תאונת עבודה עם סכין | עו"ד רונן פרידמן

מה הדין במקרה של תאונת עבודה עם סכין ? כיצד מוכיחים רשלנות מצד המעסיק בתאונות עבודה עם סכין ? ##האם חיתוך מזון באמצעות סכין היא פעולה "מסוכנת" ?## אדם נפגע בתאונת עבודה בעת שסכין בה השתמש לצורך חיתוך סלט ירקות החליקה מידו ופגעה באגודל ידו השמאלית. בית המשפט ציין כי אמנם עבודת חיתוך ירקות הינה פעולה שגרתית יום-יומית שכל עקרת בית אמונה עליה, אך לא הרי עבודה במטבח הביתי לעבודה במטבח תעשייתי המתפקד בלחץ תחת לוח זמנים צפוף. כל עבודה במטבח טומנת בחובה סכנות של פציעה לאור טיבה והצורך להשתמש בכלים חדים, על כן, יש להדריך את העובדים כיצד לבצע את העבודות השונות, לרבות עבודות החיתוך, ובאלו כלים, ובכלל זה סכינים, יש להשתמש לביצוע כל פעולה. ## היקף אחריות העובד עצמו על תאונת עבודה עם סכין:## הנתבעת טענה כי אין כל סיבה לכך שהסכין החליקה לתובע. בהיות התובע טבח מקצועי בעל ותק רב, אותו צבר במסגרת שירותו הצבאי, היה עליו לבצע את פעולת חיתוך הלימון בזהירות, באופן שהסכין בה הוא משתמש לא תחליק. על התובע היה להשתמש בסכין בזהירות ובמיומנות. נטל ההוכחה לקיומה של רשלנות תורמת מצד העובד היא על הטוען לה. המבקש לטעון כי העובד תרם גם הוא בהתנהגותו לגרימת התאונה בה נפגע, עליו הנטל ואם נותרו אי-בהירות מהותית וחוסר-ודאות, הרי משמע שלא הונח הבסיס אשר עליו ניתן להשתית את הקביעה בדבר קיומה של הרשלנות התורמת. ##חובת המעסיק להדריך עובדים שמשתמשים בסכינים:## במסגרת התביעה נטען כי הנתבעת לא הנחתה ולא הדריכה את התובע בנוגע לשיטת עבודה בטוחה ובכך התרשלה כלפי התובע. כמו כן טען ב"כ התובע כי הנתבעת לא מילאה אחר פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל – 1970, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז – 1997 וסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). כמו כן, נטען כי כי הנתבעת לא הקפידה כי העובדים ישתמשו אך ורק בסכין המתאימה לביצוע העבודה הנדרשת מהם. אדרבא, הנתבעת הורתה לעובדים להשתמש בסכין הפנויה גם אם היא לא הסכין המתאימה לביצוע העבודה. ##להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה עם סכין מטבח:## 1. רקע כללי: התובע,יליד 30.06.75 נפגע בתאונת עבודה ביום 1.9.02 בעת שסכין בה השתמש לצורך חיתוך סלט ירקות החליקה מידו ופגעה באגודל ידו השמאלית. כתב התביעה המקורי הוגש כנגד הנתבעות 4-1 בגין תאונה מיום 19.06.02 (להלן: "התאונה הראשונה") וכנגד הנתבעות 6-5 בגין התאונה מיום 1.9.02. ביום 31.05.09 ניתן פסק דין חלקי בהסדר פשרה בין התובע לבין הנתבעות 4-1 ביחס לתאונה הראשונה. אשר על כן, פסק דין זה יעסוק במחלוקת שבין התובע לנתבעות 5-6 בהתייחס לתאונה מיום 1.9.02 [להלן – "התאונה"]. הנתבעת 5, "קטלית בע"מ" (להלן - "הנתבעת"), הייתה מעסיקת התובע בעת התאונה. הנתבעת הינה חברה פרטית אשר עסקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה באספקת שירותי קייטרינג לאירועים. הנתבעת 6 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את אחריות הנתבעת כלפי עובדיה.