החלקה במדרגות בעבודה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החלקה במדרגות בעבודה: מבוא ורקע עובדתי; תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת באירוע נפילה המהווה תאונת עבודה. הצדדים לתובענה נחלקו הן בשאלת הנזק והן בשאלת החבות, נוכח כפירתה של הנתבעת באירוע הנטען בכתב התביעה. התובעת ילידת 1958 טוענת בכתב התביעה, כי בתאריך 02/01/1996 עת ירדה במדרגות שבבניין במפעל שבבעלות ובחזקת חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (להלן: הנתבעת) בדרך לחדר האוכל, במקום המיועד למעבר העובדים, החליקה ונפלה על המדרגות ונחבלה קשות בפרקי ידיה. בתצהיר עדותה הראשית נמסרה גרסה שונה במקצת, בזו הלשון : "ביום 02/01/1996 בשעה 12:00 לערך, יצאה התובעת מהבניין הראשי של הנתבעת בדרכה לחדר האוכל המצוי בחדרי המפעל שבחזקת ובבעלות הנתבעת דרך דלת המובילה לגרם המדרגות ביציאה של הבניין הראשי מכיוון מחלקת השליחויות והיציאה, בעת שפתחה את הדלת והתחילה לרדת בגרם המדרגות, מעדה, נפלה והחליקה על המדרגות, שהיו גם רטובות וחלקות באותה עת ונחבלה קשות בפרק ידה הימנית ובאגן. אין חולק, כי התובעת נפגעה בתאונה באותו יום, כי התובעת הופנתה לבית החולים ושם דווח בחדר המיון (נ/1) בעמוד הראשון "כאבים ביד ימין לפי דברי החולה היום בעבודה נפלה במדרגות" בהמשך בעמוד 2 צוין "היום הרגישה חולשה, נפלה ונחבלה ביד ימין" ובהמשך לבקשת התובעת ביום 07/01/96 הרישום המאוחר לעיל תוקן בזו הלשון:"האישה מציינת שחשה ברע, חולשה וחשש לעובר לאחר הנפילה ולא לפניה". הנתבעת גורסת, כי יש להניח שהתובעת אכן נפלה בתאונה באותו יום, אלא שלטענה הסיבה האמיתית לנפילת התובעת הייתה קשורה במצב בריאותי /רפואי שלה (הרגשת חולשה ו/או סחרחורות) ולא בשום גורם חיצוני אחר. חולשה ו/או סחרחורות הן שהביאו לנפילתה של התובעת ולא ליקוי כלשהו במדרגות (עמ' 7-8 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת הצביעה על שורה ארוכה של סתירות ותמיהות בגרסת התובעת, זאת בהסתמך על האמור בעדותה הראשית של התובעת, בכתב התביעה ובחקירת עדי התביעה. כאשר אקדים ואומר, כי בחלק מהדברים יש ממש וחלק מהסתירות הן מלאכותיות ושוליות או ניתנות ליישוב. דיון והכרעה ; עדי התביעה העד המרכזי מטעם התביעה הינו מר אורי פלטניק, אשר עבד אצל הנתבעת משנת 1980 - 1998 (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 28/06/11, סעיף 1 - ת/2 ). מר אורי העיד באופן מרשים ביותר, בכנות, באובייקטיביות, והותיר רושם אמין ביותר. חשוב לזכור, כי מדובר בעד, שאין לו נגיעה לעניין הנדון, הוא אינו עובד בחברה תקופה ארוכה, אין לו תביעות כלפיה ואף לדבריו בעת שסיים את עבודתו אצל הנתבעת שולמו לו פיצויים מוגדלים (עמ' 7, שו' 26-31, עמ' 8 שו' 1 וכן עמ' 17 שו' 20-25). העד אישר, כי אינו בקשר עם התובעת אך פרטי המקרה הוא זוכר שכן לדבריו "ש.ת. אני זכרתי כי זה היה משהו, איך אומרים, שלא קורה כל יום - (עמ' 9 שו' 8)". בעדותו האיר מר אורי פלטניק את עיני בית המשפט בדבר מצב המדרגות בעת האירוע, לדבריו ביום האירוע הוא עמד מול כניסת חדר האוכל הסמוכה לגרם המדרגות שבו נפלה התובעת, באותו יום היה יום גשום ולגרם המדרגות לא היה גגון. העד דבק בעדותו שבתצהיר ולפיה הוא ראה את התובעת רק לאחר שהיא נפלה, את הנפילה עצמה הוא לא ראה "ש.ת העד, מר פלטניק:  אני רק זוכר שראיתי אותה יושבת, כבר, על הרצפה (עמ' 10 שו' 28)". בעדותו לפני חזר העד בצורה ברורה על הדברים שמסר בתצהיר עדותו הראשית בין היתר מסר, כי התמונות של המדרגות שצולמו הינן אכן המדרגות בהן נפלה התובעת אולם המעקה שרואים בתמונות לא היה בזמן הנפילה של התובעת אלא הותקן לאחר האירוע. העד נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע מצא לנכון לציין בסעיף 8 לתצהיר, כי התובעת לא אמרה לו שום דבר לגבי חולשה ממנה סבלה התובעת או סחרחורת ותשובתו היתה "כנראה, ששאלו אותי, האם שמעת ממנה כזה דבר? אז אמרתי, לא (עמ' 12 שו' 1-4)" בהמשך אישר העד שהכוונה, כי עו"ד שאל אותו אם שמע מהתובעת תלונה על סחרחורת או חולשה. עוד נשאל עד התביעה, לאן מובילות המדרגות נשוא ענייננו והוא אישר, כי מדרגות אלה מובילות אל הדואר ואל חדר האוכל (עמ' 15 שו' 26-31). לסיום נשאל העד, האם באותם רגעים ירד גשם והוא השיב "ש.