צו מניעה נגד בניית פארק

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו מניעה נגד בניית פארק:   עיריית נתניה מקימה פארק טיילת מרשים ביופיו על-גבי צוק הכורכר המקביל לקו-המים שבחוף הים, ובקשות אלו מתייחסות למספר פריטים שבתכנית הטיילת הנדונה שלגביהם נתבקש בית-המשפט על-ידי בעלי-נכסים בסביבה להוציא צווי-מניעה שמונעים מהעירייה להשלים את בניית הפארק באותם פריטים.   תחילתה של הפרשה בבית-משפט השלום בנתניה והיא עברה בשל נושא הסמכות לבית-משפט זה.   פארק הטיילת משתרע מכיכר העצמאות ועד לאיזור רחוב ניצה. שני חלקים שלו - הדרומי, ליד כיכר העצמאות וצפונה וזה שליד רחוב ניצה - הושלמו זה מכבר ואין הם נוגעים לענייננו, מלבד היותם חלקים של אותה תכנית. החלק המרכזי של הפארק נתון עתה בעיצומן של עבודות הפיתוח וההקמה ובמסגרתו התעוררו הבעיות נשוא בקשות אלו.   הבקשה הראשונה הוגשה בתיק 1965/94 על ידי מלון גני שלמה המלך ושני דיירים הגרים בסמוך. בבקשתם עתרו המבקשים לאור על העירייה לבצע "כל פעולות בניה ... בשטח הטיילת שבח' המעפילים". טענת העותרים הייתה, שקיימים שני ליקויים מהותיים בהיתר הבניה, העושים אותו לבטל מעיקרו, והם:   א. הבקשה להיתר אינה נושאת את חתימת הוועדה המחוזית.   ב. היתר הבניה נחתם על ידי יו"ר הועדה המקומית בטרם אישרה הוועדה המחוזית את הבקשה להיתר.   ומדוע נזעקו המבקשים וחיטטו בציציות התכנית לבדוק האם חוקית היא אם לאו?   המבקשים גובלים בטיילת שליד בתי-המלון. בתחום הזה של הטיילת כוללת התכנית הקמת כיכר אמנויות שבה, בין השאר, גלריה לתצוגת אמנות, גלריות לאמנות וכן קיוסק, משטח גלגיליות, מגרשי משחקים הפזורים בשטח, שבילים מרוצפים וחנייה עילית חשופה.   חששם של המבקשים, שאת תתבצע התכנית, היא תהווה מטרד לבעלי הנכסים הגובלים בטיילת. המכוניות והמבנים יסתמו את הטיילת והנוף לים, ומגרש החניה יהווה מפגע; המבנים יוזנחו ויהוו מקור למטרדים ופעילות עבריינית; אין פתרון לבעיות תנועה וחנייה ברח' המעפילים; משטחי המשחקים יהוו הפרעה לנופשים ולבעלי הדירות, ועוד תלונות כיוצא באלה.   בבית-המשפט השלום בנתניה ניתן צו מניעה זמני, אשר בוטל כאשר התברר שאין סמכות, כאמור. ניתן צו מניעה ארעי גם בבית-משפט זה עד לדיון שהיה בנוכחות הצדדים ביום 4.1.1995.   כבר בראשית הדברים יש להדגיש, כי טענות המטרד האפשרי אינן עניין לתיק זה שכן עילת מטרד טרם קמה בטרם קם המטרד והיה לעובדה קיימת. העילות היחידות שעליהן הייתה יכולה להיות הבקשה מושתת הן אלו שהטילו דופי בהיתר הבניה ובתכנית ששימשה לו בסיס.   הואיל ואלו התייחסו לטיפולה של הוועדה המחוזית ונטען, כאמור, שזו טרם אישרה את התכנית, הוסכם בישיבה הנ"ל, כי הדיון יועבר לוועדה המחוזית לדון מחדש בעניין המבנים, לאחר שתאפשר לב"כ המבקשים להביא את השגותיהם, וכי המשך הדיון בשאלה המשפטית - אם תהיה כזו - יתקיים לאחר מכן.   