ב המחלוקת שבין הצדדים היא לעניין החבות ולעניין גובה הנזק, כאשר כל אחת מהפלוגתאות טומנת בחובה מספר פלוגתאות משנה: מהן נסיבות התאונה, חבות הנתבעת בגין התאונה, האם ראוי בנסיבות העניין להטיל על התובע רשלנות תורמת ובאיזה שיעור, מהו שיעור הנכות התפקודית שנגרמה לתובע, נזקי התובע.נ מטעם התובע הוגש תצהירו של התובע ומטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר אודי שחר, הבעלים של הנתבעת. בנוסף הגישה הנתבעת תצהירו של מר רונן שוורץ [להלן – "רונן"], אך בהמשך ביקשה למשוך תצהירו מתיק בית המשפט. 2. נסיבות אירוע התאונה: התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת כעוזר טבח לקראת סוף חודש אוגוסט 2002, כ-10 ימים לפני שארעה התאונה. תפקידו היה קילוף וחיתוך ירקות ופירות. לטענת התובע, ביום התאונה הוא החל את עבודתו בבוקר, בין השעות 07:00- 07:30, כאשר התאונה ארעה ב-15:00 אחר הצהריים. גרסת התובע, העולה מתצהירו הינה, כי ביום התאונה שרר בעבודה, כבכל יום, לחץ גדול בכדי להספיק ולעמוד בלוח הזמנים. הטבח הראשי, רונן, האיץ בעובדים ובכללם בתובע, שיעבדו יותר מהר. על שיטת העבודה שהנהיגה הנתבעת הצהיר התובע: "שיטת העבודה המקובלת אצל קטלית הייתה כי עובדי המטבח עובדים עם הסכין שנמצאה פנויה ואינה בשימוש של שאר העובדים. אותה מערכת סכינים שימשה בעת ובעונה אחת את כל עובדי המטבח. לכן, לקחתי סכין גדולה (כ-30 ס"מ לפחות עם הידית) ומשוננת, היחידה אשר הייתה פנויה באותו זמן – לצורך חיתוך סלט ירקות לרבות לימון. סכין זו אינה חדה במיוחד ואינה מתאימה לחיתוך ירקות שכן לצורך חיתוכן יש להפעיל לחץ רב על הירק או הפרי. לאחר שחתכתי את מרבית הירקות שהיה עלי לחתוך, ותוך כדי שרונן מאיץ בכולם לסיים כמה שיותר מהר עקב אספקה חדשה שאמורה להגיע ויש לפרוק אותה ובניסיון לחתוך לימון על משטח העבודה שהיה מטבעו רטוב, חלק ושמוני, תוך כדי הפעלת לחץ על הלימון עם הסכין, הוסטה והחליקה הסכין הגדולה שאחזתי בידי הימנית לעבר אגודל יד שמאל וכתוצאה נחתכתי בגיד יד שמאל" (סעיף 31 לתצהיר התובע). התובע הצהיר כי גם קרש החיתוך שעבד עליו לא התאים: מדובר בקרש חיתוך העשוי מחומר פלסטי, שהונח על משטח העבודה שהיה עשוי מנירוסטה, ואשר מטבע הדברים היה רטוב ושמנוני. כל הפעלת כח בעת החתוך גרמה לתזוזת קרש החיתוך על גבי המשטח. על האוירה ששררה במקום העיד התובע: "..לא הייתה סכין נוספת. היה לחץ היסטרי הגיעה משאית של אספקה, רונן נכנס תוך 10 ד' להאיץ בנו שהגיעה אספקה ואין זמן (עמוד 11 שורות 2-1 לפרוטוקול)". ובהמשך, חזר על הדברים: "עבדנו בלחץ של זמן, מטבח זה מקום דינאמי זה נראה כמו בלגן היסטרי, אתה עובד בלחצים ואין לך יותר מדי שיקול מחשבה, אבל הסכין זה מה שאמרו לי לחתוך, שזה מה שיש ועם זה תחתוך" (עמוד 14 שורות 32-30). לגרסת התובע, הוא הפנה את תשומת לב האחראי עליו לכך שהסכין לא מתאימה לחיתוך הלימון, אך נאמר לו להמשיך לעבוד ולהסתפק באותה הסכין: "אמרתי שהיא לא מתאימה לחתוך לימון ואמרו לי תחתוך עם מה שיש" (עמוד 10 שורה 22), ובהמשך: "היה שם משהו שהוא אחראי