ת באותו רגע, כבר לא ירד, באותו רגע, זה היה יום סגרירי (עמ' 15-16 שו' 32, 1-5)". לסיכום, מדובר בעד אמין, העיד ומסר את הידוע לו, ללא ניסיון להסתיר עובדות או להטות את המציאות. בהחלט ניתן לסמוך על מוצא פיו, ועדותו המהימנה, מהווה בסיס למסקנות העובדתיות הרלוונטיות למשפט זה. עדות התובעת התובעת נחקרה בשתי הזדמנויות בשאלת החבות לחוד ובשאלת הנזק לחוד (חקירה מיום 20/02/05 וכן מיום 22/06/11) בתמונה הכוללת, עדותה היתה סבירה בעיני, בית המשפט התרשם לחיוב מהאופן בו העידה, לא ניכר מעדותה כל תשובות מתוכננות או מניפולטיביות, אדרבא עדותה היתה קוהרנטית, ספונטאנית ומשכנעת. אם לסברת ב"כ הנתבעת נפלו בעדותה "סתירות" כאלה ואחרות, בעיניי אלה מקורן באי דיוקים טבעיים ואנושיים, הדברים ייאמרו ביתר שאת לנוכח העובדה, כי התובעת נתבקשה לשחזר אירוע שאירע לפני הרבה שנים כשבמרכזו חוויה טראומטית. מכל מקום לאחר בחינת הסתירות עליהן הצביעה הנתבעת, לא שוכנעתי כי סתירות אלה הקימו ספק מובנה בעדות אשר יש בכוחו לכרסם בגרסת התביעה ובסופו של יום היקף התהיות העולות מתוך כלל חומר הראיות איננו מותיר ספק בדבר התרחשות התאונה כפי שטוענת התובעת. להלן נעמוד על הסתירות בעדותה של התובעת לשיטת הנתבעת; הטעם הראשון עליו ביקשה הנתבעת לבנות את קו הגנתה הוא השינוי המפתיע בגרסת התביעה בדבר מיקום הנפילה. לענין זה, הנתבעת ערכה השוואה בין הנטען בכתב התביעה ובתצהיר שם נטען, כי הנפילה אירעה במדרגות, אל מול תשובותיה בחקירתה הנגדית לפיהן למעשה התובעת לא החלה לרדת במדרגות. סבורני, כי אין לייחס לשינוי זה כל חשיבות, התובעת אשר חשה בכאבים כתוצאה מהנפילה וחששה לגורל העובר (היתה בהיריון מתקדם) אינה יכולה מטבע הדברים לשחזר באופן מדויק את סדר הפעולות, ונשאלת השאלה האם יש לצפות מאדם שהיה מעורב באירוע טראומטי לשחזר את האירוע בכל הזדמנות באופן מתאים בכל תג ותו ? דומה שהתשובה לכך שלילית. דווקא אותו עד, שדבק כל העת בגרסה אחת בכל ההזדמנויות, עדותו חשודה בעיני, שכן לטעמי בתיאור של אירוע מסוים עשויות להתקבל מפי העדים להתרחשותו או אף מן המעורבים בו עדויות שאינן תואמות זו את זו בכל תג ותו, בייחוד כאשר האירוע מתרחש כהרף עין. חוסר התאמה כזה, אין בו בהכרח כדי להוביל למסקנה כי לא ניתן לסמוך עליהן או על אחת מהן, אם שוכנע בית המשפט כי מדובר בעדים מהימנים ובעדות שאינה מוטה ובמקרה כזה רשאי בית המשפט לדלות מתוך אותן העדויות תשתית עובדתית שתהא מוצקה דיה לשמש בסיס לממצאים ולמסקנות בהכרעתו. בעניין זה אני מפנה אל דברי בית המשפט בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302 (1993): "נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת- במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו.... סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה... יש לעולם חשיבות לעקביות תיאוריו של עד. לצורך כך ניתן לפנות גם לנושאים שהם שוליים לסוגיה שבמחלוקת..יחד עם זאת, יש לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה מבחינת חשיבותם היחסית במסכת אירועים שלמה...".(ההדגשות שלי ח.י). בבואנו להעריך מהימנות עדים, יש לזכור כי לצד העד השקרן, ניתן למצוא את העד שעיקר גרסתו אמת אך הוא מתבל את דבריו בשקרים או בדברים שלו עצמו אין ידיעה אודותיהם. בית המשפט העליון עמד על כך בד"נ 3081/91 - אחמד מזייר קוזלי ו-4 אח' נ' מדינת ישראל . פ"ד מה(4), 441 :"נסיון החיים והנסיון השיפוטי מלמדים שגם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מטבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו. הסינון וההפרדה בין חלקים אלה הוא מן המלאכות המקובלות על בית המשפט". בת"א (חיפה) 1130/05 - אבו סבית סאלם ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א. תק-מח 2008(2), 1405 נדונה בהרחבה סוגית העד השקרן מזוויות שונות וכב' השופט יצחק עמית הקשה בשאלה מה מביא עד לשקר או לומר דברים לא נכונים? הנושא ראוי למחקר בפני עצמו משיב כב' השופט עמית: "אומר בקצרה כי הסיבות לכך רבות ומגוונות ולא אתיימר למצותן. יש שהעד אינו זוכר וטועה בתשובתו. יש שהעד מבקש לרצות את השואל או להוכיח כי הוא יודע את כל התשובות, ולכן הוא מספר גם על דברים שלא ראה במו עיניו. לעיתים מתערבבים הדברים שראה העד עם דברים ששמע מאחרים במועד מאוחר יותר. לעיתים העד משקר כדי להרחיק ממנו חשד שהוא משקר בדברים אחרים, או כדי להרחיק ממנו חשד שתיאם את עדותו עם אחרים או שמקור ידיעתו הוא מאחרים. לעיתים העד משיב באופן לקוני, מבלי לטרוח להבהיר דבריו. זאת, מאחר שהוא מבקש להסתיר דברים שאינם קשורים לנושא המשפט, לעיתים מתוך חשדנות בסיסית ומתוך מגמה של "לחסוך במידע". יש והעד סר פנים וזעף, בשל החקירה המכבידה עליו או מכעיסה אותו מאחר שמפקפקים ביושרו. קיצורו של דבר - לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו, יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית". כדי להפיס את דעתה של הנתבעת, הגם אם נאמץ את הנטען בסעיף 14 לסיכומים מטעמה ונקבע, כי הנפילה של התובעת לא אירעה כפי טענתה בכתב התביעה ובתצהיר עדותה על המדרגות עצמן ובמהלך הירידה אלא עוד לפני שהציבה את רגלה על המדרגות וכי התובעת נפלה מהמשטח העליון שמעל גרם המדרגות, בין כך ובין כך, עדין נתון זה דר בכפיפה אחת עם הקביעה שעל הנתבעת מוטלת אחריות לקרות התאונה. התובעת עומתה עם גרסתה המאוחרת שעלתה בתצהיר עדותה הראשית (ת/1) שבה לראשונה היא מוסרת, כי המדרגות היו