מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הסכם הלוואה: 1. בפני תביעה כספית בסדר דין מקוצר בסך של 57,450 ₪ אשר הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבע שעניינה החזר הלוואה. רקע עובדתי 2. התובעת הינה בעלת מניות בחברת "זימן אריזות בע"מ" (להלן: "זימן"). הנתבע הינו בעל מניות בחברת "קיצקיץ נכסים והשקעות בע"מ" (להלן: "קיצקיץ"). שתי החברות, קיצקיץ וזימן, יחד עם אחרים, השקיעו כספים והקימו יחדיו את חברת "בית עמנואל טובים בע"מ" (להלן: "חברת עמנואל"). קיצקיץ וזימן, כל אחת בנפרד, החזיקו ב41% ממניות חברת עמנואל. 3. קיצקיץ הלוותה בהלוואת בעלים לחברת עמנואל סך של 2,485,714 ₪, כאשר הנתבע היה ערב להלוואה זו, והתובעת הלוותה באופן אישי לחברת עמנואל הלוואה על סך 1,175,000₪. 4. ביום 1.1.09 נחתם בין התובעת לבין הנתבע הסכם הלוואה, כדלקמן: הסכם הלוואה שנחתם בתל אביב ביום 01 לחודש ינואר 2009 X מצד אחד מרחוב- ערבי נחל 22 ת"א (להלן:"המלווה") X מצד שני מרחוב בוסתנאי 32 ב' רמה"ש "והמלווה מעוניין להלוות ללווה סך של 50,000 ₪ והלווה מעוניין להלוות את הסך הנ"ל מן המלווה בכפוף לתנאי הסכם זה (להלן:"ההלוואה"). אשר על כן, הוצהר, הותנה והוסכם בין הצדדים, כדלקמן: המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. המלווה מסכימה לתת את ההלוואה בסך 50,000 ₪ והלווה מתחייב להשיב למלווה את ההלוואה בתוספת ריבית חודשית של 2.5%. מועד הפירעון הסופי והמוחלט של ההלוואה הוא תוך 91 יום ממועד מתן ההלוואה( להלן:"מועד הפירעון"). כל סכום שיתקבל ע"י המלווה, בין שהתשלום ייעשה על ידי הלווה ו/או צד ג' כלשהו, ייזקף ראשית על חשבון הריבית ולאחר הזקיפה כאמור, על חשבון קרן ההלוואה. מוסכם בזאת, במידה והלווה יחזיר את ההלוואה במלואה בתוך 90 יום ממועד זה, לא ישלם כל ריבית בגין ההלוואה. " ולראיה באו הצדדים על החתום: חתימה(X) חתימהX)) המלווה הלווה 5. התובעת טוענת כי הנתבע לא החזיר לה את סכום ההלוואה, ועל כן הוגשה התביעה. טענות הצדדים 6.         לטענת התובעת, הנתבע הציג עצמו בפניה כאיש עסקים שעיקר מומחיותו בנדל"ן, בין היתר סיפר לתובעת שבבעלותו חברות רבות המחזיקות נדל"ן במקומות שונים בארץ ובעולם וכי הוא עומד לרכוש חברה בורסאית, ולשם כך הפקיד סכומי כסף בידי נאמן בגין הרכישה, וכשזו תעבור יוכל למשוך ממנה כ- 2 מליון ₪. הנתבע אף הציע לתובעת לרכוש חלקים מהנדל"ן אך היא סירבה. 7. לטענת התובעת, משסירבה להצעותיו, סיפר לה הנתבע, כי עומד ותלוי כנגדו צו הוצל"פ, בגין אי החזרת הלוואה לבעל מניות אחר בחברת עמנואל, בשם איתן עצטה. הנתבע פנה אליה בבקשת עזרה במתן הלוואה על סכום של 50,000 ₪ לתקופה של 45 יום בכל ריבית שתחפוץ, שכן הוא אמור לקבל כספים מהחברה הבורסאית העומדת לעבור לבעלותו. הנתבע התחייב להבטיח פירעונה של ההלוואה באמצעות שיעבוד חלק מהנדל"ן, התובעת מבחינתה ביקשה שיבטיח את חובו באמצעות שיק שישמש ערובה