מעלי, חוץ מרונן שאמר לי תחתוך עם מה שיש אני חשבתי שאי אפשר והוא אמר שאפשר. בגלל שזה פחות נוח לחתוך לימונים עם סכין מסור. זה פחות נח לדעתי" (עמוד 10 שורות 29-27). כאשר נשאל התובע האם החזיק את הלימון בידו כשחתך אותו, השיב התובע בהחלטיות כי השתמש בקרש חיתוך ולא אחז את הלימון בידו: "בהחלט רק על קרש החיתוך" (עמוד 11 שורות 22-21). הנתבעת טוענת כי אין כל אפשרות שהתובע חתך את הלימון על גבי משטח העבודה, כפי שטוען, שכן לא תיתכן פגיעה באוכף שבין האגודל לבין אצבע מס' 1 אם הלימון הונח על קרש החיתוך. לפיכך טוענת הנתבעת, המסקנה היא כי התובע לא נפגע בנסיבות המתוארות על ידו, אלא שככל הנראה חתך את הלימון כאשר הוא מחזיק אותו ביד, באוויר ולא על גבי משטח עבודה כפי שנהוג וצריך לעשות. אך טענה זו אינה מבוססת על עדות ראיה אלא על השערה בלבד, שלא הובאה לה תימוכין. בניגוד לאוירה הלחוצה שתאר התובע, מר אודי שחר, מבעליה של הנתבעת, העיד כי העבודה במטבח הינה רגועה ונינוחה וכי לא ייתכן שהגיעה משאית לצורך פריקתה, גורם אשר לטענת התובע הגביר את הלחץ במהלך עבודתו ביום התאונה, שכן "אין אספקת חומר גלם בשעות העבודה. עד שבע בבוקר כל חומרי הגלם מגיעים" (עמוד 23 שורות 21-20). על פי טופס ב.ל 250 החתום על ידי מר אודי שחר, אשר צורף לכתב התביעה, התובע נחתך מסכין מסור בין האגודל לאצבע ביד שמאל. גרסת התובע ועדותו מהימנה עלי. התובע דבק לאורך כתב תביעתו, תצהירו וחקירתו בבית המשפט על גרסתו לנסיבות קרות התאונה, לפיה תוך ניסיון לחתוך לימון במסגרת עבודתו אצל הנתבעת, החליקה הסכין אותה אחז וגרמה לפגיעתו. מקובלת עלי גם גרסת התובע כי השתמש בסכין מסור – סכין משוננת, כפי שמנהל הנתבעת מאשר גם בטופס ב.ל שנמסר לביטוח לאומי. השאלה הנשאלת היא, אם בנסיבות התרחשות התאונה, קמה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים? 3. עילות התביעה: ב"כ התובע מבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות והיפר חובה חקוקה.ב לטענתו, הנתבעת לא הנחתה ולא הדריכה את התובע בנוגע לשיטת עבודה בטוחה ובכך התרשלה כלפי התובע. כמו כן טוען ב"כ התובע כי הנתבעת לא מילאה אחר פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל – 1970, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז – 1997 (להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה") וסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). מנגד טוען ב"כ הנתבעת כי לא הוכחה הרשלנות הנטענת על ידי התובע. התובע עבר הדרכה אצל הנתבעת בטרם החל עבודתו ולמרות אותה הדרכה, בחר ביום התאונה לפעול על פי שיקול דעתו ושלא לפי השיטה שהונהגה בנתבעת.נ 4. דיון בשאלת האחריות: טענות התובע - התובע טוען כי מעולם לא עבר בנתבעת הדרכה כלשהי בנוגע לשימוש בסכינים ולא הוזהר מפני הסכנות שבשימוש בסכין שאינה מתאימה לעבודה. לטענתו, הציוד שסופק ושיטת העבודה שהונהגה בנתבעת סיכנה את העובדים. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית: "אודי שחר הבעלים של חברת קטלית אומר שבימים הראשונים לעבודתך עברת הכשרה בכל מחלקות החברה שזה מטבח חם, מטבח קר, קונדיטוריה, קצביה ולאחר מכן הוצבת בתפקיד התחלתי של חותך וקולף ירקות?", שלל כי עבר הדרכה כלשהי (עמוד 9 שורות 29-26). בנוסף, התובע חזר בעדותו על שיטת ואופן העבודה אצל הנתבעת. לטענתו, הימים בעבודה היו לחוצים ועמוסים, כך הצהיר: ".. זכור לי כי באחד הימים הראשונים לעבודתי, רונן שהיה הטבח הראשי, ניגש אליי והסביר לי כי השיטה שבה אני חותך עגבניות שרי, אחת אחת, אינה מקובלת עליו שכן אין סיכוי שאעמוד בהספק הנדרש ממני ולכן הראה לי כי לשם חיתוך עגבניות השרי עליי לקחת מספר עגבניות (7-10) להניחן על קרש החיתוך מתחת לכף היד ובעזרת סכין חדה לחתוך את כולם בבת אחת לרוחב. למרות שחששתי מאוד לחתוך את ידי, נאלצתי לפי שיטה על מנת לעמוד בהספק" (סעיף 32 לתצהיר התובע). ובחקירתו בבית המשפט העיד: "לא החלפתי סכין כי לא הייתה סכין נוספת. היה לחץ היסטרי הגיעה משאית של אספקה, רונן נכנס תוך 10 ד' להאיץ בנו שהגיעה אספקה ואין זמן (עמוד 10 שורה 32 ועמוד 11 שורות 2-1). ובהמשך: ".. הלחץ היה עלי ממש גדול לסיים כמה שיותר מהר ולעבור לעבודה הבאה, לירק אחר" (עמוד 11 שורות 6-5). טענות הנתבעת - הנתבעת טוענת כי גם אם תתקבל גרסת התובע, דהיינו, שחתך הלימון על גבי קרש החיתוך, כי אז אין ולא מתגבשת בגין האירוע חובת זהירות קונקרטית מצד הנתבעת, שהרי מדובר בפעולת חיתוך פרי בסכין מטבח, שהיא פעולה פשוטה ויומיומית. אין בה סיבוך, אין בה תחכום ואין היא מחייבת הדרכה כלשהי. טענה נוספת אשר מעלה הנתבעת היא כי התובע התקבל לעבוד אצלה כעוזר טבח לאחר שהציג עצמו כמי ששירת כטבח במהלך שירותו הצבאי. התובע אישר בעדותו בבית המשפט כי במהלך שירותו הצבאי עבר הכשרה של טבח צבאי ואף כי עבד בפועל כטבח בצה"ל במהלך רוב שירותו הצבאי. לטענת הנתבעת, התובע לא הניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית מקצועית, בדמות חוות דעת מומחה, שעל בסיסה ניתן לקבוע כי הסכין שאיתה עשה שימוש היא סכין לא בטיחותית ו/או לא מתאימה לחיתוך לימון דווקא. כמו כן, לא הונחה כל תשתית ראייתית ששימוש בסכין אחרת היה מונע את התאונה. בנוסף טוענת הנתבעת כי התובע החל לעבוד אצלה באופן עצמאי רק לאחר שעבר הדרכה מקיפה ומסודרת: "בימי עבודתו הראשונים עבר הוא הדרכה בכל מחלקות המטבח שלנו.. כמו כל עובד אחר המתקבל לעבודה, ולאחר שמנהל התפעול מטעמי בחן את כישוריו, הוחלט כי בשלב ראשון יעבוד במחלקת הירקות בתפקיד של מקלף וחותך ירקות. במהלך ימי ההדרכה וכן בתחילת עבודתו כמקלף וחותך ירקות היה יוסי מימון תחת פיקוח צמוד של אחראי התפעול מטעמי, אשר עקב אחר עבודתו ומסר לי כי יוסי מכיר את עבודות המטבח ומבצען כראוי. מובן מאליו כי לאחר ימי ההדרכה והפיקוח על עבודתו של יוסי פחות צמוד ונותנים לו לבצע העבודה באופן עצמאי" (סעיפים 4 ו-5 לתצהיר מר אודי שחר). באשר לטענת התובע בדבר אי הספקת ציוד מגן, טוענת הנתבעת כי תקנות הבטיחות בעבודה אינן מחייבות לספק כפפות מגן ממתכת לעובד מטבח העוסק בחיתוך ירקות. לא זו אף זו, אין טבח או עוזר טבח המשתמש בכפפות מגן ממתכת בעת שהוא חותך ירקות