל העת באופן רציף וממילא עמדו בתוקפן בעת ביצוע ההפקעה. 5. שיהוי והשתק: לטענת המשיבות, העתירה לוקה בשיהוי ניכר, הואיל ואמונה ידעה על הכוונה להפקיע לכל המאוחר בשנת 1995, אז פורסמה הערת אזהרה בספרי המקרקעין לפיה בהתאם להחלטת הועדה המחוזית החלקה הספציפית תירשם על שם עיריית בני ברק. הגשת עתירה המבקשת לבטל את ההפקעה כ-16 שנים לאחר מכן, לוקה בשיהוי ניכר. לא מצאתי לקבל את טענת השיהוי. כאמור, בעתירה טוענת אמונה בין השאר נגד אופן הפעלת סמכות ההפקעה על ידי הועדה המקומית. מהתכתובות שצורפו, עולה שלאמונה נודע על קיומו של הליך ביצוע ההפקעה ביום 16.2.2011, אז קיבלה את המכתב מיום 9.2.2011, בו הודיעה לה העירייה על ההודעות שפורסמו לפי סעיפים 5, 7 ו-19. המשיבות לא צירפו ראייה המלמדת שאמונה ידעה על ההליך בשלב מוקדם יותר ואף אינן טוענות כך. העתירה הוגשה ביום 28.3.2011 - קרי בתוך סד הזמנים הדיוני המותר להגשת עתירה מינהלית (ראו: תקנה 3 לתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים). בנוסף, טענת שיהוי הנטענת בקשר לעתירה מינהלית מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק אם תתקבל העתירה (ראו: עע"מ עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי 10 (21.12.2010)). הרובד החשוב יותר של טענת השיהוי הינו הרובד האובייקטיבי - השיהוי המהותי - במסגרתו נבחן האם בין מועד היווצרות העילה להגשת העתירה נוצר שינוי נסיבות בעטיו, אם תתקבל העתירה, עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו והן של צדדים שלישיים (ראו: עע"ם 10996/02 עיריית קרית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ 4 (9.9.2003)). בענייננו, בין מועד מתן קבלת המכתב של העירייה מיום 9.2.2011 להגשת העתירה לא חל שינוי בשטח שעלול להשפיע על צדדים שלישיים או על אינטרס ציבורי אחר הראוי להגנה. ברי גם, שעל אמונה לא חל טענת ההשתק ביחס לטענות התוקפות את הליך ביצוע ההפקעה. עסקינן בפעולה שנעשתה בסמוך להגשת העתירה, שאמונה התנגדה לה מראשיתה. ביחס לטענות התוקפות את החלטת הועדה המחוזית מצאתי שאין צורך לדון בטענות השיהוי וההשתק, היות והן סולקו על הסף מטעמים אחרים. 6. דיון לגופה של העתירה - חוקיות ההפקעה: בתום דיון בטענות המקדמיות, המסקנה היא שאין מקום לסילוק העתירה על הסף, אלא לתחום את גדר הפלוגתא לשאלה הבאה: האם הפעילה ועדה המקומי את סמכותה להפקיע את המקרקעין באופן העולה בקנה אחד עם הכללים המחייבים? כבר בראשית אומר, כי העובדה שהועדה המקומית קיבלה מהועדה המחוזית אישור עקרוני להפקיע את המקרקעין אין די בה כדי להכשיר את פעולתה. אמנם, לאחר אישור הועדה המחוזית נקודת המוצא היא שיש מקום לביצוע ההפקעה, אולם נוכח עקרונות המשפט המינהלי וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הועדה המקומית איננה פטורה מלהפעיל שיקול דעת בעצמה עובר להוצאת ההפקעה אל הפועל. במסגרת הפעלת שיקול הדעת, היא נדרשת לבחון האם נוצר שינוי נסיבות שהפך את ההפקעה לבלתי נחוצה, אם ניתן להשתמש באמצעי פוגעני פחות, כמו גם להגיע לפתרון הסכמי עם בעל הזכויות. כמו כן, על הועדה לשקול האם ההפקעה מוצדקת בעיתוי הנוכחי, הואיל ויש לבצע את ההפקעה רק במועד בו היא נדרשת לצורך הגשמת מטרה ציבורית מוגדרת וספציפית שמימושה צפוי בעתיד הקרוב יחסית. ככל שעבר זמן ניכר ממועד אישור הועדה המחוזית לביצוע ההפקעה בפועל, נדרשת הועדה המקומית לבצע בחינה מעמיקה יותר של מכלול ההיבטים המפורטים לעיל. בעניין זה ראוי להפנות לדברי כב' השופט ריבלין בעע"מ 3535/03 הוועדה המקומית לתכנון הבניה השומרון נ' הקרן הקיימת לישראל 14 (10.8.2008) (להלן: "הלכת הקרן הקיימת לישראל") (ההדגשות אינן במקור - ה.