מכוח הסכמה זו צומצם צו המניעה הארעי לגבי המבנים בלבד, והוסר האיסור להמשיך בבניית יתר חלקי הטיילת.   ואכן הדיון בפני הוועדה התקיים כמוסכם, וביום 8.2.1995 קיבלה הוועדה את החלטתה הבאה:   "לפי פסיקת בית-המשפט המחוזי בתאריך 4.1.1995 ולאחר שמיעת השגות המבקשים על ידי בא-כוחם עו"ד חימי לבדיקת תכנית המבנים מס' 1 ו- 2, בסיור בשטח הוחלט:   א. נוסח הפרסום של תכנית המתאר נת/7/400 קובע, כי הינה חלה על כל המקרקעין של העיר נתניה, ולפיכך אין מחלוקת כי התכנית חלה גם על השטח נשוא הבקשה.   ייעודם של המבנים: מבנה מס' 1 - פביליון תצוגת אמנות ומבנה מס' 2 - תצוגה וסדנאות אמנים, נמצא מתאים לשימוש ולתכלית המפורטים בסעיף 20.11 להוראות תכנית נת/7/400 כ"בניינים שתכליתם כרוכה בשטחים ציבוריים פתוחים". כמו-כן נמצא מתאים לסעיף 16 בתמ"א 13א' כ- "דרוש להגשמת המטרות האחרות שלהן ישמש השטח הציבורי הפתוח, וזאת מאחר ומבני הגלריות ישרתו את התושבים שישתמשו בשטח הפתוח".   ייקבע תנאי להיתר שירשם בתשריט, לפיו ייעוד המבנים כציבורי בלבד ואין לעשות בהם שימוש מסחרי כלשהו.   ב. גובה רכס הגג הקמור המשמש מסתור למערכת מיזוג האוויר במבנים לא יעבור 4 מ' מעל מפלס הכניסה - 39.55+ (מערכת מיזוג האוויר תמוקם במקום מסתור על הקרקע)".   עם החלטה זו - המדברת בעד עצמה - דומני כי, לכאורה, נגוזו נימוקי ההתנגדות, כפי שפורטו בבקשה, שכן שני הנימוקים המשפטיים (ורק באלה עסקינן, כמוסכם) התייחסו להיתר בניה שניתן ללא אישור הוועדה המחוזי, ואילו עתה יש כבר אישור של הוועדה המחוזית.   בטרם נעבור לטיעוני ב"כ הצדדים, נבחן גם את התיק השני.   בתיק 239/95 ביקשה החברה - שהיא בעלת מלון פארק הגובל בטיילת - צו מניעה לגבי קטע הנמצא ליד המלון (חלק מחלקה 142). חלקה זו שימשה כנקודת גישה לרכב כיבוי אש במקרה של שריפה וכפתח מילוט בעת שריפה. הצו התבקש גם על סמך עילה מעין חוזית, דהיינו - בשנת 1987 הושג הסדר בין בעלי המלון והעירייה, שהאחרונה הקצתה למלון שטח מצפון למלון (נשוא הבקשה), תוך חיוב לסלול על חשבון המלון 18 מקומות חניה.   לפי תכנית הטיילת, תתבטל החניה הנדונה ועל כך מלינה המבקשת.   בתכנית נכללת חלקה זו כחלק משבלול מעבר המשתלב בתוך הגן שבפארק הטיילת והושארה רצועת-גישה למלון, שלדעת המבקשת מספיק למעבר בני אדם בלבד, אך לא לרכב לצרכי פריקה או לרכב כיבוי אש.   כמאמר הכתוב "טוב מראה עיניים מהלך נפש", החלטתי לצאת לשטח ולראות במו-עיני במה מדובר והאם "כצעקתה".   