רטובות, ובתשובותיה בחקירתה הנגדית היא לא ידעה להגיד מדוע עורכת הדין הקודמת שייצגה אותה בתחילת ההליך לא פירטה זאת בכתב התביעה (ראה עמ' 15 -16 פר' 20/02/05). ב"כ הנתבעת ביקש להיאחז בטענה של הרחבת חזית אסורה ולשיטתו מאחר ואין להתחשב בטענתה המאוחרת של התובעת בדבר "מדרגות רטובות" לפיכך, יש לקבוע, כי לא הוכח פגם או ליקוי במדרגות שהיווה סיבה לנפילת התובעת. בפן העובדתי הנני דוחה את טענת ההגנה כאילו הגורם לנפילה אינו קשור בגורם הרטיבות של המדרגות ובפן המהותי אינני סבור, כי העניין דורש עדות שבמומחיות, שכן הידיעה, כי מי גשמים בכוחן להפוך משטח לחלק הינה נחלת הכלל ובהחלט אינה דורשת עדות שבמומחיות, מעבר לכך לא שוכנעתי, כי ענין לנו בהרחבת חזית אסורה וכל זאת מאחר ועל הטענה ניתן ללמוד ולו מחמת הספק בסעיף 10 (ד) לכתב התביעה שם נטען: "לא דאגו לכסות את המדרגות", סבורני, כי אם לא היתה הכוונה לדרישה לכסות את המדרגות מפני מי גשמים אז מדוע סברה עורכת הדין שניסחה את כתב התביעה למנות מחדל זה כסעיף המהווה התרשלות מצד הנתבעת. אומר, כי שוכנעתי שהתובעת כן תיארה בפני ב"כ הקודם שהמדרגות היו רטובות ומשום מה ב"כ לא ציינה זאת בכתב התביעה, אם - כי בסעיף 10 לכתב התביעה בפרק הדן במעשים ובמחדלים שהביאו לקרות האירוע, התובעת ציינה בסעיף (ד) לא דאגו לכסות את המדרגות. ללמדך שהכוונה לדרישה זאת הינה שמירה על המדרגות מפני מי גשמים. כידוע מתפקידו של בית המשפט היושב בדין לתור אחר האמת העובדתית ולבררה, המבחן לקיומה של האמת איננו פורמאלי טכני. לפיכך, בהסתמך על האמור לעיל, אני דוחה את ניסיונה של הנתבעת לטעון, כי עניין לנו בהרחבת חזית אסורה. הנתבעת ייחדה פרק שלם בסיכומיה הדן בסיבה האמיתית לנפילת התובעת ולדבריה, על אף העובדה, כי לא מוטלת חובה על הנתבעת להסביר מדוע נגרמה הנפילה הרי שבמקרה זה הוכח כי הסיבה האמיתית לנפילת התובעת כפי שהתבררה במשפט קשורה בתובעת עצמה ובה בלבד. בעניין זה הנתבעת סומכת את ידה על הרישום בתעודת חדר המיון (נ/1) ואף זימנה את ד"ר גיל גולדמן רופא במחלקת נשים ויולדות בביה"ח בו טופלה התובעת לאחר האירוע וכן את ד"ר רבינרסון דוד החתום אף הוא על תעודת חדר המיון ממנה עולה, כי לגבי נסיבות פציעתה נרשם מפי התובעת "היום הרגישה חולשה, נפלה ונחבלה ביד ימין...". תעודת חדר המיון (נ/1) כוללת שני עמודים, בעמוד הראשון בפרק תלונות ותולדות המחלה צוין בזו הלשון : "כאבים ביד ימין לפי דברי החולה היום בעבודה נפלה במדרגות" בהמשך בעמוד 2 ציין ד"ר רבינרסון דוד "היום הרגישה חולשה, נפלה ונחבלה ביד ימין". לציין, כי בהתאם לבקשת התובעת ביום 07/01/96 (קרי כעבור 5 ימים מתאריך התאונה, הרישום לעיל תוקן על ידי ד"ר גולדמן לבקשת התובעת בזו הלשון:"האישה מציינת שחשה ברע, חולשה וחשש לעובר לאחר הנפילה ולא לפניה" ד"ר גולדמן וד"ר רבינרסון הם נושאי תפקידים בביה"ח בו טופלה התובעת, אשר זומנו למתן עדות על ידי הנתבעת נוכח מעורבותם האישית ברישום בתעודת חדר המיון (נ/1) (פר' 22/02/05 - לא נסרק למערכת נט המשפט). ד"ר גולדמן העיד כי הינו גניקולוג אשר בעת התאונה עבד בתור מתמחה בביה"ח בילנסון. בחקירתו נתבקש הרופא לפרט אילו רישומים בתעודת חדר המיון בוצעו על ידו ובתשובתו הוא מסר "ש.ת. בעמוד 1 - אין מילים בכתב ידי. בעמוד 2 אני מסמן. סימנתי את כל העמוד פרט לשתי שורות באמצע". ד"ר גולדמן העיד על נוהלי העבודה והרישום של פרטי התאונה במועד קבלת חולה לבית החולים ולגבי מקור הרישום של הפרטים המופיעים בתעודת חדר המיון. ד"ר גולדמן העיד, כי אינו זוכר את פרטי המקרה, אולם לדבריו "בתעודת חדר המיון נהוג לרשום מה שאומרת לו האישה" לסיום ד"ר גולדמן אישר, כי הרישום המאוחר (התיקון) נעשה על ידו. ואילו ד"ר רבינרסון העיד, כי התובעת הופנתה אליו מהמיון לצורך בדיקת שאלה מאוד ספציפית והיא האם אפשר לצלם את כף ידה של התובעת מאחר והיא בהיריון (עמ' 6 לפר' 20/02/05) (ש.ת. ....אלי הגיעה בשאלה מאוד ספציפית האם אפשר לצלם את כף ידה, מאחר והיא בהריון. אני הצעתי כי ניתן לבצע) (ש. בעמוד הראשון של תעודת חדר המיון זה כתב ידך - ת. לא), (ש. האם אתה קיבלת אותה ראשון - ת. לא בדיעבד, נשאלתי אם ניתן לצלם אותה וזהו), (ש.ת ההחלטה נעתה [צ.ל נעשתה - ח.