דייר מוגן נדחה

דוגמא לפסק דין בנושא דייר מוגן נדחה: ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום תל אביב (ת.א 52624/06 מיום 12.8.2000, כב' השופטת עידית ברקוביץ') שקבע כי המשיבים הינם בחזקת "דיירים מוגנים נדחים" על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק") ודחה תביעה לסילוק יד שהגישו המערערים. רקע עובדתי: המערערים (להלן: "המערערים") הבעלים הרשומים של נכס בקומת קרקע ברח' שערי תשובה 9 בתל אביב המצוי בחלקה 56, גוש 7061 (להלן: "המושכר"). המשיבים, ארבעת ילדיהם של מר יוסף הוניג ז"ל (להלן: "המנוח") והניה הוניג ז"ל (להלן: "המנוחה") מחזיקים במושכר. המנוח ושותפו, משה פישל (להלן: "פישל") היו בעלי שותפות לא רשומה בשם "מסגריית מ.א.י." (להלן: "השותפות") שהוקמה בשנות החמישים של המאה הקודמת. ביום 27.6.1961 נחתם הסכם שכירות מוגנת בין יעקב בוחבוט ובת שבע אבוטבול (להלן: "המשכירים המקוריים") לבין השותפות באמצעות המנוח ופישל. בהמשך, נחתם הסכם שכירות חדש (מיום 8.1.1967) המפרט את תנאי השכירות. את המושכר ניהלו המנוח ופישל באמצעות השותפות ומאוחר יותר על ידי שתי חברות שבבעלותם - "מסגריית מ.א.י. חברה בע"מ" (להלן: "חברת מ.א.י") ו"מאיבו כלי בית ומתנות בע"מ" (להלן: "חברת מאיבו"). פישל פרש מהשותפות ומהחברות בשנת 1982 אך המנוח המשיך להחזיק במושכר עד שנלקח לבית עולמו ביום 2.10.1996. בתווך, בשנת 1989 הוגשה על ידי אימם המנוחה של המערערים, אסתר בוחבוט ז"ל, תביעה לסילוק יד, בטענה כי הזכויות במושכר הועברו שלא כדין מהשותפות לחברת מ.א.י. ובהמשך לחברת מאיבו. בפסק דין מיום 10.11.94 נדחתה התביעה מהטעם שלא הייתה העברת זכויות, אלא מתן זכות שימוש בלבד בהסכמת הבעלים. בטרם הוכרע גורל הערעור, גיבשו הצדדים הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") שנקבע בו כי הדייר המוגן במושכר הוא המנוח, שרשאי לנהל את עסקיו באמצעות חברת מאיבו בלבד. ההסכם הנ"ל קיבל תוקף של פסק דין. לאחר פטירת המנוח נכנסה בנעליו אשתו, הניה הוניג ז"ל, שהחזיקה במושכר עד ליום מותה ב-20.11.2005. בתכתובות שונות התייחסו אליה בעלי המושכר כדיירת מוגנת ובכתב בי-דין משנת 2000 אף כתבו כי "לאחר פטירת בעלה המנוח, המשיכה המשיבה להחזיק במושכר כדיירת על-פי חוק". המשיבים נכנסו למושכר לאחר פטירת המנוחה. המערערים טענו כי אין למשיבים זכות לדיירות מוגנת ועל כן הוגשה התביעה לסילוק יד. פסק דינה של הערכאה הדיונית: על פי הסכם השכירות מיום 17.6.1961 המנוח הוא שקיבל זכות דיירות מוגנת ולא השותפות. עיגון לכך נמצא בכותרת ההסכם המציינת שההשכרה היא "לשותפות...