מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזר דמי שכירות ששולמו ביתר: 1. לפנינו ערעור על פסקי הדין שניתנו ביום 23/4/12 בבית משפט השלום בקריות (כב' השופט בדימוס אליעזר שחורי) ב-ת.א. 19347/07 וב-ת.א. 6468-09-08, לפיהם התקבלה תביעתה הכספית של חברת פרטנר תקשורת בע"מ (להלן - "המשיבה 1") להחזר דמי שכירות ששולמו בטעות ביתר, נדחתה תביעתה הכספית של אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ להלן - ("המערערת") כנגד המשיבה 1 בגין דרישה לקבלת הפרשי דמי שכירות, פיצוי בגין הפרת הסכם ותשלום דמי שכירות ראויים, והתקבלה באופן חלקי תביעתה של המערערת כנגד אסף שמע X ובר קפה בע"מ (להלן - "המשיבים 2, 3"). המשיבים 2 ו-3 הגישו מצידם ערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בת.א. 6468-09-08, וזאת בגין החיוב הכספי אשר הושת עליהם במסגרת פסק הדין. 2. מעיון בפסקי הדין של בית משפט קמא ובטיעוני הצדדים עולה כי הפלוגתאות אשר עומדות בלב ליבם של פסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט קמא ובערעור ואשר נוגעות ליחסי השכירות בין המערערת והמשיבים 1-3 נדונו בחלקם והוכרעו במסגרת תביעה לפינוי הנכס נשוא הערעור שהוגשה על ידי המערערת כנגד המשיבים 2 ו-3, בת.א. 1832/07 שהתבררה אף היא בפני כב' השופט אליעזר שחורי אשר נתן את פסק הדין בתביעת הפינוי ביום 25/8/09. 3. יצוין כי הערעור שהוגש על ידי המערערת על פסק דינו של כב' השופט אליעזר שחורי בתביעת הפינוי במסגרת ע.א. 18908-10-09 נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 19/10/10 לאחר שהמערערת חזרה בה מהערעור. 4. המערערת הינה חברה שבבעלותה בניין ברחוב ויצמן 63 בנהריה. ביום 3/1/2001 השכירה המערערת את החנות בקומת הקרקע למשיבה 1 לתקופה של חמש שנים, שהסתיימה ביום 14/2/06 עם אופציה לתשע תקופות נוספות של 24 חודשים כל אחת. דמי השכירות שהמשיבה 1 שילמה למערערת מידי חודש עבור שכירת החנות חושבו בהתאם לסעיף 5 להסכם השכירות, שנקשר בין המערערת והמשיבה 1, לפי 29$ למ"ר לשטח שהוערך כ-112 מ"ר ובסך הכל סך של 3,248$ בתוספת מע"מ. 5. בסעיף 31 להסכם השכירות שנקשר בין המערערת והמשיבה 1 ניתנה למשיבה 1 רשות להעביר את זכויותיה לגופים הקשורים עמה, אף בלא לבקש רשות מן המערערת ובתנאי שהנעבר יקבל על עצמו את התחייבויות המשיבה 1 כלפי המערערת. כן ניתנה למשיבה 1 הרשות להשכיר את הנכס בשכירות משנה לגופים שאינם קשורים עמה ובתנאי שתתקבל על כך הסכמת המערערת מראש ובנוסף לכך תמשיך המשיבה 1 להיות מחויבת כלפי המערערת לעניין כל חיובי חוזה השכירות ובתנאי כי עיסוקו של שוכר המשנה יהיה עיסוק התואם את מטרת השכירות. 6. למרות שהמערערת והמשיבה 1 התכוונו להתקשר בהסכם שכירות ארוך טווח, הרי שכבר ביום 24/11/02 הודיעה המשיבה 1 על כוונתה לעזוב את המושכר והחלה לחפש שוכר משנה. עובר לאותה תקופה ניהל המשיב 2 דוכן למכירת מכשירים סלולאריים במקום. באפריל 2004 ו/או בסמוך לכך הפנתה המשיבה 1 את המשיב 2 למערערת על מנת לקבל הסכמתה לחתימה על הסכם להשכרת משנה ובתאריך 28/4/04 הביעה המערערת בכתב את הסכמתה לעסקה. 7. בכתב ההסכמה ששלחה המערערת ביום 28/4/04 למשיב 2 ואשר כותרתו "שכירות המשך לחנות בויצמן 63 בנהריה" ציינה המערערת כדלקמן: "אנו מאשרים לכם בהמשך לחוזה שיש לנו עם "פרטנר" תקשורת בע"מ להמשך שכירות נוספת של עוד 24 חודשים + אופציה של 24 חודשים. 1. עם סיום תקופת השכירות של "פרטנר" תקשורת בע"מ ע"פ חוזה עם חב' אוסי ייחתם הסכם עם אסי X ת.ז. X לתקופה נוספת של 24 חודשים + אופציה ל-24 חודשים נוספים. המחיר המוסכם 2,400 דולר + מע"מ לחודש התשלום יהיה חודש בחודשו פרטי ההסכם עם ערבויות ותנאי תשלום יפורטו בהסכם החדש. ... 