י] על פי אותו שלב בתיק. אני לא בדקתי אותה, כי אחרת היית מציין את זה באופן מפורש. ד"ר רבינרסון העיד, כי לא היתה לו מעורבות ברישום בעמוד הראשון של תעודת חדר המיון וכי הוא לא בדק את התובעת מלכתחילה. שני הרופאים שזומנו לעדות העידו, כי לא היו מעורבים בעצמם בקבלת התובעת בבית החולים ולפיכך לא יכלו לשפוך אור בכל הנוגע לתוכן הדברים המופיע בעמוד הראשון בתעודת חדר המיון, יש להדגיש, כי מעיון בתעודת חדר המיון ניתן להבחין בחותמת של ד"ר סיגל בעמוד הראשון, ואותו רופא לא זומן לעדות על ידי הנתבעת. מצב דברים זה נזקף לחובת הנתבעת ולפיכך מתקבלת טענת התובעת לפיה בניגוד לסברת הנתבעת, בהזדמנות הראשונה שהיתה לתובעת היא מסרה, כי נפלה במדרגות, ובהמשך דרישתה לתיקון הרישום בעמוד השני של נ/1 בשים לב למועד בו נדרש התיקון על ידה תומך במסקנה, כי התובעת כן מסרה בהזדמנות הראשונה גרסה זו. נוסף עלי לציין, כי בעדותה של התובעת היא מסרה, כי לאחר נפילתה שני עובדים אחרים בשם אורי ונועם עזרו לה לקום וליוו אותה למזכירת כח אדם, בשם חיה אשר האחרונה מילאה מהר טופס (ככל הנראה הכוונה לטופס פגיעה בעבודה). מהטופס הזה אנו למדים, כי בהזדמנות הראשונה עוד בטרם פנתה התובעת לבית החולים דיווחה כי נפלה בעת ירידתה מהמדרגות - (עמ' 14, פר' 22/02/05 שו' 3-4). לסיכום, בחנתי את הסתירות לטענת הנתבעת ומצאתי, כי המדובר באי התאמות מעטות ושוליות השזורות בעדות שהתאפיינה בדרך כלל בעקביות ובהתאמה כמעט מלאה ומושלמת. וכפועל יוצא מהאמור לעיל, אני קובע, כי התובעת החליקה במדרגות שהיו רטובות. אחריות הנתבעת התובעת תיארה את זירת האירוע בתצהיר עדותה הראשית בזו הלשון: "המדובר בגרם מדרגות בן 5 מדרגות המרוצף באריחי קרמיקה דקורטיבים ומקושטים. גרם המדרגות שימש למעברם של כלל העובדים, והיה ממוקם בשטח הפתוח לכל העובדים. גרם המדרגות נמצא בשטח כלל מפעלי, ליד תאי הדואר לאיסוך ע"י כל המחלקות השונות וליד הפרוזדור המוביל למחלקות השונות. גרם המדרגות נמצא מחוץ לדלת, ואילו המשטח המצוי במעלה גרם המדרגות, נמצא בתוך המבנה. הדלת מפרידה בין גרם המדרגות למשטח המצוי במעלה גרם המדרגות באופן שאין משטח לפני הדלת המובילה לגרם המדרגות. בצד של גרם המדרגות הפונה לרחוב (הצד שאינו תחום ע"י קיר) לא היה מעקה כלשהו לבלימת הנפילה. רק בצדו של גרם המדרגות, התחום ע"י הקיר, היה מעקה, אולם מעקה זה היה אלכסוני וללא כל משטח אופקי, כמו כן, המעקה היה ממוקם בריחוק מן הדלת. לא נבנה בצידו השני של גרם המדרגות מעקה, לא קיים משטח אופקי לפני הדלת הנתונה בגמר מהלך המדרגות, לא הותקן מעקה בטיחות בו משטח אופקי מעל משטח אופקי של גרם מדרגות ביציאה מהמבנה. בנוסף, על אף שמדובר באיזור עבודה (של המחלקות השונות והספציפיות) לא דאגה הנתבעת כי המעבר יעמוד בדרישות בטיחות בסיסיות" (סעיפים 5-7 ת/1). שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. לא מעט נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (19)). ודוק! על המעביד החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. זוהי חובה המוטלת על המעביד באופן ישיר ואישי, והיא אינה ניתנת להעברה (ראה מ' ויסמן, "תביעות רשלנות בנזיקין", עמ' 429-439 והאסמכתאות המובאות שם). הרציונל לכך הוא בהנחה, שהמעביד הסביר הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד (ראה ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172). היקף האחריות המוטלת על המעביד הינה רחבה למדי. על המעביד מוטלת חובה פוזיטיבית המתבטאת בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות (ראה מ' ויסמן, הנ"ל, עמ' 440-469 והאסמכתאות המובאות שם). אומר עתה, אין המדובר בחובה מוחלטת לגבי כל סיכון וסיכון רגילים וסבירים אשר עשויים להקרות בדרכו של עובד. כך למשל אין המעביד נדרש להזהיר את עובדו מפני חציית כביש באור אדום בדרכו לעבודה כפי שנפסק בביהמ"ש העליון בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, עמ' 347, "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט". אחד מעמודי התווך לצורך הוכחת עוולת הרשלנות היא קיומה של חובת זהירות קונקרטית וכפי שכבר נפסק בבית המשפט העליון בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, עמ' 126: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר, רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. מתוך חומר הראיות בתיק, ניתן לדלות את הממצאים להלן; מפלס הבניין ממנו יצאה התובעת הוא גבוה יותר ממפלס השביל אליו התכוונה התובעת לרדת ולכן קיימות במקום 5 מדרגות בהן יש לרדת לאחר פתיחת דלת הבניין. כפי שהעידה התובעת בעצמה דלת הכניסה נפתחת פנימה (פר' 20/02/05 עמ' 20, שו' 10-11), המדובר במדרגות חיצוניות שלא כוסו על ידי גג מפני מי גשמים ועל כן בהעדר כל ראיה מפריכה, מתקבלת טענת התובעת לפיה באותו יום ירד גשם והמדרגות היו רטובות. התובעת העידה בחקירתה הנגדית, כי המעקה שרואים בתמונה הנמצא בצידו של הקיר לא היה בעת התאונה אלא זו תוספת שבאה אחרי התאונה (ש.