מציאת שוכר חלופי

לטענת הנתבעת, היא מסרה לתובעת הודעה בכתב על סיום תקופת השכירות והמצאת שוכר חליף בהתאם לסעיף 18 להסכם. בהתאם, תקופת השכירות הסתיימה ואין לנתבעת כל חבות בתשלום דמי השכירות לתקופה הרלבנטית לתביעה. תביעה לפיצויים בגין הפרת הסכם שכירות. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מציאת שוכר חלופי: התביעה ורקע עובדתי התובעת היא בעלת זכויות במרכז מסחרי הידוע בשם "כוכב אשלים" בראשון לציון. בין התובעת לבין הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) נחתם הסכם שכירות מיום 31/1/1999 שלפיו שכרה הנתבעת את קומה א' בשטח של 500 מ"ר ברוטו ושטח נוסף לא-מקורה בקומת הגג של המרכז המסחרי למטרת ניהול מעון יום לילדים (להלן: הנכס או המושכר וכן, הסכם השכירות או ההסכם, בהתאמה). תקופת השכירות לפי ההסכם היא מיום 1/6/99 ועד ליום 31/7/04. בהסכם ניתנו לנתבעת שתי אופציות להארכת תקופת השכירות, כל אחת בת שנתיים. הראשונה, עד ליום 31/7/06 והשניה, עד ליום 31/7/08. באוגוסט 2002 ערכו הצדדים זכרון דברים, אשר גרר אחריו התדיינות משפטית, שהסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין מיום 6/8/03, ולפיו זכרון הדברים מאוגוסט 2002 מבוטל ותקופת השכירות לפי הסכם השכירות תוארך עד ליום 31/8/09. זאת, בכפוף להסכמות החדשות כמפורט בזכרון דברים מיום 21/7/2003 שצורף להסכם הפשרה והמהווה חלק ממנה (נספח ג'1 לתצהיר הנתבעת, להלן: הסכם הפשרה). כעבור מספר שנים, מכרה הנתבעת את הגן על המוניטין שלו כעסק פעיל, לנתבעת 2 (להלן: הגב' יונתן), תמורת 250,000 דולר לפי הסכם מיום 24/8/06 (להלן: הסכם המכר, נספח טו לתצהיר התובעת). לפי הסכם זה, החל מיום 1/9/06 הגב' יונתן היא מנהלת הגן. הנתבעת תלווה אותה ללא תמורה משך חודש ימים ולאחר מכן תועסק בגן במשך שבעה חודשים נוספים, עד 30/4/07, בשכר חודשי בסך 10,000 ₪. לפי הסכם המכר, הגב' יונתן קיבלה על עצמה את כל ההתחייבויות החלות על הנתבעת בגין הממכר החל ממועד העברת החזקה בממכר, דהיינו: 1/9/06 (סעיף 3.2). כפי שעולה מהראיות, לאחר שנחתם הסכם המכר והוחל בביצועו, מסרה הנתבעת לתובעת "הודעה על סיום תקופת השכירות ומתן פרטים על שוכר חליף" במכתב בא כוחה מיום 7/1/07 (להלן: ההודעה הראשונה). לפי האמור בהודעה, כבר בחודש ספטמבר הודיעה הנתבעת למנהל התובעת, מר ברגרין (להלן: מר ברגרין), שהיא מתעתדת לסיים את תקופת השכירות. בהודעה הראשונה נכתב, כי בהתאם לסעיף 18(א)(2) להסכם מצאה הנתבעת שוכרת חלופית, היא הגב' יונתן, ועל כן, מתבקשת התובעת ליצור עמה קשר לשם כריתת הסכם שכירות חדש עמה. מר ברגרין השיב מיידית, ביום 8/1/07 בכתב-יד ע"ג מכתב זה, כי מעולם לא נמסרה לו כל הודעה קודמת על סיום תקופת השכירות, כנטען ולפיכך, יש להוציא מכתב חדש. ב"כ הנתבעת הוציא מכתב חדש מיום 8/1/07, שחזר על הדברים, תוך השמטת הטענה שנמסרה הודעה קודמת. לפי תצהירו של מר ברגרין, משהחל בבדיקת השוכרת המוצעת, גב' יונתן, התרשם שלא תהיה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה לניהול המושכר ובתשלום בדמי השכירות החודשיים הגבוהים, לכן סירבה התובעת לחתום עמה על הסכם שכירות. בנסיבות אלה, הוצע לתובעת שההסכם ייחתם גם עם מר עזרא מנחם, חתנה של גב' יונתן, שהינו בעל נכסים (הנתבע 3, להלן: מר מנחם). ב"כ הנתבעת שלח לתובעת מכתב נוסף מיום 26/3/07 שכותרתו "הודעה [על] העברת הסכם שכירות", בו חזר על המכתב מיום 8/1/07, והציע כשוכר חלופי את מר מנחם ביחד עם הגב' יונתן. במכתב זה, התובעת התבקשה ליצור עימם קשר בשבוע הקרוב לצורך חתימה על הסכם חדש (להלן: ההודעה השניה. התכתובת צורפה כנספחים ה'-ו' לתצהיר הנתבעת). לפי תצהירו של מר ברגרין, בעקבות ההודעה השניה, נפגש מס' פעמים עם ה"ה יונתן ונחום, והגיעו להסכמה על התנאים העקרוניים שעל בסיסם מסרה התובעת לחתימתם טיוטת הסכם מחודש יוני 2007. הנ"ל לא החזירו הסכם חתום או הערות לטיוטת ההסכם. מר ברגרין העיד, כי כשפנה אליהם בע"פ לקידום החתימה על ההסכם השיבו כי הם ממתינים לשובו של רוה"ח מחו"ל וכי מייד עם חזרתו, יחתמו על ההסכם. בסופו של דבר, לא נחתם עמם הסכם שכירות. גב' יונתן סיפרה לו שמר נחום חזר בו ולא רצה לחתום על ההסכם, הם הסתכסכו בינם לבין עצמם, בעלה של גב' יונתן חלה והוא עצמו לא הצליח לתפוס את מר נחום (ראו ס' 19 ו- 31 לתצהיר ברגרין וכן ח"נ בעמ' 14 ש' 16-23, ובעמ' 16 ש' 27-30. טיוטת ההסכם צורפה כנספח ז' לתצהיר ברגרין). מר נחום מכחיש את טענתו של מר ברגרין לפיה הסכים להתחייב בהסכם שכירות יחד עם גב' יונתן או כי הגיע עם התובעת להסכמות עקרוניות בענין זה. הוא הסכים לסייע לגב' יונתן על בסיס היחסים