התרשמותי הייתה, שמבחינה עובדתית אין למבקשים, לכאורה, על מה להתלונן. ראיתי את כל הטיילת והתרכזתי בשטח נשוא המחלוקת. ראיתי את שטח כיכר האמנויות מכל הכיוונים, כולל ממרפסת מלון המלך שלמה. אף הראה לי אדריכל המבקשים, בדרך של צילום מדגם על גבי תמונת השטח, כיצד, כביכול, ייראה השטח לאחר בניית פביליון האמנויות והגלריות (אלא שהוא טעה, והודה בטעותו, במיקום הפרגולה החזיתית). להערכתי, המבנים לא יסתירו ולא יפריעו למבקשת ולא לאורחי המלון, שכן הדירות והחדרים נמצאים הרבה מעל המבנים שיקומו, מה גם שלפי דרישת הוועדה המחוזית הוקטנו ממדי הפביליון (מבחינת גובהו).   אף הטענות בקשר לחלקה 142 הן מוגזמות ביותר. במרחק קצר ביותר, מוקם מגרש חניה גדול, שיוכל לספק שבעתיים את מקומות החניה שהיו קודם לכן במגרש הנדון. אשר לגישת רכב כיבוי אש, הבטיחה העירייה לפעול בנדון זה לפי הוראות והנחיות רשות הכיבוי ובכפוף להתחייבות זו - איני רואה כל הצדקה להתערב עניינית בתכנון המקום. די בהתחייבות העירייה הנ"ל, להשאיר את אותו מרווח דרך שיהיה דרוש, כאמור, לכיבוי אש. ממילא אותו מרווח דרך יוכל לשמש גם לפריקת סחורות למלון.   כאמור, השארנו להכרעתה של הוועדה המחוזית את הדיון בצד התכנוני, וכאמור, הופיע עו"ד חימי - ב"כ המבקשת - בפני הועדה והביא את השגותיו. הוועדה ביקרה גם במקום ונתנה את החלטתה, ומה שנותר לב"כ המבקשת הן השאלות המשפטיות.   בישיבה שהייתה ביום 12.6.1995, אחרי הביקור במקום (שהיה ב- 8.6.1995), סיכמו הצדדים את טיעוניהם:   חזר וטען עו"ד חימי, כי ניתן היה להתרשם בעת הביקור, שעלול להיות מטרד למבקשת בשל מגרש הגלגליות למרגלות מלון פארק והציע למתכננים, לבחון דרך חלופית להסתרת המגרש תחת קפל קרקע.   צר לי, אך זו אינה בעיה משפטית אלא תכנונית. כפי שציינתי בראשית ההחלטה, עניין המטרה יישאר פתוח לעתיד לבוא. אין שום בטחון שיהיה מטרד. אם אכן יהיה - יצטרכו לבחון אז מה היקפו, מה מידת ההפרעה לדיירי הסביבה ולאורחי בתי המלון, וחזקה על בית-משפט שייזקק לעניין, שידע לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים בעניין, ואם ימצא זאת לנכון - להעניק סעד בהתאם.   עוד טען עו"ד חימי, שהמבנים (הפביליון והגלריות) מוקמו במקום לא נכון ובלתי מתאים. כבר ציינתי, שהצד התכנוני הושאר - בהסכמה - לוועדה המחוזית וכי השארנו לעצמנו - בהסכמה - רק את הדיון בשאלות המשפטיות. לכן, מעבר למה שהערתי לעיל, על מראה עיני והתרשמותי, לא אוסיף דבר.   הבעיות המשפטיות מוקדו - לדברי עו"ד חימי - בסעיף 14 לבקשתו הדחופה (המצוייה בתיק 14381/94).   עו"ד חימי מתריע על החלטת הועדה ודרך קבלתה. לא מצאתי בהם כל ממש.   בסעיף ד' נטען, כי הגדרת שטח ציבורי פתוח אינה יכולה לכלול את המבנים המיועדים לגלריה וכו', וכי הכוונה בתכנית הייתה למבני עזר הצריכים לשטח, כגון מתקני גן, בתי שימוש, מתקני ספורט, קיוסקים ומקלטים.   