לפירעון החוב, אך במועד החתימה, הנתבע, שטרם המציא בטוחות להבטחת פירעון ההלוואה, "התחנן על נפשו" לקבל את ההלוואה עוד באותו היום, שכן חשש מרשויות ההוצל"פ. 8. לפיכך, טוענת התובעת כי ביום 1.1.09 חתמו היא והנתבע על הסכם ההלוואה (המפורט בסעיף 4 לעיל) כאשר התובעת מיוזמתה הוסיפה את סעיף 5 להסכם הקובע כדלקמן: "במידה והלווה יחזיר את ההלוואה במלואה בתוך 90 יום ממועד זה, לא ישלם ריבית בגין ההלוואה". 9. לטענת התובעת, לאחר כריתת הסכם ההלוואה ובחלוף מועד הפירעון, פנתה לנתבע על מנת שיקיים את חלקו בהסכם אך פניותיה נענו בשלילה ובאמירות כגון: "אני אחליט מתי ואיך להחזיר את ההלוואה". ומוסיפה התובעת כי, לאחרונה מכר הנתבע את מניותיו בחברת עמנואל וקיבל בגינן סכום של 2,050,000 ₪. חרף האמור מסרב הוא לשלם את חובו. לפיכך, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בסך של 57,450 ₪ (המהווה את סכום החוב נכון למועד הגשת התביעה), בתוספת ריבית חוזית בשיעור של 2.5% לחודש ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 10. הנתבע טוען, כי היה מעוניין במכירת חלקו בחברת עמנואל אותה הקים יחד עם התובעת. משכך התקיימה ביום 19.4.09 אסיפת מועצת המנהלים של חברת עמנואל בעניין אותה מכירה. באותה אסיפה, בעת הכנת ההסכם בנושא, השתתף בין היתר בעלה של התובעת בהיותו דירקטור בחברת עמנואל והוחלט שאישורו של הסכם מכירת חלקו של הנתבע בחברת עמנואל ע"י מועצת המנהלים של חברת עמנואל, יהיה בכפוף לתשלום מלוא התחייבויותיה של קיצקיץ ושל הנתבע, לתובעת. 11. לטענת הנתבע, בתאריך 12.5.09 מכרה קיצקיץ את חלקה בחברת עמנואל לחברת "אפיקי דעת" (להלן: "אפיקי דעת"). נכון למועד הנ"ל נותרה קיצקיץ חייבת לתובעת סך של 415,714 ₪ לסילוק ההלוואה שנתנה התובעת לחברת עמנואל. לטענת הנתבע, בסעיף 5.2.3 להסכם המכירה של זכויות קיצקיץ והנתבע בחברת עמנואל (נספח ה' לתצהיר הנתבע) (להלן: "הסכם המכירה"), כפי שהותנה בהחלטת הדירקטוריון, הובהר לתובעת, כי עם קבלת הסכום של 415,714 ₪, שוב אין קיצקיץ והנתבע חייבים לתובעת וזימן דבר, לאור העובדה שהחוב נפרע. 12.        לטענת הנתבע, במסגרת המו"מ לחתימת הסכם המכירה סוכם, כי התשלום בהתאם להסכם המכירה מהווה פירעון מלא של כל הכספים שהנתבע וקיצקיץ חייבים לתובעת, לרבות הסכם ההלוואה נשוא התביעה. 13. עוד מוסיף וטוען הנתבע, כי שילם את כל הסכומים שפורטו בהסכם המכירה והותנו בישיבת מועצת המנהלים כולל את כל התחייבויות הנתבע והתחייבויות קיצקיץ לתובעת, וכי הרקע להגשת התביעה הינו מכתב ששלח הנתבע ביום 3.6.09, לחברת עמנואל ובו דרש מחברת עמנואל לשלם לו את החוב על סך 666,664 ₪ המהווה יתרת חובה מהלוואת הבעלים של קיצקיץ לחברת עמנואל. 