תובענה זו עניינה בתביעות סותרות שהוגשו לפקיד ההסדר במסגרת הסדר זכויות במקרקעין על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר" או "הפקודה"). הנסיבות וההליך דנא 1. המקרקעין מושאי התביעה הינם מגרש בשטח של כ-116 מ"ר אשר היו ידועים, טרם ההסדר, כגוש שומה 6922 חלקה 124 (כיום חלקה 56 בגוש 7240), והמצויים ברחוב החרמון 30, נווה צדק, תל-אביב (להלן: "החלקה" או "המגרש"). 2. זאת לדעת, כי החלקה, במקורה, הייתה חלק ממקרקעין בשטח של 941.45 מ"ר (להלן: "המקרקעין") אשר נרכשו על ידי הנתבע, המנוח דוד מויאל ז"ל (להלן: "הנתבע" או "מויאל ז"ל") ונרשמו ביום 7/11/29 במשרד ספרי האחוזה ביפו, כאדמת "מולכ". לבקשת מויאל, מיום 30/1/35, חולקו המקרקעין ל-7 חלקות נפרדות, שאחת מהן הינה החלקה נשואת דיוננו (להלן: "הפרצלציה"). הפרצלציה נרשמה בפנקס השטרות ביום 9/3/37, ובו ביום נרשם מויאל כבעלים של החלקה, בשלמות. 3. עוד יש לידע, כי ביום 24/9/97 הוציא בית משפט זה מתחת ידו (כב' השופטת סירוטה) פסיקתא, בה הוצהר כי התובע, עזבון המנוח X שמואל ז"ל (להלן: "התובע" או "המנוח") הינו הבעלים של החלקה (להלן: "הפסיקתא"). יצויין, כי הפסיקתא ניתנה במסגרתה של תובענה, בתיק ה"פ 769/96, שהוגשה על ידי בתו, יורשתו, של המנוח, הגב' א' ג' (חסויה) (להלן: "א'"). 4. במסגרת הליכי ההסדר בשטח בו מצוייה החלקה, הונחו בפני פקיד ההסדר שתי תביעות סותרות ביחס לחלקה: האחת, תביעת התובע (תזכיר תביעה מיום 6/1/09), באמצעות בתו א', בה עתר לרישום זכויות הבעלות על שמו, זאת מכוח חזקה רבת שנים במגרש, מכוחה של הפסיקתא ומכוח רכישה, נטענת, של הבעלות בחלקה ממויאל. התביעה השנייה (הראשונה בזמן) הוגשה על ידי הנתבע (תזכיר תביעה מיום 29/12/08), באמצעות בתו, עמהאל מבורך (להלן: "עמהאל"), בה עתרה לרישום המגרש על שם מויאל ז"ל בהתאם לרישום בפנקס השטרות. התביעות הסותרות באשר לבעלות בחלקה, הועברו על ידי פקיד ההסדר להכרעתו של בית משפט זה, על פי הוראת סעיף 43 לפקודת ההסדר. 5. בישיבת קדם המשפט מיום 21/3/10 הוריתי, לבקשת הצדדים, על הגשת תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר דוד ג', בעלה ואפוטרופסה של א' (להלן: "ג'") וכן תצהירי ילדי המנוח, אחי א', ה"ה אברהם שמואל (שמול) (להלן: "אברהם") ומרים בן ציון (להלן: "מרים"). מטעם הנתבע הוגש תצהירה של בתו עמהאל, לו צורף, בין היתר, נסח רישום מפנקס השטרות, ממנו עולה כי מויאל ז"ל נרשם כבעלים על המגרש, בשלמות, ביום 9/3/37. 6. לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי בנוסף לתצהירי העדות הראשית הוגשו, כחלק מחומר הראיות, שתי תעודות עובד ציבור (תע"צ). תע"צ מיום 27/6/10 מטעם סגן פקיד ההסדר במחוז תל אביב והמרכז, מר גיל אטיאס (להלן: "אטיאס"), אליה צורפו מסמכים מתיק המקרקעין המצוי בארכיב אגף רישום והסדר מקרקעין (להלן: "תע"צ פקיד ההסדר"). תע"צ מיום 2/11/10 מטעם המהנדס חיים זילברמן, עובד מינהל ההנדסה בעיריית תל אביב (להלן: "העירייה"), לה צורפו מסמכים מתיק הבניין של החלקה (להלן: "תע"צ העירייה"). הטענות וגדר המחלוקת 7. חרף הרישום בפנקס השטרות ממנו עולה, כאמור, כי הנתבע הינו הבעלים של החלקה למן שנת 1937, טען התובע כי מן הדין להורות על רישומה על שמו. לטענת ג', בתצהירו מיום 11/5/10 (ת/1), המנוח רכש את זכויות הבעלות ממויאל ז"ל, בשנות ה-20. מני אז, כך למר ג', החזיקה משפחת התובע בחלקה והתגוררה במבנה שהוקם בה על ידם, זאת עד לשנת 1960. למן שנת 1960 ועד לשנת 1981, כך לשיטת ג', התגוררו במבנה אנשים אחרים, עד להריסתו על ידי העירייה בהיותו מבנה מסוכן. אחֵי א', אברהם ומרים, טענו בתצהיריהם כי הם התגוררו במבנה שבחלקה יחד עם הוריהם, למן יום הולדתם (בשנות ה-40 המוקדמות) ועד לשנת 1960, למעט תקופה קצרה בה התגוררה המשפחה בבית משפחת כמרי שברחוב מחנה יוסף 28, תל אביב. לטענת האחים, כל העת ועד לשנת 1960 נהגו ההורים בנכס מנהג בעלים בלא שמאן דהו ערער על זכותם בבית, ומעולם לא נדרשו לשלם דמי שכירות עבור השימוש במבנה המגורים ו/או במגרש. בשנת 1960, כך לטענת אברהם ומרים, עברה המשפחה להתגורר בדרך השלום בתל אביב, והמבנה שבמגרש עמד בשיממונו (למעט שנתיים בהן התגוררה אחותם אורה אלבז ז"ל), עד להריסתו על ידי העירייה בשנת 1981. 8. מנגד טענה עמהאל כי יש לרשום את החלקה על שם אביה מויאל ז"ל, זאת לנוכח היותו הבעלים של החלקה, מקדמת דנא, כבר למן שנת 1929. עמהאל סמכה יתדות טענתה על הרישום בפנקס השטרות, לפיו אביה המנוח הינו הבעלים של המגרש, בשלמות. 9. נמצא, מטיעוני הצדדים, כי אין חולק שהנתבע, מויאל ז"ל, היה והינו הבעלים הרשום של החלקה, למצער למן שנת 1937. המחלוקת אשר ניטשה בינות הצדדים היא האם רכש התובע, בזמן מן הזמנים, זכויות בעלות בחלקה. לשיטת התובע הוא זכאי להירשם כבעלים של החלקה מכוח רכישתה ממויאל ז"ל, מכוחה של הפסיקתא ומכוח חזקה רבת שנים בה. דיון ומסקנות 10. טרם נדון בטענות הצדדים לגופן שומה עלינו להבהיר מי מבין הצדדים נושא בנטל השכנוע. כידוע לכל, בהליך רגיל בו פלוני מגיש תביעה כנגד אחר, הרי שעל התובע מוטל הנטל להוכחת תביעתו שכן הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה" (י.