סעד עצמי פינוי מקרקעין

לפי סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 "סעד עצמי" של פינוי מקרקעין מותר בשני תנאים מצטברים: האחד, מי שנוקט בסעד הוא מי שמחזיק במקרקעין כדין, והשני, הפינוי בוצע בתוך שלושים ימים ממועד התפיסה, קרי, הפינוי מבוצע כנגד "פולש טרי". מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא סעד עצמי פינוי מקרקעין: 1. החלטה זו עניינה שתי בקשות: בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים או מי מטעמם להיכנס לדירה מספר 28 בקיבוץ אייל (להלן: הדירה) או למנוע מהמבקש את כניסתו לדירה. בקשת המשיבים, לאחד את התובענה שהגיש המבקש, עם תביעת פינוי המתבררת בבית משפט זה בקשר לאותה דירה. רקע 2. המבקש הוא בנו של מר X (להלן: X). 3. X היה בעלה של המנוחה ז"ל, שנפטרה בשנת 2009 (להלן: המנוחה). 4. המנוחה הייתה חברת קיבוץ אייל (להלן: הקיבוץ). X ובנו - המבקש, לא היו, ואינם חברי הקיבוץ. 5. X התגורר עם המנוחה בדירה משנת 1998 לערך. כאשר עבר לדירה הוא הגיע עם בניו, שהיו קטינים אותם עת, אחד מהם - המבקש. 6. לאחר פטירת המנוחה, הגיש הקיבוץ תביעה לפינוי X מהדירה. זאת, לאחר שבאסיפה כללית שהתקיימה לאחר פטירת המנוחה הוחלט לבטל את הרשות שניתנה לX להתגורר בדירה. תביעה זו מתנהלת בבית משפט זה, וקבועה לשמיעת ראיות וסיכומים בעוד מספר חודשים (להלן: תביעת הפינוי). 7. קצרה היריעה מלתאר את טענות הצדדים בתביעת הפינוי, ולהלן יובאו עיקרי הדברים, שיש בהם כדי להשליך על הליך זה. הקיבוץ טען, כי לX אין כל זכות קניינית בדירה, מאחר שאינו חבר קיבוץ, וזאת לפי הוראות הדין ותקנון הקיבוץ הרלבנטי. עוד טען, כי X אינו יכול לטעון לזכויות שהועברו לו על ידי המנוחה, משום שהמנוחה לא יכולה הייתה להעביר זכויות אלו. הקיבוץ טען כי הליך שיוך הדירות לחברי הקיבוץ לא הושלם בעת פטירתה של המנוחה, ואף לו הושלם - זכויות השיוך אינן ניתנות להעברה או להורשה למי שאינו חבר הקיבוץ. X טען, כי הליך השיוך הושלם, וכי יש לו זכויות בדירה, בין היתר, מכוח התחייבות בלתי חוזרת שהמנוחה חתמה לטובתו, היותו יורש שלה וכן מכוח השקעות רבות שביצע בדירה במהלך השנים. 8. X נעצר בסוף חודש 10/12, בעקבות חשד למעורבות ברצח המנוחה, והוגש נגדו כתב אישום. 9. פינוי המבקש: אין חולק על העובדות הבאות: ביום 29.11.12 הקיבוץ מסר לתובע מכתב, הדורש ממנו לפנות את הדירה עד ליום 7.12.12. באותו יום, ב"כ המבקש הגיב במכתב, בו טען כי אין לקיבוץ סמכות לפנות את המבקש מהדירה ללא הליך משפטי. ביום 17.12.12 הקיבוץ החליף את מנעול הדירה, ומנע את כניסתו של המבקש אליה. למבקש התאפשר להוציא את חפציו מהדירה, בליווי משטרה. התביעה ועילתה 10. בעקבות הפינוי הגיש המבקש תובענה, ובצידה בקשה זו למתן סעד זמני. הסעד שהתבקש בתובענה הוא מתן צו קבוע, האוסר על המשיבים להיכנס לדירה או למנוע מהמבקש את כניסתו לדירה, זאת עד למתן החלטה שיפוטית אחרת. בדיון שהתקיים ביום 19.12.12 הוסכם כי הקיבוץ יאפשר למבקש לחזור באופן ארעי לדירה, מבלי לפגוע בכל טענה, ועד שתינתן ההחלטה בבקשה למתן סעד זמני. 11. אין חולק, כי במועד הפינוי לא היה בידי הקיבוץ צו שיפוטי המתיר לפנות את המבקש. לפיכך, הליך הפינוי שנקט הקיבוץ היה בגדר "סעד עצמי". לפי סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק), "סעד עצמי" של פינוי מקרקעין מותר בשני תנאים מצטברים: האחד, מי שנוקט בסעד הוא מי שמחזיק במקרקעין כדין, והשני, הפינוי בוצע בתוך שלושים ימים ממועד התפיסה, קרי, הפינוי מבוצע כנגד "פולש טרי". 