14. מאחר והתובעת הינה בעלת מניות בחברת עמנואל הרי שדרישת הנתבע להחזר החוב כנ"ל עלולה לפגוע בה כלכלית ולכן בחרה היא להגיש תביעה קנטרנית זו. דיון 15. אין חולק, כי בין התובעת לנתבע נחתם הסכם הלוואה על פיו הלוותה התובעת לנתבע, ביום 1.1.09 סכום של 50,000 ₪. המחלוקת הינה האם בעת העברת מניות קיצקיץ והנתבע בחברת עמנואל לצד ג' (אפיקי דעת), ותשלום הכספים על פי הסכם המכירה, נפרע חוב ההלוואה נשוא התביעה. 16. התובעת טוענת, כי אין כל קשר בין תשלום הסך של 415,714 ₪, ששילם הנתבע בגין חלקה של קיצקיץ, בהחזר הלוואת בעלים על סך 1,000,000 ₪ שנתנה התובעת לחברת עמנואל, לבין ההלוואה האישית על סך 50,000 ₪ שהלוותה התובעת לנתבע באופן פרטי. מנגד טוען הנתבע, כי נכון ליום 12.5.09 נותר לקיצקיץ חוב כלפי התובעת על סך של 415,714 ₪, לסילוק ההלוואה שנתנה התובעת לחברת עמנואל, כאשר בסעיף 5.3.2 להסכם המכירה, כפי שגם הותנה בהחלטת הדירקטוריון, הובהר לתובעת שעם העברת סכום זה, אין קיצקיץ והנתבע חייבים לתובעת דבר, שכן נפרע החוב. 17. להלן יובאו הסעיפים הרלוונטיים בהסכם המכירה לפיו, מכרה קיצקיץ את חלקה בחברת עמנואל לחברת "אפיקי דעת": במבוא להסכם נכתב: " וביום 1.4.08 נטלה בית עמנואל טובים הלוואה מאת הגב' אסנת תמיר ע"ס 1,175,000 ₪, בערבותו של איל אנקורי ויתר בעלי המניות של החברות בעלות המניות בבית עמנואל טובים, מתוכה נותר איל חייב לגב' תמיר סך של 415,714 ₪ (ארבע מאות וחמישה עשר אלף שבע מאות וארבעה עשר ₪) לסילוק ההלוואה". סעיף 5.2.3 להסכם המכירה קובע כדלקמן: " סך של 1,281,000 ₪ (מליון מתאיים שמונה ואחד אלף ₪) מסך התמורה ישולמו במועד חתימת הסכם זה לידיהם הנאמנות של עו"ד דורון רוזנברג ועו"ד שרית עמור אריה בנאמנות משותפת( להלן:" הנאמנות המשותפת" ו/או "הנאמנים"). הנאמנים יפתחו חשבון נאמנות משותף המחייב חתימת הנאמנים יחד לכל פעולה. הנאמנים יפעלו לתשלום התחייבויותיה של החברה (קיצקיץ- ד.א.ג) ואייל (הנתבע- ד.א.ג) בהתאם לאמור במבוא זה. ואלה הן התשלומים: מס רכישה, פיטוסי, גב' תמיר ע"פ מה שיסוכם בינה לבין איל ואקסלוסיב (לאקסלוסיב יועבר סך של 520,000 ₪) כמו כן ישולם סך של 125,000 ₪ לעצטה כנגד החזקת שיק שמוחזק על ידה בסך של 252,000 ₪. במידה ויתברר כי גובה החוב לעצטה גבוה מסך 125,000 ₪, אזי מוסכם בזאת כי עצטה יקבל שיק חדש מאייל על יתרת החוב, עד אז לא יחזירו הנאמנים את השיק המוחזר מעצטה לאייל. במידה ותוותר יתרה, זו תועבר לחברה ואיל" (ההדגשה שלי- ד.א.ג). המסגרת המשפטית- 18. סעיף 25 (א) לחוק החוזים(חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים'') מורה, כי על חוזה להתפרש לפי אומדֿ דעתם של הצדדים לו כפי שהיא משתמעת מן החוזה. במידה שאינה משתמעת ממנו, נקבע, יש לפנות לנסיבות האופפות אותו כדי להקיש מהן עליה. ויוטעם: אומדֿֿדעת הצדדים אינו משאלתו של צד זה או אחר לחוזה, כי אם כוונת הצדדים המשותפת. 19. בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.06) הצטרף כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין לגישה זו: ,,[...] לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת. [...] לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים. [...]'' (פסקה 11) וכן: ,,[...] גם אם יקשה על בית המשפט לאתר את הכוונה המשותפת לשני הצדדים, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לעשות כן. העובדה שבשעת המשפט טוען כל אחד מהצדדים היריבים שכוונתו הייתה אחרת מזו של חברו - אין בה דבר. זהו טבעו של כל סכסוך חוזי. אל לשופט להירתע מכך, ולקבוע שלא ניתן לאתר כוונה משותפת. על בית המשפט לבחון היטב את הראיות השונות שהצדדים מביאים בפניו, להשתכנע, ולקבוע מה היה אומד דעתם האמיתי במועד כריתת החוזה, עת שרצונותיהם נפגשו. אל לו לשופט למהר לקבוע שלא ניתן לאתר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. על בתי המשפט להימנע מליצור 'תחושה או 'אוירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות' [...]. אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי.'' (פסקה 12) 20. יש להוסיף כי עלֿֿפי פסיקה מאוחרת יותר שיצאה מלפני בית המשפט העליון בשנים האחרונות, מפי כבוד השופט י' דנציגר, כאשר לשון החוזה מפורשת, ידה על העליונה ויש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות החוזה (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ [פורסם במרשתת, 28.01.08]; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ [פורסם במרשתת, 13.02.08]; ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס [פורסם במרשתת, 14.05.08]). 21. התשתית הראייתית שלפני מצביעה בבירור על כך שניתנה הלוואה בסך 50,000 ₪ ע"י התובעת לנתבע, אשר התחייב להחזר הלוואה זו, וכי הסכום שנדרש מאת הנתבע במסגרת התביעה הנוכחית, הינו סכום ההלוואה אשר לטענת התובעת לא הושב לה, ומהווה את יתרת החוב בגין ההלוואה. 22. לאור האמור, עובר למעשה הנטל אל הנתבע לשכנע כי חרף ההלוואה שניתנה לו אין, לחייבו בסכום הנדרש בתביעה. לכלל ולפיו על בעל דין להוכיח את הטענה המשרתת את עניינו, ראו למשל רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (1.2.09); ת.א (מחוזי חי') 808/03 טפחות בנק למשכנתאות נ' עו"ד אביבי גרי (2007), כב' השופט י. עמית; ת.א (מחוזי חי') 710/03 שרפי נ' אבו מוך (2007), כב' השופט י. עמית. 23. לפיכך, הנטל על הנתבע להוכיח כיצד פרע ההלוואה שקיבל לידיו באופן אישי מאת התובעת, אולם על פי חומר הראיות שהניחו הצדדים לפני, שוכנעתי כי כשל הנתבע להוכיח כי אכן פרע חוב זה. במסגרת חקירתו הנגדית, חזר הנתבע שוב ושוב על עמדתו כי הסכום ששולם לתובעת בהתאם להסכם המכירה כולל בחובו את החוב בגין ההלוואה הפרטית וכי הסכם המכירה אמור לדאוג לכך כי החזר ההלוואה הפרטית שוב לא יידרש ממנו. לשאלות שנשאל בחקירתו הנגדית בעניין זה השיב כדלקמן: "ש. אתה טוען שפרעת את ההלוואה שקיבלת? ת. כן ש. מדוע כאיש עסקים מנוסה לא דאגת לקבל אישור בכתב מהתובעת על כך כי ההלוואה נפרעה? ת..... בהסכם המכר הופרש סכום של כ-1,200,000 