קדמי, על הראיות, חלק רביעי, עמוד 1723). ברם, כאשר עסקינן בהליך, כבמקרה דנן - המתנהל בבית המשפט מכוח הוראת סעיף 43 לפקודה - כל טוען לזכות במקרקעין, אשר הגיש תזכיר תביעה לפקיד ההסדר, הינו בגדר "תובע". במקרה כאמור, קמה וגם ניצבה השאלה על מי מבין התובעים מוטל נטל ההוכחה? התשובה לשאלה האמורה אינה חד משמעית, שכן היא תלוייה בנסיבותיו של כל מקרה נתון. כאשר עסקינן בטוענים לזכות בעלות במקרקעין בין "יריבים שווים" הרי שנטל הראייה מוטל על כל אחד מהם. ברם, כאשר עסקינן בטוענים לזכות שאינם "יריבים שווים" הרי שיש לבחון את שאלת נטל ההוכחה על בסיס טענות הצדדים והראיות עליהן הן נסמכות. 11. בענייננו, אין חולק כי הנתבע, מויאל ז"ל, הינו הבעלים הרשום של החלקה כבר למן שנת 1937, כעולה מנסח הרישום בפנקס השטרות (מוצג במ/7). בכגון דא, קובע סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") בזו הלשון "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראייה לכאורה לתוכנו". הנה כי כן, רישום בפנקסים (ובענייננו פנקס השטרות) מהווה ראייה לכאורה לתוכנו והמבקש לטעון כנגד הרישום עליו הנטל להוכיח טענותיו, שכן " ... הכלל הוא שהרישום בספרי האחוזה יבוטל רק אם הובאו ראיות (ההדגשה שלי - ח.ט.) הכשרות להוכיח זכות מנוגדת לזו שנרשמה בספרי האחוזה, או לאשר ראייה המחזקת את הזכות המנוגדת" (מ. דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, מהדורה שנייה, 1952, עמוד 389). בע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו נ' האפוטרופוס הכללי ( 26/9/10) נדרש בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) לשאלת נטל ההוכחה בזיקה לסעיף 125(ב) הנ"ל, וכך נקבע - "מהוראת סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין עולה, כי כאשר עסקינן במקרקעין לא מוסדרים הרישום במרשם מהווה אך ורק ראייה לכאורה [להבדיל ממקרקעין מוסדרים שלגביהם הרישום בפנקסים מהווה ראייה חותכת לפי הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין] ואין מניעה שצד המעוניין בכך יביא ראיות כדי לנסות לסתור את הרישום בפנקס. בענייננו ... לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיבים הם אלו הרשומים כבעלי המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, לו רצו המערערים לסתור את הרשום היה עליהם להביא ראיות להוכחת טענתם" (ההדגשה לא במקור - ח.ט.). בנדון דידן, אין חולק, כאמור, כי הנתבע הינו הבעלים הרשום של החלקה בפנקס השטרות (נסח, במ/7א'). מכאן, שעל התובע הנטל להוכיח טענותיו ולסתור את המעמד הלכאורי של הרישום, לפיו מויאל ז"ל הינו בעליה. 12. נוכח האמור, נפלאת היא טענת ב"כ התובע בסיכומי טענותיו כי קביעת פקיד ההסדר כי המנוח הינו "התובע" היא "מקרית ושרירותית ואין להסיק מכך מאומה לעניין נטל הראייה הרובץ על תובע במשפט אזרחי. על פי הפקודה כל מי שטוען לזכויות במקרקעין הוא התובע ..." (סעיף 33 לסיכומים). בכל הכבוד, קביעת המנוח כ"תובע" ומויאל ז"ל כנתבע, איננה שרירותית כלל ועיקר, שכן קביעה זו של פקיד ההסדר נסמכת על הוראת הדין [סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין] על יסוד הרישום בפנקס השטרות. ויודגש, טענת ב"כ התובע דלעיל הייתה נשמעת לו לא הייתה קיימת ראייה פוזיטיבית לבעלות למי מבין הצדדים, שאז במקרה כאמור, לא ניתן לקבוע מי מבין הטוענים לזכות, נושא בנטל הראייה [למעט מקרה בו חלה הוראת תקנה 16 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין (הליכי הסדר וסדרי דין), תשל"ג-1972]. אולם, בענייננו, הוכחה לכאורה בעלותו של מויאל ז"ל בחלקה, ומשכך המנוח הינו בגדר "המוציא מחברו", על כן עליו הראייה להוכיח כי עומדת לו זכות כלשהי כנגד הרישום בפנקס השטרות. 13. האם השכיל התובע להוכיח זכות כלשהי שבכוחה לגבּור על זכות הבעלות הרשומה? סבורני כי לא עלתה בידו כזאת. נבהיר דברינו. בעלות מכוח הסכם מכר 14. כזכור, טען ג' בתצהירו כי המנוח, X שמול בן ישועה, רכש את המגרש ממויאל ז"ל, כבר בשנות ה-20. את יתדות טענה זו סמך ג' על מסמך מיום 7/2/37 הנושא כותרת "בקשה בעניין מכירה" (נספח ח' לת/1). המסמך ערוך כהודעה מטעם מויאל ז"ל בו הוצהר כי הוא הבעלים של חלקה 124 וכי הוא נותן הסכמתו למוכרה " ... בסכום של 850 פרנק ... לישועה שמול מתל-אביב. ואני מבקש בזה את אישור ההנהלה למכירה ואני דורש לרשם המקרקעין לרשום את הנכסים דלא ניידי על שמו בהתאם לשטר המכירה שיערך על ידי" (ההדגשה שלי - ח.