12. כתב התביעה של המבקש התמקד בכך שלא התקיימו התנאים שקבע החוק ל"סעד עצמי", ולפיכך, זכאי המחזיק - המבקש, להשבת החזקה. 13. תביעתו של המבקש היא, אם כן, תביעה פוססורית, בהתאם לסעיף 19 לחוק. הכלל בתביעה הפוססורית הוא, השבת המצב לקדמותו, במשמע: החזרת החזקה למחזיק ללא בירור הזכויות לגופן. התביעה הפוססורית נולדה כמענה לאינטרס של שמירת הסדר הציבורי והסתייגות הדין מעשיית דין עצמית. ראה י. וייסמן, דיני קניין: החזקה ושימוש, (הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (תשס"ו-2005) עמ' 58 - 59 קיומה של עילה בתובענה העיקרית 14. אין מחלוקת כי המבקש הוכיח - לצורך הסעד הזמני, קיומה של זכות לכאורה. המבקש הגיש תצהיר ולפיו התגורר בדירה מאז חודש מאי 2012, עת שב מטיול בחו"ל. התצהיר נתמך במסמכים, בין היתר תלוש שכר מחודש יוני 2012 שם נרשם כי כתובתו בקיבוץ. בנוסף, הוגשו תצהירים של שלושה עדים המתגוררים בקיבוץ, אשר העידו כי המבקש מתגורר בדירה החל מחודש מאי 2012. מנגד, המשיב 2 ציין בתצהירו כי למשיבים לא ידוע מתי בדיוק המבקש נכנס לדירה. 15. לאחר הגשת ראיות הצדדים בשאלת משך הזמן שהמבקש החזיק בדירה, הסכים הקיבוץ כי, בשלב זה של הסעד הזמני, אין לקיבוץ די ראיות לסתור את טענת המבקש, לפיה החזיק בדירה לפחות מחודש מאי 2012 (עמ' 13 ש' 25). 16. מכאן, שלצורך ההליך של הסעד הזמני, המבקש הוכיח זכות לכאורה. אם במועד הפינוי, בחודש דצמבר 2012, המבקש התגורר בדירה כחצי שנה, הרי חלפו להם 30 ימים ממועד התפיסה. זאת, אף מבלי להידרש לטענת המבקש, לפיה ממילא הקיבוץ אינו המחזיק בדירה, שהרי הגיש תביעת פינוי נגד X. 17. מעת שהוכיח המבקש זכות לכאורה בתביעתו, זכאי הוא לסעד הזמני. לא ראיתי כי קיימים שיקולים, בין של מאזן הנוחות ובין שיקולי יושר המבססים שלילת הסעד. השאלות שבמחלוקת 18. המחלוקת בין הצדדים ניטשה באשר לשתי בקשות שהעלו המשיבים: האחת, להורות על הפקדת בטוחות כתנאי למתן הסעד הזמני. השנייה, לברר את זכויות הצדדים לגופן, כאשר לשם כך הגישו המשיבים את בקשתם לאחד תובענה זו עם תביעת הפינוי. זכותו של המבקש בדירה 19. בקשותיהם של המשיבים מושתתות על טענתם, כי אף שהמבקש הוכיח זכות לכאורה בתביעה הפוססורית, אין למבקש זכות בדירה. 20. המבקש לא הרחיב בתביעתו באשר למקור זכותו בדירה. המבקש סמך עמדתו על כך שבתביעה פוססורית, כפי שהובהר לעיל, המוקד הוא בשמירת הסטטוס קוו, ללא בירור הזכויות. עם זאת, המבקש טען, באופן כללי, כי יש לו זכות בדירה גם "מכוח ירושה ו/או מכוח היותו בר רשות בדירה מכוח הרשאה שקיבל משמעון (X - מ.