המשפחתיים, אך לא על בסיס התחייבות חוזית ומשפטית כלפי התובעת. יתר על כן, לגרסת מר מנחם לא הועברה אליו כלל טיוטת ההסכם מחודש יוני, הוא ראה אותה לראשונה כשצילם את תיק בית המשפט בענייננו; ומכחיש עוד, כי אמר למר ברגרין שהטיוטה הועברה לרו"ח משה או כי הועברה על ידו לרו"ח משה (ס' 11-12 לתצהיר מנחם). מאז ההודעה השניה, מחודש מרץ 2007, ועד ליוני-אוגוסט 2007, אין תכתובת בין התובעת לבין הנתבעת (בכל מקרה, לא הוצגה כזו). לקראת סוף יוני 2007 פנה ב"כ הנתבעת בכתב למר ברגרין, ציין את דבר קיומו של הסכם המכר ובא בדרישה שהתובעת תפעל באופן מיידי לעריכת הסכם שכירות פורמאלי בין התובעת לבין השוכר החלופי, על מנת שיהא בידה אישור פורמאלי על שחרורה מהסכם השכירות ואסמכתא לרשויות. הנתבעת ציינה, כי מר ברגרין כבר אישר בפניה שהיא "מחוץ לתמונה" ובכל מקרה, מבחינתה, ההסכם בוטל בהסכמה ובוטל למעשה, גם מתוך כך שדמי השכירות בגין הנכס משולמים לתובעת ע"י גב' יונתן כבר למעלה מ- 6 חודשים (מכתב ללא תאריך, נספח ח' לתצהיר התובעת. למועד שליחתו, ראו ס' 20 לתצהיר ברגרין). התובעת השיבה בחלוף כחודש ימים, במכתבו של מר ברגרין מיום 12/8/07. לטענת התובעת, על עסקת המכר לא ידעה עד שהובאה לידיעתה במכתב זה. הגב' יונתן הוצגה כקרובת משפחה של הנתבעת, שבאה לסייע בידה בשל גירושיה של הנתבעת. הנתבעת מסרה לו את פרטי הגב' יונתן כעבור למעלה מ- 8 חודשים לאחר שכבר ישבה במושכר וניהלה את הגן, ללא ידיעתה וללא הסכמתה של התובעת. עוד ציין, כי בכל מקרה, סוכם שרק לאחר שגב' יונתן תשלם את דמי השכירות באופן שוטף ומסודר, ייחתם ההסכם עמה ועם חתנה, והנתבעת תשוחרר מהתחייבויותיה. טיוטת הסכם הועברה לה"ה יונתן ומנחם, אך הם מתחמקים מלחתום עליו. ההסכם היחיד התקף הוא זה שבין התובעת לנתבעת והוא לא בוטל מעולם בדרך כלשהי. התובעת חותמת מכתב זה בכך שלאור התנהגות הנתבעת, לא תסכים לחתום עם השוכרים המוצעים על הסכם שכירות אא"כ הנתבעת תערוב לקיומו (מכתב מיום 12/8/07 נספח ט לתצהיר ברגרין). בהמשך לכך, ומשלא שולמו דמי השכירות לחודש אוגוסט 2007, הוציאה התובעת מכתב דרישה לתשלום המופנה לנתבעת ולה"ה יונתן ומנחם. הנתבעת חזרה על עמדתה בדבר העדר מחויבות כלשהי והציעה לתובעת לפנות את הגב' יונתן מהנכס על מנת להקטין נזקיה. התובעת מצדה חזרה על עמדתה שלה (ראו התכתבות בנספחים יא-יג לתצהיר ברגרין). דמי השכירות לחודש אוגוסט לא שולמו. גב' יונתן נטשה את הנכס בחודש ספטמבר 2007. התובעת החלה לחפש שוכרים חלופיים. לבסוף, השכירה את הנכס לגב' בואדנה, החל מיום 1/1/2008 בדמי שכירות חודשיים של 25,000 ₪ עבור 9 חודשים ראשונים ו- 42,000 ₪ עבור 36 חודשים שבהמשך (ההסכם עם גב' בואדנה מיום 23/12/07 צורף בנספח טז לתצהיר ברגרין). אין חולק כי מחודש ספטמבר 2006 (לאחר מסירת החזקה והניהול לגב' יונתן לפי ההסכם) ועד לחודש דצמבר 2006, הנתבעת, שנכחה במושכר יחד עם הגב' יונתן, שילמה פיזית את דמי השכירות לתובעת (לטענתה, גב' יונתן שילמה את דמי השכירות באמצעותה). החל מינואר 2007 ועד לחודש יולי 2007 כולל, שולמו דמי השכירות ע"י גב' יונתן או חתנה, מר מנחם (ח"נ של מר ברגרין עמ' 13 ש' 6-7, עמ' 14 ש' 24-27). כאמור, דמי השכירות לחודש אוגוסט 2007, לא שולמו. התביעה היא לפיצויים בסך כולל של 450,600 ₪ בגין דמי שכירות לפי ההסכם החל מחודש אוגוסט 2007 ועד לסוף חודש אוגוסט 2008, בצירוף הוצאות חיפוש שוכר חלופי בסך של 30,000 ש"ח. לתקופה של חמישה חודשים, מחודש אוגוסט 2007 עד ליום 1/1/2008 נתבעו מלוא דמי השכירות (46,500 ₪ כולל מע"מ). לתקופה שמינואר 2008 ועד לאוגוסט 2008 שילמה השוכרת החדשה, גב' בואדנה, דמי שכירות מופחתים ונתבע הפער שבין דמי השכירות שהתקבלו ממנה לבין דמי השכירות לפי ההסכם שבין הצדדים (ראו גם תצהירה של גב' בואדנה וחקירתה הנגדית). מלכתחילה הוגשה התביעה גם כנגד הנתבעים 2-3, ה"ה יונתן ומנחם. התובעת והנתבעת, כאחד, לא הצליחו לאתר את גב' יונתן ולא ביצעו מסירה. בסופו של דבר, נמחקו התביעה וההודעה לצד ג' כנגדה, מחוסר מעש (החלטות מיום 15/3/2011). בתום שמיעת הראיות, הגיעו התובעת והנתבע 3 להסכמה בדבר דחיית התביעה כנגד הנתבע 3, ללא צו להוצאות (החלטה מיום ה- 20/11/11). עומדת, אפוא, בפנינו התביעה כנגד הנתבעת בלבד. התובעת הגישה תצהירי מנהלה, מר ברגרין וכן תצהיר גב' בואדנה, ששכרה את הנכס לאחר שננטש כמתואר. הנתבעת והנתבע 3, מר מנחם, הגישו כל אחד תצהיר מטעמו. