מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תחולת צו ההרחבה בענף הבניין על אינסטלטור: התובע (להלן גם: "העובד") הועסק כשרברב (אינסטלטור) אצל הנתבע (להלן גם: "המעביד"), תקופה של 54 חודשים שהסתיימה ביום 17.1.11. התובע הועסק לפי "משכורת חודשית קובעת" של 6,623 ₪. התובע עותר לחיוב המעביד בתשלום: פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שכר עבודה, גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות נוספות, לרבות זכויות מכוח צו ההרחבה בענף הבנייה. חלות צו ההרחבה בענף הבניין: התובע עותר לתשלום זכויותיו, בין היתר מכוח הוראות צו ההרחבה בענף הבניין (להלן גם: "צו ההרחבה"). הנתבע טוען כי העובד הועסק אצלו כשרברב בדירות מגורים קיימות, ועבודות אלה אינן באות בגדרו של צו ההרחבה. על פי הפסיקה: "שאלת תחולתו של צו הרחבה "היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד" .. ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.... כמו כן כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל גם לפעילותו העיקרית במפעלו של המעביד. " (ע"ע 18/99 יפה אפרימי - ליליה עבד לעיל, מיום 9.7.2000.). הנטל להוכחת תחולת צו הרחבה, רובץ על כתפי התובע, עליו להוכיח את תחום עיסוקו העיקרי של המפעל (ר' עניין - יפה אפרימי שלעיל). המבחן לסיווג הענפי של המעביד הינו עיקר עיסוקו ופעילותו של המעביד (דב"ע נג/3-125 שרר - רהיטי דימור בע"מ פד"ע כ"ז, 158; דב"ע נב/4-6 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין - חברת תריסי חן בע"מ, פד"ע כ"ה, 137;דב"ע לו/5-6 מבטחים בע"מ - סקילי, פד"ע ח', 321). אין חולק כי התובע הועסק אצל הנתבע כשרברב, וכי רובה ככולה של העבודה התבצעה בדירות מגורים קיימות ולא באתרי בניה חדשים. התובע העיד כי עבד אצל הנתבע בעבודות שרברבות ולעיתים אף בשיפוץ אמבטיות ומערכות ביוב גדולות, אך בהמשך ידע לציין רק פעם אחת שבה בוצעה עבודה גדולה של מערכת ביוב בבית קיים (עמ' 4 שורות 19-20, עמ' 7 שורות 14-19). מנגד העיד הנתבע כי: "מדובר בתיקונים של כיורים, אסלות, ברזים, סתימות בדירות של לקוחות במבנים קיימים. זה היה נדיר לשפץ חדר אמבטיה שלם" (עמ' 7 שורות 29-30). לאור כל האמור, שוכנענו כי עיקר עיסוקו של הנתבע היה בעבודות שרברבות פשוטות בדירות מגורים קיימות. על פי ספר "הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה-1993" הוגדר "ענף הבינוי" ככולל בין היתר שרברבות, התקנת מערכות ביוב ותיעול וכן תיקון מערכות שרברבות במבנים כדלקמן- סדר D - בינוי (בניה ועבודות הנדסה אזרחית. ענף ראשי 45- בנייה. ענף משנה 456- התקנת מתקני מים , חשמל ומיזוג. תת ענף 4530 - התקנת מתקני מים , תברואה, תיעול , ביוב וגז. תיאור: כולל: שרברבות והתקנות מערכות אספקות מים חמים וקרים, התקנת מערכות תברואתיות, מערכות ביוב ותיעול, צנרת ניקוז מי גשם, מערכות גז ובישול - בתוך הבניין ומחוצה לו עד לחיבור לקו הראשי, בדיקת גז ביתי למתקני בישול וחימום; תיקון מערכות שרברבות במבנים . אינו כולל: הנחת קווי מים, קווי ביוב ותיעול (מחוץ למבנים) (4610). יש לציין כי גם בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 מופיע תחת ההגדרה של עבודות בניה הפירוט: "כל