תאונת עבודה באתר בניה - נפילת בטון על עובד

במסגרת חובתו של מעביד לנקוט באמצעי הזהירות באתרי בניה על המעביד לדאוג, בין היתר, לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, לספק להם ציוד נאות ולפקח על עבודתם: קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים... מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבן, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם מדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש. עוד נפסק כי על קבלנים חלה אחריות כלפי סביבת העבודה וכי עליהם לנקוט באמצעי זהירות למניעת פגיעה הן בעובדים והן בכל מי שיימצא בסביבת אתר העבודה. כמו כן, החובה להבטיח שלומם וביטחונם של העובדים חלה הן כלפי עובד שכיר והן כלפי קבלן עצמאי כאחד [ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 18 ב'; וכן ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.05.2016), פסקה 10] . אם כן, קבלנים חבים בחובת זהירות מושגית כלפי הסביבה העלולה להיות בסיכון במהלך ביצוע עבודות הבנייה [ראו: רע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף נ' ירון עיון (01.09.2009), פסקה 9]. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה באתר בניה - נפילת בטון על עובד: 1. התובע, יליד 11.9.46 נפגע בתאונת עבודה ביום 1.9.96 בעת שעבד אצל הנתבעת 1, חברת בניה, המבוטחת בביטוח חבות מעבידים ע"י הנתבעת 2. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק והסכימו כי אפסוק על דרך הפשרה מכח סמכותי לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.   2. התאונה א. התובע עבד כטרקטוריסט אצל הנתבעת שבנתה בעת הרלבנטית בנין בן 13 קומות מתוכן נבנו באותו שלב שבע, באתר בניה באזור נוף הים בנתניה.   ב. לטענת התובע, בעת שהלך עם מנהל העבודה מטעם הנתבעת 1 לבדוק את השטח בו צריך היה לעבוד כטרקטוריסט, צעד בסמוך לקומת הקרקע, בסמוך לעגלת אשפה גדולה שנועדה לקליטת הפסולת והאשפה מכל הקומות, נזרק מלמעלה, ע"י עובד הנתבעת 1, גוש בטון אשר פגע בעגלת האשפה והועף אל פניו. גירסה זו מופיעה בכל המסמכים הרפואיים.   ג. לטענת הנתבעת, הנסמכת על טופס ההודעה למוסד לביטוח לאומי ועל דוחות החקירה, נפלה על התובע "רק" אבן.   ד. מה לי גוש בטון, מה לי אבן אם הנזק נגרם כתוצאה מפגיעה בפנים כתוצאה מנפילה או זריקה שלא לתוך עגלת האשפה. די בכך כדי להוכיח כי בין אם עגלת האשפה לא היתה מגודרת והפיר לא כוון ישירות לעגלה ובין אם הנתבעת 1 לא הקפידה ופקחה על עובדיה כי לא יזרקו פסולת מקומות עליונות בכלל בוודאי בלא להתבונן אם אין בסביבה אנשים העלולים להפגע מהזריקה בפרט, כדי לקבוע אחריותה. אם אכן היה הפיר סגור ומגיע עד למעלה כטענת הנתבעת 1 לא היתה התאונה מתרחשת כלל.   ה. הנתבעת 1 גם הפרה חובותיה החקוקות לפי תקנות 177, א, ב, 178 ו-179 לתקנות בטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח-1988. כאמור בע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן ואח', פ"ד נ(2), 111, 123: "בית המשפט יכול לקבוע במסגרת הדיון בעוולת הרשלנות, כי היה על המזיק כאדם סביר לנקוט אותם אמצעי זהירות המנויים בחיקוק. יתרה מזו, נקבע בפסיקה כי דווקא קיומה של חובה סטטוטורית יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות. החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר...".   ז. כאמור בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מ"ז(1) 802, 813 ככל שנקיטת אמצעי הזהירות היא קלה יותר ופשוטה יותר, כן תגבר החובה לנקוט אותם.   ח. כאמור בע"א 655/80 מפעלי קירור הצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', פ"ד ל"ו(2) 592 4-603: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה". ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225, 229, 232, חזר כב' השופט בך על מדיניות שיפוטית מנחה זו וקבע: "לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים... יצויין, גם, כי קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם' אלא במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין".   