בסכין מטבח. לפיכך ולאור האמור טוענת הנתבעת כי לא הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע. מר שחר טוען כי התובע, ככל העובדים האחרים, עבר הדרכה מסודרת ומאורגנת בטרם החל לעבוד אצל הנתבעת. דא עקא כי בחקירתו הנגדית העיד כי הוא איננו האחראי בפועל על המטבח וכי מנהל המטבח הוא האחראי במטבח על לוחות הזמנים בעבודה (עמוד 22 שורה 5). ובהמשך (עמוד 23 שורות 14-9): ש. "אתה בקיא בנהלים במטבח?". ת. "לא". ש. "היית אחראי על רכש הציוד של המטבח?". ת. "לא". ש. "ספציפית סכינים היית אחראי על הרכש?". ת. "לא". מר שחר מודה בעדותו שלא פיקח על עבודת התובע וכי אין הוא יודע הלכה למעשה מה הייתה השיטה הנוהגת בעבודה במטבח ומהם הנהלים במטבח. כך, גם אין מר שחר יכול היה להעיד על טיבה של ההדרכה שקבל התובע בימים הראשונים לתחילת עבודתו בנתבעת. נותרה, אפוא, לבדה עדותו של התובע באשר לשיטות העבודה שהיו נהוגות אצל הנתבעת, ובמיוחד – השיטה לפיה העובדים נאלצו להשתמש בסכין הפנויה ולאו בדווקא בסכין המתאימה לביצוע הפעולה אותה נדרשו לבצע. עדות זו, כאמור הייתה מהימנה עלי. מן המפורסמות כי המעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. ובאשר לחובת הזהירות הקונקרטית, חובתו של המעביד להדריך את העובד וללמדו כיצד לעבוד על מכונה מסוכנת ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות שימנעו נזק מן העובדים. חובתו של המעביד היא להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך, ולפקח על עבודת העובד באופן שלא תרבץ סכנה לשלומו וביטחונו (ראה בין השאר: ע"א 477/85 אפריים בוארון נ' עיריית נתניה ואח' פ"ד מב (1) 420, ע"א 45/83 יוברט נ' קיבוץ דגניה א', פ"ד לז (4) 176, ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209): "הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא בין השאר בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל. חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה, ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". התובע העיד כי לא הודרך ולא הוזהר על הסכנות הכרוכות בעבודתו. עדותו של התובע לא נסתרה על ידי מר שחר, שהעיד כי לא הוא האחראי בפועל על המטבח ואיננו בקיא בנהלי המטבח. הנתבעת לא הקפידה כי העובדים ישתמשו אך ורק בסכין המתאימה לביצוע העבודה הנדרשת מהם. אדרבא, הנתבעת הורתה לעובדים להשתמש בסכין הפנויה גם אם היא לא הסכין המתאימה לביצוע העבודה. אמנם עבודת חיתוך ירקות הינה פעולה שגרתית יום-יומית שכל עקרת בית אמונה עליה, אך לא הרי עבודה במטבח הביתי לעבודה במטבח תעשייתי המתפקד בלחץ תחת לוח זמנים צפוף. כל עבודה במטבח טומנת בחובה סכנות של פציעה לאור טיבה והצורך להשתמש בכלים חדים, על כן, יש להדריך את העובדים כיצד לבצע את העבודות השונות, לרבות עבודות החיתוך, ובאלו כלים, ובכלל זה סכינים, יש להשתמש לביצוע כל פעולה. מעביד סביר אינו צריך להסתפק בהדרכה, ועליו גם לפקח כי הדברים שנלמדו בהדרכה הופנמו על ידי העובדים, ומבוצעים על ידם בשטח. מאחר ואימצתי את עדות התובע כי נאלץ להשתמש