זכרון דברים למכירת רכב שעבר תאונה

1. בפניי תביעה לתשלום סך של 36,404.- ש"ח ותביעה שכנגד לתשלום סך של 42,000.- ש"ח. התביעות נסמכות על מסכת עובדתית הקשורה לעסקה שביצעה הנתבעת מס' 2 (הנכדה של הנתבעת מס' 1) כמיופת כוחה של הנתבעת מס' 1 למכירת מכונית מסוג לנטיס מספר 40-479-19 (להלן:"הרכב") לתובע. 2. רקע עובדתי וטענות הצדדים א. אין מחלוקת כי ביום 12/09/1996 (בכתב התביעה המתוקן נכתב 12/02/1996 אך יש ליחס זאת לטעות קולמוס) נפגע הרכב בתאונת דרכים. כך גם אין מחלוקת כי התובע, העוסק במסחר ברכבים, פנה אל הנתבעת מס' 2 והציע לרכוש את הרכב. ב. אין מחלוקת כי ביום 07/10/1996 נערך ונחתם זיכרון דברים (נספח ג' לכתב התביעה שכנגד, נספח א' לתצהיר התובע ת3/). בזיכרון הדברים נכתב: "הוסכם והותנה כי הגב' יולטו X מכרה בתאריך הנ"ל רכב פרטי מסוג לנטיס מזדה מס' רישוי 4047919 שעבר תאונה בצדו השמאלי וניזוק...הרכב נמכר לצד ב' Xאורן בסכום של 45,000.- ש"ח כמו שהוא. נהוסכם כי הרכב הנ"ל לא הורד מהכביש ואת מלוא התמורה במזומן על סך 45,000.- ש"ח תקבל יולטו X עם מסירת רשיונות הרכב, כאשר הוא נקי מעיקולים שעבודים או חובות כלשהם...סוכם כי Xיסייע לX בתביעת הכסף מחברת הביטוח ירידת ערך. שני הצדדים קראו והבינו זיכרון דברים זה ולראיה באו על החתום". ג. אין מחלוקת כי בתאריך 20/10/1996 נחתם זיכרון דברים נוסף אשר נוסחו חד (נספח ד' לכתב התביעה שכנגד): "אני, הקונה, אורן XX קניתי רכב מסוג מזדה לנטיס 40-479-19. אני, המוכרת, הילה X הרכב נקנה לאחר תאונה, שולם על חשבון 3,000.- ש"ח במזומן בגמר תביעת הנזק, ולאחר שחרור הרשיון משעבודים או עיקולים יושלם הכסף על מה שסוכם, 45,000.- ש"ח. הרכב יוכנס לתיקון תביעת ירידת ערך אם תתקבל יחולק חצי חצי בין המוכר לבין הקונה". העתק-תואמו של המסמך (נספח ב' לת3/) מעגן, אם כי בשינוי קל של ניסוח, את אותן הסכמות, ואין בו שינוי של ממש. ד. אין מחלוקת כי ביטוח הרכב פקע בסמוך לאירוע התאונה ביום 30/09/1996 (נ4/, וכן נספח ד' לנ1/) וכי הרכב לא היה תחת כיסוי ביטוחי מקיף עד לתאריך 11/12/1997 (נ4/ וכן נספח ו' לנ1/) בו חודש הביטוח ובוטל רטרואקטיבית (נ7/). קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת האחריות לקיומו של ביטוח מקיף, המגן מפני גניבה, בתאריכים בהם לא היה הרכב מבוטח ובפרט במועד בו נגנב. לטענת התובע הנתבעות התרשלו בכך שלא ביטחו בעצמם את הרכב (סעיף 15 לכתב התביעה המתוקן). התובע מוסיף בסעיף 21 לתצהירו (ת3/) כי הרכב אמור היה להיות מבוטח ע"י הנתבעת מס' 2 וכן הוסכם על הצדדים. לטענת הנתבעות התובע הבטיח לנתבעת מס' 2 כי בתקופה בה תהיה המכונית בחזקתו יערוך הוא, על חשבונו, ביטוח המכסה את הרכב מפני גניבה ונזקים אחרים (סעיף 17 לכתב ההגנה המתוקן) או ביטוח כפי שהוא עושה על מכוניתו שלו (סעיף 9 לכתב התביעה שכנגד). ה. למעשה אין מחלוקת כי הוגשה תלונה בגין גניבת הרכב בתאריך 06/12/1997 (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד) וכי הרכב נגנב בין התאריכים 5-6/12/1997. ו. אין מחלוקת כי הרכב נמצא שרוף ביום 18/12/1997, היינו במצב של "TOTAL LOSS". ז. הצדדים לא חלוקים כי מיום חתימת זיכרון הדברים הראשון, קרי 12/09/1996, ועד ליום הגניבה 5-6/12/1997 