ט.). בהמשכו של המסמך קיימת הודעת "ישועה שמול מתל-אביב ... שהסכים לקנות את הנכסים דלא ניידי הנ"ל במחיר הנ"ל ואני דורש לרשום את הנכסים דלא ניידי הנ"ל על שמי ...". בשולי המסמך, מתחת לתאריך, מופיעות חתימותיהם של "דוד מויאל" ו - "X שמול ישועה" (להלן: "בקשת המכר" וגם: "העסקה"). לשיטת ג', בפנינו מסמך המעגן את רצון הצדדים החתומים עליו - מויאל ז"ל והמנוח - להתקשר בהסכם לרכישת המגרש, תוך תיאור גבולותיו והתמורה המבוקשת בגין מכירתו. על בסיס בקשת המכר עותר, איפוא, ג' להורות על רישום התובע כבעלים של החלקה תחת הנתבע, הבעלים הרשום בפנקס השטרות. לשם חיזוק טענת הרכישה, כאמור, צירף ג' לתצהירו העתק צילומי של שטר מכר, בלתי קריא (נספח א' לת/1) על פיו, כך לג', יש ללמוד כי עסקת הרכישה הושלמה (להלן: "שטר המכר"). 15. ייאמר מיד, כי לא מצאתי שחר לטענת ג' כאילו יש בבקשת המכר כדי ללמד על קיומה של עסקת מכר תקפה, וכי זו הושלמה עם חתימת מויאל על שטר המכר. מחומר הראיות עולה בעליל כי בקשת המכר בוטלה והעסקה לא יצאה לפועל, כלל ועיקר. במאמר מוסגר ייאמר, כי בניגוד לטענת ג' בתצהירו, החתום על בקשת המכר איננו התובע - X אליהו שמול, אלא ישועה שמול, ככול הנראה אבי התובע, סבם של א' ואחיה. כפי שיפורט להלן, עדי התובע ביקשו לעשות שימוש באסמכתאות רבות, שונות ומשונות, להוכחת טענות התובע, כאשר הם אינם עושים הבחנה בין ישועה שמול (הסב) לבין התובע (האב). לצורך דיוננו עתה, יונח כי החתום על בקשת המכר הינו התובע (מה שאינו). 16. מעיון בבקשת המכר עולה בעליל כי העסקה מעולם לא יצאה אל הפועל. בסייפת המסמך, במקום אשר נועד לאימות חתימת הצדדים על ידי "הסופר הראשי של ספרי האחוזה", מופיעה בכתב יד המילה "בוטל" ולצידה התאריך, אף הוא בכתב יד, 9/3/37. נמצא, כי בחלוף חודש מהמועד בו נחתמה בקשת המכר (7/2/37), בקשה זו בוטלה, העסקה לא נרשמה בספרי האחוזה ומי שנרשם כבעלים של המגרש, בו ביום, הוא מויאל ז"ל - הבעלים הקודמים של המקרקעין למן שנת 1929 (ראו: נסח מפנקס השטרות, נספח כ' לתע"צ פקיד ההסדר, במ/7). מחומר הראיות עולה כי ביטולה של בקשת המכר באה בעקבות מכתבו של עו"ד ראובן נדבי (להלן: "עו"ד נדבי") מיום 3/3/37, המופנה לרושם הקרקעות בתל-אביב, בו הוא מודיע בשמו של מויאל ז"ל כיצד ועל שם מי יש לרשום את 7 החלקות שנוצרו מפיצול המקרקעין (נספח י"ז לבמ/7). מפאת חשיבותו של המכתב, הכתוב בכתב ידו של עוה"ד נדבי, נביאו כלשונו - "בתיק הנ"ל ישנה חלוקה של אדמה ל 7 חלקות לפי הסדר הבא: החלקות 119, 120, 123, 122 נרשמו לשם הקונים יחד עם הבתים הבנויים עליהן. החלקות 118 (חלקות 121, 124 מחוקות בקו אלכסוני - ח.ט.) נרשמות על שם הקונים רק אדמה בלבד. החלקות 124, 121 לא נמכרות ונרשמות על שם הבעלים הקודמים, כשהם חלקות נפרדות". על בסיס מכתב זה, כך נראה בעליל, נרשם מויאל ז"ל, ביום 9/3/39, בפנקס השטרות כבעליה של החלקה, ובאותו מועד נרשמה על גבי בקשת המכר המילה "בוטל" (ראו: נסח רישום מפנקס השטרות, נספח כ"א לתע"צ פקיד ההסדר). 17. נמצא, כי טענת התובע כאילו העסקה יצאה לפועל, אין לה כל בסיס והיא נסתרת מינה וביה מחומר הראיות. מבקשת המכר גופה אנו למדים כי העסקה, ככול שהייתה כוונה לבצעה, לא השתכללה לכדי הסכם וזו בוטלה על ידי מויאל ז"ל. 18. ואם אין די באמור לעיל, בא התיעוד בגין עסקאות המכירה לגבי 5 המגרשים האחרים שנוצרו בעקבות הפרצליה (חלקות 118-120, 122, 123) וסותמת את הגולל על טענת ג' בדבר השתכללותה של העסקה. ובמה דברים אמורים. לתע"צ פקיד ההסדר (במ/7) צורפו מסמכים המעידים על מכירת 5 החלקות הנ"ל. בגין כל אחת מן החלקות קיימת בקשה למכירתה (נספחים ו', ח', י', י"ב ו-י"ד לתע"צ) ובצידן שטרי מכר מיום 9/3/37, חתומים ומאושרים על ידי רושם הקרקעות (נספחים ז', ט', י"א, י"ג ו-ט"ו לתע"צ). לא למותר יהא לציין כי על שטרי המכר חתמו מויאל ז"ל והרוכש של החלקה, וחתימותיהם של אלה אומתו על ידי שני עדים, עוה"ד נדבי ואחד, שלום עמרם. אמור מעתה: העסקאות אשר הושלמו ויצאו אל הפועל נסתיימו בחתימה על שטרי מכר ונרשמו בו ביום בספרי האחוזה. ביחס לשתי החלקות האחרות (121 ו-124 נשואת דיוננו) אשר מכירתן לא הושלמה, אין בנמצא שטרי מכר המעידים על השתכללות העסקה. העדרו של שטר מכר חתום על ידי הצדדים באשר לחלקה 124, מלמד, כמאה עדים, כי העסקה לא יצאה מעולם אל הפועל. ודוק: בבקשת המכר, בה הודיע מויאל ז"ל כי הוא מבקש למכור את החלקה לישועה שמול, נאמר מפורשות כי "אני מבקש בזה את אישור ההנהלה למכירה ואני דורש לרשום את הנכסים הנ"ל על שמו בהתאם לשטר מכירה שיערך על ידי" (עמוד 2 לנספח ט"ז, לתע"צ פקיד ההסדר). נמצא, כי בקשת המכירה אין לה כל תוקף מחייב כל זמן שזו לא הושלמה בחתימת המוכר (מויאל ז"ל) על שטר מכר - כפי שהדבר נעשה בעסקאות בחלקות האחרות שנוצרו בעקבות הפרצלציה של המקרקעין. לא למותר יהא לציין, כי מהמסמך הנושא כותרת "גיליון בדיקה" (Examination Sheet) מיום 3/3/1937 (נספח י"ח לתע"צ במ/7) ומהקבלה של תשלומי אגרה בגין הפרצלציה ורישומי אינשאאט (Inshaat) עולה, כי בגין חמשת החלקות שנמכרו והעסקה בגינן הושלמה - הרי שעבור כל אלו שולמו האגרות על ידי רוכשיהן (ראו סעיפים י"ח ו-י"ט לתע"צ פקיד ההסדר). 