ע"י שני שותפיה יוסף הוניג ופישל משה" ובסעיף 14 הקובע כי "אם אחד השותפים יצא את השותפות והעסק יישאר רק בידי השותף השני- בעלי הבניין לא ידרשו שום תשלום ו/או חלק מדמי המפתח" . זאת ועוד, בהסכם הפשרה ניתנה למנוח האפשרות להמשיך ולנהל את עסקיו במושכר ומעמדו כדייר מוגן מקורי קיבל הצהרה מפורשת מאת הבעלים. הוכח כי המנוחה הוכרה על ידי הבעלים דאז, גב' בוחבוט ז"ל, כ"דיירת נגזרת", הממשיכה להחזיק בזכויות המוגנות. הערכאה הדיונית הסתמכה הן על העובדה שלא הוגשה תביעת פינוי כנגדה והן על מסמכים שונים המעידים על הכרה במעמדה. בין היתר צוין מכתב מיום 18.3.1998 ששלחו הבעלים למנוחה בו נתבקשה להודיע מי חליפו של המנוח וכתב בי-דין משנת 2000 , בו כאמור ציינו הבעלים בפירוש כי המנוחה הינה דיירת מוגנת. ההתנהלות בתקופה שקדמה להגשת התובענה משתיקה את המערערים מלטעון כנגד מעמדם של המנוח והמנוחה. לגבי מעמד המשיבים נפסק, כי בהתאם להוראות סעיפים 23(ב) ו-27(2) לחוק, ילדי ה"דייר המקורי", להבדיל מיורשים או הורים, אינם מחויבים להראות כי העסק דרוש לקיומם כדי לקבל מעמד של "דייר נדחה". על המשיבים היה לעמוד בתנאי סעיף 26 בלבד, דהיינו להוכיח שהם מוסיפים לנהל את העסק במושכר, ולשם כך הורם על ידם נטל ההוכחה. אשר על כן, נקבע שהמשיבים הם "דיירים נדחים" ותביעת הפינוי נדחתה. דיון: לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, מצאנו לקבל את הערעור מהטעמים המפורטים להלן. המחלוקות בין הצדדים נסובות על הסוגיות הבאות: האם המנוח היה "דייר מוגן מקורי" במושכר? האם המשיבים כילדי המנוח והמנוחה נדרשו לעמוד בתנאי סעיף 27(ב) לחוק - כלומר להוכיח כי העסק דרוש לקיומם כתנאי לקבלת מעמד של "דייר נדחה"? כדי לענות על השאלה השניה נדרשת קביעה עקרונית באשר לדרישות שהחוק מציב בפני ילדם של ה"דייר המקורי" וה"דייר הנגזר" כתנאי לקבלת מעמד של "דייר נדחה" בנכס המשמש לבית עסק. במידה וייקבע שהמשיבים לא מילאו את התנאים האמורים, הרי שגם בהנחה כי המנוח היה "דייר מוגן מקורי", דין הערעור להתקבל. משכך, נפנה ראשית להכרעה בסוגיה זו. "דיירות נדחית" - התנאים להשגתה בטרם כניסה לעובי הקורה, נבהיר מספר מונחים: "דייר מקורי" - השוכר המקורי של הנכס על פי חוזה השכירות. "דייר נגזר" - חליפו של "הדייר המקורי". "דייר נדחה" - חליפו של "הדייר הנגזר". הוראות החוק הרלוונטיות הן סעיפים 23, 26 ו-27(ב) לחוק הגנת הדייר: סעיף 23 - (א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו. ס' 26 - לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו. ס ' 27 (2) - היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; (2) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 23 או 25 והתנאים המפורטים בסעיף 26 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שיורשים והורים כאמור שם לא יהיו לדיירים אלא אם הוסיפו לעבוד באותו עסק, והעסק דרוש לקיומם; הצדדים כאמור חלוקים בשאלה האם ילדו של ה"דייר המקורי", שירש את הנכס מהורה שהיה "דייר נגזר", נדרש להראות כי "העסק דרוש לקיומו" (סעיף 27(2)), או לחילופין ניתן להסתפק בכך שהוא "מוסיף לנהל את העסק" (סעיף 26)? המשיבים מצביעים על כך שסעיף 23(ב) מפריד בין "יורשים", שנדרשים לעבוד בעסקו של הדייר המקורי שישה חודשים סמוך לפטירתו, לבין "ילדים" הפטורים מכך. הם טוענים כי הפרדה דומה קיימת בסעיף 27(2) - המבדיל בין ילדים שנדרשים למלא את הרישא שבו - קרי את התנאים המנויים בסעיפים 23 + 26 בלבד - לבין "יורשים והורים כאמור שם" שעליהם