מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא רוכלות ללא רישיון: האם דינו של כתב אישום, שהוגש בגין הפרת צו שיפוטי שאסר עיסוק בחצרים ללא רישיון עסק כדין, להתבטל בהיותו עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, משום סירובה של העירייה ליתן רישיון עסק בטרם נכנס הצו לתוקף, בשל אי עמידת מבקש הרישיון בתנאי שקבעה העירייה? זו הסוגייה שלפנינו. א. רקע עובדתי: למבקש היה בעבר רישיון עסק של רוכלות בתחום המזון כדין. משפג תוקף הרישיון, המשיך המבקש לעסוק בעסקו ללא רישיון, והורשע בגין כך תוך הטלת צו שיפוטי לאיסור עיסוקו בעסקו ללא שיושג רישיון החל מהשנה שלאחר מכן. עובר למועד כניסת האיסור על פי הצו לתוקף ביקש המבקש מהעירייה לחדש את רישיון עסקו ושילם אגרת בקשה לרישיון רוכלות כנדרש. העירייה דרשה מהמבקש כתנאי הכרחי לקבלת בקשתו לחתום על הצהרה והתחייבות בה נדרש להסכים כי מיקום עסקו יהיה זמני בלבד נוכח תוכניות בינוי של העירייה באזור. העירייה הסכימה ליתן לו מקום חלופי אם יפונה. נוכח חששו מפגיעה ברווחי עסקו אם יפונה, סירב המבקש לחתום על ההצהרה וההתחייבות, והעירייה מצידה לא נתנה לו רישיון עסק. האיסור על פי הצו נכנס לתוקף, והמבקש המשיך לעסוק ברוכלות במקום ללא רישיון עסק כדין. כנגד המבקש הוגש כתב אישום (נוסף) בגין הפרת הצו השיפוטי ובגין עיסוק בעסק ללא רישיון. אין מחלוקת בין הצדדים כי עובדות כתב האישום הנוסף נכונות. ב. הבקשה: המבקש העלה טענה מקדמית - בקשה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק. המבקש טוען שדרישתה של העירייה כי יחתום על ההצהרה וההתחייבות כתנאי הכרחי לקבלת בקשתו לרישוי עסקו אינה עניינית, אינה סבירה ואינה תקינה, הואיל והשיקול העיקרי או הבלעדי שמותר לעירייה לשקול בבואה לדון בקבלת בקשתו לרישיון עסק בתחום המזון הוא שיקול בריאות הציבור. המבקש למד מדרישת העירייה ממנו במרץ 2009 לחתום על הצהרה והתחייבות לפנות כל בנייה בלתי חוקית שבנה בעסק וזאת כתנאי הכרחי לקבלת רישיון עסק, כי העירייה מדברת "בשני קולות" באופן בלתי תקין. המבקש טען כי דרישת העירייה ממרץ 2009 מלמדת על כי גם בשלהי 2006, ערב כניסת האיסור לתוקף, לא היתה נותנת לו העירייה רישיון עסק אלמלא היה חותם בנוסף לכל תנאי אחר גם על התחייבות דומה לזו שממרץ 2009. עוד ציין כי בזכות וברשות העביר מבנה טרומי למקום עסקו. המבקש טען כי העירייה היא שגרמה לו לעבור את עבירת הפרת הצו השיפוטי, מאחר שסירבה ליתן לו רישיון עסק עובר למועד כניסת האיסור על פי הצו השיפוטי לתוקף, והתנתה את מתן הרישיון בתנאי לא סביר שהיה מכביד על פרנסתו. המבקש טוען כי נאלץ להמשיך לעסוק בעסקו גם ללא רישיון משום שהוא ומשפחתו מתפרנסים מעסק זה, ומאחר שאין לו מקצועי חלופי, הוא בעל דרגת נכות של 60%, בן 56 ואב לחמישה. לפיכך מבקש המבקש לבטל את כתב האישום נגדו בשל היותו עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. ג. תגובת המשיבה: המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות על הסף מן הטעם שהמבקש מנהל בפועל עסק בלא רישיון עסק, בניגוד לדין ולהוראות משרד הבריאות ומשטרת ישראל, וללא היתר בניה כדין, וכי על פי ההלכה הפסוקה ובהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדין מסרבת העיירה ליתן למבקש רישיון עסק בנסיבות אלו. טענתה היא כי המבקש עשה דין לעצמו בהפעילו העסק ללא רישיון, חלף לעתור כנגד החלטת העירייה לבית המשפט לעניינים מנהליים. המשיבה טענה כי המבקש מושתק לטעון כנגד סבירות ותקינות ההחלטה המנהלית של העירייה משלא הגיש כנגדה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וכי בנסיבות העניין, ההחלטה המנהלית לא לתת רישיון עסק למבקש היתה סבירה ותקינה. המשיבה טענה כי ביטול כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק שמור למקרים חריגים ביותר, בהם במבחן תלת-שלבי נפגעו זכויות הנאשם כתוצאה מפגמים שנפלו בהתנהגות הרשות, חלה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות כתוצאה מהתנהלות ההליך הפלילי חרף הפגמים, וביטול כתב האישום הוא הדרך היחידה האפשרית לריפוי הפגמים, באין אמצעי מתון יותר (פרשת בורוביץ - ע"פ 4855/02; 4905/02; 4917/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פ"ד נט(6), 776). המשיבה טענה שבענייננו לא נתקיימו הנסיבות המקימות טענת הגנה מן הצדק כמפורט בהלכה הפסוקה. הנאשם לא הצביע על פגמים בהתנהלות העירייה, והוא אף מושתק מלטעון לפגמים משחלף המועד לבירור טענות לפגם מנהלי בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. לגוף העניין, אין פגם בהצבת התנאי על ידי העירייה לחתימה על התחייבות, והתנאי עצמו נועד לתכלית תקינה התואמת את חובת העירייה - להגן על זכויות הציבור בקניין הציבורי. לא ניתנה למבקש הבטחה שלטונית שיקבל רישיון עסק, והמבקש גם לא טען בפני ערכאה מנהלית מוסמכת כי קיבל הבטחה כזו. בוודאי שלא היתה בענייננו "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", "רדיפה" או "דיכוי והתעמרות" (פרשת יפת - ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221)). אין פגיעה בתחושת הצדק וההגינות בקיום ההליך הפלילי נגד המבקש, שבחר ביודעין לעשות דין לעצמו, ודווקא ביטול ההליך נגדו יפלהו לטובה ביחס למי שטרחו והסדירו את רישיון עסקם כדין, וביחס לאחרים שהפעילו עסק ללא רישיון וכלפיהם מתנהל הליך פלילי. באיזון האינטרסים גובר האינטרס הציבורי לנהל הליך מול המבקש שעשה דין לעצמו וניהל עסק ללא רישיון כדין. משכך טענה המשיבה כי אין הצדקה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק. ד. תגובת המבקש: המבקש טען בתשובתו לתגובת המשיבה כי ענייננו הוא מקרה מובהק להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק הואיל וההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממתחם הסבירות (פרשת בורוביץ) בהיותה פוגעת פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות מאחר שהתנהלותה הפגומה של העירייה גרמה בעקיפין להחטאת המבקש. המבקש מנה מספר פגמים בהתנהלות העירייה: א. לאחר שניתן למבקש רישיון רוכלות לצמיתות (ב-1997), הוא "טורטר" על ידי פקידי העירייה ממקום למקום תוך הענקת רישיונות רוכלות לשנתיים. ב. לאחר מספר "טרטורים", העירייה התנתה את המשך הנפקת הרישיונות החד שנתיים בחתימת המבקש על התחייבות חד צדדית שבאה לעגן את זכות העירייה להמשיך להעבירו ממקום למקום ללא צורך בהנמקה או בטעמים עניינים, התחייבות קשה למבקש שהיה