19. כאן המקום להתייחס לשטר המכר אשר צורף, כאמור, לתצהיר ג' (נספח א' לת/1), שהגם שלא נטען מפורשות כי הוא נעשה על בסיס העסקה, הרי שבעצם צירופו יש כדי הטעייה. שטר המכר, נספח א' לת/1, הינו מסמך בלתי ברור, באיכות ירודה ביותר, כאשר לא ניתן לזהות (לבד מהכותרת "שטר מכר") את הצדדים לשטר ואת הנכס אליו הוא מתייחס. ג', בחקירתו הנגדית, נדרש לעניין מהות השטר והלה השיב כך " ... זה שטר מכר .... ש.ת. מה רצית להוכיח בו? .... שיש שטר מכר שהמגרש נקנה בזמנו ושולם כסף ... ש.ת. איפה כתוב מי הצדדים לשטר זה? .... לא יכול להראות .... ותיאור המגרש, גוש, חלקה וכתובת? .... לא רואה במסמך" (פרוטוקול, עמוד 5). ולשאלת בית המשפט השיב ג' "ש.ת. איך אנחנו יודעים לאיזה כתובת מתייחס שטר המכר? .... זה מה שהיה .... ש.ת. אבל לא יודעים כלום? .... נאמר לי שבמשך הזמן זה נמחק בכל השנים שעברו ..." (שם). חרף ניסיונו של ג' לייחס את שטר המכר נספח א' לתצהירו, ככזה המעיד על רכישת החלקה על ידי המנוח, הרי שמעיון מדוקדק בשטר (מה שניתן לזהות בעין בוחנת), נמצא כי המדובר בשטר בעלמא, שאיננו מתייחס לחלקה כלל ועיקר. בתחתית המסמך, בצד שמאל, מופיע המקום - "יפו" והמועד - "תשרי שנת התר ...". הגם שלא ניתן לזהות את השנה העברית המופיעה בשטר המכר (לבד מהאותיות "התר ...") הרי שמהמסמך המצוי בתיק פקיד ההסדר שמקורו בתיק הבניין בעירייה [עמוד שני למסמך שבתחתיתו סומן ת/3 (טו) ולימינו תאריך 9/6/97] עולה בעליל כי המדובר בשטר מכר משנת תר"ע, קרי: 1909. וזה לשון המסמך החתום בידי משה אשולין - "לראיה בידי הא' ישועה שמול כי הוא בעל חלקת אדמה בשכונת אוהל משה על רחוב שלמה מולכו ודגניה, ששטחה עולה למאתים אמות מרובעות על [פי] שטר מכר מיום י"ד תשאי (צ.ל. תשרי - ח.ט.) התר"ע, חתום ע"י האדון דוד בק מויאל. ולראיה באתי על החתום יפו, 6 יוני 1926" (ההדגשה לא במקור - ח.ט.). הנה כי כן, בעליל נמצא כי שטר המכר מתייחס לחלקה אחרת מזו הממוקמת בפינת הרחובות מולכו - דגניה, להבדיל מרחוב החרמון, בה מצויה חלקה דנן (ראו מפת גוש, נספח א' בתיק ההסדר). יתר על כן, מהאמור עולה כי "שטר המכר" נושא תאריך "י"ד תשרי תר"ע", קרי: חודש ספטמבר 1909. ברי, איפוא, כי שטר המכר איננו יכול להתייחס כלל ועיקר לעסקה שבבסיס בקשת המכר, שכן זו נחתמה אך ביום 7/2/37. לא זו בלבד אלא שהמועד בו רכש מויאל ז"ל את המקרקעין (טרם הפירצול) הינו 1929 (ראו תעודת המוכתר מיום 30/1/35 נספח א' לתע"צ פקיד ההסדר). ניסיון ג' לייחס את שטר המכר לעסקה לרכישת החלקה ממויאל ז"ל, גובל בהטעייה של ממש. כך או כך, בהעדר שטר מכר על פיו הועברו הזכויות בחלקה ממויאל ז"ל לתובע, ולנוכח ביטולה של בקשת המכר - ברי כי לא הוכחה, כלל ועיקר, טענת התובע כי החלקה נרכשה על ידו ממויאל ז"ל. 20. טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי הודעת המכר בעינה עומדת וכי יש לראות העסקה כשרירה וקיימת. וכל כך למה? לשיטת ב"כ התובע אין לייחס משמעות להודעת הביטול ולמילה "בוטל" על גבי ההודעה, שכן ביטול העיסקה יכול להיעשות אך ורק על ידי הצדדים לה ולא על ידי מאן דהו אחר - הלא הוא עו"ד נדבי. אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִּשרה של טענה זו. ראשית דבר, מחומר הראיות עולה בעליל כי עו"ד נדבי הועסק במשרדו של מויאל ז"ל והיה מעורב בעסקי האחרון. עמהאל, בתו של מויאל ז"ל, העידה בחקירתה הנגדית כי "השם ראובן נדבי אומר לי הרבה מאוד. הוא עבד שנים רבות במשרדו של אבי, הוא למד משפטים תוך כדי עבודתו שם ... משרדו של אבי אחרי מאורעות 35 ו-39 עבר לתל אביב יפו והיה קרוב מאוד לבית. הקשרים בין הבית למשרד היו יום יומיים ואת נדב ראיתי הרבה מאוד ושנים אחרי פטירת אבי עדיין היינו בקשר ... "(פרוטוקול מיום 2/12/06, עמוד 13). לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובע בסיכומיו (סעיף 32 לסיכומים) לפיה אין כל ראייה על כי עוה"ד נדבי היה מיופה כוחו של מויאל. מהמסמכים המצורפים לתע"צ פקיד ההסדר עולה כי עו"ד נדבי היה המוציא והמביא בשם מויאל וכי הוא הוסמך על ידו - כמי שהועסק במשרדו שנים רבות - לפעול בשמו. כך עולה מהמכתב מיום 3/3/37 לרשם הקרקעות (נספח י"ז לבמ/7). כך גם עולה מחתימת עו"ד נדבי כאחד העדים על שטרי המכר בעניין מכר 5 החלקות האחרות שנוצרו בעקבות הפרצלציה (נספחים ז', ט, י"א, ו-ט"ו לתע"צ). לא יהא זה בלתי סביר להניח, מהאמור לעיל, כי עוה"ד נדבי הוסמך גם הוסמך, על ידי מויאל לנהל בשמו את המקרקעין ובכלל זה לבצע הרישומים בחלקות על שם רוכשיהן ולהודיע על ביטולה של הודעת המכר בקשר לחלקה 124, מושאת דיוננו. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי על פי עדותה של עמהאל, אביה, מויאל ז"ל, היה חולה הרבה שנים וסבל " ... מלאוקומיה, סרטן העצם" (שם, עמוד 14), כך שעו"ד נדבי שימש ברבות השנים כיד ימינו. שנית, וזה העיקר, כפי שפורט לעיל בהרחבה, הוברר בעליל כי העסקה לא הושלמה כלל ועיקר, לא נחתם על ידי מויאל ז"ל שטר מכר כנדרש בבקשת המכר, ואף לא שולמה אגרת רישום החלקה על שם התובע (או על שם סבו ישועה שמול). 