ומשהו ₪ שהוחזק בנאמנות ע"י עוה"ד של הצדדים וזאת לצורך, כמו שכתוב{מקריא מהסכם המכירה{ שהתובעת ובעלה היו חייבים לאשר אותו מן הסתם, התובעת ובעלה לא הסכימו לאשר עד שלא יהיה הפרוטוקול חתום במועצת המנהלים וההתחייבות שלי לשלם את החוב. עקב הפרוטוקול והסעיף הזה בהסכם שהעבירו כסף לנאמנות, לא חשבתי לרגע שאני צריך לקבל עוד אישור כלשהוא, ויותר מכך מיתרת הכסף שבנאמנות העבירו לי את היתרה. ש. כמה כסף החזרת לתובעת? ת. לא אני החזרתי, החזירו לה חשבון הנאמנות. אני חושב משהו בסביבות 400,000 ₪. ש.מפנה לסע' 10 לתצהירך. האם זה נכון שהסכום הוא 415,714 ₪? ת.כן, כנראה. ש. האם נכון שחלקה של קיצקיץ השקעות במניותיה של בית עמנואל טובים עמד על 41% וקצת? ת. לא. היה נדמה לי שכ-30%." (עמוד 12 לפרוטוקול שורה 21- עמוד 13 לפרוטוקול שורה 2). ובהמשך.. "ש. באחת מהישיבות הקודמות דרשתם להזמין את עו"ד דורון רוזנברג לעדות. מדוע לא זימנתם אותו? ת. אין לי מושג." (עמוד 17 לפרוטוקול שורות 13-15).   24. לא מצאתי ליתן אמון בדבריו של הנתבע כי ההלוואה נפרעה בהסכם המכירה. עדותו של הנתבע נמצאה סתורה ותמוהה. יוער באופן כללי בעניין עדותו של הנתבע, כי זו לא הצטיינה בבהירות, בדיוק, ולעתים אף לא בהגיון. טענות הנתבע לא צלחו לסתור את דרישת התובעת, המסתמכת על הסכם ההלוואה. הנתבע הסתמך על גבב של הסכמים ונספחים, אשר אין להם כל קשר להסכם ההלוואה נשוא התביעה, ואשר לא התבססו על דבר מלבד פרשנות והערכות הנתבע. בהסכם המכירה על פיו הועבר חלקו של הנתבע וקיצקיץ בחברת עמנואל, בכפוף לביצוע תשלומים שונים לאפיקי דעת, אין כל זכר להלוואה מיום  1.1.09 נשוא תביעה זו. 25. טענתו של הנתבע, כי הסכום של 415,714 ₪ ששולם במסגרת הסכם המכירה לתובעת כולל בחובו את החוב הפרטי, אינה מחזיקה מים. הנתבע ענה לשאלות שהוצגו בפניו בחקירתו הנגדית תוך כדי שימוש במילים "אני לא זוכר בע"פ", "אין לי מושג". עדותו נמצאה לא עניינית ובלתי אמינה. הנתבע הקפיד להתחמק ממתן תשובות ענייניות תוך שהוא מכחיש הכחשה כללית את העובדות שהוצגו בפניו, השיב תשובות מתחמקות, שמשתמע מהן, כי יש לו מה להסתיר. 26. לא רק שהנתבע אינו נותן גרסה אמינה כיצד פרע חוב ההלוואה, אלא אף נמנע מהבאת עד להוכחת טענתו. הנתבע הודיע על כוונתו לזמן לעדות את עו"ד רוזנברג דורון, אשר הינו בעל מניות (באמצעות חברה) בחברת עמנואל. ברם, בסופו של יום לא זימן הנתבע את העד, למרות היות עדותו רלוונטית ומהותית. 27. הלכה היא שאי זימונו של עד רלבנטי להוכחת גרסת בעל דין שיכול היה להביאו לעדות, פועל לחובת בעל הדין אשר נמנע מלהביא עד שכזה. בעניין זה נקבע בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, תק-על 2008(3), 1377, 1382 (2008), מיום 27.7.2008, כדלקמן: "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתי, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה.” עוד ראה ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט  בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן:             "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." 