בה להביא לאובדן לקוחות ולפגיעה קשה בפרנסת משפחתו. התניה זו אינה עניינית, הואיל ואינה נוגעת לבריאות הציבור, שהוא העניין הרלוונטי העיקרי אם לא היחיד לגבי הענקת רישיון לרוכל מזון, והיא נובעת משיקולים שאינם ענייניים. ג. על רקע סירוב המבקש לחתום על כתב ההתחייבות וכאמצעי לכפות עליו את החתימה, סירבה העירייה להנפיק לו רישיון עסק, על אף גביית אגרת בקשת רישיון. המבקש בחר להמשיך לעסוק כרוכל ללא הרישיון שנמנע ממנו, על מנת לפרנס משפחתו מבלי לתת גושפנקא חוקית למשיבה להמשיך להעבירו ממקום למקום בחסות ההתחייבות. לימים התברר כי לא היה די בהתחייבות הראשונה לקבלת הרישיון והיה נדרש לחתום גם על התחייבות אחרת נוספת. ד. משסרב לחתום על ההתחייבות, הגישה העירייה נגדו כתב אישום בגין עיסוק ברוכלות ללא רישיון. ה. לאחר שהורשע המבקש (ביוני 2006) לפי הודייתו ונשא עונש, ניסה המבקש לבוא עם העירייה בדברים לתיקון כתב ההתחייבות, מה שהניב תיקון קל בלבד בכתב ההתחייבות (בנובמבר 2006), עליו לא חתם באותו מועד. ו. העירייה המשיכה לסרב לתת למבקש רישיון עסק כדין, ובה בעת הגישה נגד המבקש כתב אישום חדש בגין הפרת צו שיפוטי (באפריל 2008). בכך החטיאה העירייה את המבקש בפלילים. ו. תחת מורא כתב האישום השני החליט המבקש לחתום על כתב ההתחייבות המתוקן (מנובמבר 2006), אך בתגובה קיבל המבקש מהעירייה דרישה לחתום על התחייבות חדשה (במרץ 2009), וכך הסתבר למבקש כי גם לו היה חותם בנובמבר 2006 על ההתחייבות המתוקנת לא היה זוכה לרישיון עסק ללא שהיה חותם גם על ההתחייבות הנוספת. המבקש הדגיש כי בתגובת המשיבה לא התמודדה המשיבה ישירות ולא הכהתה את הפגמים בהתנהלות הרשות אותם מנה. עוד טען המבקש כי הימנעות המבקש מלעתור כנגד החלטת העירייה שלא ליתן לו רישיון עסק לבית המשפט לעניינים מנהליים נעוצה בסיבות כספיות הקשורות לעלות הגשת העתירה, ואין לזקוף זאת לחובתו. ה. המסגרת הנורמטיבית להגנה מן הצדק: תיקון 51 מתשס"ז-2007 הוסיף לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן - "החסד"פ") את סעיף 149(10), ובו נקבעה טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, אותה רשאי נאשם לטעון לאחר תחילת המשפט. 149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - ... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. אם נתקבלה הטענה המקדמית, בית המשפט רשאי, בין היתר, לבטל את האישום, כאמור בסעיף 150 לחסד"פ. בפסיקה שפיתחה את דוקטרינת ההגנה מן הצדק בטרם תיקון 51 לחוק חלה מגמה מרחיבה. בתחילה זכתה הדוקטרינה להכרה עקרונית בפרשת יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221), בה הוכרה סמכותו הטבועה של בית-המשפט לעכב או לבטל הליך פלילי, בהתקיים אחת מאלו: "משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן", או, "משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות" (שם, 370). בה הוצב מבחן להשתק פלילי: "מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי-אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה (שם, 370).". בהמשך פותחה והורחבה הדוקטרינה בפרשת בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ פד נט(6) 776, (2005)) בה נקבע כי: "החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים. בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום" (שם, 808-807). והודגש כי: "לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה או רשות מעורבת אחרת יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו" (שם, 807). בפס"ד עמק (אשד') 2386/05 מדינת ישראל נ' א.