ב.) ו/או מהמנוחה ו/או מכוח זכויות שיש לו בדירה בשל ההשקעות הכספיות של שמעון בדירה ו/או מכוח זכויות שיש לשמעון בדירה כנגד הקיבוץ אשר הומחו לו בהמחאה בלתי חוזרת מיום 26.11.12 (התאריך הרשום על גבי ההמחאה שצורפה לכתב התביעה הוא 28.11.12 - מ.ב) (ראה סעיף 15.2 לבקשת המבקש למתן צו מניעה זמני). 21. הקיבוץ טען כי המבקש אינו תושב הקיבוץ, אין למבקש כל זכות בדירה, אף לו הייתה לאביו, X, זכות, האחרון לא יכול היה להעבירה למבקש, שכן עסקינן בזכות אישית. הקיבוץ עצמו לא נתן למבקש זכות להיות בשטחו או בדירה והמבקש אף לא משלם דמי שכירות. זאת ועוד, מכוח צווים שהוציא בית המשפט לענייני משפחה (בהליך שהקיבוץ אינו צד לו), אסור למבקש להיות בדירה. 22. לצורך שלב זה של הסעד הזמני והכרעה באשר לעתירות המשיבים, ניתן לומר כי המבקש לא הוכיח זכות ברורה בדירה. המבקש אך טען באופן מעורפל, למספר חלופות, שצוינו לעיל. כאשר המבקש נשאל בחקירתו הנגדית, באשר לטיבה של זכותו בדירה, הוא טען: "אני גר שם מאז שהייתי ילד קטן... אני לא מבין את כל ההשלכות המשפטיות, אבל אני הבן של אבא שלי. מה ההבדל ביני לבינו? למה עכשיו? מה קרה עכשיו? ... למה לא ניסו לפנות אותי כשהייתי בן 18" (עמ' 9). ב"כ המבקש הוסיף וטען כי "יכול להיות שלעדי X יש... זכויות מכוח הצוואה של ג'ני X (המנוחה)" (עמ' 21 ש' 4 - 6). שתי טענות אלו מצויות בליבה של המחלוקת המשפטית בתביעת הפינוי. לעובדה זו משמעות כפולה: האחת, מבלי להביע עמדה כלשהי בטענות לגופן, הרי אין עסקינן במי שזכותו ברורה ונהירה, דוגמת שוכר האוחז בהסכם שכירות תקף. החזקה עצמה אינה יוצרת זכות יש מאין. בתביעת הפינוי העלה הקיבוץ טענות לכאוריות הן ביחס לזכותה של המנוחה (הטענה לפיה הליך השיוך טרם הושלם במועד פטירתה), הן ביחס לזכותה להעביר את הזכויות בדירה אף אם הליך השיוך הושלם (הגבלת סחירות) והן ביחס לזכותו של X, שהמבקש מסתמך עליה. לכך יש להוסיף את טענת המשיבים לפיה אף אם לX יש זכויות, הוא לא יכול היה להעבירן למבקש. אציין, כי צוואתה של המנוחה לא הוצגה. המשמעות השנייה היא, לעניין ההכרעה בשאלה האם יש מקום לדון בזכויות הצדדים לגופן, השאלה שתידון להלן. בירור הזכויות לגופן, איחוד הדיון בתובענות והפקדה 23. נקודות אלו, השנויות במחלוקת בין הצדדים, קשורות ושלובות זו בזו, ויידונו, לפיכך, במאוחד. טענות הצדדים 24. המשיבים טענו כי שאלת זכותו של המבקש היא שאלה מרכזית, שיש לדון בה גם במסגרת תביעה זו (עמ' 17 ש' 24 - 28). לצורך כך, ביקשו לאחד את הדיון בתביעה זו עם תביעת הפינוי נגד X, שכן בשאלה זו הראיות והטענות חופפות כמעט לחלוטין. בהמשך לכך, טענו המשיבים כי יש להתנות את מתן הסעד הזמני בהפקדת בטוחות, שהרי אם בסופו של יום יתברר כי אין למבקש זכות בדירה, ייגרם לקיבוץ נזק כספי ממשי. 25. המבקש טען כי אין אפשרות לדון בזכויות לגופן, שכן אין בנמצא תביעת פינוי של הקיבוץ נגד המבקש, וההוראה המאפשרת לעשות כן בסעיף 19 לחוק לא נועדה לעקוף את תביעת הפינוי. המבקש הטעים, כי דיון בזכויות הצדדים לגופן אין משמעו אלא מתן "פרס" למי שנקט בסעד עצמי של פינוי בכוח. המבקש הוסיף וטען כי אין מקום לאחד את התביעות, שאך באורח