עבודות עזר בבניה כנ"ל כגון שרברבות, צבעות, סיוד, ריצוף, זיגוג וחשמלאות בנין.....". לעניין זה איננו מוצאים מקום לקבל את טענת הנתבע, ולאבחן בין עבודות שרברבות באתרי בנייה חדשים, לרבות הוספת אגפים לבניינים קיימים, לבין עבודות שרברבות, הכוללות תיקונים וחידושים במבנים קיימים (ר' לעניין זה דב"ע מב/132- 3 "להבים" עבודות שרברבות בע"מ- משה פרנסה, פד"ע יד .26, ר' גם תע"א 4195-10 שולומוביץ סרגיי נ' קוזין ויקטור, מיום 26.3.12). לאור האמור לעיל אנו קובעים כי עיסוקו העיקרי של הנתבע הינו בתחום המוגדר כבניה, ועל כן צו ההרחבה בענף הבניין חל על יחסי הצדדים. נסיבות סיום יחסי העבודה: הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם הסתיימה עבודתו של התובע בנסיבות של פיטורים או התפטרות. לגרסת התובע, ביום 17.1.11 הגיע לעבודתו, פנה לנתבע וביקש לצאת לחל"ת למשך חודש ימים לצורך ביצוע עבודות באופן פרטי. הנתבע אישר לו לצאת לחל"ת באופן מיידי. סוכם בין הצדדים כי התובע ישוב לעבודתו הרגילה ביום 17.2.11 (סעיפים 5-6 לתצהיר התובע). לטענת התובע, כיומיים לאחר יציאתו לחל"ת הנתבע יצר עמו קשר וביקש להיפגש עמו. במהלך הפגישה, דרש ממנו הנתבע לחתום על מכתב התפטרות. התובע סירב לחתום על המכתב וביקש להיוועץ לגבי המשמעות של חתימה על המכתב, הנ"ל (סעיפים 7-8 לתצהיר התובע). לאחר שנועץ עם עו"ד, שלח התובע, באמצעות בא כוחו, מכתב התראה למעביד ביום 24.1.11, שבו התריע בפני הנתבע על הצורך בתיקון המעוות ותשלום מלוא הזכויות המגיעות לתובע עקב עבודתו אצל הנתבע (סעיף 9, נספח 2 לתצהיר התובע). לטענת התובע, לאחר שהנתבע קיבל את המכתב, הוא נפגש עם הנתבע אשר אמר לו: "תתרחק ממני, מאיפה שאני נמצא, אם אתה רוצה לדבר במכתבים- אז בבקשה" (סעיף 10 לתצהיר התובע). לאור האמור, הגיש התובע את תביעתו הראשונה לבית הדין ביום 1.2.11. התובע טוען כי ביום 16.2.11, ערב שובו המתוכנן לעבודה, ניסה ליצור קשר עם הנתבע. לשיחת הטלפון ענתה אשתו- גב' לויט, לה הודיע כי בכוונתו לשוב לעבודה למחרת. גב' לויט ציינה כי מהתביעה עולה שאינו מעוניין לשוב לעבודתו, אך לאחר שהבהיר כי הינו מעוניין לשוב לעבודה, ניתקה גב' לויט את השיחה ולא ענתה לטלפונים נוספים. ביום 17.2.11 התייצב התובע לעבודתו, התקשר לנתבע, אלא שגב' לויט ענתה לו פעם נוספת ואמרה כי אינו יכול לשוחח עם הנתבע, כי הוא מטריד אותה, כי הוא זה שהתפטר וכי מעכשיו "זה רק דרך עורכי דין" (סעיפים 13-15 לתצהיר התובע). על גרסה זו חזר התובע גם במסגרת חקירתו בבית הדין (עמ' 5 שורות 26-30, עמ' 6 שורות 21-25, עמ' 7 שורות 6-11). התובע הכחיש בעדותו כי הנתבע סירב לאשר לו היציאה לחל"ת (עמ' 7 שורות 1-3). לשאלת בית הדין, מדוע לא שב לעבודתו ביום 17.2.11 ותחת זאת בחר להגיש תביעתו, השיב: "מפני שב- 16.2.11 אני התקשרתי אליו ושאלתי אותו איפה נפגש רגיל ואז אשתו ענתה ואמרה שאני התפטרתי. ... וכשבית הדין שואל מדוע לא הגעתי ב- 17.2.11 לעבודה, אני משיב: ביום הזה אני באתי לעבודה בבוקר כרגיל. קודם הגעתי לעבודה ואחר כך דיברתי עם עורך הדין שלי ואמרתי לו שהנתבע לא רוצה שאשאר." (עמ' 7 שורות 6-11). לטענת התובע, אזי טרם יציאתו לחל"ת, חווה הרעה מוחשית והתנכלות מצד הנתבע וכי למעשה הנתבע היה מעוניין "להיפטר" ממנו (סעיף 8 לתצהירו, עמ' 6 שורות 18-19). הנתבע מצידו טוען, כי כלל לא היה מעוניין לסיים את העסקתו של התובע, "להיפך רציתי שהוא יישאר, כשהוא הגיע אלי לא ידע כלום ואחרי כמה שנים ידע הכל" (עמ' 7 שורות 31-32, ר' גם עמ' 9 שורה 20). לגרסתו של הנתבע, הוא כלל לא אישר לתובע לצאת לחל"ת, נהפוך הוא- הנתבע סירב לבקשת התובע כי יבצע עבודות פרטיות והציג בפניו את השיקולים העסקיים הלגיטימיים שעומדים בבסיס הסירוב. אלא שהתובע העמידו בפני עובדה מוגמרת, ופנה בכל זאת לביצוע עבודות פרטיות. כל הפצרותיו בפני התובע כי יחדול מעבודה פרטית וכי ישוב לעבודתו, לא הועילו ועל כן פנה לתובע וביקש ממנו שיגיש מכתב התפטרות (סעיפים 17-21 לתצהיר הנתבע, עמ' 9 שורות 24-26). בעניין זה הוסיף הנתבע והעיד: "לא הכנתי מכתב התפטרות שלו, רציתי להיפגש איתו כדי להמשיך, אבל הוא לא רצה להמשיך לעבוד. ניהלנו שיחה מכובדת. הוא כבר עבד במקום אחר ואמרתי לו שאני לא יכול להעסיק אותו אם הוא עובד במקום אחר, הרי הוא לא היה יכול לעבוד במקביל גם אצלי" (עמ' 8 שורות 1-4). הנתבע הוסיף, כי לאחר שקיבל את מכתב ההתראה מיום 24.1.11 ובעודו שוקד על תגובה, הגיש התובע את תביעתו הראשונה לבית הדין. בכך לא די הרי שביום 17.2.11, הגיש התובע את תביעתו השנייה לבית הדין. לטענת הנתבע, עובדה זו יש בה כדי להצביע על כך שהתובע כלל לא היה מעוניין לשוב לעבודתו (סעיפים 22-28 לתצהירו). הנתבע הוסיף והעיד: "רק פעם אחת הוא ניסה להתקשר אלי ואשתי ענתה כי לא הייתי בארץ ... והיא סיפרה לי שהיא אמרה לו שהוא שלח מכתב התפטרות והגיעה תביעה אז למה הוא מתקשר..." (עמ' 8 שורות 9-11). ובהמשך: "אם אתה מתכוון שאחרי חודש שהוא חזר מהחופשה אני בכלל לא הייתי בארץ, אז לאן הוא חזר? ... אני לא הייתי אז בארץ בכלל, כל החודש הוא לא הודיע לי שהוא חוזר. אחרי חודש הוא התקשר לאשתי ורצה להקליט אותה אולי לתפוס אותה במשהו" (עמ' 9 שורות 29-32). בתביעה ל"פיצויי פיטורים" נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו, וכי הוא מצוי בתוך מסגרת הזכאים לפיצויי פיטורים מכוח החוק. היסוד העיקרי שבסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") הוא שהעובד "פוטר". ודוק, נטל השכנוע לעניין התקיימות כל התנאים שבסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים , הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (ר' דב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל(1) 57, והאסמכתאות שם). לפיכך, אם בסופו של הדיון מאוזנות כפות המאזניים, הרי טענתו של העובד תידחה (ר' דב"ע נו/269-3 לעיל). הלכה היא, כי יסוד פיטורים או התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי, אשר אינו משתמע לשני פנים, לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים בין השניים לידי סיום (דב"ע ל/1-3 זמל הרמן נ' דואיב גילה, עבודה ארצי, כרך ג(1), 11). נציין, כי אף אחד מבין הצדדים לא נקט פעולות פורמאליות לעניין סיום יחסי העבודה. התובע לא הגיש מכתב התפטרות והנתבע לא נתן בידי התובע מכתב פיטורים. במצב דברים זה, עלינו ללמוד על נסיבות סיום יחסי העבודה, בעיקר מהתנהגות הצדדים בפועל, שהיא בעיקרה מצב עובדתי. עלינו לאמוד את ההתנהגות של הצד