3. כמו כן חב' אוסי תשכיר לאסי X מחסן בקומת המרתף בסך 100 דולר + מע"מ". בהסתמך על האישור הנ"ל, הודיעה המשיבה 1 למערערת כי השכירה את המושכר למשיב 2 בשכירות משנה בהתאם לזכותה על פי הסכם השכירות וכי היא תישאר ערבה מכוח הסכם השכירות שנקשר בינה ובין המערערת לכל התחייבויותיו של השוכר . 8. בפברואר 2006 הגיעו לסיום יחסי השכירות שבין המערערת והמשיבה 1. מכיוון שהמשיבים 2 ו-3 או מי מהם החזיקו בפועל בנכס ועל רקע חילוקי דעות קשים שהיו בין הצדדים, נעשה ניסיון במחצית השניה של שנת 2006 לגבש הסכם מסודר להסדרת יחסי שכירות בין המערערת והמשיבים 2, 3 ואף הועלה על הכתב מתווה להסכם. אין חולק כי ניסיון זה נכשל באופן סופי בתחילת שנת 2007. ואולם המערערת המשיכה לגבות ולקבל דמי שכירות מן המשיבים 2 ו-3 במלוא הערך אשר דרשה על פי מכתב ההסכמה מיום 28/4/04, דהיינו 2,400$ לחודש בתוספת מע"מ. 9. בתאריך 29/5/07 שלחה המערערת למשיבים 2 ו-3 מכתב שכותרתו "דרישת פינוי" על רקע טענות להפרות ההסכם מצידם של המשיבים 2 ו-3. במכתבה טענה המערערת כי אותן הפרות מזכות אותה לדרוש סיום יחסי השכירות. בסמוך לאחר מכן הוגשה כאמור תביעת הפינוי של המערערת כנגד המשיבים 2 ו-3 ואשר במסגרתה קבע בית המשפט קמא ממצאים ביחס למהות ההסדר החוזי שנקשר בין בעלי הדין. בית משפט קמא קבע בפסק דין הפינוי בת.א. 1832/07 כי יחסי השכירות בין המערערת והמשיבה 1 נמשכו עד לחודש פברואר 2006 כאשר במהלך התקופה של שנת 2004 עד 2006 היו המשיבים 2 ו-3 שוכרי משנה בנכס ואילו החל מחודש פברואר 2006 ועם סיום הסכם השכירות עם המשיבה 1, נותק לחלוטין הקשר בין המערערת והמשיבה 1 על רקע הסכמות עצמאיות שגיבשו המערערת והמשיבים 2 ו-3 ובהמשך לכתב ההסכמות שנקשר בין המערערת והמשיבים 2 ו-3. בית משפט קמא ציין בפסק הדין בתביעת הפינוי כי הוסכם בין הצדדים על מצב ביניים לפיו עם סיום יחסי השכירות בין המערערת לבין המשיבה 1 ימשיכו המשיבים 2 ו-3 לנהל במקום את עסקו של המשיב 2 כשוכר תוך התחייבות של המערערת לנהל עמו משא ומתן על מנת להשלים עסקת שכירות לתקופה כוללת של 4 שנים כאשר בתקופת הביניים ישלם המשיב 2 דמי שכירות בשקלים בשווי של 2,400$, בתוספת מע"מ. 10. במסגרת פסק הדין בתביעת הפינוי בת.א. 1832/07, דחה בית משפט קמא את טענות המערערת לעניין הפרות כביכול של ההסכמים מצד המשיבים 2 ו-3 באשר להתנהלותם ביחס למושכר, ואולם בית משפט קמא קיבל את טענות המערערת לפיה הינה רשאית להביא לסיום את יחסי השכירות שבינה ובין המשיבים 2 ו-3 בתום תקופת הביניים, זאת על רקע סירובם של המשיבים 2 ו-3 לדרישת המערערת להעלות את דמי השכירות בגין המושכר לסך של 3,500$ ובהתאם למסמך העקרונות מיום 11/12/06. פועל יוצא מן האמור כי בית משפט קבע בפסק דינו כי המערערת זכאית לדרוש את החזרת החזקה בנכס ומכיוון שמדובר במושכר מסחרי שפינויו מצריך זמן ובהתחשב בנסיבות נוספות אשר פורטו בפסק דינו של בית משפט קמא, איפשר בית משפט קמא למשיבים 2 ו-3 פרק זמן סביר לצורך הפינוי והחזרת החזקה. 11. בתאריך 27/7/07 הגישה המשיבה 1 במסגרת ת.א. 1934/07 תביעה כספית על סך של 225,016 ₪ כנגד המערערת בנוגע לתשלום דמי שכירות ביתר לתקופה שמחודש פברואר 2006 ועד לחודש מרץ 2007. 12. המערערת הגישה מצידה ביום 11/9/08 תביעה כספית בת.א. 6468-09-08 כנגד המשיבים 1-3 ביחס לתשלום דמי שימוש ראויים, הפרשי דמי שכירות החל מחודש ינואר 2001 ועד לסוף שנת 2008, פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה מתביעת בנק ואובדן הכנסות עד סוף שנת 2008. המערערת העמידה את תביעתה לצרכי אגרה על סך של 1.6 מיליון ₪. 13. בפסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט קמא ביום 23/4/2012 ביחס לתביעות הכספיות שהוגשו על ידי הצדדים, ציין בית משפט קמא כי המחלוקות שבין הצדדים הוכרעו כאמור בחלקן במסגרת תביעת הפינוי והניח במסגרת פסקי הדין שניתנו על ידו את הממצאים העובדתיים הרלבנטים. במסגרת ת.