21. אני קובע, איפוא, נוכח האמור והמקובץ לעיל, כי התובע לא השכיל להוכיח כי הוא רכש את זכויות הבעלות מהבעלים הרשום - קרי: מויאל ז"ל - ומטעם זה נדחית הטענה לבעלות התובע בחלקה מכוח רכישתה. תוקפה של הפסיקתא 22. כזכור, טענת הבעלות שבפי התובע נסמכה, בין היתר, על הפסיקתא מיום 24/9/97 שהוציא מתחת ידו בית משפט זה (כבוד השופטת סירוטה) בתיק ה.פ. 769/96 (להלן: "המרצת הפתיחה" או "התובענה"). וכך קובעת הפסיקתא "הנני מצהיר כי עזבון המנוח X שמול ז"ל שנשא תעודת זהות שמספרה X הינו הבעלים של הנכס הידוע כחלקה 124 בגוש 6922 והרשום על שם דוד מויאל (להלן: "הנכס")" (נספח כ"ה לת/1). טוען בא כוח התובע בסיכומיו, כי לנוכח הפסיקתא, בה הוצהר כי התובע הינו הבעלים של החלקה הרשומה על שם מויאל ז"ל בפנקס השטרות, הרי שיש לרשום התובע ככזה בפנקס הזכויות תחת מויאל. לשיטת ב"כ התובע, בהעדר ראייה כי הפסיקתא בוטלה ו/או כי ננקט הליך כלשהו לביטולה הרי שזו שרירה וקיימת ויש לפעול על פיה. אומר מיד, כי אין בדעתי לסמוך על הפסיקתא כלל ועיקר שכן דינה בטלות. מחומר הראיות עולה כי לא זו בלבד שהפסיקתא ניתנה על בסיס מסמכים והצהרות מטעות (וזו בלשון המעטה), אלא שנתברר כי זו ניתנה במעמד צד אחר, לאחר שהוצהר בפני בית המשפט על העדר יורשים למויאל ז"ל, הבעלים הרשום של החלקה בפנקס השטרות. נבהיר דברינו. 23. בתיק ההסדר, אשר הוגש בשלמותו לבית המשפט, מצוי עותק מהמרצת הפתיחה שהוגשה על ידי א' ג' ביום 30/4/96, באמצעות ב"כ עוה"ד ד. רוכברג (להלן: "עו"ד רוכברג"). בתצהיר הנלווה לתובענה הוצהר על ידי א', כי אביה המנוח ואמה המנוחה "רכשו בשנות העשרים, מאחד בשם דוד בן יוסף מויאל (להלן: "המוכר") חלקת קרקע הידועה כחלקה 124 בגוש 6922 (להלן: "הנכס"). לוטה בזה שטר מכר החתום על ידי המוכר המסומן באות "א" ומהווה חלק בלתי נפרד מתצהירי זה" (סעיף 2 לתצהיר). בפרוטוקול הדיון מיום 8/5/97 (המצוי אף הוא בתיק ההסדר) הצהיר עוה"ד רוכברג בזוֹ הלשון "היה קושי באיתור כתובת המשיב 1, לבסוף הצלחתי לאתרהּ על ידי בלש. המשיב נפטר בשנת 1953. כתובתו האחרונה הייתה בירושלים. אישתו נפטרה ב-1979. אין לו יורשים" (עמוד 1 לפרוטוקול) ( ההדגשה שלי - ח.ט.). על בסיס ההצהרות האמורות ניתנה החלטה על ידי כבוד השופטת סירוטה שזו לשונה - "לטענת המבקשת הנכס נרכש בשנות ה-20 על ידי הוריה .... לתובענה צורף צילום של שטר מכר עליו מתנוססת חתימת X שמול, לא מופיעה חתימת האם וכן מצויה חתימתו של מויאל באותו עמוד. כן ניתן לקרוא שמדובר בשטר מכר של קרקע וגבולות הקרקע. בסוף העמוד הראשון צויין תאריך עריכת ההסכם וניתן לפענח את היום ואת החודש. קשה לפענח את השנה פרט לשלוש האותיות הראשונות "התר ...". " ... בשים לב לכך שמדובר בשטר מכר קשה לפענוח ובהעדר הוכחה לעניין יורשיו של דוד מויאל, ראיתי לנכון להורות על זימון היורשים על ידי פרסום בשני עיתונים. ההזמנה תפנה ליורשי המנוח דוד מויאל ורעייתו" (ההדגשות שלי - ח.ט.) (עמוד 2 לפרוטוקול). ובעמוד 3 לפרוטוקול מוסיפה כבוד השופטת ש. סירוטה בזו הלשון - "בנסיבות אלה כאשר ההוכחה היא שטר מכר הקשה לפענוח שבו מחוק או לא ניתן לקריאה שם הקונה וכאמור מופיעה רק חתימה בעמוד השני, מן הדין שתצורפנה ראיות שמאמתות את טענת המבקשת לעניין המגורים במקום". " ... מצאתי לנכון להורות על פרסום ההזמנה שמא היו למנוחים יורשים אחרים על אף שהיו עריריים" (ההדגשות שלי - ח.ט.). הנה כי כן, הפסיקתא, בה הוצהר על זכויותיו של התובע, נסמכה על עותק צילומו של שטר המכר, הבלתי קריא, ועל בסיס הצהרת ב"כ המבקשת, דאז, כי למויאל ז"ל אין יורשים. למרבה הצער, אין בידינו פרוטוקול הדיון מיום 9/6/97 (המועד הבא שנקבע בהחלטה הנ"ל) שכן התיק בּוּער, ברם ברי כי זו ניתנה על בסיס שטר המכר ובהעדר יורשי מויאל ז"ל, בתו עמהאל ובנו יוסף מויאל (ראו: צו ירושה מתוקן, נספח 2 לנ/1). מהו, איפוא, דינה של הפסיקתא שניתנה על בסיס שטר המכר ובהעדרם של יורשי מויאל ז"ל? סבורני כי אין מנוס מלקבוע כי אין לה תוקף משפטי מחייב ודינה בטלות. 24. ראינו לעיל כי בקשת המכר מיום 7/2/37 בוטלה כבר ביום 9/3/37 (נספח ט"ז לבמ/7) וכי לא נחתם בגין עסקה זו שטר מכר, להבדיל מעסקאות המכר ב-5 המגרשים האחרים. לעניין זה העיד סגן פקיד ההסדר, מר גיל אטיאס בזוֹ הלשון "בתיק זה מתועדות הבקשות למכירת החלקות ולהן מצורפים שטרי המכר הרלוונטיים כשהעסקה נחתמה. למכירה זו (מויאל ז"ל ו - ישועה שמול - ח.