ש) : "הועדה המקומית נדרשת להפעיל שיקול דעת גם כאשר ההפקעה אושרה במסגרת התוכנית. לאחר אישור ההפקעה במסגרת התוכנית, רשאית הועדה המקומית לבצע את ההפקעה (ראו לשון סעיף 189 לחוק התכנון והבניה). זאת, להבדיל מהמצב שבו הועדה המחוזית דורשת זאת ממנה ואז היא "חייבת לעשות כן" (ראו גם עת"מ (חי') 391/01 משטרת ישראל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל ( 3.2.2002)). אישור התוכנית מקנה איפוא לועדה המקומית סמכות לבצע את ההפקעה, סמכות אשר הפעלתה מחייבת הפעלת שיקול דעת. במסגרת הפעלת שיקול הדעת, על הועדה המקומית לבחון אם חל שינוי נסיבות אשר לאורו יש להעריך מחדש את הצורך בביצוע הפקעה. יש לבחון את הנסיבות העדכניות באשר לקיומו של האינטרס הציבורי, כמו גם באשר לקיומן של חלופות פוגעניות פחות לביצוע הפקעה. ניתן להניח כי ככל שחלף זמן רב יותר ממועד אישור התוכנית על ידי הועדה המחוזית, נדרשת הועדה המקומית לבחינה מקיפה יותר של אלה. במסגרת הפעלת שיקול דעתה בשלב זה, על הועדה המקומית לשקול אם ניתן להגיע לפתרון הסכמי עם בעלי הקרקע המיועדת להפקעה. בנוסף, על הועדה לשקול אם העיתוי להפקעה הוא העיתוי הראוי והסביר לביצוע ההפקעה. ככלל, אין לבצע את ההפקעה אלא במועד שבו ההפקעה נדרשת לצורך השגת המטרה הציבורית הברורה והמוגדרת, וכאשר השימוש במקרקעין למטרה זו צפוי להיעשות בעתיד הקרוב בהתאם לנסיבות העניין...אכן, נקודת המוצא של הועדה המקומית בהפעילה את שיקול דעתה שונה מנקודת המוצא של הועדה המחוזית אשר אישרה את התוכנית (ובמסגרתה את ההפקעה). נקודת המוצא היא ההחלטה של הועדה המחוזית בדבר קיום התוכנית בדרך של הפקעה... בענייננו, ב"כ המשיבות, עו"ד יונגר, הודה כי "לא מצאתי פרוטוקול והחלטה טרם ביצוע ההפקעה. מה הדרך שהנושא הובא לועדה המקומית, לא מצאתי". המשמעות היא שהמשיבות הודו שאין מסמך כלשהו המלמד שהופעל שיקול דעת טרם הוצאת ההפקעה אל הפועל. אולם, הן לא מצאו שנפל בכך פגם. אין אלא להסיק שהמשיבות לא הפנימו כדבעי את עקרון היסוד של שקיפות, שהוא עקרון בסיסי בהתנהלותו של השלטון במשטר דמוקרטי לאורו הן מחויבות לדאוג לקיום תיעוד מסודר של דיונים והחלטות שהתקבלו, שכן רק כך ניתן יהיה להעמיד את פעולותיהן לביקורת ציבורית ומשפטית. בהקשר של רשויות התכנון הוזכרה חובה זו בעע"מ 10112/02 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים, פ"ד נח(2) 817, 836 (2003), שמה נאמר: "כשם שנאמן חייב בחובת דיווח לנהנים - ראו הוראת סעיף 7(ב) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 - כן הן רשויות התכנון שחייבות הן לדווח לציבור על מהלכי תכנון - בוודאי כך מהלכי תכנון רחבי-היקף - שהן הוֹגוֹת, מתכננות ומבצעות מעת-לעת. חובה היא המוטלת על הרשויות לפעול בשקיפות, שרק כך יוכלו הנהנים לדעת מה מתכוונות הן לעשות ומה הן תכניותיהן. לא לאחר מעשה אלא לפני מעשה, שרק כך יוכל הציבור לבקר את פעולותיהן ולהשיא עצות טובות. אכן, רשות ראויה ונאמנה תפעל בשקיפות מרבית ותעמיד עצמה מרצונה - ובהכירה בחובה המוטלת עליה - לביקורת היחיד והכלל." המשיבות כאמור לא עמדו בסטנדרט השקיפות הנדרש ולא דאגו שיהיה תיעוד כלשהו ממנו ניתן ללמוד על השיקולים שהנחו אותן לבצע את ההפקעה. באופן כללי, התנהלות זו איננה ראויה ונוגדת כללי מינהל תקין, אולם בענייננו, היא מעוררת תחושת חוסר נוחות רבה במיוחד, נוכח מועד ביצוע ההפקעה. כאמור, ההודעה לפי סעיף 19, שהקנתה לעירייה את זכויות הבעלות במקרקעין, פורסמה יום לפני שהסתיים עיכוב הביצוע של