ט. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת 1 אחראית לאירוע התאונה ועל כן חבה בפיצויו של התובע בגין נזקיו כמוכח.   3. הפגיעה א. התובע נפגע בפניו, איבד הכרתו, נגרמו לו חתכים שנתפרו בגבה שמאל, לחי שמאל, המטומה בצקתית סביב עין שמאל ושבר של הקומפלקס הזיגומתי מצד שמאל.   ב. התובע קיבל טיפול ראשוני בבית חולים לניאדו בנתניה והועבר לבית חולים תל השומר, שם אושפז עד יום 8.9.96 ונותח לקיבוע השבר המרוסק של הזיגומה.   ג. התובע היה באי כושר עד יום 16.11.96.   ד. התובע טען לנכות נוירולוגית בשיעור 10% בגין מצב לאחר זעזוע מח ו-10% בגלל פגיעה בעצב הטריגמינוס משמאל בצורה קלה על פי חוות דעת ד"ר דוידוביץ.   הנתבעות טענו שהתובע סבל מנכות נוירולוגית זמנית בשיעור הולך ויורד עד לשנתיים לאחר התאונה ולאחר מכן לא נותרה לו נכות לצמיתות.   בשל פער זה הוריתי על מינויה של ד"ר הרינג כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה אשר הביעה דעתה כי: "אין תיעוד כי בעת אישפוזו ובמהלך השנים שחלפו מאז התאונה נבדק ע"י נוירולוג, וגם אין תיעוד לתלונות אותן העלה בפני ובפני הרופאים אצלם נבדק לצורך מתן חוות דעת. הממצאים בבדיקת התחושה באיזור הראש והפנים, ממצאים סוביקטיביים, הנשענים על דברי הנבדק, שונים בבדיקות השונות: ... הפרעת התחושה שמצאתי בבדיקתי אינה אנטומית וכוללת פגיעה לא רק בעצב הטריגמינוס אלא אף בעצבים שמקורם בצוואר. נוכח האמור לעיל, הריני סבורה כי מר תליאטניקוב סובל מ-POST-TRAUMATIC SYNDROME המוצאת ביטוייה בתלונות האמורות לעיל, ללא נכות נוירולוגית צמיתה, לפי סעיף 34(א) הנהוג בקובץ התקנות של המוסד לביטוח לאומי".   גם ד"ר הרינג קבעה כי התובע סבל מנכות נוירולוגית בשיעור יורד למשך שנתיים. ד"ר הרינג לא נשאלה שאלות הבהרה ולא נחקרה על חוות דעתה ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.   ה. התובע טען גם לנכות בתחום פה ולסת של 10% בגין רקמת עצם הזיגומה ללא הפסקת רציפות, 10% נכות חופפת על הצלקות בפנים, 1% על אובדן תחושה באזור קטן ליד עין שמאל ו-0.25% על אובדן שן 22 בלסת עליונה על פי חוות דעת ד"ר סימון שקבע גם עלות טיפולים עתידיים. הנתבעות טענו ל-10% נכות בגין הצלקת בלבד על פי חוות דעת ד"ר הורוביץ שלא יכול היה לקבוע כל נזק לשיניים ו/או צורך בטיפולים בעקבות החבלה כיוון שלא קיבל המסמכים והצילומים שביקש. לפיכך, מיניתי את פרופ' בוכנר כמומחה בתחום השיניים אך התובע בחר שלא לפנות ולהיבדק על ידו.   ו. לאור כל האמור, נותרה לתובע נכות בשיעור 10% בגין צלקות בפניו כתוצאה מפגיעתו בתאונה הנדונה. מסקנה זו היתה גם מסקנת המוסד לביטוח לאומי.   ז. הטענה כי הנכות בגין צלקת בפנים יכולה להיות תיפקודתית לטרקטוריסט יותר מתמוהה והראיה הטובה ביותר שובו של התובע לעבודתו הרגילה בצורה מלאה. זו היתה גם מסקנת המוסד לביטוח לאומי שבחר שלא להפעיל תקנה 15. גם אם סובל התובע מדי פעם מכאבי ראש הפיצוי בגינם בראש נזק של כאב וסבל בלבד.   4. נזקים מיוחדים א. הפסד השתכרות 1. אין מחלוקת כי התובע היה באי כושר מלא עד 16.11.96 ולא קיבל שכר בתקופת ההעדרות.   2. שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה היה 15,279 ₪, כלומר 5,093 ₪ לחודש ובתוספת הפרשי הצמדה 6,394 ₪. התובע הפסיד איפוא בתקופת אי הכושר 16,485 ₪ ובתוספת ריבית כחוק ממחצית התקופה סה"כ 20,698 ₪.   3. לטענת התובע, מאז שובו לעבודה הינו סובל מכאבי ראש תכופים ומוגברים וסחרחורות לאחר מאמץ פיזי ועל כן הינו מתקשה בכל עבודה פיזית, לא מסוגל לעבוד שעות רבות ברציפות ומתקשה לבצע שעות נוספות ועל כן נגרמים לו הפסדי שכר מדי חודש. התובע המציא תלושי שכר מהם עולה, לטענתו, כי העליה בשכרו נעצרה, חדל לבצע פרמיות וחלה ירידה ניכרת בפרמיות אלא שתלושי השכר מעלים תנודות משמעותיות הן למעלה והן למטה לכל אורך עבודתו, גם במהלך שנת 2000. עצירת עלית השכר יכולה לנבוע מאי מתן תוספת יוקר מזה שנים וגם עם מצב המשק בכלל ובתחום הבניה בפרט כטענת הנתבעת המבוססת על מכתב מנהל הנתבעת 1 המצורף לסיכומיה. גם בשנת 1996 השתכר התובע פחות משנת 1995 וגם ביולי 1998 קיבל פרמיה שלא קיבל קודם. מאידך, לתובע היתה נכות זמנית במשך כשנתיים לאחר התאונה והוכחה ירידה בפועל בשכר ומחמת הספק כי בכל זאת יתכן ויש לכך קשר למצבו הבריאותי נראה לי לנכון לפצותו בסכום גלובלי בסך 50,000 ₪.   