ט.) לא צורף שטר מכר אליו, רק הודעה על מכירה" (פרוטוקול מיום 2/12/10, עמוד 11). עוד ראינו לעיל כי "שטר המכר" אשר צורף לתצהיר הנלווה לתובענה נושא תאריך עברי "י"ד בתשרי התר"ע" (כך על פי הצהרת משה אשולין) קרי: חודש ספטמבר 1909. ברי לכל, כי מויאל לא יכול היה למכור את החלקה לשמול ישועה בשנת 1909, כאשר המקרקעין נרכשו על ידי הראשון אך בשנת 1929 (נספח א' לבמ/7). עוד עולה מהצהרתו של משה אשולין, המצוטטת לעיל, כי עסקינן במקרקעין המצויים בפינת הרחובות מולכו - דגניה, ולא בפינת הרחובות מולכו - החרמון. נמצא, איפוא, כי "שטר המכר" שהוגש לבית המשפט במסגרתה של התובענה, איננו מתייחס כלל ועיקר לחלקה מושאת דיוננו (חלקה 124), אלא לחלקה אחרת. נוכח העובדה כי הפסיקתא נסמכה בעיקרה על "שטר המכר", שאין לו כל קשר לחלקה מושאת דיוננו, הרי שאין מנוס מלקבוע כי זו ניתנה בסיס מידע שגוי (בלשון נקייה) שהוצג לבית המשפט. 25. זאת ועוד זאת. לדעת הכל, הפסיקתא ניתנה על בסיס הדיון שהתקיים ביום 9/7/97 בהעדרם של יורשי מויאל, וזאת לנוכח הצהרת בא כוחה, דאז, של א' כי " ... כתובתו האחרונה הייתה בירושלים ... אין לו יורשים" (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון בתובענה, מיום 8/5/97). נתברר, כך למרבה הפליאה, כי לא הייתה כל מניעה לאתר את יורשי מויאל ז"ל ולזמנם לדיון. בתצהיר העדות מטעמה, הצהירה עמהאל כי אטיאס התקשר אליה ביום 18/2/08 והודיע לה כי הוא פונה אליה בתור יורשת אביה המנוח לגבי המגרש. לשאלתה כיצד איתר אותה, השיב אטיאס כי "עשה כן בתוך זמן קצר וללא קושי מיוחד" (סעיף 11 לנ/1). אטיאס בעדותו, החרה החזיק אחר הצהרת עמהאל, עת הבהיר כי איתר את יורשי מויאל ז"ל על נקלה. וזו לשון עדותו - "אני בודק כל שעלי לבדוק, ורואה שעל פי מה שרשום בהמרצת הפתיחה ב-2006 הייתה פנייה למשרד הפנים, ובודק מכלול הדברים שקשורים לנכס. הסתבר שיש יורשים בסתירה למה שנאמר בהרצת הפתיחה ועלי לאתרם וכך נעשה ... בהמרצת הפתיחה רשום שניסיתם לאתר, אני בדקתי ומצאתי שלאדם יש יורשת אחת ... ליורשת הגעתי דרך משרד הפנים שהיא רשומה כבתו. שם איתרתי את בתו של דוד מויאל ... " (פרוטוקול מיום 2/12/10, עמוד 10) (ההדגשה שלי - ח.ט.). הנה כי כן, חרף מה שהוצהר על ידי עו"ד רוכברג בפני כבוד השופטת סירוטה בתובענה, נתברר כי למויאל ז"ל יש גם יש יורשים ולא זו בלבד אלא שניתן היה לברר זאת בנקל ובלא כל קושי על ידי פנייה למשרד הפנים. הכיצד, איפוא, הוצהר בפני כבוד השופטת סירוטה כי למויאל אין יורשים? תמהני! משהוצג מצג, כאמור, בפני בית המשפט כי למויאל אין יורשים קבעה כבוד השופטת סירוטה כי " ... מצאתי לנכון להורות על פרסום הזמנה שמא היו למנוחים יורשים אחרים על אף שהיו עריריים" (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 8/5/97) (ההדגשה שלי - ח.ט.). לנוכח עדותו הברורה של אטיאס, כי ניתן היה בנקל לאתר את בתו של מויאל, ברי כי לא היה מקום לבצע תחליף המצאה, כלל ועיקר, ונכון היה לאתר את עמהאל ולזמנה לדיון, תחת אשר יינתן פסק דין בהעדר. נראה, כך על פני הדברים, כי העדרם של יורשי מויאל ז"ל מהדיון, מנע בירורה של עתירת התובע לאשורה ואף נראה כי קיימת סבירות של ממש כי לו היו נוכחים היורשים בדיון, בית המשפט לא היה מוציא מתחת ידו הפסיקתא - הנסמכת כאמור על "שטר מכר" שאיננו מתייחס לחלקה 124. כך או כך, משניתן פסק הדין (הפסיקתא) במעמד צד אחד, בנסיבות האמורות, הרי שדין הפסיקתא בטלות שכן "הלכה פסוקה היא מימים ימימה שפסק דין שניתן שלא בפני הנתבע, שלא הוכח שהנתבע אומנם הוזמן כדין, חייב בית המשפט לבטלו מתוך חובת הצדק, ואין לו בכגון דא כל שיקול דעת ..." [ע"א 713/75 פרנקל נ' קאופמן, פ"מ ל(3) 449; וראו גם: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמוד 282]. 26. אוסיף עוד ואומר, כי אף אם יונח כי לא נפל פגם בהמצאת ההזמנה לדין ליורשי מויאל ז"ל (מה שאינו), הרי שגם במקרה כזה מן הדין להורות על ביטולה של הפסיקתא מחמת "שיקול הדעת". הלכה היא, כי אף במקום בו ניתן פסק דין בהעדר הנתבע (מבקש הביטול) הגם שהוזמן כדין הרי " ... במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול דעתו של בית המשפט, ובבואו להפעיל את שיקול דעתו ... יבדוק בית המשפט וישקול לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת, לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשוייה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה" [ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני ואח', פ"ד מ"ח(1) 830, מפי כב' השופט מצא]. ומן הכלל לנדון דידן. בענייננו אנו, עמהאל לא ידעה כלל ועיקר על קיומו של ההליך, חרף הפירסום בעיתון, וברי כי אין לייחס לה מחדל בגין אי התייצבותה לדיון. סבורני, כי בענייננו נתקיים אף התנאי השני - אך הראשון בחשיבותו - הדרוש לשם ביטולה של הפסיקתא. משהוכח (כמפורט לעיל) כי "שטר המכר" שהוצג לבית המשפט, איננו מתייחס, כלל ועיקר, לחלקה מושאת הפסיקתא - ברי כי לו היה נחשף בית המשפט לעובדה זו, תוצאת פסק הדין בתובענה, הייתה שונה בתכלית מזו אליה הגיע בית המשפט. 27. הפועל היוצא מהאמור כי דין הפסיקתא להתבטל, אם מחמת הצדק ואם מחמת שיקול הדעת, כך שאין בפסיקתא כדי לבסס זכות כלשהי לתובע בחלקה. חזקה רבת שנים - האומנם? 