אשר לו מייחסים את הכוונה להביא את יחסי העבודה לידי סיום, אשר אינו מותיר כל ספק לגבי הכוונה להביא את יחסי העבודה לידי סיום. במסגרת זאת, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות, ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ נ' "אתא", חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב', עמ' 41). במצב דברים כגון זה שבמקרה דנן, כשלפנינו עומדת גרסת התובע מול גרסת הנתבע וללא כל תימוכין נוספים, הרי שאין מנוס מלקבוע כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי פוטר, ועל כן תביעותיו לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת נדחות. אנו מתחזקים במסקנתנו זו, בין היתר גם לאור העובדה שהתובע הגיש תביעתו השנייה לבית הדין (זו מיום 17.2.11), בו ביום שבו טען כי רצה לשוב לעבודתו. עצם הגשת התביעה באותו המועד, עשויה להעיד על מהלך מתוכנן ומחושב מראש שביצע התובע ואינה מתיישבת עם גרסתו כי רצה לשוב לעבודתו. זאת ועוד, גרסת התובע לפיה הנתבע אישר לו לצאת לחל"ת לצורך ביצוע עבודות פרטיות אינה מתקבלת על הדעת, בעוד שגרסת הנתבע לפיה התנגד לבקשת התובע לבצע עבודות פרטיות בעודו משמש כעובד שכיר של הנתבע, מתיישבת יותר עם ההיגיון ועם דרך יחסי עבודה מקובלים בין עובד למעביד. לאור כל האמור, דין תביעותיו של התובע לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת להידחות. פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין": לאור הכרעתנו לעיל בסוגיית נסיבות סיום העסקתו של התובע, נשמט גם הבסיס לתביעתו של התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. "גמול עבודה בשעות נוספות": התובע טוען למתכונת העסקה קבועה בימים א-ה בין השעות 08:30- 18:00, סה"כ 22 ימי עבודה ו-198 שעות בחודש (בניכוי הפסקות) (סעיף 4 לתצהיר התובע). בבית הדין העיד התובע באשר לשעות עבודתו: "לטענתך כי הנתבע היה משחרר אותי ב-16:00, אני משיב: זמן העבודה היה משעה 08:00 עד 18:00. היו מקרים נדירים שאכן עבדתי פחות ושחרר אותי מוקדם, זה היה כמה פעמים בשביל הטיפול באמא שלי. אם אתה שואל אם כל יום היו שעות עבודה מדויקות, אני משיב שלא. לפי הצורך לפעמים נשארים יותר מ-6:00 בערב. אפילו עבדנו עד 23:00. עבדתי שעות נוספות ורשמתי את הכל. אני עבדתי עד 6:00 בערב אבל אחרי 6:00 בערב זה היה שעות נוספות והוא שילם לי שעות נוספות 25% תוספת עבור שעות נוספות אחרי השעה 6:00 בערב. שעות העבודה היו מ- 8:30 עד 18:00 משכורת רגילה. ואחרי 18:00 שעות נוספות הוא שילם לי. אם אתה טוען שבבוקר היינו שותים קפה ואוכלים קוראסון, זה נכון אבל זה היה בדרך לעבודה היינו עוצרים בבית קפה ואחר כך ממשיכים לעבודה. אבל לא התיישנו בבית הקפה אלא עצרנו וקנינו" (עמ' 5 שורות 14-25). הנתבע מצידו טוען כי התובע הועסק לכל היותר כ-176 שעות נטו, שהן 8 שעות עבודה ליום משך 22 ימי עבודה בחודש (סעיף 41 לתצהיר הנתבע). בחקירתו בבית הדין העיד הנתבע כי: "התובע התחיל לעבוד בשעה 9:00 בבוקר. היינו נפגשים בשעה 8:30 והיינו הולכים לבית קפה... ישבנו שם חצי שעה ואחר כך התחלנו לעבוד ב-9:00... ... קורה לפעמים שממהרים אז אולי ויתרנו על הקפה אבל בדרך כלל לא ויתרנו. העבודה הסתיימה משעה 15:00 עד 20:00 לפי