מקרי נדונות שתיהן בבית משפט אחד בפני אותו המותב. באשר להפקדה, טען המבקש כי מאחר שהוכיח קיומה של עילה טובה בתביעה הפוססורית, אין מקום להפקדה (עמ' 16 ש' 15 - 16). בנוסף, לקיבוץ לא יכול להיגרם כל נזק, שהרי ממילא (לנוכח תביעת הפינוי) הקיבוץ אינו יכול לעשות שימוש בדירה. בנוסף, טען המבקש כי חיוב במתן הפקדה יעודד עשיית דין עצמית, מאותם הטעמים שאין לדון בזכויות לגופן. דיון בירור הזכויות לגופן - אימתי 26. הסמכות לדון בזכויות הצדדים לגופן נקבעה באותו סעיף שעליו מושתתת עילת התובענה של המבקש: סעיף 19 לחוק, הקובע כך: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18 (ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם." 27. הוראה זו בסיפא של סעיף 19 לחוק עונה לטענת המבקש, לפיה אין מקום לדון בזכויות לגופן משום שיש בכך מתן "פרס" למי שפינה בכוח. מעת שניתנה הסמכות, הרי השיקול של הרתעה מפני עשיית דין עצמי אינו יכול להיות השיקול הבלעדי, והפיכתו לשיקול בלעדי משמעה ריקון הסמכות שניתנה בסעיף 19 מתוכן ממשי. 28. ההלכה שנקבעה בפסיקה באשר להפעלת סמכותו של בית המשפט באשר לדיון בזכויות שני הצדדים בתביעה הפוססורית היא, כאשר דרך זו של הדיון היא "יעילה ומתאימה בנסיבות העניין": ע"א 756/80 שלמה רוזנשטיין ואח' נ' הרשקו סולומון ואח', פ"ד לח (2) 113, בעמ' 141 ואילך (להלן: עניין רוזנשטיין). הלכה זו אושרה בפסיקה במהלך השנים, ראה למשל בר"מ 5118/10 יוזמות חינוך ימין אורד (ע.ר.) נ' אסתר דגמור ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 26.1.11). בירור הזכויות לגופן ואיחוד הדיון בתובענה זו עם הדיון בתביעת הפינוי 29. אף שמצאתי ממש בטענת המשיבים, לפיה ראוי לברר את הזכויות לגופן, ולשם כך לאחד את הדיון בתובענה זו עם הדיון בתביעת הפינוי, איני מוצאת לעשות כן כל עוד לא הגיש הקיבוץ תביעת פינוי נגד המבקש. 30. צודקים המשיבים בטענתם לפיה דרך הדיון בזכויות לגופן לא רק שהיא יעילה ומתאימה בנסיבות העניין, אלא שהיא מתחייבת לנוכח הנסיבות. המבקש אינו חבר קיבוץ, ולא בנו של חבר קיבוץ. המבקש אינו אוחז בהסכם שכירות ולא בהחלטה כלשהי המתירה לו להתגורר בקיבוץ. בכל זאת, דר המבקש בדירה בקיבוץ. המבקש לא טען וממילא לא הראה כי קיימת לו זכות עצמאית כלשהי, וטען כי זכותו נובעת מזכותה של המנוחה (ירושתה) או מזכותו של X, אביו. זכויות אלו ממש עומדות לדיון בתביעת הפינוי. השאלות העולות על הפרק בתביעת הפינוי, כפי שהציבו אותן X והקיבוץ, הן, בין היתר, האם למנוחה הייתה בכלל זכות בדירה (האם הליך השיוך הושלם), ואם הייתה לה, האם הייתה לה זכות להעבירה לאחר (או שקיימת הגבלת סחירות). שאלות אלו הן בין השאלות העולות באשר לזכותו של המבקש. אין כל טעם להכריע בהן פעמיים, בשני הליכים נפרדים. ודוק: המדובר באותה הדירה ממש, בזכותם של בן ואביו, הנובעת לפי הנטען מאותו הליך שיוך שהושלם, ביחס לאותה המנוחה, על סמך אותו תקנון ובאותו קיבוץ. בירור מרביתן של העובדות והטענות שבבסיס הזכויות להן טוען המבקש ממילא נעשה בתביעת הפינוי שהוגשה נגד אביו של המבקש, ופשיטא, ראוי כי ייעשה בירור לגופו של עניין אף בזכויותיו של המבקש. 