היה הרכב בחזקתו של התובע ובשימושו והתובע עשה בו תיקונים ושיפוצים ואף השתמש בו לנסיעה. ח. בדומה, אין חולק כי רישום השעבוד לטובת מגדל חב' לביטוח בע"מ בוטל בסמוך לתאריך 21/05/1998 (נספח ו' לכתב התביעה שכנגד ונספח ז' לנ1/). ט. לטענת התובע הנתבעת מס' 1 הינה הבעלים הרשומים של הרכב במועד הגניבה, ולפיכך, משלא הסירה את השעבוד ברבץ על הרכב כפי שהתחייבה, הפרה את הסכם המכר ואחראית לנזקים שנגרמו לתובע בגין שיפוץ הרכב (21,778.- ש"ח) בגין הרווח שהיה צפוי לו בגין העסקה (11,626.- ש"ח) וחייבת לו השבת התשלום ששילם במסגרת ההסכם בין הצדדים (3,000.- ש"ח). בסיכומיו מעלה התובע טענה משפטית שונה ביחס לתנאי הסרת השעבוד. ב לטענתו המדובר בתנאי מתלה אשר לא קוים ולפיכך אין תוקף להעברת הזכויות שבוצעה בזיכרון הדברים הראשון והשני. עוד טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי המחוקק קבע דרך ברורה וחד משמעית בנוגע לרכישת זכויות ברכב לפיו הבעלות עוברת עם האקט של העברת בעלות במשרדי הרישוי עת חתימה על מסמכי העברת הבעלות, כמקובל בין קונה למוכר, דהיינו כל עוד לא בוצעה "העברת הבעלות במשרדי הרישוי" הבעלות הינה של בעל הרכב הקודם. כתימוכין לטענה זו מפנה ב"כ התובע ל"פקודת הרכב המנועי" (כך במקור!). י. לטענת הנתבעות, עם חתימת זיכרון הדברים הראשון עברה הבעלות ברכב לתובע. לטענתן עמדו בהתחייבותן והסירו את השעבוד שרבץ על הרכב ולכן קיימו את התחייבויותיהן לפי ההסכם. לטענת עובדת גניבתו של הרכב, נודעה להם רק לאור כתב התביעה שהגיש התובע. ו עוד טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי תנאי הסרת השעבוד שנקבע בהסכם היה תנאי לקבלת יתרת התמורה ולא תנאי להעברת הבעלות, ותנאי זה בוצע כמוסכם. בנוסף טוענות הנתבעות כי העברת הבעלות במשרד הרישוי היא פעולה דקלרטיבית ולא קונסטיטוטיבית. למעשה עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה מי צריך לשאת בהפסד של הרכב עקב גניבתו והיותו לא מבוטח - האם התובע, שאף שילם 3,000.- ש"ח ע"ח הרכב והשקיע לטענתו כספים בשיפוץ ותיקון הרכב או שמא הנתבעות, שהיו אמורות לקבל 45,000.- ש"ח בגין מכירת הרכב לתובע וקיבלו 3,000.- ש"ח בלבד? 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, בראיות שבתיק ובסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני קובע כי הבעלות ברכב הועברה בתאריך 12/09/1996 וכי החל מתאריך זה יש לראות את הרכב כנמצא בבעלותו של התובע. נ זיכרון הדברים הראשון מיום 07/10/1996 קבע מפורשות כי הנתבעת מס' 1 "מכרה בתאריך הנ"ל רכב מסוג לנטיס מזדה". הצהרה נגדית מופיעה בזיכרון הדברים השני מיום 20/10/1996 בו נאמר: "אני הקונה, אורן X, ת.ז X /7, קניתי רכב מסוג מזדה לנטיס" ושוב כי: "הרכב נקנה לאחר תאונה" (התובע עצמו הכיר בכך בסעיף 9 לכתב תביעתו המקורי שם טען כי הנו בעל הרכב מכוח ההסכמים הנ"ל). מיום חתימת זיכרון הדברים הראשון עבר הרכב לחזקתו של התובע והוא שיפצו ועשה בו מעשה בעלים. זאת במשך שנה וחודשיים עד ליום שבו נגנב (סעיף 13 לתצהירו - ת3/ וכן בח.