28. הנתבע נמנע מלזמן לעדות כל אדם שהיה מעורב בהתקשרות, ויכול היה אולי להעיד על כוונת הצדדים בעת החתימה על הסכם המכירה ועל נסיבות אשר לאורן יש לפרש את ההסכם. העדר זימון כאמור הוא בעל משמעות מבחינה ראייתית (ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא (2006); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (1994); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658- 659 (1991)). 29. מאידך גיסא, מצאתי את עדות התובעת עדות אמינה ומהימנה, בדבריה ועמידתה ניכרו סימני אמירת האמת. 30. וכך העידה היא בפני: "..... איל אנקורי, בא ובכה לי שאין לו כסף ונקלע לקשיים כספיים ויש נגדו הרבה תיקים של הוצל"פ, אני מתוך רחמים אמרתי לו טוב, אתה רוצה הלוואה, אני מתוך רחמים נתתי לו 50,000 ₪ וזאת הייתה הלוואה פרטית שאני נתתי לו בלי שום קשר לבית עמנואל טובים ובלי קשר להחזר של 415,000 ₪ שזה 41% מתוך ה1,000,000 ₪. לא היה לזה קשר לא לעמנואל טובים ולא לחב' קיצקיץ. במעמד הישיבה שהיו שם כל בעלי המניות, התקשרו אליי גם עו"ד דורון רוזנברג וגם חיים סספורטס וגם מאיר פיטוסי ואמרו לי אסנת, אם את תסכלי את העסקה אנחנו פשוט נפסיד את כל הכסף שהשקענו שם. קיצקיץ נקלע לקשיים כספיים ואז איל אנקורי מכר את המניות שלו לחיים סספורט, וככה הצלנו את הבניין, הכוונה היא לחברת בית עמנואל טובים. ואז הם אמרו לי שאם לא אתן את האו.קיי לא תהיה עסקה ואני אהיה חשופה גם לתביעות בגין הנזקים שייגרמו בגלל שלא נתתי את הסכמתי למכירת חב' קיצקיץ." (עמוד 20 לפרוטוקול שורות 17-27). לכך יש להוסיף את עדותם של עדי התביעה אשר מאששים ומחזקים את גרסת התובעת שאכן הסכום שמצוין בהסכם המכירה, הסכום אותו חבים קיצקיץ והנתבע לתובעת בסך של 415,714 ₪, אינו כולל בחובו את החוב הפרטי בין הצדדים נשוא התביעה וכי התובעת חתמה על הסכם המכירה בידיעה ובהסכמה, לאחר דין דברים ושכנועים ע"י יתר בעלי המניות, כי את החוב הפרטי בגין ההלוואה, תגבה בנפרד להסכם המכירה, ובהתאם לאמור בהסכם ההלוואה עליו חתמה עם הנתבע. כך העיד מר חיים סספורטס בעדותו- "ש. רשום בהסכם(המכירה-ד.א.ג) לפי מה שיוסכם בינה לבין איל. האם היית נוכח בשיחות שנוהלו בין איל אנקורי לגב' אסנת תמיר? ת. לא. ש. יכול להיות שהם סגרו? ת........... הייתה שם התנגדות נחרצת של אסנת תמיר לחתום על העסקה עד שלא יוחזר לה ה50,000 ₪ שהם בלי קשר ל 415,000 ₪ שזה משהו פרטי שאני בכלל לא ידעתי על ההלוואה הזו, ואז היא התנגדה לחתום על ההסכם, אז כל השותפים אמרו לה תראי, זה לא קשור, זה משהו שבינך לבינו, זה משהו פרטי ואם את לא תחתמי אז כל העסקה לא תצא לפועל והבניין ילך לאבדון, ואז היא התרצתה וחתמה, ואמרה שתפעל להשיג את הכספים שלה באופן פרטי." (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 20-25) מר מאיר פיטוסי העיד - "......