28. הטענה הנוספת שבפי התובע לפיה יש להכיר בו כבעלים של החלקה הינה, כזכור, חזקתו רבת השנים בחלקה שיש בה, כך על פי הטענה, כדי לבסס טענת התיישנות מנחילה, מכוח סעיף 51 לפקודת ההסדר. האם השכיל התובע להוכיח את התנאים הדרושים לביסוסה של טענת בעלות מכוח חזקת שנים? סבורני כי לא עלתה בידו כזאת. 29. סעיף 51 לפקודת ההסדר קובע לאמור - "שוכנע פקיד ההסדר שפלוני מחזיק במקרקעין חזקה שתקופתה ותנאיה יש בהם למנוע כל תובענה לקבלתם, והמקרקעין רשומים על שמו של אדם אחר - ירשום את המחזיק בלוח הזכויות כבעל המקרקעין לגבי טובת הנאה שהייתה לאדם שעל שמו הם רשומים". מהוראת הסעיף הנ"ל עולה כי על מנת שתקום למחזיק הזכות להירשם כבעלים של מקרקעין תחת הבעלים הרשום, עליו להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד, קיומה של חזקה המגעת לתקופת ההתיישנות. השני, היותה של החזקה, חזקה נוגדת לאינטרס הבעל הרשום של הקרקע. נוכח העובדה, שבנדון דידן, עסקינן במקרקעין מסוג "מולכ" אשר טרם הוסדרו, הרי יש תחולה להוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובעת את אורך התקופה ל-15 שנה [ראו סעיף 162(2) לחוק המקרקעין; וראו גם: ע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' חסיד, פ"ד נ"ג(5) 721, בעמוד 727]. נמצא, כי על מנת שתקום לתובע, בענייננו, טענת התיישנות מנחילה (מהותית) מכוח סעיף 51 לפקודה, עליו הנטל להוכיח כי הוא, או חליפו, החזיקו בחלקה תקופה העולה על 15 שנים. אולם בכך לא סגי. על התובע להוכיח, בנוסף לחלוף תקופת ההתיישנות, כי חזקתו הינה חזקה נוגדת לאינטרס הבעלים הרשום, ובענייננו, מויאל ז"ל. לשון אחר, על התובע להוכיח שמויאל ז"ל ו/או יורשתו, עמהאל, היו מודעים להחזקת התובע בחלקה ולא הביעו הסתייגות כלשהי מחזקה זו, משך תקופת ההתיישנות. ויודגש " ... כי חזקה יוצרת התיישנות ומקנה זכויות רק אם היא נוגדת, בין השאר, במובן זה, שמייחסים לבעליה ידיעה על דבר החזקה בלא שבאה תגובה, מה שמלמד על הסכמה שבשתיקה" [ראו: ע"א 781/85 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מוסטפה ואח', פ"ד מ"ד(3) 785, 791] (ההדגשה שלי - ח.ט.). כאמור, לא מצאתי כי התובע עמד בנטל להוכיח את התנאים הדרושים לתחולתו של סעיף 51 לפקודה. 30. מהו המועד בו החלו התובע ו/או משפחתו להחזיק בחלקה ולהתגורר בה? לשיטת ג', בתצהירו, חזקת המנוח בחלקה החלה כבר בשנות ה-20 " ... ומאז המנוח ומשפחתו, בנו והתגוררו בבית על המגרש, וזאת עד לשנת 1960 ... ". לתצהירו צירף ג' אסופת מסמכים מתיק הבניין שבעירייה, שלשיטת ב"כ התובע בסיכומיו המה " ... [ה]מעידים על חזקת התובע במקרקעין משנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר התייחסות העירייה לתובע היא כמחזיק ..." (סעיף 38 לסיכומי התובע). דא עקא, כי מעיון באסופת המסמכים, כמו גם בתע"צ העירייה, נמצאנו למדים כי לא מינה ולא מקצתיה. כל המסמכים כולם המתייחסים לשנים שקדמו לשנות ה-40 - מתייחסים לחלקה ברחוב דגניה שכזכור, "שטר המכר" משנת 1909 מתייחס אליה. כך, הוראת תשלום לאספקת מים מיום 27/5/25 (נספח א' לתע"צ העירייה) מתייחסת לאבי התובע יהושוע שמואל באוהל משה (כזכור למסמך זה צורף אישורו של משה אשולין מיום 6/6/26, בהתייחס ל"שטר המכר"). כך גם נספחים ב - ד' לתע"צ העירייה, מתייחסים לשמואל יהושוע (הסב) ברחוב דגניה בשכונת אוהל משה. התיעוד הראשון, בו קיימת התייחסות למגרש ברחוב החרמון 30, הינו מכתב מיום 19/12/40, המופנה למחלקה הטכנית של העירייה, בו עותר התובע להרוס הצריפים הבנויים עליו ולבנות תחתיהם בניין בלוקים (נספח ה' לתע"צ העירייה). הנה כי כן, אין שחר לטענת ג' בתצהירו, כמו גם לטענת ב"כ התובע בסיכומי טענותיו, כאילו הוכח שהתובע החזיק במקרקעין משנות ה-20 או ה-30. לכשנשאל ג' לעניין זה, בחקירתו הנגדית, לא ידע בין ימינו לשמאלו ולא יכול היה ליתן הסבר מי היא שמול חיה המופיעה כמחזיקה, ואף לא ידע לומר דבר וחצי דבר לעניין המגרש ברחוב דגניה (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 6/7/10). ילדי התובע, אף הם לא השכילו להסביר מהותם של המסמכים שצורפו לתזכיר התביעה ולתע"צ העירייה ומה קשר יש להם לתביעה דנא. אברהם נשאל בחקירתו, על ידי בית המשפט, לעניין המגרש ברחוב דגניה והלה השיב "אני לא זוכר שגרנו ברחוב דגניה. נדמה לי עד כמה שאני זוכר, היינו באים לשם לפעמים, הייתה לנו שכנה מאוד טובה רחל קמרי. אני לא זוכר אם גרנו שם או לא גרנו שם" (שם, עמוד 7). ובהמשך הוסיף "אני זוכר שגרנו פיזית בדגניה, זוכר שהיינו באים הרבה לשם לרחוב מחנה יוסף, לא דגניה, הייתה חברה טובה של אימא שלי. לגור פיזית אני לא זוכר, זה לא רחוב דגניה אלא מחנה יוסף" (שם). דא עקא, כי מהמסכמים עולה ברורות כי אבי התובע, סבו של אברהם, התגורר ברחוב דגניה ולא ברחוב החרמון, כך שכל המסמכים כולם משנות ה-20 וה-30 מתייחסים למגרש ברחוב דגניה ולא ברחוב החרמון. פועל יוצא מהאמור הוא, כי התובע ביקש, לראשונה, לתפוס חזקה בחלקה 124, לכל המוקדם בחודש דצמבר 1940 (נספח ה' לתע"צ העירייה) וזאת עד לשנת 1960 (ראו: עדות מרים בתצהירה, סעיף 8-9 לת/3). 