לקיים גם את הסיפא. לחיזוק עמדתם מפנים המשיבים לשורת פסיקות, בהם של בית המשפט העליון (ראו: רע"א 2/70 פוליטי נ' עזבון צמח, פד"י כ"ד(2), 511 (1970) (להלן: "פרשת פוליטי"); ע"א 326/72 נכסי בן יהודה נ' גטליכרמן, פ"ד כ"ז(1), 589 (1973)) (להלן: "פרשת נכסי בן יהודה"). מושכלת יסוד, כי כשאנו באים לפרש נורמה חקיקתית, יש לבחון תחילה את לשונה של הוראת החוק, המשרטטת את המסגרת והגדרים שבתחומם יש להתחקות אחר משמעות ההוראה. עם זאת המשמעות המשפטית תקבע על פי התכלית המונחת ביסוד החקיקה, ובמקום שבו תתכנה מספר חלופות פרשניות, יפעיל בית המשפט שיקול דעת ויברור את האפשרות המקיימת את התכלית הראויה ביותר (ראו: ע"מ 963/11 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז נ' דן אבי יצחק, (18.8.2011); רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר, סא(1) 301 (2006); ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' אלברט אברהם פוליטי, (28.5.2008); עע"מ 1621/08 מדינת ישראל נ' זיאד חטיב, (30.1.2011) . פסיקותיו של בית המשפט העליון אליהן הפנו המשיבים, ניתנו טרם חקיקת חוק הנוכחי ב-1972 וממילא לא עסקו ישירות בשאלה שלפנינו. בפרשת פוליטי נדרש בית המשפט לפרשנות סעיף 19(ב) לחוק הגנת הדייר תשט"ו - 1995 (להלן: "החוק דאז") (סעיף 23(ב) כיום), מאחר והצדדים היו חלוקים אם ילדי ה"דייר המקורי" נדרשים לעבוד בעסקו של המוריש בששת החודשים האחרונים לחייו. בפרשת בן יהודה עמד על המדוכה אופן פירושו של סעיף 22 לחוק דאז (סעיף 26 כיום), כאשר הפלוגתא שם נסבה על פרק זמן הסביר מפטירתו של הדייר "הנגזר" שממנו על חליפו להוסיף ולנהל את העסק כדי לקבל מעמד של "דייר נדחה". גם לאחר חקיקת החוק ב-1972 לא ניתנה התייחסות לגופה על ידי בית המשפט העליון. פסק הדין המרכזי שעסק בכך היה של בית המשפט המחוזי בע"א 4/79 (ת"א) מפלגת העבודה הישראלית נ' צביה פרי, פ"מ תש"מ (2) 364 (1980) (להלן: "פסק דין מפלגת העבודה"). אמנם נקבע בו, בדומה לעמדת המשיבים, כי ילדי הדייר המקורי אינם צריכים לקיים את הסיפא של סעיף 27(2) כדי לקבל מעמד של "דייר נדחה", אך זאת תוך הסתמכות על טעמים לשוניים בעיקרם: הוראותיו של סעיף 27(2) וקריאת הסיפא שלו מראה, שהדרישה שהעסק יהיה דרוש לקיומו של הטוען לזכות הדיירות המוגנת מתייחסת לטוענים כאלה, שהם "יורשים והורים כאמור שם". כאמור היכן? ברור בעליל שלעניינו המדובר בדברים הנאמרים בסעיפים 23 ו-26 לחוק. והנה, באמרנו ליישם את הוראותיו של סעיף 23 לחוק על המשיב, ראה נראה שהיא איננה באה - לעניין הדרישה שהעסק יהיה דרוש לקיומו של הטוען לזכות הדיירות המוגנת...אין היא באה בגדר "הורים" ואין היא באה גם בגדר "יורשים", שהרי לפי סעיף 23(ב) לחוק יכולים "יורשים" להיכנס לתמונה רק כאשר אין ילדים לדייר שנפטר ללא בן זוג". נדמה, כי גם אז בית המשפט המחוזי היה מודע שפסיקתו טומנת בחובה קשיים ניכרים במישור הפרשנות התכליתית, כשציין (ההדגשות אינן במקור - ה.