מ השבחת נכסים בע"מ ואח', ע' 4 (2009) צוין כי: "בנוגע להגנה מן הצדק, חלה התפתחות משמעותית בפסיקה, אשר שיאה בסעיף 149 (10) הנ"ל, אשר הרחיבו את השימוש בהגנה, וכיום אין צורך להוכיח התנהגות שערורייתית של הרשות, או פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, אלא די בכך שההליך המשפטי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (להבנת השינוי שחולל הסעיף במצב הקיים, ראה מאמרם של זאב סגל ואבי זמיר "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי - סדר חדש של הגינות משפטית", ספר דיויד וינר על המשפט הפלילי)." ו. דיון - מן הכלל אל הפרט שני שלבים עיקריים לפנינו: בשלב הראשון, יש לבחון אם נפלו פגם בהתנהלות הרשות, בכך שהגישה כתב אישום כנגד המבקש בגין הפרת צו שיפוטי שאסר עיסוק בחצרים ללא רישיון עסק כדין, בעודה מסרבת ליתן לו רישיון עסק בטרם נכנס הצו לתוקף, בשל אי עמידת המבקש בתנאי שקבעה הרשות למתן הרישיון. בשלב זו יש לבחון את כלל הפגמים הנטענים בהתנהלות הרשות אותם מנה המבקש. אם נקבע כי נפל פגם - במהלך השני יש לבחון אם בעקבות הפגם בהתנהלות הרשות, דין כתב האישום להתבטל בהיותו עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. ו.1. בחינת הפגמים הנטענים בהתנהלות הרשות: בבחינה אם נפל פגם בהתנהלות הרשות בהציבה את התנאי למתן רישיון העסק, יש לבחון את מהותו של התנאי שהציבה למול נוסחו ותכליתו של החוק שמכוחו פעלה הרשות בהציבה את התנאי: חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968. חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, מגדיר בסעיף 1(א) בו את המטרות של קביעת והגדרת עסקים טעוני רישוי, כדלקמן: 1. (א) שר הפנים, רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן: (1) איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים; (2) מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות; (3) בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו; (4) מניעת סכנות של מחלות בעלי חיים ומניעת זיהום מקורות מים בחמרי הדברה, בדשנים או בתרופות; (5) בריאות הציבור, לרבות תנאי תברואה נאותים; (6) קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה ולשירותי כבאות. בפס"ד בתיק עמק (בי"ש) 20187/06 מדינת ישראל נ' צוק יפתח (2007) נקבע כי: "תכליתו של חוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 (להלן "החוק") נקבעה בהוראת סעיף 1 (א) לחוק והיא פיקוח על עסקים לצורך הגנה על אינטרסים ציבוריים מובהקים כגון איכות סביבה, מניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנות לשלום הציבור, בטיחות של הנמצאים במקום העסק או סביבתו, בריאות הציבור, תנאי תברואה נאותים וקיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה ולשירותי כבאות. על מנת להגן על ערכים