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. הצדדים סיכמו בכתב. הוראות ההסכמים ביחס לתקופת השכירות טענות הצדדים נסבו בעיקר על שני סעיפים בהסכם, סעיף 6 וסעיף 18. סעיף 6, מאפשר לשוכרת (הנתבעת) לקצר את תקופת השכירות בהתראה של 6 חודשים, ובלבד שהשכירות לא תסתיים לפני 1/9/2006 (המועד כפי שהוארך בהסכם הפשרה). זוהי לשונו: 6. תקופת השכירות ..... (ד)(1) החל מיום 1/2/2002 תהא השוכרת רשאית להודיע לשותפות בכתב, תוך מתן התראה של 6 חודשים מראש לפחות, על רצונה לקצר את תקופת השכירות המקורית. עשתה השוכרת כך, תסתיים תקופת השכירות בחלוף 6 חודשים מיום מסירת ההודעה האמורה לידיה. בהתחשב בכך, מובהר כי בכל מקרה לא תסתיים תקופת השכירות לפני יום 31/7/2002. הסכם הפשרה מיולי 2003, מתנה על הוראות ההסכם המקורי וקובע כי תקופת השכירות תימשך עד ליום 31/8/09, כאשר הזכות לקצר את השכירות בהודעה של 6 חודשים מראש לפי סעיף 6 הנ"ל היא רק ביחס לתקופת השכירות שהחל מיום 1/9/06 (ניתן למסור הודעה לכל המוקדם מיום 1/3/06). הצדדים סיכמו עוד, כי דמי השכירות החל מיום 1/9/04 יהיו 46,500 ₪ לחודש כולל מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה למדד וכן, דמי ניהול כמקובל במרכז המסחרי. סעיף 18(א)(2) להסכם השכירות קובע, כי השוכרת תוכל להודיע בכתב, 90 ימים מראש, על רצונה לקצר את תקופת השכירות טרם סיומה, תוך שתמציא שוכר חלופי. "18. העברת זכויות (א)(1) השוכרת מתחייבת לא להעביר ו/או להמחות, במישרין או בעקיפין, כל זכות או חבות שלהם על פי הסכם זה לאחר או לאחרים, וכן לא להשכיר לאחרים את המושכר או כל חלק ממנו, ולא למסור או להעביר לאחרים את המושכר או כל חלק ממנו ו/או לא להעביר או למסור לאחרים את השימוש במושכר או בכל חלק ממנו בצורה איזו שהיא, וכן לא להרשות או לאפשר לאחרים להפיק טובת הנאה איזו שהיא מהמושכר בכל צורה שהיא, אלא אם ובמידה שהשותפות הסכימה לכך מראש ובכתב, והשותפות לא תמנע את הסכמתה מטעמים בלתי סבירים. (א)(2) למרות האמור בס"ק (א)(1) של סעיף זה ולמרות האמור בסעיף 6(ג) לעיל, תוכל השוכרת להודיע לשותפות בכתב, 90 ימים מראש, על רצונה לסיים את השכירות על פי הסכם זה קודם לתקופת השכירות המקורית. עשתה השוכרת כן, והמציאה לשותפות שוכר חליף (והשותפות לא תהא זכאית להתנגד לו, אלא מטעמים סבירים) והשותפות ואותו שוכר חליף חתמו על הסכם שכירות לגבי יתרת תקופת השכירות המקורית, או לגבי תקופה אחרת הארוכה מכך, בתנאים זהים (בשינויים המחויבים לפי העניין) לתנאי הסכם זה, יסתיים קשר השכירות שבין השותפות והשוכרת על פי הסכם זה, במועד תחילת השכירות על פי קשר השכירות שיווצר כאמור בין השותפות ובין השוכר החליף. תמצית טענות הצדדים לטענת הנתבעת, היא מסרה לתובעת הודעה בכתב על סיום תקופת השכירות והמצאת שוכר חליף בהתאם לסעיף 18 להסכם. בהתאם, תקופת השכירות הסתיימה ואין לנתבעת כל חבות בתשלום דמי השכירות לתקופה הרלבנטית לתביעה. התובעת אף אישרה בהתנהגותה את השוכר החליף, בכך שקיבלה מהגב' יונתן את דמי השכירות במשך כ- 6 חודשים, בהעברת טיוטת הסכם לחתימה ובכך ש"ישבה על הגדר" ולא נקטה כל עמדה כנגד השוכר החליף או ההחלפה. עצם העובדה שהתביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2 מעידה כי לשיטתה של התובעת, נקשרו עם השוכר החלופי יחסים חוזיים. בנוסף, היה בידה של הנתבעת להביא לסיום ההסכם בהודעה של 6 חודשים ביחס לתקופת השכירות שהחל מיום 1/9/06 ויש לראות בהודעתה הראשונה מיום 7/1/07 הודעה על הפסקת השכירות, כך שלא ניתן לחייב אלא בדמי שכירות עד ליום 8/7/07 (ששולמו במלואם). עמדת התובעת הינה חוסר תום לב והתעמרות לשמה והיא איננה נובעת אלא מצרות עין בשל התמורה שקיבלה הנתבעת מהגב' יונתן בעבור מכירת העסק לפי הסכם המכר. לטענת התובעת, הנתבעת עזבה את המושכר שלא כדין, טרם סיום תקופת ההסכם. הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 18(א)(1) להסכם שאוסר על העברת השימוש במושכר לאחר ללא הסכמת התובעת מראש ובכתב. כל עוד לא נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין השוכר החליף (ואין חולק שהסכם כזה לא נחתם), לא התקיימו תנאי סעיף 18(א)(2). לפיכך, אין הנתבעת משוחררת מחובתה לפי ההסכם והיא חבה בתשלום דמי השכירות שלא שולמו.