ת אני לא בטוחה שהיה אז. נראה לי כי זו תוספת שבאה אחר כך פר' 20/02/05 עמ' 20, שו' 15-30) עדות זו נתמכת בעדותו של עד התביעה מר אורי פלטניק, אולם סותרת את התיאור של התובעת בתצהיר עדותה הראשית שם ציינה "רק בצדו של גרם המדרגות, התחום ע"י הקיר, היה מעקה, אולם מעקה זה היה אלכסוני וללא כל משטח אופקי, כמו כן, המעקה היה ממוקם בריחוק מן הדלת, סעיף 6 א, ת/1). אינני סבור, כי יש לייחס לסתירה זו כל משמעות, שכן בכל מקרה אינני מבסס את אחריותה של הנתבעת על העדר המעקה בצד הקיר, כפי שיפורט בהמשך. ניתן למנות את הכשלים שנתגלו וזאת מתוך מה שעלה מחומר הראיות כדלקמן: הגישה אל מחוץ לבניין היא באמצעות מדרגות ולא באמצעות מישור אופקי או רמפה; דלת הכניסה לבניין אמורה להיפתח כלפי חוץ ולא לתוך הבניין; הדלת נפתחת ישר אל מדרגות ולא למשטח אופקי; כמו כן בין אם ייקבע, כי המעקה שרואים בתמונות הותקן עוד בטרם התאונה ובין אם לא, מכל מקום אין חולק, כי לא הותקנו מעקות משני צידי המדרגות. וביתר פירוט, מקובלת עלי הסתמכותו של ב"כ התובעת על הוראות תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 שם נקבע בסעיף 3.2.2.15 באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "בכל מהלך מדרגות המכיל 3 מדרגות או יותר, יותקן בית אחיזה משני צדי המדרגות; נאשר נדרש מעקה, יראו את בית האחיזה של המעקה כמתאים לדרישות פרט זה". כן מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת לפיה ההנחיה האמורה אינה עושה אבחנה בין גרם מדרגות התחום מצדו האחד בקיר, כפי שבענייננו לבין גרם מדרגות אשר אינו תחום משני צדדיו כאשר הוראה זו הינה הוראה חד משמעית ואין ספק כי גרם המדרגות בו עסקינן, לא עמד בהוראות התקנות לעיל. יתר על כן, מקובלת עלי הנחתו של ב"כ התובעת לפיה היה במאחז היד אילו הותקן כדי לאפשר לתובעת להיאחז בו ובהסתברות גבוהה לטעמי למנוע את נפילתה של התובעת. זאת ועוד, התובעת העידה, כי "כאשר פותחים את הדלת, זה הופך למדרגה, אין משטח אין שום דבר. כאשר פותחים את הדלת זה בום - טראח,מדרגבה (צ.ל מדרגה ח.י)(עמ' 23, פר' 20/02/05 שו' 17-19)". ניתן אף להתרשם מתמונות המדרגות שצורפו לתיק המוצגים, כי אין משטח אופקי המקדים את המדרגות, הדלת נפתחת אל מהלך המדרגות, הדבר נוגד את תקנה 3.2.2.10 לתקנות התכנון והבניה שם נקבע : "במשטח אופקי (פודסט) בחדר מדרגות ובמהלך מדרגות יתקיימו דרישות אלה: (4) אם דלת נפתחת אל מהלך מדרגות או חדר מדרגות או מהם, ייבנה משטח אופקי משני צדי אגף הדלת; עומק המשטח האופקי נמדד מפני הדלת ובניצב לה כמתואר בתרשים 3.2.2.10 ה'". לא שוכנעתי, כי היה כל קושי להתקין מהלך מדרגות העונה על תקנות התכנון והבניה. ועתה נשאלת השאלה היש במחדלים אלה כדי להקים חבות על הנתבעת? לצרוך מענה על השאלה שהצבתי לעיל, יש צורך לבחון שאלת משנה והיא האם היציאה מהבניין העמידה את התובעת בפני סיכון בלתי סביר אשר כדי למנוע אותו היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות. אכן "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק" (ע"א 145/80 המוזכרת לעיל) ולא כל מי שמעד במדרגות יהא זכאי לפיצויי על נזקיו בגין הפרת חובת זהירות של גורם זה או אחר. עם זאת, דומה, שדי בעיון בתמונות המדרגות כדי להגיע למסקנה ברורה כי אכן מדובר בענייננו בסיכון בלתי סביר שאינו חלק מהסיכונים היומיומיים, הטבעיים והרגילים, אשר התובעת היתה אמורה לטול על עצמה. התרשמתי, כי היציאה מהבניין האמור היוותה סיכון בלתי סביר בפני באי הבניין ומכשול בפני כל מי שיצא ממנו כיוון שמיד לאחר פתיחת הדלת מחדר המדרגות לתוך הבניין, היוצא מהבניין צועד ממש על מדרגות הירידה. מפתח הדלת ועד המדרגה הראשונה לא קיים משטח אופקי, ומצב זה עשוי לא להותיר בפני היוצא מהבניין שהות מספקת על מנת להבחין במדרגה הראשונה ויוצר סיכון ממשי של נפילה. אפילו אם התובעת הכירה היטב את המקום, עדיין הנטייה הטבעית של האדם היא לחשוב שיוצאים מהבניין וצועדים ישר, מתוך ציפייה למפלס אופקי ולא למפלס נמוך -מדרגות. כאמור, על סטנדרט הזהירות הראוי המתאים לזירת האירוע ניתן ללמוד מתקנות התכנון והבניה. על אף שהמדרגות היוו סיכון של ממש במיוחד כאשר היו רטובות לא היו במקום שלטי אזהרה המתריעים מפני הסיכונים האורבים מהמדרגות ומכל מקום לא נטען כי היו במקום שלטי אזהרה כאלה. הנתבעת יכלה היתה להציג ראיות בנושא מועדי התקנת המעקה (חשבוניות, עדויות) ולא עשתה כן. בכל מקרה, אני מאמין לתובעת כי לאחר שיצאה מהבניין פתחה הדלת, צעדה צעד אחד ומיד לאחר מכן נפלה עם דריכתה על המדרגות, בהן לא הבחינה, שהרי, כאמור, הציפייה הסבירה של היוצא מהבניין היא ללכת על משטח אופקי ישר ולא לרדת במדרגות. סביר, שאם הייתה התובעת רואה שילוט אזהרה בולט על הדלת הייתה נזהרת עם יציאתה או אם היה מעקה היתה נשענת עליו. על מנת להפיג הסיכון היה צורך לשנות את מבנה היציאה מהבניין וליצור משטח רחב ואופקי לאחר פתיחת הדלת, שייתן שהות מספקת ליוצאים להבחין במדרגות. לחילופין ניתן היה להתקין מעקות בצדי המדרגות, או להפוך את המדרגות למשטח ירידה ישר ("רמפה") עם מדרך מתאים כנגד החלקה לחילופי חילופין ניתן היה להתקין גג שיכסה את המדרגות מפני מי גשמים. אשם תורם; התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית כמה פעמים היא עשתה שימוש במדרגות נשוא ענייננו ותשובתה היתה "ש.