העניין, בדרך כלל בשעה 17:00 כבר היינו בבית." (עמ' 8 שורות 14-20). בעבר נפסק כי עובד התובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות צריך להוכיח את תביעתו. נטל הראיה הוטל על העובד הטוען לעבודה בשעות נוספות (דב"ע 237/97 שמואלי ואח' - רשות השידור, פד"ע לו 577). עם זאת, עוד בטרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר הוגמש מאוד נטל הראיה המוטל על העובד הטוען לעבודה בשעות נוספות (ראו ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון בע"מ - אלי אפרים, מיום 12.11.08). ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958) שמשמעותו העברת נטל הראייה לעניין תשלום שעות נוספות, לכתפי המעביד. הנתבע מצידו לא עמד בנטל זה- אין כל רישום של המעביד הנוגע לשעות עבודתו של העובד, כאשר העובד מצידו הוכיח על פניו מתכונת העסקה קבועה. לפיכך, אין לנו אלא לקבל את דרישת התובע לגמול שעות נוספות, בסך של 8,272.5 ₪. בשולי הדברים נציין כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובע התייצב אצל הנתבע מדי יום החל מהשעה 08:30 בבוקר. משמע- העובד עמד לרשות המעביד מדי יום החל משעה זו, והעובדה שהצדדים נהגו לעצור כל בוקר בבית הקפה למשך כמחצית השעה, והחלו לבצע עבודתם בפועל החל משעה 09:00 לערך, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. "תמריץ אי היעדרות": בע"ע 167-08 עוז פאוור בע"מ נ' גורגסקו מיחאי אמיליאן קבע בית הדין הארצי כי "........ לאור הקבוע בהסכם הקיבוצי ובהתאם לנפסק בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים, אין העובד זכאי לתשלום תמריץ אי היעדרות ו"תוספת 2000" מעבר לשכר על פי טבלאות השכר. ככל שהשכר ששולם לעובד נמוך מן הקבוע בטבלאות, עובדה זו צריכה להילקח בחשבון בחישוב המגיע לעובד בגין תוספות אלה, כך ששכרו של העובד יושלם לשיעור השכר כפי שנקבע בטבלאות." (ניתן ביום 4.11.2011, ההדגשות במקור, ר' גם סק (ארצי) 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית). משכך, דין תביעתו זו להידחות. "ביגוד" ואביזרי בטיחות: התובע טוען כי הנתבע לא סיפק לו ביגוד, נעלי עבודה ואביזרי בטיחות, ועל כן הוא מעמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 2,525 ₪. הנתבע מצידו טען, כי לתובע סופקו בגדי עבודה ומשקפי שמש לצורך עבודתו (ר' סעיף 52 לתצהיר הנתבע, עמ' 8 שורות 27-28). אם כן, גרסת העובד כי לא סופקו לו בגדי עבודה ואביזרים נלווים, נסתרה ע"י המעביד, וממילא התובע לא ביאר על יסוד מה מבוססת תביעתו לתוספת ביגוד, שהיא כידוע תוספת נילווית אשר איננה ניתנת לפדיון. לפיכך תביעתו זו נדחית. "פדיון דמי הבראה": התובע טוען כי הוא זכאי לסך של 2,130 ש"ח בגין שנת 2007; 328 ש"ח בגין שנת 2008; 1,024 ש"ח בגין שנת 2009 ו-703 ש"ח בגין שנת 2010, ובסה"כ ל- 4,849 ש"ח בגין רכיב זה. הנתבע טוען כי לתובע שולמו מלוא דמי ההבראה, להם היה זכאי עפ"י חוק. הזכאות לדמי הבראה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד מוגבלת לשנתיים האחרונות. בשנת 2010 שולמו לתובע 7 ימי הבראה בסך כולל של 2,457 ש"ח (ר' תלוש חודש 7/10). בשנת 2009 שולמו לתובע 6 ימי הבראה בסך כולל של 2,040 ש"ח (ר' תלוש חודש 7/09). שיעורי הזכאות לדמי