נ עמוד 17, שורה 3 לפרוטוקול). גם בחקירתו הנגדית אמר התובע: "קניתי רכב שהוא משועבד למגדל" (עמוד 13 לפרוטוקול). למותר לציין כי תוצאה זו, פרי הסכמת הצדדים המפורשת, הינה גם ההסדר הכללי הקבוע בסעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח1968- ומקיימת את הגדרת הבעלות הקבועה בסעיף 2 לחוק המיטלטלין, התשל"א1971-. אני דוחה את טענת ב"כ התובע כי "המחוקק קבע דרך ברורה וחד משמעית בנוגע לרכישת זכויות ברכב". הלכה היא כי: "מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין אשר על פי סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח1968-, הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו" [ראה רע"א 5379/95 "סהר" חב' ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט (להלן:"פס"ד סהר"), פ"ד נא(4) 464 בסעיף 8 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן]. בפס"ד סהר הנ"ל חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה שהרישום במשרד הרישוי הנו דקלרטיבי בלבד ואינו קונסטיטוטיבי אף אם חשיבותו רבה וייתכן אף שיש לרישום זה מעמד מיוחד לצורך רישום העברת בעלות מעבר למיטלטלין אחרים. אני דוחה את טענת התובע כי הנתבעת הסכימה לקבל בחזרה את הרכב, היות ואף לפי גרסתו שלו (עמ' 17 לפרוטוקול) סירבה הנתבעת להצעתו בשל הסכום שביקש עבור שיפוץ הרכב, ואף אם יש לקבל את דברי הנתבעת מס' 2 בחקירתה הנגדית (עמ' 21 לפרוטוקול) כהודאה שהסכימה לתשלום 20,000.- ש"ח ולקבל חזרה את הרכב, הרי שעסקה זו לא הגיעה לכדי מעשה היות והייתה מותנית בהצגת קבלות על התיקון שבוצע בפועל (כאמור שם) והצדדים לא הגיעו לעמק השווה. בעניין זה אני מעדיף את עדותה של הנתבעת מס' 2 בתצהירה (סעיף 16 לנ1/) ובגרסתה בח.נ אשר נתמכה בעדותו של מר משה X (עמ' 23 לפרוטוקול) על פני עדותו של התובע. ב. אני דוחה את טענת התובע כי הסרת השעבוד הוא תנאי מתלה להסכם וקובע כי הסרת השעבוד הוא חיוב מותנה אשר קוים בהתאם להסכם. ב החיוב לבצע את יתרת התמורה רק לאחר הסרת השעבוד מהווה למעשה חיוב מותנה כמשמעותו בסעיף 43(א)(2) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן:"חוק החוזים"), לאמור: חובתו של התובע להעביר את התשלום מותנית בקיום חיובן של הנתבעות ראשית להסיר את השעבוד [לעניין חיוב מותנה ראה ע"א 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד שט" שותפות לבניין ולהשקעות ואח', פ"ד מא(4) 127,113. ראה גם ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, הוצאת דין (תשנ"ה) בעמודים 467-468]. חיוב מותנה כאמור אין בו כדי להפקיע את תוקף החוזה אם כי הפרתו יכולה להוות הפרה המזכה בתרופות הקבועות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970- (להלן:"חוק התרופות"). כל עוד לא נקצב מועד לקיומו של חיוב יש לקיימו כאמור בסעיף 41 לחוק החוזים. משמעות הסעיף היא כי "במקרה של אי-הכללתו בחוזה של מועד לביצוע החיוב, או להשלמת ביצועו, רשאי בעל החוזה שהמתין תקופה מסוימת לקיום החיוב לדרוש מהצד השני לחוזה לקיים את החיוב תוך זמן סביר. ומהו אותו זמן סביר תלוי בכל הנסיבות הרלוונטיות למקרה" [דברי השופט בך בע"א 431/82 נוריאל חסיד נ' פרזות, פ"ד לט(4) 455,451 וראה ע"א 1168/99 נסאר נ' נסאר, פ"ד נד(4) 185 בעמ' 190-189]. בעניינו לא טען התובע כי דרש את ביצוע החיוב במועד כלשהו ואף העיד על יחסיו החבריים עם הנתבעת מס' 2 ובעלה