א. 6468-09-08, קבע בית משפט קמא כי בתקופה שבין פברואר 2001 לבין פברואר 2006 החזיקה המשיבה 1 בנכס כשוכרת ראשית של המערערת ומיוני 2004 ועד 14/2/06 החזיק בנכס בשכירות משנה, בהסכמת המערערת המשיב 2, אשר ניהל במקום מסעדה באמצעות המשיבה 3. בית משפט קמא ציין כי המשיב 2 קיבל על עצמו בתקופה הזו לנהל את הנכס תוך קיום כל ההתחייבויות שבהסכם השכירות הראשי, כאשר ניהול מסעדה במקום היה ידוע ומוסכם על המערערת וכמו כן הייתה המערערת מודעת לתוספות בניה אשר בוצעו על ידי משיבים 2 ו-3 ואף צירפה את חתימתה לבקשה להיתר שהוגשה על ידם. עוד ציין בית משפט קמא כי החל מיום 15/2/06 ועד סוף תקופת השכירות החזיקו המשיבים 2 ו-3 במושכר כשוכר ראשי מכוח הסכם שכירות נפרד שנכרת בין המשיב 2 לבין המערערת עוד באפריל 2004. 14. על רקע האמור לעיל, ולאור קביעות נוספות שנעשו על ידי בית משפט קמא בת.א. 1934/07, בהן נדחתה עמדת המערערת כי זכאית הייתה לתוספת דמי שכירות מהמשיבה 1 בעקבות ביצוע תוספות בניה על ידי המשיב 2, ומשאף נדחתה עמדת המערערת לפיה זכאית הייתה לפיצוי מן המשיבה 1 עקב נזקים שונים שגרמו המשיבים 2 ו-3 בניהול המסעדה, ראה בית משפט קמא כי יש מקום לדחות את תביעתה הכספית של המערערת כנגד המשיבה 1 ובהתאם הורה אף על דחיית ההודעה לצד ג'. בעקבות דחיית תביעתה של המערערת כנגד המשיבה 1 חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיבה 1 שכר טרחת עורך דין בסך של 65,000 ₪. 15. אשר לתביעה הכספית של המערערת מהמשיבים 2 ו-3, שב וקבע בית משפט כי המערערת הייתה זכאית לדרוש מהמשיבים 2 ו-3 דמי שכירות ראויים לתקופה שמתחילת 2007 ואילך. לאור העובדה כי המערערת לא הציגה חוות דעת של מומחה על מנת להוכיח מה היו דמי השכירות הראויים לנכס בתקופה זו, והצגת הסכם שכירות עם שוכר לשנת 2010 לא הייתה ראיה מספקת לדעתו של בית משפט קמא, העמיד בית משפט קמא את דמי השכירות הראויים לנכס החל מחודש ינואר 2007 על סך של 3,500$ לחודש כולל מע"מ וזאת לנוכח הסכמת הצדדים בשלהי שנת 2006 להעמיד את דמי השכירות על סך 3,500$ כולל מע"מ. 16. בית משפט קמא לאחר שבחן את ראיות הצדדים ושמע את עדותו של מנהל המערערת ואת עדותו של המשיב 2, העדיף את גרסתו של המשיב 2 אשר טען כי שילם באופן סדיר את תשלומי השכירות אשר לשיטתו היה חב לשלם, דהיינו סך של 2,400 $ + מע"מ לחודש שבין 1/1/07 ועד ספטמבר 2008 מועד הגשת התביעה. לאור האמור, ובהנחה שהמשיב 2 שילם דמי שכירות בסך של 2,400$ בתוספת מע"מ, קבע בית משפט קמא כי לתקופה שבמחלוקת, סך הכל 20.3, חודשים הפרשי דמי השכירות יועמדו על סך של 716$ לחודש ועל כן העמיד בית משפט קמא את סכום חובם של המשיבים 2 ו-3 כלפי המערערת לתקופה זו על סך של 61,000 ש"ח בעיגול בערכי קרן. 17. לאחר שבית משפט קמא דחה כאמור את מכלול הדרישות הכספיות אשר הציבה המערערת כלפי המשיבים 2 ו-3 בכתב התביעה וקיבל רק את הדרישה החלקית לתשלום הפרשים בגין דמי שכירות ראויים לתקופה שבין 1/1/07 לבין 11/9/08 חייב בית משפט קמא את המשיבים 2 ו-3 בתשלום הסך של 61,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11/10/07 ועד התשלום בפועל. כן חייב בית משפט קמא את המשיבים 2 ו-3 לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 18. באשר לתביעה הכספית שהוגשה על ידי המשיבה 1 כנגד המערערת, וכפועל יוצא מקביעותיו של בית המשפט בהליכים השונים, קבע בית משפט קמא בת.א. 1934/07 כי עם סיום מערכת היחסים העסקית שבין המערערת למשיבה בפברואר 2006 נכנס לתוקפו באופן מיידי הסכם השכירות החדש שבין המערערת לבין המשיב 2, הסכם שכירות אשר עמד בתוקפו החל מאותו מועד ועד סוף שנת 2006. לפיכך ראה בית משפט קמא לדחות את טענת המערערת לפיה המשיבה הפרה את ההסכם שבין הצדדים בכך שלא דאגה להחזרת החזקה בנכס למערערת בפברואר 2006. כפועל יוצא מקביעה זו, קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבה 1 כי זכאית היא לדרוש החזר דמי השכירות אשר שילמה לנתבעת ביתר, מתוך טעות, לתקופה שבין 15/2/06 לבין שלהי מרץ 2007. 19. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת כי הינה זכאית לקזז מסכום זה חוב בגין תוספות אשר חייבת הייתה המשיבה 1 בתשלומם מכוח מדידה עדכנית שביצעה המערערת ואשר העלתה כי הנכס המושכר היה גדול מ-112 מ"ר. בית משפט קמא הבהיר כי מדידה זו לא נעשתה במשותף כפי שהסכימו הצדדים בחוזה השכירות, לא הוצגה בפני המשיבה 1 בזמן אמת ועל כן לא ראה לייחס משקל למדידה חד צדדית זו שביצעה המערערת. 20. בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערת לפיה הינה זכאית לקזז תוספת דמי שכירות המגיעים לה לטענתה מן המערערת בגין השתלטותו של המשיב 2 על שטח נוסף של כ-61 מ"ר על דרך של בניית מרפסת. בית משפט קמא הטעים כי במסגרת חילופי המכתבים שבין המערערת למשיבה 1 במהלך השנים 2004 ו-2005 לא הוצגה בפני המשיבה 1 דרישה לתשלום ובנוסף חתמה המערערת על בקשה למתן היתר בניה בגין התוספות הנטענות. לדברי בית משפט קמא נסיבות אלה מצדיקות את המסקנה כי נושא התשלום בגין התוספות אמור היה להיות מוסדר בין המערערת והמשיב 2 בהסדר שיערך בשלב מאוחר יותר, לאחר סיום השכירות בין המערערת והמשיבה 1, כפי שאף נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא בת.א. 1832/07. 21. עוד ציין בית המשפט קמא כי טענות הקיזוז אשר העלתה המערערת בעניין נזקים שנגרמו לטענתה עקב התנהלותו של המשיב 2 בעניין המסעדה, גרימת מטרדים, נטישת שוכרים את המשרדים ששכרו מהמערערת, חוסר אפשרות להשתמש בחניון וכדומה, נטענו על דרך הסתם ולביסוסן לא הונחה על ידי המערערת תשתית עובדתית ראויה. עם זאת נאות בית משפט קמא לקבל את עמדת המערערת ביחס לזכותה לדרוש עדכון דמי השכירות פעמיים בין השנים 2003 עד 2006 וקיבל את תחשיבי המערערת שלא נסתרו לפיהם עומד ההפרש לתשלום על סך כולל בשקלים השווה ל-6,571$. 22. בית משפט קמא סבר כי גרסת המשיבה 1 באשר לביצוע התשלומים לא נסתרה והמערערת באמצעות מנהלה לא הציגו נתוני הנהלת חשבונות נגדיים להפרכת גרסת המשיבה 1 בגין התשלומים. לאור העובדה כי המערערת אף לא טענה כלפי המשיבה 1 כי חל פיגור כלשהו בתשלום, סבר בית משפט קמא כי יש מקום לאמץ את נתוני המשיבה 1 ולאחר ניכוי סכום המע"מ עליהם הזדכתה המשיבה ובהתחשב בהפרשי דמי השכירות להם זכאית הייתה המערערת בגין שני העדכונים, העמיד את הסכום שלו זכאית המשיבה 1 מהמערערת בגין תשלומי יתר על סך של 160,290 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27/6/07. כן חייב בית משפט קמא את המערערת בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪. 23. המערערת מיאנה להשלים עם פסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט קמא והגישה הודעת ערעור המשתרעת על 19 עמודים. ניתן לסכם ולומר כי עיקר טענתה של המערערת אשר נטענה בלא כל פירוט, הינה כי בית משפט קמא קבע בפסקי הדין נשוא הערעור קביעות מנוגדות לאלה שנקבעו בפסק דין הפינוי בת.א. 1832/07 ו/או התבסס על קביעות שכביכול נעשו בפסק דין הפינוי, הגם שבפועל לא הייתה הכרעה בהן והמשיבה 1 אף לא הייתה צד לתביעת הפינוי. המערערת אף חלקה על קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין, לרבות ביחס לקביעתו של בית משפט קמא לפיה תוספות הבניה נעשו בידיעתה של המערערת, כי דמי השכירות ביחס לתקופת הביניים ועד ראשית 2007 נותרו בהסכמת הצדדים בעינם ועמדו על סך של 2,400$ בתוספת מע"מ. עוד טענה המערערת כי אין בסיס לקביעתו של בית משפט קמא לפיה לא הפרה המשיבה 1 את ההסכם בין הצדדים בכך שלא דאגה להחזרת החזקה בנכס למשיבה בפברואר 2006, ו/או כי נקשר הסכם שכירות במישרין בין המערערת והמשיב 2 החל משנת 2006 ואילך. המערערת הוסיפה וטענה כי בית משפט קמא שגה משקיבל את טענת המשיבה 1 כי שילמה דמי שכירות למערער בטעות בתקופה שבין פברואר 2006 למרץ 2007, שכן לטענת המערערת לא הרימה המשיבה את נטל ההוכחה הדרוש. המערערת טענה אף כנגד קביעתו של בית משפט קמא שדחה את זכאות המערערת לקבל מהמשיבה 1 תוספת דמי שכירות בעקבות ביצוע תוספות בניה על ידי המשיב 2 ו/או בגין נזקים שונים שגרמו המשיבים 2 ו-3 במושכר. 