נראה לי, שההחלטה אם מבנה מסוים מתאים לשטח ציבורי פתוח לפי התקנות, נתונה לוועדות הדנות בעניין. מבנה בעל אופי תרבותי, הבא לשרת את הציבור שיבוא לפארק הטיילת, ואפילו נועד לשמש לו נקודת משיכה - יכולה הוועדה לראותו כעונה על ההגדרה. גם שטח המבנה ביחס לשטח הכללי, יכול שיהיה לו השלכה לנושא זה. אם מבנה מסוים תופס שטח שאינו עולה על 2% מתחום הטיילת, ברור שאין לו כל דומיננטיות בשטח, וכי הוא רק חלק זעיר ושולי בתכנית כולה. ואם הוא משמש, כאמור, את הציבור בקשר נושאי ישיר לביקור בגן - רשאיות הוועדות לראותו כמבנה שניתן להקימו בשטח ציבורי פתוח.   כאמור, בראש ובראשונה - נתון הדבר לשיקול דעת הוועדות. אלו הן ועדות מקצועיות ועיקר מעייניהן בצד התכנוני. אמנם בית-המשפט רשאי לבחון את שיקוליהן של אלה, ובמקרה מתאים אף לבטל את מסקנותיהן, אך כדי שיעשה זאת, צריך שישתכנע שהוועדות פעלו בניגוד מוחלט למסגרת סמכויותיהן, ששקלו שיקולים זרים, שהתעלמו מנתונים עובדתיים חשובים או לא נתנו דעתם על כל האספקטים הראויים.   אף אחד מכל אלה אל נתגלה בענייננו. הועדה המקומית וכן הוועדה המחוזית, שקלו היטב ואף שמעו את השגות המבקשים, ואלו לא השכילו לשכנע אותי שיש יסוד להתערבותי לשינוי החלטות הוועדות.   התוצאה היא, שצו המניעה הארעי יבוטל כולו.   לא מיותר יהיה להוסיף הערה אחרונה: בתיקים המגיעים לבית-המשפט, אנו נתקלים בתופעה של ערעורים על שיקולי ועדות תכנון או רשויות מוניציפאליות. הרבה מאלו בנויים על גישה אזרחית, שלדעתי היא שגויה ואנוכית.   כולם מסכימים שיש צורך לציבור במתקני שעשועים או בבתי ספר או בגני ילדים. גם המבקשים מסכימים לכך, אך למה שהם יהיו דווקא ליד בתיהם של המבקשים? בוודאי מוטב שיהיו ליד בתיהם של אחרים.   כולם מסכימים שקשישים, חולי נפש, מפגרים - ראויים לדיור מוגן או למוסד שיטפל בהם. הרי לכל אחד יש במשפחתו קשיש ויכול ח"ו להיות חולה נפש או מפגר או נזקק אחר. אבל למה שבית זה יוקם דווקא במגרש שליד ביתו או ממולו? מוטב שיקימו אותו ליד בתיהם של אחרים ושאני אוכל להביא את אבי הקשיש לבית אבות זה או למוסד זה כשהוא מרוחק מביתי.   כמובן שגם לאחרים - שלמגרש הסמוך שלהם אנו שולחים את היזמים לבניית בית האבות וכו' - יש מה לומר. הם יעדיפו שבית האבות, המוסד, הדיור המוגן יוקמו דווקא ליד הבית שלנו והרחק מהבית שלהם. וכן הדבר לגבי בתי ספר וגנים ומוסדות ממוסדות שונים.   על כן, אמרתי כי נימוקים אלה של מטרד אפשרי בעתיד, של ירידת ערך הנכסים כאפשרות עתידית - את כל אלה אי אפשר לבחון אלא לאחר שיוקמו ויפעלו אותם מוסדות ציבור. החוק שלנו נותן הגנה למניעת מטרד יחיד ומטרד לציבור, כשיש עילה מוצדקת לכך. ובהתנגדויות מעין אלה כשלעצמן, אין כדי לשמש גורם לעיכוב הקמת מבני הציבור האמורים.   כאמור, הבקשות נדחות.   המבקשים ישלמו הוצאות ושכ"ט עו"ד לעיריית נתניה בסך של 10,000 ש"ח + מע"מ + הפרשי הצמדה וריבית.  צו מניעהצוויםבניה