גביית דמי השכירות מגב' יונתן איננה אלא צעד מתחייב של הקטנת הנזק, במצב שבו שהותה של גב' יונתן בנכס היתה עובדה מוגמרת. אין לראות בכך הסכמה להחלפת השוכר ואין בכך כדי לפטור את הנתבעת מלשאת בנזקים שגרמה בהתנהגותה חסרת תום הלב, כשפעלה מאחורי גבה של התובעת, מבלי ליידע אותה על הסכם המכר. אין מדובר בקיצור תקופת ההסכם לפי סעיף 6 להסכם או בדרך אחרת, שכן הנתבעת חפצה בחתימת ההסכם עם השוכר חלופי (גב' מזל יונתן) על מנת שהסכם המכר יוכל להתבצע. אף בהודעותיה בכתב לתובעת ציינה, כי היא פועלת לפי סעיף 18 להסכם, ולא ניתן לטעון כעת אחרת. התביעה כנגד ה"ה יונתן ומנחם, היא תביעה נזיקית ולא חוזית. השאלה העומדת לדיון השאלה העומדת לדיון היא, האם בתקופה הרלבנטית לתביעה, אוגוסט 2007 עד אוגוסט 2008, המשיך להתקיים הסכם השכירות שבין התובעת לבין הנתבעת והנתבעת חבה בתשלום דמי השכירות המוסכמים לחודשים אלה, או שמא בא הסכם השכירות על סיומו קודם לכן, לנוכח הודעות הנתבעת על רצונה לסיים את תקופת השכירות. דיון והכרעה לאחר ששמעתי הראיות וטענות הצדדים, אני דוחה את התביעה. הנתבעת מסרה לתובעת הודעה על רצונה לסיים את השכירות לפי סעיף 18 להסכם והציעה לתובעת שוכר חליפי. התובעת לא מסרה הודעה כנדרש לפי סעיף זה, על דחיית השוכר המוצע ובנסיבות העניין, אף שלא נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין השוכר החלופי, נוצרו יחסי שכירות בין התובעת לבין הגב' יונתן, והסכם השכירות שבין התובעת לבין הנתבעת בא לסיומו בתום תקופה של 90 ימים ממועד מסירתה של ההודעה השניה, בסוף יוני 2007. הכל כמפורט להלן. ההודעה על סיום תקופת השכירות נכנסה לתוקף בתום תקופה של 90 ימים מעם ההודעה השניה כמפורט לעיל, תחילה הודיעה הנתבעת לתובעת על רצונה לסיים את ההסכם והציעה שוכר חלופי בהתאם לסעיף 18(א)(2) להסכם, בהודעה בכתב מיום 7/1/07 (ובהודעה מתוקנת נוספת מיום 8/1/07, כמפורט ברקע העובדתי). בהודעה זו, המליצה הנתבעת על שוכרת חליפית, גב' מזל יונתן, וביקשה את התובעת ליצור עמה קשר לצורך התקשרות בהסכם שכירות. התובעת בחנה את השוכרת שהוצעה. משלא נחה דעתה מיכולתה של הגב' יונתן לעמוד בהתחייבויות לפי הסכם השכירות, הוצע לתובעת שיחתום על ההסכם גם חתנה של הגב יונתן, מר מנחם. בהמשך לכך נמסרה ההודעה השניה ממרץ 2007, שבה התבקשה התובעת ליצור קשר עם השניים לצורך התקשרות עמם בתוך השבוע הקרוב. משהתקבלה ההודעה השניה, היה על התובעת לבדוק ביעילות ובסבירות את השוכר החלופי המוצע וליתן לנתבעת הודעה מתאימה אם היא מסכימה להתקשר עימו בהסכם שכירות, אם לאו. מהו המועד שבו היה על התובעת למסור עמדתה לנתבעת? סעיף 18 להסכם איננו מתייחס לכך במפורש. ואולם עולה מההסדר שקבוע בו ומהגיונו, כי על התובעת למסור לנתבעת עמדתה ביחס לשוכר החלופי המוצע, בתוך התקופה של 90 ימי ההודעה המוקדמת, לכל המאוחר עד לתום 90 ימי ההודעה המוקדמת ובכל מקרה, לא לאחריה. זאת, על מנת שהשוכר יוכל לממש את זכותו להביא לסיום ההסכם בהודעה של 90 ימים מראש ועל מנת שיוכל לכלכל צעדיו, ולפי הצורך, לשקוד על מציאתו של שוכר אחר ולמסור למשכיר הודעה חדשה על שוכר חלופי (על מנת שיתחיל שוב מניין 90 ימי ההודעה המוקדמת) או, למשל, להודיע על סיום תקופת ההסכם לפי סעיף 6 להסכם, בהודעה של 6 חודשים מראש, מבלי להמציא שוכר חלופי. אם לא כך נפרש את סעיף 18(א)(2), תוכל המשכירה למשוך עד לאין קץ את מועד העברת השכירות בין השוכרת המקורית לשוכרת החליפית, וזכות השוכר תתרוקן מתוכן. התובעת לא פעלה כנדרש, ולא מסרה לנתבעת הודעה מתאימה על דחיית השוכר החליפי המוצע. לפי תצהירו של מר ברגרין "בעקבות המכתב הנ"ל [ההודעה השניה- י.ב] נפגשתי מס' פעמים עם הנתבעים 2 ו-3 והגענו להסכמה על התנאים העקרוניים אשר על בסיסם מסרתי לנתבעים 2 ו-3 טיוטת הסכם". "חרף התחייבותם של הנתבעים 2 ו- 3 לחתום על ההסכם, הם לא השיבו לשותפות את טיוטת הסכם השכירות שנמסרה להם חתום על ידם או אפילו הערות לו ולשאלתי מה קורה, הם טענו כי ההסכם הועבר לבדיקתו של רו"ח אפי משה שנמצא בחו"ל ומיד לאחר שיחזור הם יחתמו על הסכם" (ס' 17 ו- 19 לתצהיר). הנה כי כן, בכל הקשור לניהול המו"מ עם ה"ה יונתן ומנחם לאחר ההודעה השניה, תצהירו של מר ברגרין הינו דל וחסר פרטים, ונעדר ממנו כליל ציון של תאריכים. בכותרת טיוטת ההסכם צוין, כי ההסכם נערך בחודש יוני. בח"נ הוסיף מר ברגרין כי בחודש יוני מסר את הטיוטה למר מנחם, בעת שהיה יחד עם גב' יונתן במשרדו. כשבועיים לאחר מכן, בסוף יוני-תחילת יולי, שוחח עם מר מנחם שיחה טלפונית, שבה מסר לו מר מנחם, כי רו"ח אפי משה בחו"ל והוא צריך לאשר להם לחתום. מעבר לזה ולאחר מכן, לא עשה דבר ביחס לכך (עמ' 14 ש' 13-23 לח"נ של מר ברגרין). מר מנחם מכחיש את גרסתו של מר ברגרין לרבות ובפרט, את הטענה שהגיע להסכמה עקרונית עם התובעת ביחס להסכם ולהתחייבותו בהסכם; את הטענה שקיבל לידיו טיוטת הסכם (כאמור, לגרסתו, ראה את הטיוטה רק לאחר שצילם את המסמכים מתיק בית המשפט); ואת הטענה שאמר למר ברגרין שהם ממתינים לבדיקתו של רו"ח משה את טיוטת ההסכם בטרם יחתמו עליו (ס' 11-12 לתצהיר מנחם). גרסתו של מר מנחם לא נסתרה בח"נ. לבד מגרסתו של מר ברגרין, שהינה עדות יחידה של בעל דין ואשר בעדותו הוסיף על תצהירו פרטים