24. המערערת חולקת על קביעתו של בית משפט קמא אשר העמיד את דמי השכירות הראויים לתקופה שמיום 1/1/07 ואילך על סך של 3,500 $ כולל מע"מ וטוענת כי ניתן היה לקבוע דמי שכירות ראויים גבוהים יותר על בסיס הסכם שכירות שהוצג על ידה עם שוכר אחר משנת 2010 וכן לנוכח העובדה כי המשיבה 1 שילמה דמי שכירות בגין המושכר בסך של 3,800 $ כולל מע"מ בגין החנות בלבד. על כן טוענת המערערת כי היה ראוי להעמיד את דמי השכירות הראויים על סך של 4,500$ לא כולל מע"מ. 25. המערערת אף חולקת על קביעת בית המשפט קמא ביחס לתשלומים שביצע המשיב 2 בגין דמי השכירות וטוענת כי קביעתו של בית המשפט נעדרת בסיס ראייתי שעה שהיה על המשיב 2 הנטל להוכיח שאכן שילם את דמי השכירות הראויים והרשימה שערך אין בה כדי להרים את נטל ההוכחה או השכנוע הדרוש. 26. עוד טענה המערערת כי בית משפט קמא טעה בחישוב התקופה שבמחלוקת כאשר זו חושבה על ידו מ-1/1/07 ועד ספטמבר 2008, כאשר הסעד שהתבקש על ידי המערערת היה לתקופה שמיום 14/2/06 עד לסוף שנת 2008 והמערערת הודתה בעצמה שתשלומים שולמו על ידה רטרואקטיבית ביום 14/12/06. המערערת קובלת על שיעור ההוצאות הגבוה שנפסק לחובתה על ידי בית משפט קמא. 27. המשיבים מאוחדים בעמדתם כי אין בסיס לטענות המערערת כנגד פסק דינו של בית משפט קמא וכי קביעותיו בדין יסודן. לטענתן, פסק הדין מבוסס על ניתוח עובדתי ומעמיק של הראיות ועל קביעות בהירות ועקביות שלא נפל בהם כל פגם או סתירה ואלה עולות מהמסכת העובדתית והראייתית שהובאה בפני בית המשפט קמא ומהכרעתו של בית המשפט קמא בתביעת הפינוי בת.א. 1832/07. המשיבה 1 טוענת כי הפלוגתאות אשר עומדות בלב ליבו של הערעור כנגדה והנוגעות למועד סיום יחסי השכירות בינה לבין המערערת ומעמדם של המשיבים בנכס אל מול המערערת נדונו והוכרעו במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא שניתן ביום 25/8/09 בתביעת הפינוי בת.א. 1832/07 שהוגשה על ידי המערערת. לטענת המשיבה 1 מנועה המערערת לשוב ולהתכחש לקביעתו של בית משפט קמא שלפיה בחודש פברואר 2006 הסתיים הסכם השכירות שבינה ובין המשיבה 1, כאשר ממועד זה ואילך שררה בין המערערת לבין המשיבים 2 ו-3 מערכת הסכמית נפרדת ועצמאית שלמשיבה 1 לא היה קשר אליה. בהקשר זה הוסיפה המשיבה וציינה כי ערעור שהגישה המערערת על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 19/10/10 בע.א. 18908-10-09 לאחר שהמערערת חזרה בה מהערעור. לפיכך טוענת המשיבה 1 כי המערערת מושתקת לטעון כנגד קביעותיו החלוטות של בית משפט קמא אשר מהוות מעשה בית דין. עוד טוענת המשיבה 1 כי רוב רובן של טענותיה של המערערת כנגד פסק דינו של בית משפט קמא מכוונת כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא וביחס לקביעות מהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, בפרט כאשר מדובר בממצאים שנבדקו ואוששו בשלושה תיקים נפרדים. 