ת. לא ייחסתי לפעמים בהן השתמשתי במדרגות. היו מספר פעמים אבל לא מספר אבל לא מספר פעמים רב, עמ' 20, שו' 5). כפי שצוין לעיל, אפילו אם התובעת הכירה היטב את המקום, עדיין הנטייה הטבעית של האדם היא לחשוב שיוצאים מהבניין וצועדים ישר, מתוך ציפייה למפלס אופקי ולא למפלס נמוך -מדרגות. מכאן תרומתה של התובעת לקרות התאונה הינה מינורית ועל פי הערכתי מגיעה לכדי 15%. לסיכום, היציאה מהבניין העמידה את התובעת בפני סיכון בלתי סביר, שאינו חלק מסיכוני היום יום וכי כתוצאה מסיכון זה נגרם לה נזק. האחראי לסיכון זה ולאי הסרתו הינה הנתבעת, בהיותה בעלת הנכס והמחזיקה בו, ומכאן היא בעלת השליטה והפיקוח על נכס זה. הבעלות במקרקעין, כידוע, מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין. "הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים ובין סיכונים שנוצרו במקרקעין" (ע"א 145/80 הנ"ל). ולעניין החובה הקונקרטית: "בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות כלפי אותו סיכון" (שם). בענייננו - מכלל הראיות עולה כי המדרגות והיציאה מהבניין יצרו את הסיכון מלכתחילה. מכאן שחלה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת למנוע הסיכון בנכס והיא לא עשתה כן. הנתבעת הינה הגורם שיכול וצריך היה למנוע הסיכון מהתובעת. על הנתבעת היה לדאוג לכך שהיציאה מהבניין תהא בטיחותית וללא כל מפגע ומכשול, כאמור לעיל, לנתבעת היתה השליטה והפיקוח בכל הנוגע לניהול הבנין, תחזוקתו, הפעלתו, קביעת סדרי העבודה בו והסדרי הבטיחות בו. לפיכך, המסקנה המתבקשת מכל האמור הינה, כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות כלפי התובעת. כתוצאה מכך, ארעה התאונה ועל כן הנתבעת אחראית כלפי התובעת. מכאן אעבור לדון בשאלת הנזק; הנכות הרפואית לתובעת נגרם שבר תוך מפרקי ברדיוס המרוחק של יד ימין. בחדר המיון בביה"ח ידה של התובעת הושמה בגבס והיא נשלחה לביתה להמשך מעקב וטיפול רפואי. בתאריך 07/01/96 נבדקה התובעת במסגרת קופ"ח בה היא מטופלת ובבדיקתה עלה, כי בנוסף לשבר כאמור לעיל, היא סובלת מנזק לעצב המדיאני בידה. בהמשך עם הסרת הגבס התובעת עברה סדרה של טיפולי פיזיותרפיה. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת רפואית בתחום האורטופדי, ערוכה על ידי ד"ר אגסי אשר סבר, כי לתובעת נותרה נכות משוקללת בשיעור 19%, בגין השבר התוך מפרקי 10 % ובשל הפגיעה העצבית נכות בשיעור 10%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת רפואיות בתחום האורטופדי ערוכה על ידי ד"ר נרובאי אשר בדק את התובעת וקבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 7.5 % - בגין השבר ביד נכות בשיעור 5% ובשל הפגיעה העצבית נכות בשיעור 2.5%. לאור הפער בין חוות דעת המומחים בית המשפט מינה את פרופ' סלעי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. פרופ' סלעי העריך את נכותה של התובעת בשיעור 10 %, בגין השבר ביד נכות של 5% ובגין הפגיעה העצבית נכות בשיעור 5%. המומחים בתחום האורטופדי לא נחקרו על חוות דעתם. בהעדר נסיבות מיוחדות, אני מקבל את חוות דעת מומחה בית המשפט וקובע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% עקב הפגיעה בידה בתאונה. נזקי התובעת; התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסדי שכר, הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, עזרת צד שלישי, הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות וכאב וסבל. באשר להפסדי השכר התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה היא נעדרה מעבודתה כחודש ימים ולאחר מכן יצאה לחופשת לידה ושבה לעבודה אצל הנתבעת בחודש 06/97 עד שפוטרה בחודש 03/00, מאז הפיטורין התובעת מנסה להשתלב בעבודות שונות כפי יכולתה, ניסיונה וכישוריה כאשר לטענתה הפגיעה בידה יש בה כדי לפגוע בכושרה לעבוד. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי התובעת אמנם עבדה במספר מקומות עבודה לאחר שפוטרה כאשר ברור כי לא ניתן לייחס את החלפת מקומות העבודה לפגיעה ביד בלבד אולם יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי התובעת מוגבלת ובוודאי יש לפגיעה בידה השפעה על כושר עבודתה. לטענת התובעת, בתקופת חופשת המחלה בעקבות התאונה קיבלה התובעת שכרה באופן מלא ובתקופת חופשת הלידה קיבלה את השכר כקבוע בחוק. עוד לטענתה, מתלושי השכר שצורפו לתצהיר מטעמה עולה, כי שכרה של התובעת בחודש 01/96 (חודש התאונה) עמד שכרה של התובעת על הסך 4,570 ₪. לאחר הלידה ולאחר ששבה התובעת מחופשת הלידה לעבודתה בחודש 06/97 עד פיטוריה בתחילת שנת 2000 ממוצע שכרה היה בגבולות השכר של 7,700 ₪ ובשערוך להיום שכר של 11,500 ₪. ב"כ התובעת טוען, כי הפסדי התובעת מהעבר מוצאים את ביטויים מיום הפסקת עבודתה אצל הנתבעת ועד מועד הגשת הסיכומים, למעט התקופה בה הייתה התובעת חולה בסרטן, כאשר התובעת עבדה במספר מקומות עבודה ושכרה היה בגבולות הסך של 8,000 - 9,000 ₪. עוד נטען, כי יש להעריך את הפסדי