חדשים, אין ראיות לתמוך בגרסת התובעת. אוסיף על כך כי במכתבו של מר ברגרין לב"כ הנתבעת מיום 12/8/07 צוין כי הסכמתו של מר מנחם באה מפיו של רו"ח משה שלא זומן ליתן עדות מטעם התובעת ולא מפיו של מר מנחם בעצמו. ההסבר שניתן לכך בח"נ של מר ברגרין, לא היה משכנע (ראו בעמ' 16 ש' 17- עמ' 17 ש' 7). לא עלה, אפוא, בידי התובעת להוכיח במידה הדרושה במשפט האזרחי, כי אמנם הגיעה עם מר מנחם להסכמות עקרוניות שעל בסיסם נוסחה טיוטת ההסכם שנמסרה לידיו בחודש יוני (ובכלל), או את הטענה שמר ברגרין שוחח עם מר מנחם לצורך קידום החתימה על ההסכם וזה אמר לו, כי הוא ממתין לשובו של רו"ח משה ארצה. גם אם נקבל את גרסת התובעת, המסקנה היא שהתובעת התנהלה בעצלתיים, ושלא בהתאם לנסיבות. חרף העובדה שההודעה הראשונה נמסרה לה ביום 7/1/07 ומועמדותה של הגב' יונתן לשמש כשוכרת חלופית ידועה לה לפחות ממועד זה והיא סירבה לקבלה כשוכרת חלופית, לא אצה לה הדרך. חלפו עוד שלושה חודשים מאז שקיבלה התובעת את ההודעה השניה ממרץ 2007 (שבה הוצעו כשוכרים חלופיים הגב' יונתן יחד עם חתנה, מר מנחם) ועד שמסרה התובעת טיוטת הסכם לידיו של מר מנחם (לפי גרסתה של התובעת, שהוכחשה ולא הוכחה, כאמור). לאחר כשבועיים ניהל שיחה חד פעמית עם מר מנחם, שאמר כי הוא ממתין לבדיקתו של רו"ח משה בנמצא בחו"ל. בסוף חודש יוני 2007, תמו 90 הימים שהוקצו לבדיקת התובעת את השוכר המוצע בהתאם לסעיף 18 להסכם. התובעת לא עדכנה את הנתבעת על עיכוב בחתימה על הסכם השכירות, לא ליוותה את מסירתו בהודעה כשלהי לתובעת ולא תחמה לוחות זמנים. טענתה כי בד בבד עם העברת טיוטת ההסכם לחתימה הבהירה לנתבעת שכל זמן שאין הסכם בינה לבין הגב' יונתן, היא עדיין השוכרת, לא הוכחה (ראו הדיון בסעיף 42 להלן). גם כשההסכם לא נחתם משך כחודשיים לאחר שנמסרה לשיטתה של התובעת הטיוטה למר מנחם, לא נקטה היא כל צעד יזום. רק לאחר שהגיעה מכתבה של הנתבעת מסוף יוני, שבו ביקשה היא עצמה להבהיר היכן עומדים הדברים (והעמידה אותם כפי שהם מנקודת מבטה), ובחלוף כחודש וחצי מאז שהתקבל מכתב זה, הודיעה התובעת, במכתבה מיום 12/8/07, כי ה"ה יונתן ומנחם טרם חתמו על הסכם השכירות, כי תתנגד לחתימתם מבלי שהנתבעת תערוב לחיוביהם וכי לשיטתה, הנתבעת עודנה השוכרת. מכתב התובעת מיום 12/8/07 שבו נקטה לראשונה עמדה מפורשת ביחס לשוכר המוצע, הוא בנסיבות העניין, מעט מידי ומאוחר מדי. אין חולק, שהתובעת לא מסרה לנתבעת הודעה שהשוכר לא טוב בעיניה בטווח הזמן של 90 הימים שלאחר שנמסרה ההודעה השניה ממרץ 2007 (דהיינו: עד סוף יוני 2007) וגם לא בסמוך לכך, אלא רק ביום 12 לאוגוסט 2007. לפי סעיף 18(א)(2) להסכם אם "..עשתה השוכרת כן [מסרה הודעה 90 ימים מראש - י.ב], והמציאה לשותפות שוכר חליף (והשותפות לא תהא זכאית להתנגד לו, אלא מטעמים סבירים) והשותפות ואותו שוכר חליף חתמו על הסכם שכירות לגבי יתרת תקופת השכירות המקורית, או לגבי תקופה אחרת הארוכה מכך, בתנאים זהים (בשינויים המחויבים לפי העניין) לתנאי הסכם זה, יסתיים קשר השכירות שבין השותפות והשוכרת על פי הסכם זה, במועד תחילת השכירות על פי קשר השכירות שיווצר כאמור בין השותפות ובין השוכר החליף". עולה לכאורה, כי תנאי לסיום תקופת השכירות לפי סעיף 18(א)(2) להסכם הוא, שייחתם הסכם בין התובעת לבין השוכר החלופי. אין חולק שהסכם כזה לא נחתם. מה משמעות הדבר? אני סבורה כי בנסיבות העניין כמפורט לעיל, ולאור תכליתו של ההסדר החוזי על האיזונים שנקבעו בו בין זכויות הצדדים כאמור, מנועה התובעת מלטעון שלא התקיימו תנאי סעיף זה בשל כך שלא נחתם הסכם בכתב בינה לבין השוכר החלופי; וכי אין בעובדה שלא נחתם הסכם שכירות כאמור, כדי למנוע את תחולת הסעיף. ההודעה על סיום תקופת השכירות נכנסה לתוקף בתום המועד שנקצב לתובעת להודיע שאיננה מקבלת את השוכר החלופי (90 ימים, המסתיימים בסוף חודש יוני). וזאת, בהעדר הודעה של המשכיר על סירובו לקבל את השוכר שהוצע בתוך תקופה זו. הכל תוך גביית דמי השכירות מגב' יונתן, שהחזיקה במושכר וניהלה אותו, ללא הסתייגות או התניה מתאימה. קשר השכירות בין התובעת לבין הנתבעת הסתיים, אפוא, אף שלא נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין ה"ה יונתן ומנחם, ומשנוצרו בין התובעת לבין הגב' יונתן יחסי שכירות. לא זו בלבד שהתובעת לא מסרה הודעה על דחיית השוכר המוצע ובמועד כפי שנקבע בסעיף 18(א)(2) להסכם, בפועל התנהלה התובעת כמי שמסכימה ומקבלת את השוכר החלופי ונוצרו בינה לבין הגב' יונתן יחסי שכירות, גם אם לא נחתם ביניהם הסכם בכתב. מר ברגרין מטעם התובעת הסכים לנוכחות גב' יונתן במושכר וניהול העסק על ידה, וקיבל דמי שכירות מגב' יונתן (או ממר נחום