31. לנוכח נתונים אלה, אין לטעמי עדיפות לשיקול בדבר הרתעה מעשיית דין עצמי. דעת הרוב בעניין רוזנשטיין קבעה כי הסמכות לדון בזכויות הצדדים לא תוגבל גם במקרים בהם נעשה שימוש גס באלימות על ידי הנתבע. באותו עניין, עשיית הדין העצמי הייתה מלווה בשימוש בכוח ברוטאלי, תוך השחתת גידולים שהמחזיקים גידלו במקום, ותוך ניצול העובדה שהמחזיקים היו אנשים באים בימים, שנעדרו בעת הפלישה (שם, בעמ' 139). גם דעת המיעוט, שקבעה כי בנסיבות החמורות של אותו עניין לא היה מקום לדון בזכויותיהם של הצדדים, גרסה כי בית המשפט יוכל לשקול את השימוש בסמכות שנקבעה בסעיף 19 סיפא לחוק, עת עסקינן בעשיית דין עצמית "בשופי וללא שימוש בכוח" (שם, עמ' 136). מבלי לגרוע מהחומרה הקיימת בכל מקרה של עשיית דין עצמי, הרי על פני הדברים, דרך הפעולה של הקיבוץ בענייננו, גם לפי גרסתו של המבקש, אינה מתקרבת לתיאור מעשיהם של הנתבעים בעניין רוזנשטיין. אם שם השיקול של הסדר הציבורי לא הכריע את הכף, קל וחומר כאן. 32. עם זאת, אני מוצאת טעם בטענת המבקש, לפיה ראוי כי הקיבוץ יגלה דעתו באשר לזכותו של המבקש, בדרך של הגשת תביעת פינוי, בטרם יברר בית המשפט את הזכויות לגופן (עמ' 17 ש' 11 - 13) במסגרת תובענה או במסגרת תביעת הפינוי נגד המבקש, אם תוגש. אמנם, לפי ההלכה שנקבעה בעניין רוזנשטיין, לא מתחייב כי תוגש תביעה פטיטורית על מנת לדון בזכויות הצדדים לגופן (שם, בעמ' 141, סוף פסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט י. כהן) אלא שיש והפסיקה ראתה להגביל את השימוש בסמכות לעת בו תוגש התביעה הפטיטורית, ראה למשל רע"א 5518/98 יצחק יוסף נגד אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה (3) 294, בעמ' 317. 33. בהיעדר תביעת פינוי, לא רק שהקיבוץ לא גילה עמדה משפטית ביחס למבקש, אלא שבתום ההליך, לא ניתן יהיה לתת כל סעד אופרטיבי, אם תתקבל עמדת הקיבוץ לפיה למבקש אין זכות בדירה. זאת ועוד, לצד העמדה העקרונית לפיה יש למנוע עשיית דין עצמי שכן זו עלולה להביא להפרעה של הסדר אף אם בוצעה ללא אלימות, מציין וייסמן בספרו את הדברים הבאים: "צידוקה של החובה להימנע מעשיית דין עצמית נעוץ בכך שלרשות הנפגע עומדת חלופה של עשיית דין על ידי מערכת בתי המשפט. ככל שחלופה זאת יעילה יותר, כן ההקפדה על התנגדות לעשיית דין עצמית מוצדקת יותר. ולהפך,... לגישתנו, אין לדון בשאלה מהי העמדה הראויה כלפי עשיית דין עצמית... בהתעלם מיעילותה של מערכת המשפט בחברה ששאלה זו עולה בה" (שם, בעמ' 71) לא ניתן להתעלם מכך שתביעת הפינוי שהגיש הקיבוץ נגד X, בשנת 2009, אמורה להידון בחודשים הקרובים, למעלה משלוש שנים לאחר הגשתה. במובן זה, יש ממש בטענת המשיבים לפיה לא יהיה זה יעיל או צודק לדון בזכויותיו של המבקש בעוד מספר שנים, אלא שבשלב זה, אין לפניי כלל מצב בו הקיבוץ הגיש תביעת פינוי העשויה להיות רלבנטית בהקשר לשיקול זה. הפקדת הבטוחות 34. אף בנושא זה, אין תימוכין בפסיקה לגישת המבקש לפיה אין לחייב בהפקדת בטוחות מהטעם שהוא הוכיח זכות לכאורה בתביעה הפוססורית או מהטעם שחיוב בהפקדת בטוחות יעודד העדפה של עשיית דין עצמי על פני הגשת תביעות פינוי. 