ש): "סבור אני שהפירוש שהמשיבה נותנת לסעיף האמור הוא הפירוש הנכון, וזאת אפילו אם יימצא מי שיאמר שמבחינה כלכלית והמדיניות הכללית של המחוקק, שאליה חתר להגיע במסגת המטרה של יורשת הדיירות הסטאטוטורית, אין התוצאה שלקבלתו של פירוש כזה כל כך סבירה". להשלמת התמונה יצויין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (המ 778/79 מפלגת העבודה הישראלית נ' פרי) (1980) - נדחתה על ידי כב' השופט זוסמן בהחלטה בת מספר שורות. לא מצאנו בה התייחסות לגוף המחלוקת הפרשנית וממילא אין המדובר בהלכה מחייבת. ברם, מאז פסק דין מפלגת העבודה עברו יותר משלושה עשורים. המציאות היא דינאמית ולנוכח השינויים שהתרחשו בפרק הזמן שחלף, נראה כי הגיעה השעה לעיין מחדש בקביעותיו. בבואנו לפרש את הוראות חוק הגנת הדייר, עלינו ליתן את הדעת למדיניות המשפטית הראויה, לפיה יש לפרש בצמצום את הזכויות הניתנות מכוחו. הסיבה לכך נעוצה בפגיעה החמורה שהדיירות המוגנת מסבה לזכות הקניין של בעלי הנכס המעוגנת כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נקודת ההשקפה הבסיסית באשר למוסד הדיירות המוגנת איננה כשהייתה לפני מספר עשורים. אין חולק, כי דיני הגנת הדייר לא נועדו להעשיר את כיסם של דיירים בעלי אמצעים על חשבון זכויותיהם הטבעיות של הבעלים החוקי. השינויים הכלכלים והחברתיים שאירעו בעשורים האחרונים הביאו לכך כי יש רבים הנהנים מדיירות מוגנת ללא הצדקה כלכלית. פעמים רבות ה"דייר המוגן" משלם שכירות נמוכה ביותר בזמן שבכוחו לשלם את הסכומים המקובלים ב"שוק החופשי". בעל הנכס, לעומת זאת, רואה בעיניים כלות כיצד נמנע ממנו להפיק הנאה מלאה מקניינו ולעיתים תכופות הוא איננו בבחינת עשיר מופלג שההפסד ההכנסה לא מהותי עבורו. כך שכיום, במידה רבה לא מתקיים עוד הרציונאל שעמד בבסיס דיני הדיירות המוגנת. זאת ועוד. כאשר מדובר בסבבים מאוחרים (שלישיים ורביעיים במספר) של דיירות - מחריף הקושי להעניק מעמד מוגן. משמעותה של הכרה בנסיבות אלו היא פגיעה קיצונית בקניינו של בעל הנכס. עוד קודם לכן - משך עשרות שנים לעיתים - הבעלים הסתפק בהכנסה הנמוכה משמעותית מהמקובל ב"שוק החופשי", ועתה מבקשים חליפיהם של הדיירים הקודמים כי אותו מצב יימשך גם בעתיד הנראה לעין - ייתכן שבמשך עשרות שנים נוספות. חוסר ההתאמה בין מוסד הדיירות המוגנת לתנאים החברתיים דהיום, הביא את בית המשפט העליון להתוות מדיניות המצמצמת את ההגנה הניתנת מכוח החוק, במטרה למנוע שרשרת מתמשכת של דיירים מוגנים. כפי שנאמר ברע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (14.10.2004)): "חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק' (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח' פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג כהן). לדידי, מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו: הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם." הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בבית עסק, בו האינטרס של הטוען לדיירות מוגנת מלכתחילה חלש יותר לעומת דירת מגורים (ראו: רע"א 7836/06 חאבני (הללי) נ' אטבליסמנט (19.3.2007)). לאור האמור לעיל, אנו