28. המשיבה 1 מצינת כי אמנם לא הייתה צד להליך שהתנהל בפני בית משפט קמא במסגרת תביעת הפינוי, ואולם מערכת היחסים שבין הצדדים נקבעה כבר שם ויצרה השתק פלוגתא. עוד נטען על ידי המשיבה 1 כי המערערת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן המערערת מסרבת לשלם למשיבה 1 את הסכום שנפסק לחובתה וזאת הגם שלא ניתנה החלטה המעכבת את ביצועו של פסק הדין. 29. המשיבים 2 ו-3 סבורים אף הם כי מכוח השתק פלוגתא ומעשה בית דין אין מקום להיזקק לערעור ולטענות המערערת ביחס למערכת היחסים המשולשת שנקשרה בין הצדדים. לטענתם, הראיות שהובאו בפני בית משפט יש בהן כדי לבסס את הכרעת בית המשפט בכל אחת מהסוגיות שהועמדו לפתחו והוכרעו על ידו. 30. עם זאת מיאנו המשיבים 2 ו-3 אף הם, להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא ובמסגרת הודעת הערעור שכנגד שהגישו טענו כי שגה בית משפט קמא עת שפסק דמי שכירות ראויים ביחס לתקופה שתחילתה 1/1/07 ועד סוף שנת 2008 מהטעם כי המערערת לא עתרה מעולם בתביעתה לסעד שעניינו דמי שכירות ראויים, אלא הסתמכה על דמי השכירות שנקבעו בהסכם שבינה לבין המשיבה 1, הגם שהסכם זה אינו תקף כבר ואף לא תיקנה את כתב התביעה בהתאם לאחר הכרעת בית המשפט של הערעור בע.א. 18908-10-09. 31. עוד טענו המשיבים 2 ו-3 כי גם אם תיוותר על כנה הכרעת בית משפט קמא לעניין זכאותה של המערערת לתשלום דמי שכירות ראויים, הרי ששגה בית משפט קמא משהעמיד את דמי השכירות הראויים על סך של 3,500$ לחודש לתקופה של 1/1/07 וזאת בהעדר שמאות ובהעדר דוגמאות להסכמי שכירות לנכסים דומים. לטענת המשיבים 2 ו-3, הסכומים הנקובים בהסכם העקרונות מיום 11/12/06 בו הוסכם להעמיד את דמי השכירות הראויים על סך של 3,500 $ הוסכמו רק לאחר שהמערערת נתנה הסכמתה להשכיר את המושכר לתקופה בת שמונה שנים נוספות, החל מ-1/1/07 ואזי נאותו המשיבים 2 ו-3 להגדיל את דמי השכירות ב-417,$ לחודש. לטענת המשיבים 2 ו-3 לולא הסכמת המערערת להאריך את משך תקופת השכירות בשמונה שנים נוספות, לא היו המשיבים 2 ו-3 נותנים הסכמתם להעלאת דמי השכירות. בפועל, לטענת המשיבים 2 ו-3 לא השתקלל ההסכם המאריך את תקופת השכירות בשמונה שנים ולכך לא נתן בית משפט קמא דעתו. המשיבים 2 ו-3 טוענים בערעור שכנגד שהוגש על ידם כי בית משפט קמא טעה טעות חישוב מובהקת: לטענתם על פי האמור בפסק דינו של בית המשפט היה על בית המשפט לקבוע תוספת של 417$ לחודש למשך 20.3 חודשים, ואילו בפועל פסק בית המשפט סכומים גבוהים יותר מכוח טעות חישובית באשר לגובה הסכום שעל המשיבים 2 ו-3 להוסיף על גובה דמי השכירות המקוריים ששילמו. ועל כן טוענים המשיבים 2 ו-3 כי על בית משפט לקבוע כי לכל היותר מגיע למערערת על פי פסק הדין של בית משפט קמא סך של 33,860 ₪ בגין 20.3 חודשי שכירות. 32. עוד טענו המשיבים 2 ו-3 בערעור שכנגד כי לא היה מקום לחייבם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך של 25,000 ₪ לאור הסכום שנפסק לחובתם, ושעה שהמערערת העמידה את תביעתה במקור על סך של 1,600,000 ₪. המשיבים 2 ו-3 אף טענו כי טעה בית משפט קמא שלא קיבל את סיכומיהם אשר הוגשו לבית המשפט באיחור של חודשיים ימים ואולם קודם למועד מתן פסק הדין וביום 5/2/12 ולדעתם חובה היה על בית משפט להתייחס לאמור בהם. 33. המערערת הגישה עיקרי טיעון בערעור שכנגד עוד טרם הגישו המשיבים 2 ו-3 עיקרי טיעון ותיק מוצגים וטענה בפתח עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה כי יש מקום להורות על דחיית הערעור שכנגד בשל אי הגשת עיקרי הטיעון מטעם המשיבים 2 ו-3 בערעור שכנגד. 34. לגוף העניין טענה המערערת כי הודעת הערעור שכנגד בעיקרה מבוססת על ניסיון המשיבים 2 ו-3 לתקוף ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא ואינה מתייחסת להיבטים משפטיים. לטענתה, קיים בסיס איתן להסתמכותו של בית משפט קמא על הסכם העקרונות מיום 11/12/06 לצורך קביעת דמי השכירות לתקופה של 1/1/07. ובכל מקרה המשיכו המשיבים 2 ו-3 להחזיק בנכס בלא כל זכות ולא פינו את הנכס במועד ובניגוד לדין. עוד טוענת המערערת כי המשיבים 2 ו-3 מטעים את בית משפט בהעלאת טענות בדבר ראיות שלטענתם הוכחו בבית משפט קמא כגון טיוטות הסכם עם עו"ד דויטש וביחס לתוכנם, כאשר תוכנן של ראיות אלה לא הוכח ואף העדים הנזכרים לא זומנו לעדות. המערערת אף חולקת על טענות המשיבים 2 ו-3 לעניין חישוב מוטעה של יתרת דמי השכירות המגיעה למערערת וטוענת כי בפועל החישוב שנערך על ידי בית משפט קמא פועל לרעתה. 