31. האם יש די בחזקה בתקופה האמורה כדי לבסס טענת התיישנות מנחילה? סבורני, כי אין די בה כדי להצביע על חזקה נוגדת, המצביעה על הסכמה וויתור מצד מויאל ז"ל או בתו, יורשתו, עמהאל. מחומר הראיות עולה כי מויאל ז"ל נפטר ביום 29/1/53 (תעודת פטירה, נספח ב' לנ/1). אף אם יונח כי התובע החל להחזיק בחלקה כבר ב-12/40, כעולה לכאורה מנספח ה' לתע"צ העירייה, ברי כי לא חלפה תקופת ההתיישנות ממועד התפיסה ועד למועד בו הלך מויאל לבית עולמו (1953). נמצא, כי התובע לא החזיק חזקה נוגדת, העויינת את אינטרס מויאל במשך 15 שנים, שכן כבר בשנה ה-13 לתחילת החזקה, הייתה זו שלא בידיעת הבעלים הרשום של החלקה. עם פטירתו של מויאל פסק מירוץ ההתיישנות, במובן זה שהמשך החזקה בחלקה, לא הייתה נוגדת. יתר על כן. התובע לא הצליח להוכיח, אף לא לכאורה, כי מויאל ז"ל ידוע ידע על חזקתו בחלקה ולמרבה הפליאה, אף לא טען כזאת. הפכתי פעם אחר פעם בתצהירי העדות מטעם התובע (ג', אברהם ומרים) ולא מצאתי כי נטען, אף לא ברמז, כי מויאל ז"ל ידע על חזקת משפחתם בחלקה וחרף זאת לא הביע התנגדות לכך. אדרבא, מחומר הראיות עולה כי שנים הרבה טרם פטירתו בשנת 1953, היה מויאל חולה במחלת הלאוקומיה (עדות עמהאל, פרוטוקול מיום 2/12/10, עמוד 14) - מה שמלמד, למצער לכאורה, כי לא יכול היה לעקוב, עקב מחלתו, על המתרחש בחלקה. כך או כך, בהעדר ראייה על כי חזקת התובע הייתה בידיעת מויאל ז"ל, לא ניתן לקבוע, גם מטעם זה, כי חזקתו בחלקה למן שנות ה-40 הייתה עויינת (נוגדת) לזכויות מויאל ז"ל, הבעל הרשום של החלקה בפנקס השטרות. 32. באם יטען הטוען כי המשך חזקת התובע בחלקה, למן פטירת מויאל ז"ל, נעשה בידיעת עמהאל ו/או אמה ז"ל ועל כן יש לראות בחזקה זו עד לשנת 1960, חזקה נוגדת, אף אתה אמור לו כי מחומר הראיות עולה כי עמהאל, כמו גם אמהּ המנוחה, לא היו מודעות כלל ועיקר לזכויותיהם בחלקה. וכך הצהירה עמהאל " ...אבי לא יידע אותי על עסקאות מקרקעין שונות שערך. לכן לא ידעתי על היקף ו/או מיקום נכסיו, לרבות הנעשה בהם, למעט עניינים מעטים שנתבררו לאחר מותו ... לכן בעת פטירת אבי המנוח, לא היה מישהו במשפחה שהיה מעורב בעסקיו. יתרה מזו: לאחר מותו של אבי המנוח קרתה תקרית שבה נשרף אינדקס התיקים שלי, ומכאן שמעולם לא הייתה לנו רשימה מסודרת של הנכסים שלו ... לא ידעתי כלל שקיים נכס כאמור, והשיחה (הכוונה לאטיאס - ח.ט.) הייתה בגדר הפתעה" (עמוד 1 לנ/1). עדות זו של עמהאל בתצהירה לא נסתרה כלל ועיקר. בחקירתה הנגדית שבה עמהאל והבהירה כי לא היא ולא אמה המנוחה ידעו על קיומה של החלקה. וכך העידה - "אבי סבל מלאוקומיה, סרטן העצם. היה חולה הרבה שנים. כשאבי היה חולה, עם התפתחות המחלה לא הייתי נוכחת. שירתתי עד 49 בפלמ"ח ובצבא ואחר התחלתי ללמוד בירושלים ולמן גיל 18 לא הייתי מעורה בענייני הבית. אמי כלל לא הייתה מעורה בענייני הבית" (שם, עמוד 14 שורות 4-8). ובהמשך - "לא היה מי שיברר במשפחה מה צריך לעשות בנכסים, אני הייתי חצי ילדה בהריון. ש.ת. כשאביך נפטר היית בת 23 ... ילדתי שבוע אחרי מותו של אבי. אני בענייני כספים ורכוש הייתי ילדה הרבה שנים. ואימה (?? ואימא?) עוד יותר גרוע" (שם, שם, שורות 12-14). ולבסוף השיבה עמהאל לשאלות ב"כ התובע "מעולם לא שמעתי מאבא שיש לו מגרש או בית בנווה צדק. אמא לא ידעה על נכס זה ולא שמעתי ממנה עליו. גם מעולם לא ראיתי נכס זה". נמצא, כי לא זו בלבד שעמהאל לא ידעה על חזקת התובע בחלקה, אלא שזו לא ידעה כלל על קיומה, עד לפניית פקיד ההסדר אליה, בשנת 2008. אמור מעתה: חזקת התובע, ככול שהייתה כזו, למן פטירת מויאל ז"ל, אין בה כדי לבסס חזקה נוגדת, שכן השתכללותה של חזקה כאמור מצריכה ידעת הבעלים והעדר התנגדות מצידו - מה שלא הוכח במקרה דנן. 33. הפועל היוצא מהאמור הוא כי התובע לא השכיל להוכיח כי חזקתו בחלקה משך תקופת ההתיישנות הדרושה (15 שנים) הייתה נוגדת, קרי: כי עמהאל ואביה מורישה, לפניה, היו מודעים לחזקת התובע משך תקופת ההתיישנות. אני דוחה, איפוא, את טענת התובע בדבר זכותו להירשם כבעלים של החלקה תחת הבעלים הרשום - מכוח התיישנות מנחילה. התוצאה 34. מהמקובץ עולה כי התובע לא הוכיח קיומה של זכות להירשם כבעלים של החלקה, לא מחמת רכישתה (עסקה שלא הושלמה), לא מחמת הפסיקתא (שדינה בטלות) ולא מחמת חזקת שנים בחלקה (שאיננה חזקה מנחילה). 35. סוף דבר התוצאה היא כדלקמן - א. תביעת התובע להירשם כבעלים של החלקה - נדחית. ב. אני מורה כי חלקה 56 בגוש 7240 (חלקת שומה 124 בגוש 6922) תירשם בפנקס הזכויות על שם המנוח דוד בן יוסף מויאל ז"ל. ג. התובע יישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪, בתוספת הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. קרקעותמקרקעיןהסדר זכויותזכויות במקרקעין