סבורות כי פרשנות המחייבת את ילדיהם של ה"דייר המקורי" וה"דייר הנגזר", לעמוד בדרישות סעיף 27(2) מקיימת את תכליתו של החוק באופן הראוי ביותר. דומה שכיום, אין בעצם השתייכתו של ילד למעגל הקרוב של ה"דייר המקורי" כדי להצדיק הכרה בסיבוב דיירות נוסף - שלישי במספר- זאת מבלי לבחון האם ה"ילד" - שהפך כבר לגבר - בכלל זקוק לנכס לשם קיומו. אין הצדקה לפגוע בזכות הקניין באופן כה חמור כאשר אין מנגד אינטרסים חזקים אחרים להגן עליהם. נוחותו של הדייר ורצונו לשלם דמי שכירות מופחתים אינם מספיקים כשלעצמם כדי לסייג את זכותו הטבעית של הבעלים, בייחוד לאחר שזכות זו כבר הוגבלה תקופה ארוכה קודם לכן. משאלה פני הדברים, נכון לפרש את החוק באופן המחייב כל "דייר נדחה" שהוא - בין אם הוא ילדו של ה"דייר המקורי" וה"דייר הנגזר" ובין אם לאו - להראות שהעסק נחוץ לקיומו כתנאי לקבל מעמד מוגן בנכס. רק בנסיבות בהן ל"דייר הנדחה" יש אינטרס ממשי וחזק , קיימת הצדקה להסיג שוב את זכויותיו של הבעלים על ידי הכרה בסיבוב שלישי של דיירות מוגנת. מתן מעמד בנסיבות אחרות לא תתיישב עם ההגינות ותביא לפגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין. לקביעתנו קיימת אחיזה בלשון החוק. המונח "יורשים" הוא כללי, וניתן לכלול בגדרו גם יורשים שהם "ילדי הדייר המקורי". אין הכרח, כי נגזור את האמור בסעיף 27(2) מסעיף 23(ב). סעיף 23(ב) עניינו בסיבוב שני של דיירות מוגנת, בעוד סעיף 27(2) עוסק בסבבים מאוחרים יותר. אמת, גם הפרשנות שמציעים המשיבים סבירה ומתיישבת עם לשון החוק, אך במצב כזה, ראוי שנבחר את הפרשנות המקיימת את תכלית החוק וכוונת המחוקק באופן הראוי ביותר. מהמדיניות הכללית שהתווה ביהמ"ש העליון, ניתן להסיק כי הדרך הפרשנית שבחרנו לצעוד בה, מתיישבת היטב עם המגמה העולה מהחלטותיו. כך למשל, ברע"א 6729/09 עזבון המנוחה מוקלשי ז"ל נ' פאר (9.12.2009) בחן כב' השופט דנציגר האם הטוען לדיירות נדחית, שהיה בנם של "הדייר המקורי" ו"הדיירת הנגזרת", עמד בתנאי הסיפא של סעיף 27(2) וציין בסמוך לכך: "לטעמי, ככלל אין מקום לפרשנות מרחיבה של זכויות הנוגעות לחוק הגנת הדייר... עמדה זו מתיישבת עם המגמה בפסיקה לפיה יש לצמצם ולהגביל את תחולת חוק הגנת הדייר." ברע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (28.10.2009) לא נעשתה הפרדה בין "ילדים" לבין יורשים אחרים, לעניין הצורך למלא את התנאים המנויים בסעיף 27(2): "מי שנתקיים בו החריג הקבוע בסעיף 27(2) יהיה ל"דייר נדחה" - היינו, מי שזכותו להיות לדייר מוגן באה מכוח קרוב משפחה אחר בעל זכות קודמת. כדי לחסות תחת תחולת החריג, על הטוען לדיירות נדחית להיות בן זוגו של הדייר המקורי, באין בן זוג - ילדיו, ובאין ילדים - יורשים על פי דין...עוד נדרש...כי כ"הדייר הנדחה"...