מטעמה) במשך 7 חודשים, החל מינואר 2007 ועד לחודש יולי 2007 (כולל). כך, כשדמי השכירות בתוך תקופה זו לא שולמו במועדם, פנה מר ברגרין בדרישה במישרין לגב' יונתן, שהפנתה אותו למר נחום ודמי השכירות שולמו במלואם, הגם שלא שולמו בתשלום אחד אלא לשיעורין ו"תמיד היה מצב שהיו מעבירים חלק מהכסף והייתי פונה למזל שהפנתה אותי לעזרא והיה אומר מחר" (ח"נ של מר ברגרין, בעמ' 13 ש' 27-20 וכן, בעמ' 15 ש' 10-18). כידוע, ניתן לבסס יחסי שכירות ולכרות הסכם שכירות גם בהתנהגות ומבלי שייערך חוזה בכתב (ראו סעיף 6(א) לחוק החוזים; ג' שלו, דיני חוזים מהדורה שניה, 132-133). הפסיקה קבעה חזקה שקבלת כסף תמורת השימוש במקרקעין מקימה יחסי שוכר-משכיר בין המשלם למקבל. "חזקה על אדם שקיבל כסף תמורת מסירת השימוש במקרקעין חזקה שהסכים להעניק למשלם הכסף זכות של שוכר-אלא אם יש בנסיבות העניין חומר העשוי לסתור חזקה זו" (בע"א 78/51 שלמה שותפות רשומה נ' חסאן, פ"ד ח(1) 480. ראו גם (עא (חי') 271/93 גרציק נ' לוי, פ"מ תשנו(1) 474, 483). חזקה זו לא נסתרת בענייננו. ההיפך הוא הנכון. קבלת הכספים מצטרפת לכל הנסיבות האחרות, שמלמדות כאמור על הסכמת התובעת לנטילת החזקה ולניהול המושכר על ידי הגב' יונתן, לרבות, בין היתר, העובדה שהנתבעת עצמה חדלה מלהיות במושכר, החל מינואר 2007 (ראו דיון בסעיף 37 להלן). לטענת התובעת, קיבלה את הכספים כצעד מתבקש של הקטנת נזקיה. אני דוחה את הטענה. בזמן אמת, לרבות במכתב מיום 12/8/07 לא העלתה התובעת טענה זו. קבלת דמי השכירות לא סויגה ולא לוותה, באופן כזה או אחר, במחאה או באמירה שהכספים נגבים רק לצורך הקטנת נזקים ומבלי להכיר ביחסי השכירות עם הגב' יונתן. יתר על כן, אני דוחה את טענת התובעת כאילו ניצבה בפני עובדה מוגמרת, משום שהגב' יונתן כבר הייתה במקום ואף שילמה לתובעת את מלוא התמורה לפי הסכם המכר ולפיכך, לא הייתה לה כל ברירה אחרת. היה בידה של התובעת לדרוש את סילוק ידה של הגב' יונתן מהנכס, אילו התנגדה לכך שתחזיק בו שוכר חליף בטרם חתימה על הסכם פורמלי בכתב (או אם התנגדה לקבלתם כשוכר חלופי בכלל), ולאחוז באמצעים החוקיים שעמדו לרשותה. הבעייתיות או המחלוקת שהיה בצעד כזה לעורר ביחסים שבין הנתבעת לבין הגב' יונתן - שלא השכילו להקדים ולהסדיר את נושא השכירות טרם ביצוע העסקה למרות שהשכירות היא עניין בסיסי שבלעדיו אין ליישום ולקימום הסכם המכר - ביניהן היא, ועל אחריותן, ולא מעניינה של התובעת, שעה שהעברת השכירות בנכס ללא הסכמת התובעת מנוגדת להסכם. בכל מקרה, חובת הקטנת הנזק אינה מחייבת את התובעת לוותר ולמחול על זכויותיה ולפגוע באינטרסים הלגיטימיים שלה, ולא ניתן להיתלות בה כדי להצדיק את התנהלות התובעת כמתואר. התובעת מחלה על הפרת ההסכם שבהעברת השכירות ללא הסכמתה (כפי שיבואר עוד להלן), העדיפה שלא לנקוט כל עמדה מפורשת ולא למסור הודעה שדוחה את השוכר החלופי המוצע, בחרה לקבל מהנתבעת את דמי השכירות במשך חודשים ארוכים ללא הסתייגות או התניה מתאימה, ובהתנהלותה הסכימה ליצירת יחסי שוכר-משכיר בינה לבין הגב' יונתן, מבלי שייערך הסכם בכתב. חוסר המעש של התובעת באי נקיטת עמדה ברורה ומפורשת כנגד העברת המושכר להחזקת הגב' יונתן ולניהולו על ידה, ומשקלו של זה, מתעצמים לנוכח העובדה שהתובעת נחשפה לגב' יונתן חודשים ארוכים קודם למכתבה מאוגוסט 2007, שאז מצאה לנכון להודיע לנתבעת שאיננה מסכימה לשוכר החלופי המוצע מבלי שהנתבעת תערוב להתחייבויות. גב' יונתן הופיעה במושכר החל מספטמבר 2006. היא החלה לשלם דמי שכירות בעצמה או באמצעות חתנה, החל מינואר 2007, שאז גם חדלה הנתבעת מלהופיע במושכר. מועמדותה כשוכרת חלופית באה לפני התובעת בהודעה הראשונה מינואר 2007. התובעת התרשמה שלא תהיה מסוגלת לעמוד בהסכם השכירות ודחתה את ההצעה לכרות עמה הסכם שכירות, דבר שגרר מסירתה של ההודעה השניה בסוף מרץ, שנועדה להניח את דעתה של התובעת בכל הקשור ליכולתה לעמוד בתשלום דמי השכירות הגבוהים. התובעת לא נקטה עמדה חד-משמעית ולא עמדה על כריתת הסכם עם השוכר החלופי, אם בכלל, תוך זמן סביר לאחר שניתנה ההודעה השניה. נראה, כי כל עוד שולמו דמי השכירות לא אצה לתובעת הדרך. הסטטוס קוו היה נוח לתובעת והיא לא מיהרה לקבוע עמדה חד משמעית או לפרסם עמדתה במפורש מתוך הנחה (מוטעית) שבכך תשאיר לה את כל האופציות פתוחות, בהתאם להתפתחויות. טענת התובעת כי לא היא זו שלא הסכימה לחתום על הסכם השכירות, אלא ה"ה יונתן ומנחם, אינה מעלה ואינה מורידה. בסופו של יום, חובה הייתה על התובעת, לכלכל צעדיה ולקבל החלטה או מסור הודעה מתאימה בטווח מקסימלי של 90 ימים מעם ההודעה השניה של הנתבעת. אם לא צלחה מלאכת חתימת ההסכם מסיבה כזו או