השתכרותה של התובעת בתקופה זו בגבולות הסך של 45,000 ₪ כאשר לא נעלם מעיני ב"כ התובעת כי התובעת הייתה בטיפולים רפואיים ועקב כך נעדרה מעבודתה ללא כל קשר לפגיעה. אף מבלי להרחיב את יריעת הדיבור, אני סבור, כי הדרישה לפיצוי בסך 45,000 ₪ בראש הנזק של הפסד השתכרות וזאת בהתחשב בעובדה, כי מאז התאונה ועד היום חלפו 16 שנים ובשאר נתוני התיק הינה דרישה סבירה למדי., גם אם לא עלה בידי התובעת להוכיח בכתובים הפסדי שכר, אין להתעלם, כי במרוצת השנים החל ממועד התאונה ועד היום, פגיעתה ונכותה של התובעת לא באה לה לרועץ, בין בדמות של היעדרות ממקום העבודה, החלפת מקום עבודה ופיטורין מעבודה. משכך נראה לי, כי הדרישה לפיצוי בסך 45,000 ₪ בגין סיכונים אלה הינה דרישה סבירה כאמור. בהגינותו ציין ב"כ התובעת, כי הינו ער לעובדה שהיעדרותה של התובעת ממקום עבודתה והחלפת מספר מקומות עבודה הינם ללא כל קשר לפגיעתה של התובעת בתאונה. מכל האמור מתקבלת דרישתה של התובעת לפיצוי בסך של 45,000 ₪ בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר. הפסדי השתכרות לעתיד מאחר ולא ניתן היה לדלות מחומר הראיות ואף מעדותה של התובעת לפני מה הייתה השפעתה הממשית של התאונה על תפקודה של התובעת בשל הנסיבות האחרות שהתובעת בעצמה ערה להן אינני סבור, כי בנסיבות אלו מגיע לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה עפ"י חישוב אקטוארי, וכי יש להסתפק בהתחשב בכל הנסיבות של התיק דנן בפיצוי גלובאלי בלבד - כאשר הסכום שייפסק ייגזר מהחישוב האקטוארי. לאור גילה של התובעת, רמת השתכרותה ערב התאונה ולאחריה, גובה הנכות ממנה סבלה ומהותה של הנכות (פגיעה ביד הדומיננטית) אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש הנזק זה על סך 65,000 ₪. הפסדי פנסיה בראשית 2008 נכנס לתוקפו חוק פנסיה חובה וחולל מהפכה במשק הישראלי , לראשונה העובדים בישראל קיבלו את הזכות ליהנות מהפרשות לפנסיה כחובה המוטלת על מעסיקם ולא כהטבה. חוק הפנסיה מוכר גם בשמו הרשמי צו הרחבה לפנסיית חובה בישראל או ההסכם הקיבוצי הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק. לנוכח החוק החדש אני רואה לפסוק לתובעת סכום פיצוי על דרך האומדנא תוך התחשבות בעובדה כי עובר לשנת 2008 לא הופרשו עבור התובעת סכומים לפנסיה. את הסכום אני מעריך בסך 10,000 ₪. הוצאות (רפואיות ונסיעות) המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, והתובעת לא הוכיחה נזק זה. כמו כן, התאונה לפי נסיבותיה הינה תאונת עבודה, בנסיבות אלו מן הראוי היה לדחות את דרישותיה של התובעת ככל שהיא נוגעת לראשי נזק אלה. יחד עם זאת, יש בחומר הרפואי הרב שצורף לכתב התביעה כדי ללמד שהתובעת היתה תקופה ארוכה מטופלת בטיפוליים רפואיים ופרה רפואיים שונים ובשל כך יש להניח, כי היא נאלצה להוציא סכומי כסף לצורך הגעה לטיפולים אלה. ובאשר להוצאות הרפואיות אני מוכן להניח לטובת התובעת, כי בעקבות התאונה נגרמו לה הוצאות רפואיות בגין טיפולים, בדיקות, ביקורי רופאים, רכישת אביזרים ותרופות לפי הצורך, גם אם לא עלה בידה להציג קבלות המעידות על ההוצאות שהוציאה בפועל, שכן הדבר תועד היטב בחומר הרפואי שצורף. בהעדר כל קבלות בעניין אני פוסק לתובעת על דרך האומדנא את הסך 5,000 ₪ בגין ראשי הנזק של הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים לעבר. ואילו לדרישת התובעת לפיצוי בראש נזק זה לתקופת העתיד, לא עלה מחוות הדעת כל צורך בהמשך טיפולים ומשכך בהעדר כל הוכחה, אני דוחה את דרישתה לפיצוי לתקופה המתייחסת לעתיד. עזרת הזולת לעבר ולעתיד התובעת העידה בתצהיר עדותה הראשית, כי בעקבות אירוע התאונה היא נזקקה לעזרת צד שלישי בשכר ולעזרה של בני משפחתה, תחילה בכל פעילות היום יום וזאת עד חודשיים לאחר התאונה ואילו כיום היא נעזרת בעוזרת בשכר של 30 ₪ לשעה פעמיים בשבוע 5 שעות בכל פעם, עוד מסרה, כי היא נאלצת לרכוש שירותים רבים בשכר, כגון כביסה, גיהוץ, אוכל מוכן וכו'. מקובל עלי שבמהלך תקופת השיקום, בה שהתה התובעת בגבס והתקשתה בביצוע פעולות היום יום, נזקקה התובעת לעזרה מעבר לעזרה המקובלת בין בני משפחה. לאחר תקופה זו וכיום, גם אם התובעת נעזרת בבני משפחתה, ראשית התובעת לא זימנה לעדות מטעמה בני משפחתה להעיד ושנית לא השתכנעתי כי מדובר בעזרה החורגת מגדר עזרה רגילה בין בני משפחה אשר נובעת מהתאונה דווקא. שוב, יש לזכור כי לתובעת היו בעיות רפואיות אשר אינן נובעות דווקא מהתאונה. אין צורך להרחיב את יריעת הדיבור, ובעניין זה נזכיר את ההלכה לפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע, כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני המשפחה. אני מוכן להניח כי התובעת נזקקה לעזרת הזולת עד שהיתה מסוגלת להתלבש, לאכול להתרחץ וכיוצא באלה, פעולות יום יום שמעצם טיבן וטבען הן דורשות שימוש בשתי הידיים. ובאשר לעתיד מאחר והמדובר בפגיעה בידה הדומיננטית של התובעת, יתכן ותהיה השלכה לפגיעתה זו גם בעתיד, את הפיצוי לעבר ולעתיד אני מעריך ב- 15,000 ₪. כאב וסבל בהתחשב בטיב הפגיעה, הנכות הרפואית שסבלה התובעת בגין התאונה וגילה של התובעת אעמיד את גובה הפיצוי על סכום 50,000 ₪. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי אין מחלוקת בין הצדדים, כי התאונה בה נפגעה התובעת מהווה תאונת עבודה כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995. אין גם מחלוקת, כי התובעת היתה זכאית לגמלת נכות מהמל"ל בגין נכותה, כפי שהיתה נקבעת על ידי הועדה הרפואית. מקום שבו זכאי הנפגע בנוסף לגמלה גם לפיצויים, קמה חובה לנכות את סכום הגמלה מסכום הפיצויים. לטענת ב"כ התובעת, את דמי הפגיעה אין לנכות שכן, דמי הפגיעה שולמו לנתבעת אשר שילמה לתובעת את שכרה ולא נתבע פיצוי בגין כך. התובעת הגישה תביעה למל"ל ולאחר בדיקתה על ידי ועדת עררים נקבעה לה נכות בשיעור 5%. בין מועד אירוע התאונה לבין מועד הגשת התביעה לקביעת דרגת נכות שונה החוק בתחולה רטרואקטיבית באופן שנקבע, כי לגבי תביעות אשר הוגשו לאחר יום 01/07/03 תופחת הזכאות למענק על פי מספר חודשי השיהוי ולפיכך לא שולם לתובע מענק. מנגד ב"כ הנתבעת טען, כי מעדותה של הגב' רבקה סלומון מהמל"ל עולה, כי התובעת הייתה זכאית לקבל מהמל"ל מענק נכות לו הייתה מגישה את תביעתה לנכות בזמן. מתברר כי תביעתה של התובעת לתשלום מענק נכות הוגשה על ידה בחלוף 7 שנים ממועד התאונה והמל"ל דחה את התביעה בהתאם לסעיף 107 לחוק ההסדרים משנת 2003 ועפ"י הסברה של העדה "ניתן לשלם מענק תוך 48 חודשים מיום התביעה. במקרה של התובעת היא עברה את 48 חודשים" (עמ' 57 לפר' שורות 10-11). עוד נטען, התובעת קיבלה הודעה מהמל"ל על דחיית התביעה ביום 05/06/05 ובחלוף כ- 4 שנים בתאריך 29/01/09 בחרה לנקוט הליך כנגד המל"ל ע"י הגשת תביעה לבית הדין לעבודה והתברר בחקירתה של העדה מהמל"ל כי הדיון נדחה ולא ניתנה החלטה בתביעתה זו של התובעת (עמ' 58 לפר' שו' 1-4). מכאן טוענת הנתבעת, התברר אפוא כי לתובעת לא שולם מענק הנכות בשל מחדליה שלה ולא משום סיבה אחרת ומכוח הוראות החוק ובנסיבות אלו יש לקבוע כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה ע"י מימוש זכויותיה במועד וקבלת מענק הנכות לו הייתה זכאית מהמל"ל ולכן יש להפחית מסכום התביעה את שיעור המענק שהתובעת הייתה זכאית לקבל מהמל"ל בגין הנכות תוצאת התאונה. באשר לסכום הניכוי, הנתבעת מפנה אל מוצג נ/3, אישור מטעם המל"ל שבו פירוט אופן חישוב המענק לו היתה התובעת זכאית ובו נקבע בזו הלשון : "על סמך סעיף 107 לחוק : סכום מענק נכות מעבודה מתקבל מהכפלת קצבה חודשית ב- 43. חישוב קצבה חודשית (על סמך סעיף 105 לחוק) קצבה בשיעור 100% שווה לדמי פגיעה ליום כפול 30. התקופה הקובעת - תקופה שתחילתה באחד לחודש הראשון משני החודשים שקדמו למועד ממנו מגיעים למבוטח דמי פגיעה, וסופה ביום שבו נוצרה זכאות לקצבה. על סמך סעיף 97 לחוק - דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודה רגיל. על סמך סעיף 98 לחוק - שכר עבודה רגיל הוא הסכום שמתקבל מחלוקת הכנסות רבע השנה שקדמה ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים. קצבה בשיעור 5% שעל פיה מחושב המענק מסתכמת בסך 397. לפיכך סכום המענק הינו 397 ₪ * 43 = 17,071 ₪". ככלל, הרציונל הניצב בבסיס חובת הניכוי נובע מהרצון להבטיח כי הניזוק יפוצה לפי נזקו ולא יותר מכך, והמזיק יפצה כפי הנזק שגרם ולא יותר מכך (ראו: ע"א 814/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109, 114; ע"א 354/85 ממן נ' קעטבי, פ"ד מא(2) 113). אלא מאי, כמו לכל כלל (כמעט) גם לכלל זה קיימים חריגים. חריגים אלו מתקיימים, כל אימת שנמצא כי הנפגע לא פעל באופן סביר או אף לא פעל כלל כדי לממש את זכויותיו לגמלה. או אז, יש לבצע ניכוי רעיוני של הגמלה, למרות שזו לא הוענקה לנפגע בפועל (ראו: רע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89, 96; רע"א 7612/99 אלוני נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 404, 407). בעניינו מתקיים אחד מהחריגים לכלל. המדובר במחדל ממש של התובעת בעקבותיו נדחתה תביעתה במל"ל לאור האמור לעיל, יש לבצע ניכוי רעיוני של מענק הנכות לו זכאית התובעת בהתאם לאישור המל"ל (נ/3) כאשר את הסכום יש להצמיד למדד למחירים לצרכן והתוצאה הכוללת הינה - סכום הקרן 17,071 ₪ - הצמדה למדד המחירים לצרכן = 26,324 ₪. סיכום סכום נזקיה של התובעת עומדים על סך 190,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את תשלומי המל"ל בסך 26,324 ₪ וכן להפחית את מידת אשמה התורם של התובעת בשיעור 15% כנקבע לעיל. היתרה הינה 139,125 ₪, לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20 % וכן הוצאות משפט (מומחה ואגרה) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום כל הוצאה ועד יום ההחזר בפועל.מדרגותנפילה במדרגותתאונות נפילה