ועל כך שהיה "יושב אצלם והם אצלי" (בעמ' 16 לפרוטוקול) וכי "היינו כמו חברים" (עמ' 17 לפרוטוקול). ניתן אף לומר, ברמה גבוהה של ביטחון, כי התובע כלל לא ציפה להסרת השעבוד היות והסכים לכך שהנתבעת מס' 2 תמשיך לשלם את הסכום החודשי לחברת הביטוח מגדל (עמ' 13 לפרוטוקול) וידע על מצבה הקשה של הנתבעת מס' 2 (סעיף 12 לת3/), כך שלמעשה לא ניתן לומר כי הביצוע התארך מעבר לזמן הסביר לאחר הכריתה. במאמר מוסגר אעיר כי גם במידה ולא קוים החיוב נשוא ההתניה במועדו אין בכך אלא כדי להשפיע על היותו של התובע הבעלים ברכב, במידה ולא הוגשה הודעת ביטול להסכם ותביעת השבה בגין ההפרה. התובע גם ידע כל העת על ביצוע התשלום ע"י הנתבעות לחב' מגדל כדי להסיר את השעבוד ואף הסכים לכך (ראה עמ' 13 לפרוטוקול), והוא לא יכול להתכחש לידיעתו והסכמתו ולטעון שהנתבעות הפרו את חובתן להסרת השעבוד. עת קוים החיוב נשוא ההתניה קמה חובת התובע לקיים את חיובו ולשלם לתובעת את יתרת התמורה החוזית בסך 42,000.- ש"ח. חובה זו קמה מיום הסרת השעבוד בפועל ומסירתו של רשיון נקי משעבוד, כמבואר בזכרון הדברים, ואני קובע כי הנתבעות עמדו בחובה חוזית זו (ראה נספחים ז,ח לנ1/ ועדות מר קונפינו). ג. אני דוחה את טענת התובע לגבי חובת הנתבעות לבטח את הרכב וקובע כי לא הייתה כל חובה על הנתבעות לבטח את הרכב. נ לטענת התובע כי הנתבעות התחייבו להמשיך ולבטח את הרכב (סעיף 21 לת3/) אין כל תמיכה בזכרון הדברים הראשון או השני שנכתבו בכתב ידו של אביו ובכתב ידו שלו ואף נוסחו על ידם (עמ' 13 לפרוטוקול). ב התובע אף לא הציג ראיה אחרת להתחייבות זו של הנתבעות כפי שטען שיעשה (עמ' 17 לפרוטוקול) וככל הנראה אין ראיה כזו בנמצא, בעוד שבתצהירו טען התובע כי לא ביטח את הרכב (נ3/) הוכח כי הציג ביטוח על שם אביו במשטרה (נ8/), ועובדה זו מחלישה את האמון שיש לתת לדבריו. מעבר לכך, טענת התובע כי הנתבעות התחייבו להמשיך ולשלם את הביטוח אינה עומדת במבחן ההגיון היות ולא יעלה על הדעת כי התמורה המופחתת בסך 45,000.- ש"ח כפופה להוצאות ביטוח בעבור רכב בו לא עושות הנתבעות שימוש ואשר התובע הוא שנהנה ממנו, לכל הפחות כ11- חודשים בטרם נגנב. ההנחה לה טוען התובע, ולפיה הניח כי הנתבעות ביטחו את הרכב, לא יכולה לשמש לו הגנה ולא יכולה להצביע על הסכמה פוזיטיבית לבטח רכב שנמצא בשימושו וחזקתו של אחר. טענה זו תמוהה בעיניי לאור העובדה כי התובע השקיע מכספו ומאמציו בשיפוץ הרכב והחזרתו למצבו התקין, והגיוני כי כאדם סביר יוודא שאכן הרכב מבוטח. אני מעדיף את גרסת הנתבעות כמהימנה ואמינה עליי על פני גרסת התובעת במחלוקת העובדתית לגבי מי היה צריך לבטח את הרכב, ומקבל את גרסת הנתבעת שכנגד מס' 2 בסעיף 9 לתצהירה לגבי התחייבות התובע לדאוג לביטוח הרכב ושהוא לא ייסע עליו ושכדי להבטיח זאת לא הסכימה ליתן לו את רשיון הרכב (כשבניגוד להבטחתו התובע כן עשה שימוש ברכב) (ראה עדותה בביהמ"ש בעמ' 20 ועמ' 34 לפרוטוקול). יש לציין שבניגוד לנתבעות, שהנן עולות חדשות (צעירה ומבוגרת - סבתא ונכדה), הרי התובע (ואף אביו) הנם סוחרי רכב ממולחים הבקיאים ומתמצאים ברזי העסקים יודעים כמובן שיש לדאוג לביטוח הרכב ועשו ברכב שימוש בעלים במשך זמן רב, ואף ניסו למכרו לצד שלישי (ראה סוף עמ' 40 ותחילת עמ' 41 