הבראה הם כמפורט (סע' לצו ההרחבה7.2) - ותק ענפי ימים 1-2 6 3-4 8 5-10 9 לאור האמור, זכאי התובע ליתרת דמי הבראה עבור שנים 2009-2010, בסך כולל של 1,727 ₪ (כמפורט בתחשיב שביצע התובע- ר' סעיף 18, נספח 9 לכתב התביעה). הפרשות לקרן לעידוד ופיתוח ענף הבניה בישראל: התובע טוען כי הוא זכאי להפרשות לקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל, בשיעור של 0.8% משכרו החודשי, זאת לפי סעיף 11.3 לצו ההרחבה. ואולם, לא מצאנו מקור חוקי/הסכמי לדרישה זו של התובע, בעוד שמקריאת הוראות הצו ניתן ללמוד, כי אין מדובר בסכומים המיועדים לעובד. לפיכך, התובע לא הוכיח עילת תביעה ברכיב זה. הפרשות מעביד לתגמולים: החובה להעביר תשלומים לקרן פנסיה, מוטלת על המעסיק ומקורה במקרה שלפנינו, בהסכם הקיבוצי בענף הבניין, ובצו ההרחבה שהרחיב את ההוראה בדבר הפרשות לקרן הפנסיה על כל העובדים בענף הבניין. התובע טוען כי הפרשות המעביד לתגמולים בגין תקופת העסקתו בוצעו בחסר, והציג תחשיב מפורט באשר ליתרת הסכומים שהיה על המעביד להעביר בגין תקופת עבודתו (נספח 10 לכתב התביעה). המעביד מצידו הסתפק בסיכומיו בטענה כללית, בדבר אי תחולתו של הצו. משקבענו כי צו ההרחבה בענף הבניה חל על יחסי העבודה בין הצדדים, ומשגרסת העובד ותחשיבו בדבר הפרשות בחסר, לא נסתרה ע"י המעביד, אנו מקבלים את תחשיב התובע וקובעים כי הוא זכאי לפיצוי בגין רכיב זה בסך כולל של 36,556 ₪. בנוסף, אנו מורים על שחרור כל כספי התגמולים שהופקדו והצבורים עבור התובע, זאת בהתאם להסכמת הצדדים (ר' עמ' 9 שורה 7). החזר "הוצאות נסיעה": התובע טוען כי עשה שימוש ברכבו הפרטי על מנת להגיע לעבודתו, ולעיתים אף לצרכי עבודה (סעיף 22 לתצהירו). לטענת הנתבע, התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה מעבר למה ששולם לו בפועל (סעיף 56 לתצהיר הנתבע). עיון בתלושי השכר של התובע מעלה, כי לתובע שולמו מדי חודש דמי נסיעות. הנטל בעניין זה רובץ על כתפי התובע. ואולם, התובע לא הוכיח זכאותו לתשלום הוצאות נסיעה מעבר למה ששולם לו בפועל ועל כן, תביעתו ברכיב זה להידחות. הפרשות ל"קרן השתלמות": אכן דומה כי בהתאם לסעיף 35 לצו ההרחבה, זכאי התובע לביצוע הפרשות לקרן השתלמות מייד עם השלמת 3 שנות וותק בענף הבניין (2.5% ע"ח המעביד, 1% ע"ח העובד). הנתבע הודה, כי לא הפריש עבור התובע כספים לקרן השתלמות (ר' עמ' 9 שורה 13). אשר על כן, העובד זכאי לתשלום סך של 1,007 ₪, בהתאם לתחשיב שהוצג על ידו (הנתבע לא הציג תחשיב נגדי). אובדן זיכוי במס והפסד מס: אין בידינו לקבל את טענת התובע בעניין זה, שכן הפסד או זיכוי ממס נתונים לסייגים ותנאים רבים, אשר אינם בסמכות בית הדין להכריע בהם. נושאים אלו עניין הם להתדיינות בין התובע לבין פקיד השומה, אצל רשויות מס הכנסה. לפיכך, אנו דוחים את בקשת התובע בכל הנוגע להפסדים הנוגעים למיסוי. (עע 293/07 יואב להב נ' חברת השמירה בע"מ, מיום 25.5.08).             "פדיון חופשה": התובע טוען כי פרט ל-13 ימי חופשה שנטל בפועל, לא נטל חופשות נוספות במהלך תקופת עבודתו (סעיף 21 לתצהירו) הנתבע מצידו מכחיש כי התובע לא נטל ימי חופשה על פי החוק, ומוסיף כי התובע נעדר פעמים רבות מן העבודה בהסכמתו, וזאת מעבר למכסת ימי החופשה שנקבעה בחוק (סעיף 55 לתצהיר הנתבע). על פי הוראת סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, ובהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה, נטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד, מוטל על המעביד (ר' דב"ע נו/299-3 אריה לוי ואח' נ' סומיה גונזגה, סע' 9 לפס"ד מיום 3.6.97). המעביד לא הציג "פנקס חופשה", או כל רישום אחר אודות מאזן החופשות של העובד, ועל כן לא עמד בנטל להוכיח כי שילם לתובע את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי. אשר על כן, העובד זכאי לפדיון חופשה בסך כולל של 10,990 ₪, כפי הנתבע על ידו. שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר: אין חולק כי שכר עבודתו של התובע בגין חודש 1/11 שולם לתובע באיחור של מספר חודשים ורק במהלך חודש 9/11 (ת/10, עמ' 9 שורות 14-15). עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו השתכנענו כי לתובע לא שולם השכר בשל טעות כנה של הנתבע, ולפיכך הרינו קובעים כי אין מקום לחייבו בפיצויי הלנת שכר. פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אי מסירת תלושי שכר: במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבעה סמכותו של בית הדין לפסוק פיצויים שאינם תלויים בנזק, בגין הפרת החובה למסור לעובד תלוש שכר או בשל אי הכללת "פרטי השכר" ששולם לעובד כהגדרתם בחוק, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24 (ב) לחוק ובגין כל תלוש שלגביו פעל המעביד באופן זה (ר' סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר). בתיקון מס' 25 לחוק הגנת השכר מיום 1.7.10, הגביל המחוקק את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק שיש לפסוק בשל אי מסירת תלוש שכר, או אי ציון מלוא הפרטים כמתחייב על פי החוק והעמידו עד לסך של 5000 ₪ (בתוספת הצמדה למדד), תוך הותרת שיקול דעת בידי בית הדין לפסוק מעבר לסכום זה "מטעמים מיוחדים שירשמו" (ר' סעיף 26א(ב)(3) לחוק הגנת השכר). במקרה דנן, הנתבע הכחיש כי לא מסר לתובע תלושי שכר במועדם סעיף 54 לתצהירו). עם זאת, כאמור לעיל, אין חולק כי תלוש השכר לחודש 1/11 נמסר לתובע רק במהלך חודש 9/11. לאור האמור, אנו מעמידים את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין אי מסירת תלוש חודש 1/11 במועד, על סך של 750 ₪. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: גמול עבודה בשעות נוספות בסך 8,272 ₪. יתרת דמי הבראה בסך 1,727 ₪. פיצוי בגין אי הפרשות לתגמולים בסך 36,556 ₪. בנוסף, אנו מורים למעביד להסתלק מכל זכות בכספי התגמולים שהופקדו והצבורים לזכות התובע בקופת הפנסיה בה הוא חבר, ולהודיע על כך לקופת הגמל תוך 30 יום. פיצוי בקשר לקרן השתלמות בסך 1,007 ₪. "פדיון חופשה" בסך 10,990 ₪. פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אי מסירת תלוש שכר במועד בסך 750 ₪. הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום 1.2.11 ועד התשלום בפועל. בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות ההליך הנוכחי (חלקיות בלבד בהתחשב בכך שהתובע זכה רק בחלק מתביעתו) וישלם לתובע סך של 2,000 ₪ בצרוף מע"מ כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום.צו הרחבהאינסטלציהצוויםבניין