ואז היה ויכוח גדול על זה כי אסנת רצתה שבאותו מעמד גם יחזיר לה את הסכום שהלוותה לו 50,000 ₪ באופן פרטי. ואז הוא (אנקורי) צרח שם עלינו שזה לא ענייננו ושזה פרטי ושלא רוצה שנוריד את הסכום הזה חוץ מההלוואה של 415,000 ₪. שלא נערבב בין עניין פרטי לעניין של החברה. אני עצמי וכל הח'ברה דיברנו עם אסנת ורצינו שהעסקה תיעשה כי רצינו וממש התחננו בטל' שלא תפוצץ את העסקה מאחר ואייל הבטיח ליד כולם שהוא יחזיר את ה50,000 ₪ לאסנת בנפרד ואין לו שום בעיה, אחרי כל הלחצים אסנת לבסוף הסכימה ונתנה לנו את ברכתה." (שורה 27 עמוד 30 לפרוטוקול- שורה 2 עמוד 31 לפרוטוקול). אציין כי העדים מר סספורטס ומר פיטוסי הותירו בפני רושם חיובי, מצאתי את עדותם אמינה, רצופה וסדורה וללא כל סתירות. על פי עדותם של עדים אלה, עובר לחתימה על הסכם המכירה, נעשתה הפרדה-בהסכמת התובעת והנתבע -בין חובות הנתבע וקיצקיץ לתובעת במסגרת חברת עמנואל, לבין ההלוואה הפרטית נשוא תביעה זו. סיכומו של דבר: 31. מעיון במסמכים ובנספחים שהונחו לפני, גם לאחר שמיעת כלל העדים, עולה כי התובעת הלוותה לחברת עמנואל סכום של 1,175,000 ₪. סכום של 175,000 ₪ מתוך סכום זה הושב לתובעת, וביום העברת מניות קיצקיץ והנתבע לחברת אפיקי דעת נותר לחברת עמנואל להשיב לתובעת סכום של 1,000,000 ₪. עובר להעברת המניות כנ"ל, החזיקו הנתבע וקיצקיץ ב 41% ממניות חברת עמנואל, מכאן שהחלק היחסי שקיצקיץ והנתבע היו אמורים להחזיר לתובעת, במועד העברת המניות בחברת עמנואל, הינו בסך של 415,714 ₪. חוב זה קשור ונובע אך ורק ממערכת היחסים של הצדדים במסגרת פעילותם בחברת עמנואל. גם בהסכם העברת הבעלות במניות מידי הנתבע לחברת אפיקי דעת, לא הוזכר עניין החוב הפרטי בין הנתבע לתובעת, כאשר גם הסכם זה נוקב בסך של 415,714 ₪, שעל פי חישוב אריתמטי פשוט ניתן לראות כי זהו החלק היחסי שקיצקיץ והנתבע מחויבים להחזיר לתובעת, במסגרת חובה של חברת עמנואל. גם במכתב ששלח הנתבע לחברת עמנואל (באמצעות עו"ד דורון רוזנברג) מיום 3.6.09 ובמכתב מאוחר יותר ששלח עורך דינו של הנתבע מיום 9.9.09, מצוין סכום החוב הנ"ל (415,714 ₪ ) הנובע ממערכת היחסים בין הצדדים, במסגרת הפעילות בחברת עמנואל- התואם לגרסת התובעת, וללא התייחסות לחוב ההלוואה הפרטי. לפיכך שוכנעתי כי בתשלום הסך של 415,714 ₪ לתובעת על פי הסכם המכירה, לא פרע הנתבע לתובעת את חוב ההלוואה הפרטי נשוא תביעה זו (כי אם חוב הנובע מפעילות הצדדים וחברות בשליטתם, בחברת עמנואל בלבד). בסופו של יום, לאחר בחינה, שקילה ואיזון של טענות הצדדים, בחינת הנטלים המוטלים על כל צד ובחינת חומר הראיות, מצאתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה. סוגית הריבית 33. בסעיף 2 להסכם ההלוואה בין התובעת לנתבע נקבע כדלקמן: "המלווה מסכימה לתת את ההלוואה בסך 50,000 ₪ והלווה מתחייב להשיב למלווה את ההלוואה בתוספת ריבית חודשית של 2.5%." 