אלה מוטלות הגבלות על הזכות של הפרט לחופש עיסוק." התנאי שהציבה העירייה למבקש לשם קבלת רישיון עסק היה חתימתו על הצהרה והתחייבות בלתי חוזרת, לפיה, בין היתר, ידוע לו כי המקרקעין הנ"ל נמצאים בשטח הדרוש לעירייה והמיועד לפי תכניותיה לבניה עתידית ושידוע לו כי בכוונת העירייה לפתח המקרקעין הנ"ל בדרך של פינוי, ואז לא יהיה זכאי לתמורה או לפיצוי בגין פינוי העסק והמקרקעין, אך יהיה זכאי על ידי העירייה- על פי תיקון שהוסף למסמך ההתחייבות ביום 22.11.06, למקום חלופי באישור ראש העיר, במידה שיפונה ממקומו הנוכחי. (נספח ו' לבקשת המבקש) תכלית תנאי זה כלולה בתכליתו של סעיף 1(6) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, שכן התנאי נועד ל"קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה", ובכללם פיתוח המקרקעין על פי תוכניות הבנייה. תכלית התנאי באה למנוע מצב שבו עיסוקו של המבקש כרוכל בחצרים המיועדים לפינוי ולפיתוח לפי תכניות בינוי כדין, ימנע בעתיד את מימושן של אותן תוכניות. על אף שייתכן שוני ברווחים הצפויים מעסק הרוכלות בין מקום אחד למשנהו, אם יפונה המבקש מן החצרים למקום חלופי על פי ההתחייבות המתוקנת, אין בכך כדי להפוך את התנאי שהציבה הרשות למתן הרישיון לבלתי סביר או לבלתי תקין, מה גם שמטיבה של הפיכת החצרים שבו עוסק לאזור בבנייה, על הרעש והטרדה הכרוכים בדבר, תשתנה קרוב לודאי תנועת הלקוחות הפוטנציאליים באותו איזור, וישתנו רווחיו, אף אם יוותר באותם החצרים. אין מחלוקת כי בפועל הציבה העירייה כתנאי למתן הרישיון ב-22.11.06 אך את ההתחייבות המתוקנת. אך אף לו היתה דורשת העירייה מהמבקש כתנאי למתן הרישיון לצד ההתחייבות המתוקנת גם התחייבות חדשה נוספת, שהיתה דומה במהותה למסמך ההצהרה וההתחייבות הבלתי חוזרת מיום 23.3.09 (נספח ז' לבקשת המבקש), היתה גם ההתחייבות החדשה לפי לשונה ותכליתה חוסה בכנפי תכליתו של סעיף 1(6) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968. בהתחייבות החדשה (נספח ז' לבקשה) נדרש המבקש לחתום כתנאי למתן רישיון עסק כי הוא מתחייב לפרק את כל תוספות הבנייה הבלתי חוקיות אשר בנה במהלך השנים מעבר למה שאושר לו בעבר עד תאריך נקוב, וכן מתחייב שלא יבנה/יוסיף תוספות בניה ללא היתר כחוק בעתיד. תכלית תנאי זה תואמת אף היא את תכלית "קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה" האמורה בסעיף 1(6) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, בהבטיחה כי לא יתנהל העסק לו מבוקש הרישיון ללא היתר בנייה ותוך חריגה מהיתר בנייה כדין. עם זאת, אציין כי אין הכרח שתנאי חדש זה למתן רישיון היה מוצב בנוסף לפני המבקש עוד ב-22.11.06, הואיל ואין ודאות שחריגות ותוספות הבניה שלא כדין שנטען שקיימות בחצרים במרץ 2009, נמצאו כולן או מקצתן בחצרים גם בנובמבר 2006. למבקש אין זכות קנויה לקבלת רישיון עסק בחצרים, אף אם שילם אגרת בקשה לרישיון עסק ולא ביקשה חזרה, במידת האפשר, משלא קיבל את הרישיון. דיני רישוי העסקים מחייבים את הרשות לשקול תכליות שונות בבואה להעניק רישיון עסק, וגם אם עסקינן בעסק שבתחום המזון, אין שיקולי הרשות בבואה לדון במתן הרישיון מצומצמים אך ורק לשיקולי בריאות הציבור. שיקולי קיום חוקי התכנון והבניה