אחרת, היה עליה להודיע לנתבעת עד לתום התקופה שנקצבה, כי לא הושג הסכם עם השוכר החלופי וכי הנתבעת לא השתחררה מחובתה לפי ההסכם (אם זו אכן הייתה עמדתה). לא כך עשתה. סיכומו של דבר, אני קובעת כי הודעת הנתבעת על סיום תקופת השכירות, נכנסה לתוקפה והסכם השכירות הסתיים בתוך 90 ימים מעם ההודעה השניה, דהיינו: הסכם השכירות הסתיים בסוף חודש יוני 2007. התייחסות לטענות נוספות של הצדדים התובעת טוענת להפרת סעיף 18(א)(1) להסכם השכירות ולחוסר תום לב מצד הנתבעת, בכך שכרתה עם הגב' יונתן הסכם מכר ומסרה את החזקה בגן לגב' יונתן, מבלי להמתין להסכמתה של התובעת ולחתימה על הסכם שכירות. הכל מבלי לגלות לתובעת על עסקת המכר, כשהיא מסתירה את העסקה מפני התובעת תוך הצדקת נוכחותה של גב' יונתן במקום באמתלה שהינה קרובת משפחה שבאה לסייע לנתבעת (ולפי גרסת התובעת, גב' יונתן שיתפה עמה פעולה בהסתרה). כניסתה של הגב' יונתן למושכר והעברת הגן לידיה, יצרה עובדות בשטח וגרמה לתובעת לנזקים. אכן, כפי שעולה מן הראיות ומהסכם המכר בפרט, הנתבעת העבירה את החזקה במושכר לגב' יונתן, ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה, ובניגוד לסעיף 18(א)(1) להסכם. ההודעה מיום 7/1/07 ניתנה לאחר כארבעה חודשים שבהם הגב' יונתן הייתה כבר הבעלים של הגן והחזיקה במושכר מבלי שהתקבלה לכך רשות התובעת מראש. נראה שההודעה באה במכוון בתקופה זו, כשחדלה הנתבעת מלהיות במקום. כזכור, גם דמי השכירות עבור חודש ינואר 2007 ואילך שולמו ע"י הגב' יונתן או חתנה (גם מר ברגרין מאשר זאת בח"נ. ראו למשל, בעמ' 14 ש' 24-27). יצויין, כי לפי תצהירו של מר ברגרין החל מחודש מרץ-אפריל 2007 נעלמה הנתבעת מהמושכר (ס' 18). אולם מחומר הראיות עולה, כי למעשה הנתבעת לא נכחה במושכר כבר מינואר 2007 או שלכל הפחות, חדלה מלהופיע באופן משמעותי. כך, במכתב ב"כ הנתבעת מסוף חודש יוני 2007 צוין שהנתבעת עזבה את הגן כבר במהלך חודש דצמבר 2006 (סעיף 2ו'). התובעת, במכתבה מיום 2/8/07, שבו הקפידה להעיר ביחס לכל סעיף וסעיף של המכתב בנפרד וציינה גרסתה ביחס לכל פרט שהיה לטעמה לא נכון או לא מדויק - לא מצאה לנכון להציג גרסה אחרת לטענה זו, ולא טענה שהנתבעת הייתה במושכר עד מרץ או אפריל (ראו ההתייחסות לסעיף 2ו בסעיף א.ז. למכתב). גם מפסק הבוררות בהליך שהתנהל בין הנתבעת לבין גב' יונתן, עולה שעבודתה של הנתבעת במושכר הופסקה ע"י גב' יונתן כבר בחודש דצמבר 2006 (ראו עמד 27-28 לפסק הבוררות ובמיוחד ס' 40. צורף כנספח ב' להודעה לצד ג'). יחד עם זאת, ואף שהנתבעת פעלה בהעברת החזקה במושכר בניגוד לסעיף 18(א)(1) להסכם, אין הדבר פוטר את התובעת מחובתה לפעול בהתאם לסעיף 18(א)(2) ממועד שנמסרה לה הודעת הנתבעת על רצונה לסיים את הסכם השכירות ועל שוכר חלופי לפי סעיף זה. יתר על כן, התנהלותה של התובעת כמפורט לעיל, לימדה שהיא מחלה בזמן אמת על הפרת סעיף 18(א)(1) להסכם. התובעת מדגישה כל העת את החטא הראשוני של כניסת הגב' יונתן למושכר לצורך ניהול העסק שעבר לבעלותה באמתלה של סיוע לנתבעת, ומבלי לקבל מראש את הסכמת התובעת, כנדרש לפי ההסכם. זאת, תוך התעלמות מהעובדה שבהמשך הדרך ולאחר שהיו ברורות לה העובדות לאשורן - החל מינואר 2007 כשהבין מר ברגרין כי המחזיקה ומנהלת העסק היא גב' יונתן - לא עמדה התובעת על זכויותיה ומחלה בהתנהלותה על ההפרה. למעשה, גם במכתבה מאוגוסט 2007, שאז ידעה התובעת, לפי שיטתה, גם על הסכם המכר - לא הודיעה התובעת לנתבעת, שהעברת החזקה מנוגדת לסעיף 18(א)(1) להסכם, שהיא מתנגדת להעברת המושכר להחזקת הגב' יונתן בטרם חתימה על הסכם שכירות עמה, ולא עמדה על קיום זכותה לפי ההסכם בעניין זה (אלא הודיעה כי תסכים לחתום עמה על הסכם רק אם הנתבעת תערוב להתחייבויות). גם אם בתחילת הדרך ניתן היה להאמין שגב' יונתן רק באה לסייע לנתבעת, לא ניתן היה להמשיך ולהאמין בכך עוד בהמשך הדרך. ניתן היה להבחין בהעברת החזקה ובניהול המושכר ע"י הגב' יונתן, בניגוד לסעיף 18(א)(1), כבר בינואר 2007, לאחר ההודעה הראשונה שבה הוצעה כשוכרת חליפית, בצירוף עם נוכחותה היום-יומית של הגב' יונתן במושכר והעובדה שגב' יונתן החלה לשלם את דמי השכירות בעצמה עבור חודש ינואר ואילך, כמו גם התדלדלות הנוכחות של הנתבעת במקום. מחקירתו הנגדית של מר ברגרין עולה, כי אכן הבין את מעמדה של הגב' יונתן כשוכרת מחליפה כבר בינואר 2007, אלא שלטענתו בח"נ (שלא באה בזמן אמת), במועד זה כבר הפרה הנתבעת את ההסכם בהעברת השכירות לגב' יונתן ולכן, לשיטתו, לא הייתה יכולה לעשות שימוש בס' 18(א)(2) (ע' 9 לפרוטוקול ש' 25-29, עמ' 10 ש' 14-21 עמ' 12 ש' 3-8). כאמור, אף שמר ברגרין היה מודע למעמדה האמיתי של