4. הפסד שכר גורר ממילא הפסד בתנאים הסוציאליים ועל אותו בסיס זכאי התובע לפיצוי נוסף בסך 5,000 ₪.   ב. עזרת צד ג' סביר כי פגיעתו הקשה של התובע חייבה עזרה לפחות בזמן לאחר התאונה וגם אם קיבלה מבני משפחה, חרגה זו מהמקובל ועל כן ברת פיצוי. הנני מעריכה עזרה זו בתקופת אי הכושר בסך 2,500 ₪.   5. נזקים כלליים א. הפסד שכר בעתיד 1. כאמור, לתובע נותרה נכות בשיעור 10% בגין צלקת בפנים וגם אם תאמר כי חוסר התחושה מקורה בפגיעה בתאונה, גם אז אין מדובר בנכות שמשמעותה תיפקודית לטרקטוריסט (ראה גם סעיף 3 ז' לעיל). גישה זו קיבלה הכרה בפסיקה כמפורט בסעיף 3.4 לסיכומי הנתבעות.   2. התובע ממשיך בעובדתו למעלה מ-10 שנים ומזה כחמש שנים וחצי לאחר התאונה, ועל כן אין מקום לכל טענה לסכנה ריאלית לפיטורין. כאמור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (לא פורסם מופיע פדאור) מפי כב' השופט אור: "אמת כשאין לביהמ"ש נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי ביהמ"ש לחשב הפסד זה עפ"י שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גובהו של ההפסד. השאלה אם כך היא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו שיקולים כיוצ"ב הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו... השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, עפ"י הראיות או אומדנת ביהמ"ש, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסה"ד יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו" (הדגשות שלי - מ.ש.).   4. לכאורה, איפוא, צודקות הנתבעות בטענתן כי אין לפסוק לתובע פיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד אך מאחר ולתובע נותרה בכל זאת נכות בשיעור 10%, הוכחה ירידה כלשהי בשכרו אם כי לא נקשרה בהכרח למצבו הרפואי ובהתאם להלכת ע"א 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג, פ"ד מ"ג(3) 421, נראה לי לנכון לפצות התובע בסכום גלובלי של 10,000 ₪.   6. כאב וסבל לתובע נגרם שבר של הקומפלקס הזיגומתי, הוא אושפז שמונה ימים, עבר ניתוח ונותרה לו נכות נוירולוגית זמנית במשך שנתיים ו-10% לצמיתות בגין צלקת בפנים ועל כן הנני פוסקת לו פיצוי בסך 35,000 ₪.   7. ניכויים א. מינויה של ד"ר הרינג היה בלתי נמנע לאור העובדה כי לתובע נגרם זעזוע מח, שבר בפנים והפער הגדול בין מומחי שני הצדדים. ד"ר הרינג לא קבעה לתובע אמנם נכות לצמיתות בתחומה אך העריכה כי לתובע נותרה נכות בשיעור החל מ-100%, 50%, 25% ו-10% במשך כשנתיים ועל כן זכאי התובע כי הנתבעות תשאנה בשכרה, כחלק מהוצאות משפט להן זכאי כל תובע הזוכה בתביעתו. ב. הנתבעות זכאיות לניכוי דמי הפגיעה ומענק הנכות שקיבל התובע על פי נספח י' לסיכומי הנתבעות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סה"כ 56,594 ₪.   8. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן: א. הפסד השתכרות בתקופת אי הכושר 20,698 ₪ ב. הפסד השתכרות בעבר 50,000 ₪ ג. הפסד תנאים סוציאליים 5,000 ₪ ד. עזרת צד ג' 2,500 ₪ ה. הפסד שכר בעתיד 10,000 ₪ ו. כאב וסבל 35,000 ₪ 123,198 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל 56,594 ₪ סה"כ 66,604 ₪   בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ.   9. לא נותר לי אלא להתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק דיני שטבע בין גלי התיקים השוטפים.   10. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 6(ב)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987.  תאונת עבודהנפילהבניהאתר בניה