מותרים וראויים להישקל על ידי עירייה בבואה להעניק רישיון עסק, ואין בשקילתם, ואף בהתניית תנאי מכוחם, התואם את תכלית חוק רישוי עסקים, כדי להוות פגם פסול הפוגע בזכות מוקנית של המבקש. המבקש לא עתר לבית המשפט המוסמך לעניינים מנהליים כנגד עצם החלטת העירייה שלא ליתן לו רישיון עסק עובר לכניסת איסור העיסוק בחצרים לפי הצו השיפוט לתוקף (ב-31.12.06), או לאחריו. הטיעון שהשמיע המבקש בדבר מחסור כספי לאי הגשת עתירה הוא טיעון בעלמא שלא גובה בראיות ואין בו כדי לשנות את העובדה כי המבקש החליט לעשות דין לעצמו ולהמשיך לעסוק בעסק, חרף החלטת העירייה שלא ליתן לו רישיון עסק, ותוך הפרה לכאורה של הצו השיפוטי שאסר עליו לעסוק בעסק בחצרים ללא רישיון החל מהמועד האמור. בהחלטת רשות להעניק רישיון עסק בחצרים מסוימים ולתקופה מוגבלת אין פגם לכשעצמה, ואין למבקש זכות מוקנית שיינתן לו רישיון עסק בחצרים באופן אוטומטי בכל עת שהוא מגיש בקשה ומשלם את אגרת הבקשה. אדרבא, זכותו של הציבור היא שיישקלו שיקולים עניינים וראויים השומרים על תכליות חוק רישוי עסקים על ידי הרשות המוסמכת בבואה להחליט אם ליתן לאזרח את רישיון העסק המבוקש על ידו ובאילו תנאים. מכל האמור מסקנתי היא שלא נפל פגם בהתנהלות הרשות, ולא נפגעו בגין התנהלותה זכויות מוקנות של המבקש. סירובה של העירייה ליתן רישיון עסק למבקש משסירב המבקש למלא אחר תנאים חוקיים שקבעה למתן הרישיון בדין יסודה. עיסוקו של המבקש בעסק ללא רישיון תוך הפרת צו שיפוטי שאוסר עליו לעסוק בו ללא רישיון כדין - עובדות עליהן לא חלקו הצדדים - חייב את הרשות להגיש כתב אישום בגין ההפרה כנגד המבקש. דווקא הימנעות הרשות מהגשת כתב אישום בגין הפרת הצו השיפוטי היה בה באפליה פסולה לטובה של המבקש למול אזרחים אחרים שלא עשו דין לעצמם וכיבדו את החלטת הרשות שלא ליתן להם רישיון עסק, ולמול אזרחים אחרים שכן עשו דין לעצמם ועסקו ללא רישיון אשר נגדם מתנהל הליך פלילי. גם אינטרס הציבור לאכוף את חוקי רישוי העסקים ולהבטיח את תכליתם, ובהם, הגנת בריאות הציבור, שלומו ובטיחותו, איכות סביבתו, תכנון בינוי ופיתוח חוקיים ורצויים של סביבת מגוריו, חרף הפיתוי הכספי להפרתם, לצד האינטרס הציבורי להרתיע מהפרת צווים שיפוטיים, מצביעים כי אין פגם בהחלטת העירייה להעמיד את המבקש לדין מלא עמד בתנאים חוקיים, לא קיבל רישיון כדין, נאסר עליו בצו שיפוטי להמשיך לעסוק בעסק, ובכל זאת - עסוק עסק. ו.2. בחינה האם בעקבות הפגם בהתנהלות הרשות, דין כתב האישום להתבטל בהיותו עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. מעצם הכרעתי כי לא נפל פגם בהתנהלות הרשות, ולא נפגעו בגין התנהלותה זכויות מוקנות של המבקש, נובעת גם הכרעתי כי ניהול ההליך הפלילי נגד המבקש אינו סותר מהותית עקרונות של צדק והגינות משפטית, ואין לפיכך להביא לביטולו של כתב האישום כנגדו בנסיבות סעיף 149(10) לחסד"פ. בנוסף לאמור לעיל, אדון להלן בשתי פרשיות שציין המבקש בהן נתקבלה טענה של הגנה מן הצדק, ואאבחנם מענייננו. ו.1.2. הבחנת ענייננו מפרשת השבחת נכסים ב"כ המבקש הפנה לתיק עמק (אשד') 2386/05 מדינת ישראל נ' א.