34. לטענת הנתבע שיעורי הריבית אינם חוקים ועולים על המותר בחוק הלוואות חוץ בנקאיות. לדבריו שיעורי הריבית לא נקבעו כשיעורי ריבית סבירים בהסכם, שכן מטרת הצדדים הייתה שההלוואה תוחזר בתוך 3 חודשים, ואכן תוך פרק זמן זה הוחזרה לטענתו ההלוואה. מנגד טוענת התובעת כי סוגיה זו לא קיבלה התייחסות במהלך כל ההליכים המשפטיים,אין במסגרת תצהיר הרשות להתגונן וגם לא במסגרת תצהיר העדות הראשית, כל טענה כנגד הריבית שנדרשה. 35. שקלתי את טענות שני הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי בענייננו, חוק הלוואות חוץ בנקאיות איננו חל. נשאלת השאלה אם יש מקום להתערבות בית המשפט מכח חוק החוזים. כב' השופטת א' חיות סברה בת.א (מחוזי ת"א) 1277/00 לולה ישראל נ' אלחנתי יהודה, תק-מח 2002(3), 65657 (להלן: "פרשת אלחנתי") כי יש מקום להתערבות בית המשפט מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 כאשר תוכן החוזה סותר את תקנת הציבור, בציינה: "חופש ההתקשרות בחוזים, הוא עקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו. יחד עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו, הינו כה חריג וזועק לשמיים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית, ולו במחיר של פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, על מנת שלא יימצא בית המשפט נותן ידו להתקשרות בלתי מוסרית, שתנאי העוול שבה זועקים לשמיים (ר' להשוואה ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, וערעור שכנגד, פ"ד מו(5) 257)" (שם, פסקה 20). ראו גם דברי הנשיא ד"ר וינוגרד בה"פ (ת"א) 503/93 ענבל מידע לתיירות נ' או.אי.אם (לא פורסם): "ככלל וכעיקרון, אין זה מן הראוי כי בית משפט זה יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובודאי לא בשל תוכנן המוסרי". 36. בחנתי את הסכם ההלוואה נשוא התביעה ומצאתי כי במקרה שלפנינו אין כל מניעה או הגבלה לקיומו של הסכם ההלוואה, אין מדובר בריבית נשך, ולכן יש לכבד את רצונם החופשי של הצדדים. 37. עוד יצוין כי הטענה בדבר שיעורי ריבית לא חוקיים הינה טענה חדשה, שלא נטענה קודם לסיכומים ועל כן הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, 151 2003) הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון. התנאים המתירים שינוי החזית לא התקיימו בענייננו, ולפיכך הריני לקבל את הדרישה ולחייב בהתאם לריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה. סוף דבר 38. על יסוד כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל. הנתבע ישלם לתובעת סך של 57,450 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חודשית של 2.5% לחודש ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן ישא בהוצאות המשפט (אגרות ושכר עדים כפי שנפסק) וכן בשכ"ט עו"ד, בסכום של 10,000 ₪ (הכולל מע"מ). הפרת חוזהחוזההסכם הלוואההלוואה