הגב' יונתן, לא הודיעה התובעת בזמן אמת כי היא עומדת על תיקון ההפרה אלא כפי שהעיד, ניסה לעזור לגב' יונתן לאחר שלמד ממנה שהיא השוכרת האמיתית, רצה שהעסק יעבוד ושלח אותה לקורס ניהול במט"י (עמ' 12 ש' 5-17). התובעת לא הודיעה במענה להודעה הראשונה, כי הנתבעת איבדה את זכותה לעשות שימוש בסעיף 18(א)(2) בשל ההפרה, ובהמשך להודעה השניה נכונה היתה להתקשר עם הגב' יונתן ולגרסתה, העבירה טיוטה לחתימה שלא נחתמה מטעמיהם של ה"ה יונתן ועזרא, וגם בגביית דמי השכירות התנהגה כמי שמחלה על ההפרה. בסיכומיה טוענת התובעת, כי במקביל להעברת טיוטת הסכם שכירות לה"ה יונתן ומנחם, הובהר לנתבעת, שכל עוד לא נחתם הסכם שכירות חלופי, היא עדין נחשבת כשוכרת ומחויבת לתנאיו, הכל כפי שמוכתב על ידי סעיף 18 להסכם השכירות (סעיף 20). הטענה אינה נתמכת בראיות. הטענה איננה מופיעה בתצהיר מר ברגרין בהקשר זה של מסירת הטיוטה לה"ה יונתן ומנחם, אלא נזכרת ביחס לקבלת דמי השכירות מהגב' יונתן שהחלה כ- 6 חודשים טרם העברת הטיוטה, על מנת ללמד כביכול (וללא הצלחה) שאין בקבלת הכספים משום הסכמה. אף שם נטענה באופן כללי וערטילאי ללא פירוט ביחס לאופן מסירת הפרטים, מה נאמר, מתי ובאילו נסיבות, ועל ידי מי ("הובהר לב"כ הנתבעת 1 ולרו"ח אפי משה". ראו ס' 18 לתצהיר). התובעת לא מצאה לנכון להעיד את ב"כ הנתבעת דאז או את רוה"ח משה, שלפי הטענה "הובהר" להם הנ"ל, ותכתובת כאמור, אין בנמצא. לבסוף אציין, כי התובעת הקדישה חלק ניכר מטענותיה למסגרת היחסים שבין הנתבעת לבין הגב' יונתן וביקשה לייצר את הרושם שהנתבעת הפרה את הסכם המכר, הוליכה את הגב' יונתן שולל או ניצלה את חוסר ניסיונה וחיבלה ביכולתה להצליח (ראו למשל ס' 21-26, לסיכומים). הדברים כשלעצמם לא הוכחו. לא ניתן להוכיחם באמצעות תמלול של שיחות בין מר ברגרין לגב' יונתן ומבלי להעיד את הגב' יונתן (ולהזכיר, בינה לבין הנתבעת התגלעו חילוקי דעות ביחס להסכם המכר שנדונו בבוררות, כך שאיננה במעמד טבעי של עד נייטרלי). מכל מקום, הטענות אינן רלבנטיות לסוגיות שעל הפרק. לאור כל שקבעתי לעיל, לא מצאתי שיש חשיבות לשאלה אם קודם להודעה הראשונה, הודיעה הנתבעת למר ברגרין על כוונתה זו בע"פ. כיוון שהצדדים הקדישו לכך חלק נכבד מטענותיהם וכדי שלא יימצא הדיון חסר אציין, כי אני מעדיפה את גרסת מנהל התובעת, מר ברגרין, שלפיה לא קיבל מהנתבעת כל הודעה בע"פ כאמור, קודם להודעה בכתב מיום 7/1/07. לנתבעת גרסאות לרוב בשאלה מתי מסרה למר ברגרין הודעה בע"פ על כוונתה לסיים את השכירות, כדלקמן: אחת, בסעיף 2 להודעה הראשונה צוין כי כבר בספטמבר 2006 הנתבעת מסרה למר ברגרין הודעה מפורשת שהיא מתעתדת לסיים את תקופת השכירות בדצמבר 2006; שתיים, לפי תצהירה, היא הודיעה למר ברגרין כבר בחודש מאי 2006 שברצונה לסיים את השכירות ולהעביר את השכירות לשוכר אחר וכן כי ברצונה למכור את העסק במסגרת זו (ראו גם סעיף 19 לסיכומיה); ושלוש, בח"נ טענה הנתבעת כי היה זה בחודש אפריל 2006 (עמ' 23 לפרוטוקול). לטענה בח"נ, במכתב צוין שהודעה נמסרה בספטמבר, כיוון שמר ברגרין התעלם מהודעתה הקודמת. לאחר שמצאה את השוכרת החליפית, חזרה והודיעה לו, בחודש ספטמבר 2006, שברצונה לסיים את תקופת השכירות (עמ' 24 לפרוטוקול). גרסת הנתבעת בח"נ אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שמייד לאחר שהתקבל אצל מר ברגרין המכתב מיום 7/1/2007, ביום 8/1/2007, הוציא ב"כ הנתבעת מכתב מתוקן שנשמטה ממנו בכוונת מכוון, הטענה בדבר מסירת הודעה קודמת. מכל מקום, הסתירות בין שטענה הנתבעת בסיכומיה לבין שטענה בח"נ ובין שנכתב במכתב ההודעה מיום 7/1/07 - מטילות ספק במהימנות גרסתה לפיה הודיעה לתובעת בע"פ, עובר ליום 7/1/07, על רצונה לסיים תקופת השכירות, ואני מעדיפה את גרסתו של מר ברגרין שלפיה לא קיבל כל הודעה כאמור. לא נעלמה מעיני החשיבות שיש לדברים בשקילת אמינות גרסת הנתבעת ואולם לא מצאתי שיש לכך השלכה או משמעות לקביעות דלעיל, שנשענות למעשה על התנהלות התובעת (ולא של הנתבעת) ומשמעותה המשפטית. אין מדובר בהכרעה שעל בסיס העדפה של גרסה עובדתית שהציגה הנתבעת. לאור התוצאה, לא מצאתי שיש מקום לדון בטענת הנתבעת כאילו עמדה לה האפשרות לבטל את ההסכם לפי סעיף 6(ד)(1) וכי יש לראות בהודעות בכתב לתובעת משום הודעה כאמור, או טענות אחרות של הצדדים. התוצאה היא שבתום 90 ימים ממועד מסירתה של ההודעה השניה, בסוף יולי 2007, תם הסכם השכירות שבין התובעת לבין הנתבעת, ואין הנתבעת חייבת בדמי השכירות שלאחר תקופה זו. התביעה מתייחסת לתקופה שלאחר שהסתיים ההסכם. התביעה נדחית, אפוא. בנסיבות העניין, בשל התנהלות הנתבעת כמתואר, אינני עושה צו להוצאות. שכירותשוכר חלופי