פסק הדין שהורה על פינוי העירייה מהמקרקעין. בנסיבות אלו, עולה תהיה באשר למניעים שעמדו ביסוד ההחלטה להפקיע. יש לקוות, כי הועדה המקומית לא פעלה בחוסר תום לב וביצעה את ההפקעה כדי שהעירייה תתחמק מהחזרת החזקה לאמונה, כפי שהייתה מחויבת לעשות על פי פסק הדין של בית משפט השלום. הפקעה מסיבה זו היא כמובן פסולה מהיסוד. מכל מקום, אם היה בנמצא תיעוד כלשהו בדבר הנסיבות שעמדו ביסוד ההחלטה להפקיע, ייתכן שניתן היה להפריך חשש זה. בשלב זה, קשה להתעלם מסמיכות הזמנים בין מועד ביצוע ההפקעה למועד שבו הייתה אמורה העירייה לפנות את המקרקעין - ולראות בכך מקריות ותו לא. מכאן, נותר לדון בהשלכה של היעדר התיעוד על חוקיות ההפקעה. בפסיקה נאמר כי התוצאה של פעילות בחוסר שקיפות תלוית נסיבות ואיננה בהכרח מחייבת התערבות שיפוטית (ראו: בג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נט(3) 817, 842 (2004) (להלן: "פסק דין אילן")), אלא שבענייננו, נראה כי אין מנוס מביטול ההפקעה. שכן, מדובר בהיעדר מוחלט של פרוטוקולים או מסמכים אחרים היכולים ללמד על דיון שהתקיים אצל הועדה המקומית. בנסיבות אלו, חזקת התקינות המינהלית נסתרה והנטל עבר אל הועדה המקומית להוכיח כי הפעילה שיקול דעת ושקלה את השיקולים הנדרשים טרם ביצוע ההפקעה. ובלשונו של כב' השופט (בדימוס) חשין "מי שהביא את העלטה הוא אף שיישא בתוצאות" (ראו: פסק דין אילן, 842) הואיל והמשיבות לא צירפו ראייה כלשהי המלמדת כי הופעל שיקול דעת, המסקנה היא ששיקול דעת כאמור לא הופעל. מכאן קביעתי כי הועדה המקומית לא הפעילה את סמכות ההפקעה כדין, כיוון שלא שקלה את השיקולים המתבקשים עובר להוצאת ההפקעה אל הפועל. טרם סיום אציין, שבמסגרת תגובתן ניסו המשיבות להצביע על טעם תכנוני העומד ביסוד ההפקעה ובהקשר זה טענו שהמקרקעין נחוצים לאור המחסור בשטחי ציבור בבני ברק . בנוסף, טענו שמועד ביצוע ההפקעה נקבע בהתאם למועד סיום חוזה החכירה של אמונה ב-2007. דא עקא, אין מקום שבית משפט זה יבחן את הצורך בהפקעה ואת יתר ההיבטים הקשורים בה, לפני שהנושא נדון בכללותו אצל הועדה המקומית. כידוע, בית משפט זה אמור לבחון האם שיקול הדעת הופעל תוך עמידה בכללי היסוד של המשפט המינהלי, ולא להפעיל שיקול דעת במקום שהרשות נמנעה מלהפעיל. מעבר לצורך, לא התרשמתי שיש בטענות הנ"ל כדי להסביר את נחיצות ההפקעה ואת הטעם לביצועה במועד הספציפי. הטענה כי מועד ההפקעה נבחר לפי סיום חוזה החכירה, איננה מתיישבת עם העובדה שחוזה החכירה הסתיים ב-2007, ואילו ההודעה לפי סעיף 5 פורסמה רק בשלהי 2010. מדוע התעכבה הועדה המקומית שלוש שנים מתום חוזה החכירה כדי להתחיל בהליך ביצוע ההפקעה - ואגב כך נתנה לאמונה הזדמנות להאריך את החוזה - אם כל שחיכתה לסיומו? בנוסף, נדרשה הועדה המקומית להראות שיש צורך במקרקעין למטרה ציבורית ספציפית ומוגדרת, וכי מימוש המטרה יעשה בטווח זמן קרוב לביצוע ההפקעה. טענתה כי ההפקעה דרושה על מנת לשפר את היחס בין שטחי הציבור בעיר למספר התושבים היא כללית וככזו איננה מצביעה על טעם מוגדר, כמו גם על מטרה קונקרטית שההפקעה נועדה לממש. למותר לציין, כי המקרקעין יועדו מאז ומתמיד לצרכי ציבור, כך שכלל לא ברור כיצד הפקעתם תורמת לשיפור המאזן בין מספר התושבים בעיר לסך שטחי הציבור. 7. סוף דבר: אשר על כן, ולאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל, במובן זה שההפקעה שביצעה הועדה המקומית מבוטלת. הטענות התוקפות את חוקיות החלטת הועדה המחוזית נדחות. המשיבות יישאו בהוצאות אמונה בסך כולל של 40,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. הפקעהביטול הפקעהקרקעות