מ השבחת נכסים בע"מ ואח' (17.2.2009). שם הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום נגד נאשמים, חברה ומנהלה, בגין אי ביצוע צו שיפוטי להתאים עבודות בנייה להיתר באמצעות הסרת עבודות הבניה או השגת היתר, משהוכח שהצו שהוטל על הנאשמים לא היה בר ביצוע מבחינתם, שכן הבניין כבר הוצא מחזקתה של החברה, בעלי הדירות כבר התגוררו בדירות מספר שנים, והחברה לא היתה רשאית להסיג גבול לדירות על מנת לבצע את הצו. שם נקבע כי מלכתחילה ניתן הצו השיפוטי במסגרת הסדר טיעון בנסיבות בהן "ברור היה לשני הצדדים כי ההיתר עומד להתקבל", אך בסופו של יום לא ניתן אותו היתר. משנקבע כי "הוטל צו על נאשם אשר לא יכול לקיימו" וב"אין סעד אחר אפשרי בנסיבות העניין" הורה בית המשפט כי "הגשת כתב האישום או המשך ניהול ההליך הפלילי נגדם, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" וביטל את כתב האישום. לדידי לא דומות נסיבות המקרה דנן לנסיבות פרשת השבחת נכסים הנ"ל, הואיל ובענייננו הצו השיפוטי "צו סגירה ואיסור עיסוק בחצרים מיום 31.12.06 אלא אם כן יהא בידי המבקש רישיון עסק כדין" היה בר ביצוע מבחינת המבקש והוא יכול היה לקיימו, באמצעות סגירת העסק או באמצעות עמידה בתנאי הרישוי וקבלת הרישיון על פי דין. דרישת הרשות להתנות את מתן הרישיון בקבלת התחייבות הנאשם לאפשר פיתוח האזור המיועד לפיתוח בהתאם לתוכניות בנייה קיימות או עתידיות, ובפרט תוך התחייבותה כי במידה שיפונה יזכה במקום חלופי, אף אם לא זהה לו, תואמת לדידי את אחת מתכליות חוק רישוי עסקים, שהיא קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה, לרבות הדינים המאפשרים פיתוח הקרקע. דרישה זו סבירה בעיניי ואינה שוללת את יכולתו של הנאשם לקיים את הצו באמצעות היעתרות לתנאי הרישיון וקבלת הרישיון לפי דין, או סגירת העסק והפסקת עיסוקו בחצרים כל עוד אין בידו רישיון. כאמור, לדידי אף דרישתה המאוחרת יותר של הרשות, המתייחסת לתקופה שלאחר הגשת כתב האישום, ולפיה נדרש המבקש להסיר בנייה בלתי חוקית שבנה בחצרי העסק ולהתחייב שלא לבנות בחצרים אלא ללא היתר כדין, תואמת את אחת התכליות של חוק רישוי עסקים - קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה. גם דרישה זו סבירה בעיניי, ואף היא אינה מונעת עקרונית מהנאשם לציית לצו השיפוטי, בין באמצעות עמידה בדרישות הרישיון וקבלת הרישיון, ובין באמצעות הפסקת עיסוק בחצרים כל עוד אין בידו רישיון. ו.2.2 הבחנת ענייננו מפרשת אמויאל ב"כ המבקש הפנה לתיק תת (אש') 1911/07 מדינת ישראל נ' אמויאל יריב (27.4.2009). שם זוכה נאשם ולו מחמת הספק, תוך קביעה כי לנאשם עומדת טענת הגנה מן הצדק נוכח פעולת הרשות האוכפת ב"מספר קולות". שם הוגש כתב אישום כנגד אדם שנהג ללא חגורת בטיחות ברכבו בשדרות בעת התקפת טילים, על שהתיר לבנו בן ה-9 לשבת ללא חגורת בטיחות במושב האחורי של הרכב בניגוד לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. נקבע כי הרשות האוכפת פעלה "בשלושה קולות": שני קולות כש"השוטרת עורכת הדוח פעלה במעין זיגזג כאשר לא ערכה דוח לנהג, אך ערכה דוח לנוסע", וקול שלישי כש"המאשימה ביקשה לסגור את התיק כנגד הנאשם ולמען לא ייווצר תקדים ביקשה להמיר את הדוח באזהרה". צוטטו בהסכמה דברי כבוד השופט גולדברג בבג"צ 6781/96 חבר הכנסת אהוד אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד נ(4) 793 (5.11.96) לפיהם: "לא יכול להיות ספק, כי עקרונות מינהל תקין אינם סובלים מצב בו מדברת הרשות בשתי לשונות. רשות מינהלית אינה זיקית המשנה עורה לפי נוחיותה. חובת ההגינות המוגברת המוטלת על הרשות אינה מתיישבת עם סתירה בלתי מוסברת". לדידי שונות נסיבות פרשת אמויאל הנ"ל מנסיבות ענייננו. הואיל ובענייננו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום השני, טרם היכנס הצו השיפוטי בנוגע לאיסור העיסוק לתוקפו - 31.12.06, דיברה הרשות המנהלית ב"קול אחד" בלבד. בקולה האחד דרשה הרשות מן הנאשם כי כתנאי הכרחי לקבלת רישיון העסק יצהיר ויתחייב כי ידוע לו שכל רישיון שיקבל לרוכלות בחצרים יהא זמני הואיל והחצרים נמצאים באזור המיועד לפי התוכניות לבניה עתידית, וכי אם יפונה מהחצרים תדאג לו העירייה למקום חלופי, וזאת כאמור במסמך הנושא תאריך 22.11.06 (נספח ה' לבקשה). ה"קול השני" של הרשות, לגביו טוען המבקש בבקשתו, הוא בדרישתה מ-2009 לקבלת הצהרה והתחייבות מטעם המבקש להסיר בניה לא חוקית שבנה בחצרים ולא להוסיפה בעתיד, כתנאי הכרחי למתן רישיון עסק, וזאת כעולה ממסמך מתאריך 23.3.2009 (נספח ז' לבקשה). נקל לראות כי רשות תיחשב כמדברת "במספר קולות" אם הקולות הללו מושמעים בעת אחת על רקע אותן הנסיבות והם שונים באופן מהותי זה מזה. ברם אין לדידי מקום לראות רשות כמי שמדברת "במספר קולות" אם הקולות מושמעים על ידה בתקופות שונות, על רקע נסיבות שונות, ואין הם סותרים אחד את השני, אלא מתיישבים אלו עם אלו. המסמך השני מטעם הרשות (מ-23.3.09) מועדו כשנתיים וארבעה חודשים לאחר מועד המסמך הראשון מטעמה (מ-22.11.06). אף הנסיבות שונות - המסמך השני בא לאחר תקופה של למעלה משנתיים שבה סירב הנאשם לחתום על המסמך הראשון, כאשר כלל לא בטוח אם לאחר פרק זמן כה ארוך ייחשב המסמך הראשון כהצהרה שעדיין בתוקף. ברור שהנסיבות השתנו - הן מבחינת הזמן, והן כעולה מתוכן המסמך השני, באשר לבניה הלא חוקית שבנה לכאורה הנאשם בחצרים עם חלוף הזמן. וכן מן הטעם שדרישה זו היא מתקופה שלאחר הגשת כתב האישום, ואינה רלוונטית לתקופת הנטענת שבה הופר הצו השיפוטי לפי הנטען בכתב האישום (22.1.07 ו-2.1.08). בנוסף, אין הדרישות מוציאות או מנוגדות אלה לאלה. שתיהן באות לממש את אחת התכליות המוכרות בדין לחוק רישוי העסקים - קיום דיני התכנון והבניה, הראשונה לעניין אפשור פיתוח האזור שבו החצרים בהתאם לתוכניות בנייה, והשנייה להתאים את הבנייה בחצרים להיתרי הבנייה, תוך הסרת בנייה לא חוקית קיימת ומניעת בנייה לא חוקית עתידית בם. ז. סוף דבר אני קובעת כי בסירובה של העירייה ליתן למבקש רישיון עסק בטרם נכנס הצו לתוקף, בשל אי עמידת המבקש בתנאי חוקי וסביר שקבעה העירייה לשם מתן הרישיון, ביחד עם החלטת המאשימה להגיש כתב אישום ולנהל הליך פלילי כנגד המבקש בגין המשך עיסוקו ללא רישיון ותוך הפרת הצו, אין כדי סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לפיכך אני דוחה את טענתו המקדמית של המבקש וקובעת כי בנסיבות ענייננו אין דינו של כתב האישום שהוגש כנגד המבקש בגין עיסוק ללא רישיון עסק והפרת צו שיפוטי לאיסור עיסוק כאמור להתבטל מכוח סעיף 149(10) לחסד"פ. בשולי הדברים התנצלותי לצדדים על העיכוב שחל במתן החלטה זו. רוכלות