יוסיף לעבוד באותו עסק, וכן כי העסק דרוש לו לקיומו". בענייננו, מהמסכת העובדתית עולה כי המנוח, אביהם של המשיבים, היה "הדייר המקורי" על פי חוזה שכירות משנת 1961. במשך יותר מ-30 שנה הוא ניהל את עסקו במושכר, עד הליכתו לבית עולמו בשנת 1996. אז נכנסה בנעליו אשתו - המנוחה - שקיבלה מעמד של "דיירת נגזרת" והחזיקה בנכס עד פטירתה בשנת 2005. לאחר מכן, ביקשו המשיבים - ילדי המנוח והמנוחה - לקבל מעמד של "דיירים נדחים" בתור חליפי המנוחה. לנוכח קביעותנו לעיל, על מנת להנות מעמד זה, הם נדרשו לעמוד בתנאי הסיפא של סעיף 27(2) . הוטל עליהם להוכיח כי העסק דרוש להם לקיומם. לצורך כך נדרשו בין היתר להביא מסמכים באשר למצבם הכלכלי והנכסים המצויים ברשותם. בפועל, המשיבים נמנעו מלהביא אסמכתאות אלו ובסיכומים הסתפקו בטיעון שאינם נדרשים לעמוד בתנאי הסיפא של סעיף 27(2). בדין נקבע אפוא על ידי הערכאה הדיונית כי "הנתבעים לא טענו כי העסק דרוש לקיומם" וממילא המשיבים אינם חולקים על כך במסגרת הערעור כאן. משכך, אין לנו אלא לקבוע כי המשיבים כשלו להוכיח כי ההחזקה במושכר דרושה להם לקיומם. היות ומדובר בתנאי הכרחי על מנת לקבל מעמד מוגן, הם אינם רשאים להחזיק עוד במושכר כ"דיירים מוגנים נדחים". מעמדו של המנוח במושכר למען הזהירות, נתייחס לשאלת מעמדו של המנוח. לטענת המערערים, שגתה הערכאה הדיונית כשקבעה כי המנוח היה "הדייר המקורי" במושכר, כיוון שחוזה השכירות הראשון נחתם עם השותפות. אף בעניין זה, אין אנו רואות עין בעין עם הערכאה הדיונית. ראשית, חוזה השכירות המקורי היה עם השותפות. סעיף 14 להסכם קובע שבמידה ואחד השותפים יעזוב את השותפות - מה שיביא הלכה למעשה לסופה - השותף השני יוכל להישאר במושכר ללא תשלום נוסף. אין בהכרח להסיק מכאן דבר לעניין "השוכר המקורי" אלא לכך שההסכמה הייתה לאפשר למנוח להישאר במסגרת "הדיירות המוגנת", אבל אין להכתירו כ"דייר מקורי". בהסכם פשרה מיום 11.7.1996 שנחתם במסגרת ע"א 123/94 אמנם הסכימו בעלי המושכר כי "השוכר במושכר הינו מר יוסף הוניג, שהינו דייר מוגן במושכר". יחד עם זאת, ההסכם הקנה למנוח מעמד של "דייר מוגן" מכוח הסכמת הצדדים ולא ניתן מעמד של "דייר מקורי". אין חולק, כי, במסגרת הליך משפטי אחר משנת 2000 שנפתח כנגד אשת המנוח בגין מחלוקת על גובה דמי השכירות כתבו בעלי המושכר כי "לאחר פטירת בעלה המנוח, המשיכה המשיבה להחזיק במושכר כדיירת על-פי חוק". כך ראו אותה הצדדים - אך בבואנו לבדוק ולאשר את הוראות ההסכם עניין לנו בהעברה רביעית של דייירות מוגנת כאשר הדייר המקורי הוא השותפות. משמעות קביעתה של הערכאה הדיונית הינה שכל המשיבים כולם הם בחזקת דיירים מוגנים ואין להתעלם מהפגיעה הקיצונית שנגרמת לבעל הנכס כתוצאה מכך. אשר על כן מצאנו כי השותפות הייתה "הדייר המקורי במושכר"- ולא המנוח. סוף דבר: הערעור מתקבל. המשיבים אינם בחזקת "דיירים מוגנים" במושכר ולפיכך עליהם לסלק ידם ממנו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. ההוצאות שנפסקו כנגד המערערים בבית משפט השלום מבוטלות. ככל שסכומים אלו שולמו, יש להשיבם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד יום השבתם בפועל. המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בסך של 15,000 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. ככל שהופקד פיקדון הוא יוחזר למערערים. דייר מוגן (הגנת הדייר)מקרקעין