35. גם כאשר בית המשפט מצא כי למחזיק קיימת עילה בתביעה הפוססורית (משום שפלישתו אינה טרייה), הוא לא נמנע מחיובו בהפקדת בטוחות נאותות כאשר מצא חולשה לכאורה בטענת הזכות שלו: "שאלה נפרדת היא הבטוחות, שבהפקדתן הותנה מתן הצו הזמני...בטוחות אלה, לסברתי, אינן מספיקות... יש ליתן את הדעת הן על חולשתן לכאורה של טענותיהם של דגמפור (הם המחזיקים - מ.ב.) לזכויות במקרקעין... בעיקר יש להתחשב כאן בנזקים האפשריים למבקשת ולמשיבים 3 - 5 כתוצאה ממתן הצו הזמני... זכותם של דגמפור להיאבק על המשך החזקתם במקרקעין, אולם ככל שיימצא כי אין הצדקה למנוע עוד מכוח הצו הזמני מאלו שהם לכאורה בעלי זכויות הבעלות והחכירה במקרקעין - מלפעול בהם, הרי שעל דגמפור להיות ערים להשלכות הכספיות הנכבדות האפשריות שעלולות להיות כרוכות בכך..." (עניין יוזמות חינוך - סעיף 16 לפסק הדין). לאמור: בשאלה של הפקדת בטוחות בית המשפט רשאי - וצריך - להתחשב גם בשאלה של קיומה של הזכות במקרקעין לגופה, ולא רק בקיומה של הזכות הצרה יותר, להחזרת החזקה. כפועל יוצא, השיקול בדבר הרתעה מעשיית דין עצמי אינו השיקול הבלעדי בהכרעה בדבר עצם הפקדת הבטוחות. 36. בענייננו, המבקש לא טען באופן ברור מה מקור זכותו בדירה, וממילא, לכאורה ולשלב זה בלבד, אין ראיות ממשיות באשר לזכות כזו. המבקש צריך להיות ער, כפי שנקבע בעניין יוזמות חינוך, להשלכות הכספיות שיהיו לשהייתו בדירה אם יימצא כי אין לו זכות בה. אמנם, נכונה טענת ב"כ המבקש לפיה הדירה היא ממילא מושא לתביעת פינוי שהוגשה נגד X. במשמע, הנזקים שעלולים להיגרם לקיבוץ כתוצאה ממתן הצו, אינם נזקים הקשורים במבקש באופן מלא. אולם, מעת שהמבקש עצמו התנגד לאיחוד הדיון בתובענות, המשמעות היא, שאם ההכרעה בתביעת הפינוי תהיה לרעת X, ומבלי לקבוע כל עמדה בעניין, הרי הנזקים שייגרמו לאחר מכן לקיבוץ, יהיו נזקים הקשורים לשהייתו של המבקש בדירה, והוא בלבד. בשים לב לשיקולים דלעיל, אני מורה כי בנוסף לבטוחות שהופקדו לפי ההחלטה מיום 19.12.12 יפקיד המבקש סך נוסף של 40,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית. סיכום 37. ניתן בזה צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים או מי מטעמם להיכנס לדירה או למנוע מהמבקש את כניסתו לדירה וזאת עד להכרעה בתביעה העיקרית. הצו מותנה בהפקדת סך נוסף של 40,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית, זאת עד ליום 16.1.13. 38. הקיבוץ עתר כי ייאסר על המבקש להכניס צדדי ג' לדירה, למעט אורחים. המבקש לא התנגד לבקשה זו. בשים לב לכך שההחלטה בסעד הזמני נועדה לשמר את המצב הקיים עד להכרעה בזכויות הצדדים, אני מוצאת כי בקשתו של הקיבוץ בדין יסודה, ועל כן, אני אוסרת על המבקש לאפשר בדירה חזקה לצדדי ג' כלשהם. אין באיסור כדי למנוע הכנסת אורחים, במובן הלשוני המקובל של המילה. 39. הבקשה לאיחוד הדיון נדחית - בשלב זה. 40. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות בשלב זה. פינויפינוי מקרקעיןמקרקעיןסעד עצמי