35. עד כאן תמצית טענות הצדדים. בסופו של יום כל אחד מבאי כוח הצדדים הגישו לעיוננו עיקרי טיעון מפורטים ומנומקים תוך הפניה לתיקי מוצגים. אף תיקו של בית משפט קמא עמד לעיוננו. 36. בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 6/11/2012, שמענו טיעונים בעל פה של באי כוח הצדדים. באי כוח הצדדים חזרו הן בעיקרי הטיעון שהוגשו והן בטיעון בעל פה שבפנינו על טענותיהם. 37. בטרם נמשיך בדיון, נתייחס בקצרה לסוגיית אי הגשת עיקרי טיעון במועד מטעמם של המשיבים 2 ו-3 בערעור שכנגד שהוגש על ידם. 38. תקנה 446(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן "תקנות סדר הדין האזרחי") קובעת שמשננקב מועד לדיון בערעור, יגיש המערער לבית המשפט את עיקרי טיעונו 6 ימים לפחות לפני מועד הדיון, והמשיב יגיש עיקרי טיעוניו 7 ימים לפחות לפני מועד הדיון. תקנה 446(3) קובעת: "בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעוניו במועד הקבוע דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון אלא אם הורה בית המשפט אחרת". וכאמור, במקרה של אי התייצבות המערער, רשאי בית המשפט אף לברר את הערעור, או למחקו או לדחותו למועד אחר, כאמור בתקנה 450(3) לתקנות סדר הדין האזרחי. 39. ככלל, לא ניתן להשלים עם הימנעות בעל דין מהגשת עיקרי טיעון ביחס להודעת הערעור שכנגד שהוגשה על ידו תוך המועד שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה כי המשיבים 2 ו-3 עתרו להארכת המועד להגשת עיקרי טיעון מטעמם. כן הבהירו המשיבים 2 ו-3 כי נפלה אצלם שגגה בתום לב עת שלא הגישו את עיקרי הטיעון מטעמם בערעור שכנגד במועד הקבוע בתקנות ובנוסף המערערת הגישה מטעמה עיקרי טיעון בהתייחס לערעור שכנגד ואף ניתנה לה האפשרות להתייחס בדיון שהתקיים בפנינו באריכות לטענות המשיבים 2 ו-3 בערעור שכנגד. 40. מכל מקום וללא קשר למפורט לעיל, מסקנתנו לעיצומו של עניין הינה כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. 41. בראש ובראשונה ברי מעיון בפסקי הדין של בית משפט קמא כי הפלוגתאות העומדות בלב ליבו של ערעורה של המערערת ובפרט טענותיה כלפי המשיבה 1 בכל הנוגע ליחסי השכירות שנקשרו בין המערערת והמשיבים 1-3, כי אלה נדונו והוכרעו במסגרת תביעה לפינוי הנכס שהוגשה על ידי המערערת כנגד המשיבים 2-3 בלבד, בת.א. 1832/07, ואשר ערעור על קביעות פסק הדין אשר הוגש על ידי המערערת, נדחה בע"א 18908-10-09 בבית משפט המחוזי בחיפה, ביום 19/10/10, לאחר שהמערערת חזרה בה מהערעור. קביעותיו של בית המשפט לעניין יחסי השכירות שבין הצדדים, ביחס למעמדה של המשיבה 1 ולעניין ההפרות הנטענות על ידי המערערת, מתיישבות כאמור עם פסק דינו של בית המשפט בתביעת הפינוי בת.א. 1832/07 ולא מצאנו כל סתירה בין הקביעות שהונחו על ידי בית המשפט בת.א. 1832/07 והכרעתו של בית המשפט בפסקי הדין נשוא הערעור. 42. עוד נציין כי מעיון בפסק דינו של בית המשפט קמא עולה שהוא שזור בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות. הלכה ידועה היא לפיה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות, שנקבעו על פי הערכאה הדיונית לה הייתה הזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהובאו בפניה. בהקשר זה נפסק בע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי, פ"ד נב(2) 582 כדלקמן: בית-משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני [2]). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...'" (ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח' [3], בעמ' 598). קיימים אמנם חריגים ובהם יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ומימצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אך לא כך המקרה שבפנינו. נוסיף ונציין כי בית המשפט קמא לא הסתפק בפסק הדין שניתנו על ידו באמירות כלליות, אלא צלל לעומק הראיות, דן בהרחבה בטענותיהם של כל הצדדים בתיק ובדק את המסמכים. בית משפט קמא אכן ניתח בזהירות הראויה את הראיות שהובאו בפניו ועל יסוד כל אלה קבע את המימצאים הברורים בפסקי הדין שניתנו על ידו. מסקנותיו של בית משפט קמא נגזרו איפוא כפועל יוצא מן הקביעות העובדתית וממצאי המהימנות כפי שנקבעו ולא שוכנעו שנפלה במסקנותיו של בית משפט קמא טעות שיש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. 43. לא נעלמו מעיננו טענותיהם של המשיבים 2-3 ולפיהן נפלה טעות חישוב בולטת בפסק דינו של בית משפט קמא לעניין יתרת דמי השכירות המגיעים למערערת לתקופה שבין 01/07 ועד 09/08. איננו סבורים כי נפלה טעות או פגם כלשהו בקביעות של בית משפט קמא הן לעניין התקופה והן לעניין אופן החישוב. טענות המערערת וטענותיהם של המשיבים נדונו בהרחבה ונבחנו בפירוט רב בפסק דינו של בית משפט קמא. משראה בית משפט קמא לקבוע כי בתקופה הנדונה ולמשך 20.3 חודשים שילמו המשיבים 2 ו-3 דמי שכירות בסך של 2,400$ בתוספת מע"מ בלבד שעה שהיו אמורים לשלם סך של 3,500$ לחודש, הרי הפרש דמי השכירות שנקבע על ידי בית משפט קמא והועמד בעיגול על סך של 61,000 ₪ מתיישב עם חובם של המשיבים 2-3 ואינו מצביע על טעות חישובית, לא כל שכן טעות אשר תצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. 44. מכל המקובץ עולה כי התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא, והעדויות שהובאו מטעם הצדדים בפני בית משפט קמא, הצדיקו את קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. איננו סבורות שנפל פגם כלשהו בנימוקיו ובשיקוליו של בית משפט קמא, ושעה שאלה מושתתים בעיקרם על קביעותיו של בית משפט קמא בתביעת הפינוי בת.א. כאשר 1832/07 נבחנו בחלקם בערעור על פסק הפינוי במסגרת ע"א 18908-10-09 ונדחו לאחר שהמערערת בחרה על דעתה היא לחזור בה מהערעור. נוסיף ונציין כי גם אם ההוצאות שנפסקו לחובת המשיבים 2 ו-3 במסגרת ת.א. 6468-09-08 הינם על הצד הגבוה, איננו סבורות כי אלה מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור, מה גם שיש להביא בחשבון כי הסכום שנפסק לחובת המשיבים 2 ו-3 במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא, נפסק בערכי קרן ולסכום זה יתווספו ויצטברו הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף לא ניתן גם להתעלם מן העובדה שהוצאות שנפסקו לחובת המשיבים 2 ו-3 באו אף לבטא את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלות המשיבים 2 ו-3 אשר לא טרחו והגישו את סיכומיהם בפני בית משפט קמא במועד שנקצב. 45. אם לסכם את הדברים: סבורות אנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסקי הדין של בית משפט קמא. הממצאים שנקבעו בפסקי הדין תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיעו בית משפט קמא, ואין לגלות בהן טעות שבחוק. לפיכך, אנו מאשרות את פסקי הדין של בית משפט קמא לפי תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ומורים על דחייתו של הערעור והערעור שכנגד. 46. אנו מחייבות את המערערת לשלם למשיב 1 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪. אנו מורות למזכירות בית המשפט להעביר את סכום שכר הטירחה הנ"ל מתוך העירבון שהפקידה המערערת לצורך הערעור, לידי ב"כ המשיבה 1 עוה"ד יעקב כהן. יתרת הפיקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על ידי מזכירות בית משפט לידי ב"כ המערערת עו"ד בן עזרא עבור המערערת.שכירותדמי שכירות