לפרוטוקול). מתברר שבמשטרה הציג התובע תעודת ביטוח רשומה ע"ש אביו (ראה בנ8/), ואני דוחה את הסברו שהביטוח היה לתקופה זמנית ע"ש אביו, שעשה זאת ללא ידיעתו. התרשמתי שמדובר באב ובן מעורבים ובקיאים בעסקאות סחר ברכב שהיו מתואמים בפעולותיהם. עצם עשיית הביטוח מעידה על ידיעתם והבנתם בצורך בביטוח ושהוא חל עליהם, כשתמוה כיצד, גם לפי גרסתו, טוען התובע למעשה שנסע על הרכב כשנה אף ללא ביטוח חובה. העובדה שעפ"י הסכם השעבוד בין הנתבעות לבין מגדל חב' לביטוח בע"מ הרכב חייב להיות מבוטח פועלת במישור היחסים בין החב' הביטוח לנתבעות ולא בין התובע לנתבעות. מבחינת חב' מגדל, הרכב חייב להיות מבוטח, וזו חובת הלקוח, אך מבחינת היחסים בין התובע לנתבעות - ברגע שסוכם ביניהם (כפי שאני קובע עובדתית) שהתובע הוא זה שאחראי לביטוח (דבר המתאים גם לסמיכות מועד סיום הביטוח של הנתבעות ביום 30/09/1996 ולרכישת הרכב ע"י התובע ביום 07/10/1996), הרי התובע אחראי לנושא הביטוח והנתבעות ראו אותו אחראי לכך. ו מבחינת הנתבעות, לאחר שמכרו לו את הרכב, התובע לא יכול להיתלות בהסכם השעבוד וההלוואה בין הנתבעות לחב' מגדל כפוטר אותו מביטוח הרכב לאחר שהתחייב לעשות זאת כלפי הנתבעות (וזאת גם אם נתבעות הפרו את חובתם והתחייבותם כלפי חב' הביטוח), וכפי שהתובע בעצמו ערך, לפחות לגבי חלק מהזמן, ביטוח חובה לרכב. שנת הביטוח הסתיימה ביום 30/09/1996 והנתבעות ביקשו שלא לחדש את הביטוח לא שילמו את ביטוח החובה וביטלו את הביטוח מקיף ביום 20/09/1996 (ראה עדות מר קונפינו בעמ' 26 לפרוטוקול), והדבר תואם את גרסת הנתבעות לגבי מכירת הרכב לתובע, התחייבותו לשאת בביטוח ושהרכב לא היה במצב נסיעה מאז התאונה ביום 12/09/1996, כשהנתבעות מסרו למר קונפינו שהן מכרו את הרכב ולכן לא רוצים לחדש את הביטוח (ראה עמ' 29 לפרוטוקול - עדות מר קונפינו). לאור התוצאה כאמור אינני נכנס לשאלת התיקונים וההוצאות שהוציא התובע (כשגם לעניין זה יש קושי לתובע להוכיח את תיקון הרכב ועלות התיקון בעדר קבלות ולאור עדות שמאי הרכב - מר סגל). לאור האמור לעיל לא הוכיח התובע רשלנות מצד הנתבעות לגבי אי הסרת השעבוד ו/או קשר בין השעבוד לביטוח הרכב (כשהתובע לא עשה אף לטענתו כל ניסיון לבטח את הרכב מלבד ביטוח החובה). התובע היה צריך לבטח את הרכב בעצמו כפי שסוכם עם הנתבעות ולפיכך אין לתובע להלין אלא על עצמו שלא עשה כן, ולכן אינו יכול להטיל את האשמה ואת נזקי גניבת הרכב על הנתבעות. התובע, שהתחייב בהסכם עם הנתבעות לשלם להן 45,000.- ש"ח בגין הרכב שנמכר לו כפי שהוא, צריך לעמוד בהתחייבויותיו כלפי הנתבעות, שאני קובע שעמדו בהתחייבויותיהם עפ"י ההסכם והסירו את השעבוד שהיה על הרכב (גם אם מדובר בתשלום שנסתיים לאחר גניבת הרכב), כשהם מסרו לתובע רכב תמורת 45,000.- ש"ח וקיבלו עד עכשיו רק 3,000.- ש"ח. 4. מן הנימוקים לעיל דין התביעה להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל. אני פוסק כי על הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד ביחד ולחוד את שווי יתרת התמורה החוזית בסך 42,000.- ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה שכנגד 15/11/1998 ועד תשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. מכירת רכבזכרון דבריםרכבחוזה