בסכין ארוכה ומשוננת כדי לחתוך לימון, סכין שלכאורה אינה מתאימה לחיתוך ירקות ופירות מאחר ואינה חדה, ויש להפעיל כח רב יחסית כדי לבצע את פעולת החיתוך, וכי פעל תחת לחץ כשמאיצים בו לסיים את עבודת החיתוך במהירות, הנני סבורה כי בנסיבות אלו, לא פעלה הנתבעת כמעביד סביר, לא סיפקה ציוד מתאים, לא אפשרה לעובד לעבוד במתינות ובזהירות המתבקשת, לא הדריכה אותו כיאות ולא פיקחה כי הוא מבצע את העבודה בהתאם לכללי הבטיחות. הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי שמוש בסכין שאינה מתאימה לייעודה, עלולה לגרום לפציעת התובע, וכי סכין משוננת שאינה חדה דיה ואשר יש להפעיל כח לצורך החיתוך של פרי עגול על משטח עבודה רטוב ושמנוני, עלולה להחליק ולפגוע ביד האוחזת בו. בנסיבות אלו, היה עליה לנקוט בצעדים למניעת סכנה מן התובע, סכנה שניתן היה למנעה באמצעים פשוטים יחסית כמו: הספקת סכין חיתוך המתאימה לייעודה ופיקוח על התובע כי יעבוד בהתאם לכללי הבטיחות. אשר על כן, הנני מוצאת את הנתבעת כאחראית בנזיקין כלפי התובע. 5. אשם תורם נטל ההוכחה לקיומה של רשלנות תורמת היא על הטוען לה. בע"א 402/75 עיזבון ישראל משיח נ' רוזנבלום, פד"י ל(3) 97, נקבע כי המבקש לטעון כי פלוני הניזוק תרם גם הוא בהתנהגותו לגרימת התאונה בה נפגע, עליו הנטל ואם נותרו אי-בהירות מהותית וחוסר-ודאות, הרי משמע שלא הונח הבסיס אשר עליו ניתן להשתית את הקביעה בדבר קיומה של הרשלנות התורמת.ו טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי גם אם תמצא חייבת ברשלנות כלפי התובע, הרי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 100%. הנתבעת טוענת כי אין כל סיבה לכך שהסכין החליקה לתובע. בהיות התובע טבח מקצועי בעל ותק רב, אותו צבר במסגרת שירותו הצבאי, היה עליו לבצע את פעולת חיתוך הלימון בזהירות, באופן שהסכין בה הוא משתמש לא תחליק. על התובע היה להשתמש בסכין בזהירות ובמיומנות. מאידך טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי אין לייחס לתובע כל רשלנות תורמת. במקרה דנן, עבד התובע אצל הנתבעת כ-10 ימים בלבד והתפקיד שמילא היה הזוטר ביותר במטבח. ככל שיקבע כי יש מקום להטיל על התובע "אשם תורם" בשיעור כלשהו, אזי בשל עיתוי התאונה בסמוך לתחילת העסקתו של התובע ולו רק בשל היותו העובד הזוטר ביותר במטבח, מן הראוי לקבוע שיעור נמוך ביותר, אם בכלל. המעביד הינו זה המופקד על העבודה, ומתפקידו כאמור, לפקח ולדאוג לכך שתנאי העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, לח (1)73). אומר כב' השופט לוין בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', פ"ד ל"ו(2) 592: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנות שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו". באשר להטלת אשם תורם על העובד, לא כל פעולה מוטעית של העובד, שנעשית בלהט ביצוע העבודה, מצדיקה הטלת אשם תורם, וכדברי בית המשפט בע"א 477/98 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מ"ב (1) 413: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע עלינו להביא בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". סקירת הפסיקה מעלה, כי במקרים בהם מוטל אשם תורם על כתפי העובד, הוכח תמיד בראיה פוזיטיבית כלשהי כי התובע עשה מעשה או מחדל כלשהם שגרמו או סייעו להתרחשות התאונה. כל מקרה ייבדק לנסיבותיו, כאשר כאמור נטל ההוכחה לקיומו של אשם תורם מצד העובד מולט על שכם המעביד (ראה: ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט (4) 273). " רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בד' אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד, ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק". דברים אלו שנאמרו על ידי בית המשפט בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), פ"ד מא (4)528, התייחסו לעוולת הפרת חובה חקוקה והם יפים וטובים גם בדיון בשאלת האשם התורם בעוולת הרשלנות. יישום ההלכות דלעיל על המקרה דנן מוביל למסקנה כי גם בנסיבותינו, לא ניתן לפטור את התובע מאשם תורם. התובע אמנם החל את עבודתו בנתבעת ימים ספורים לפני התאונה, אך היה בעל ניסיון והכשרה לעבודה במטבח, בהיותו בוגר קורס בישול צה"לי שהכשירו להיות טבח צבאי. התובע צריך היה להיות ער לסיכונים הכרוכים בשימוש במכשיר חד ומסוכן כמו סכין, וגם אם אולץ להשתמש בסכין שאינה מתאימה לגישתו לחיתוך ירקות, היה עליו לנקוט משנה זהירות, לעבוד במתינות תוך הקפדה יתרה על אופן אחיזתו בסכין ובפרי, תוך הפעלת בקרה על מידת הלחץ שהוא מפעיל בזמן החיתוך, כדי שהסכין לא תחליק. הנני סבורה כי אשמו התורם של התובע עומד על 15%. 6. שעור הנכות לאחר התאונה טופל התובע בחדר המיון בבית החולים שם אובחן חתך עמוק אשר גרם לקרע בגיד אגודל שמאל. התובע עבר ניתוח בהרדמה כללית לשם איחוי הקרע וסגירת החתך ביד וידו קובעה בסד. התובע המשיך לסבול מתחושה ירודה באגודל שמאל ומקושי בתפקוד יד שמאל בשל ירידה תחושתית והגבלה בטווחי תנועה של האגודל, נזקק לטיפול שיקומי, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר יפה דויד. ד"ר יפה דויד ציין בחוות דעתו כי בבדיקת התובע נמצאה הגבלה בתנועות אקטיביות של אגודל שמאל, המלווה בפגיעה תחושתית משמעותית באגודל. קיים העדר כיפוף אקטיבי של המפרק הבין גלילי של אגודל שמאל, המלווה בחולשה ניכרת בכח האחיזה וכח הצביטה. המומחה העניק לתובע 19.25% נכות צמיתה לפי החלוקה הבאה: 15% נכות לפי תקנה 44(1) המפנה לתקנה 43(1) ב', בשל קשיון לא נח של אגודל יד שמאל, יד לא שלטת. 5% נכות לפי תקנה 31(4) א' 1, בשל שיתוק חלקי בצורה קלה מאוד של העצב המדיאנוס יד שמאל, יד לא שלטת. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל, אשר סבר כי הפגיעה בעצב המדיאני הינה מזערית המזכה בנכות בשיעור 5% בלבד בהתאם לסעיף 31 (4) א' 1 ו-5% נכות נוספים בשל הפגיעה בגיד המכופף של האגודל, לפי תקנה 42(2) ג' 1. חוות הדעת המומחים הוגשו לבית המשפט והתקבלו ללא חקירה. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 19.25% המורכבת מהנכויות הבאות: 15% לפי סעיף 43(1)ב' ועוד 5% לפי סעיף 31(4)(א)1 – בגין הפגיעה הקלה מאד בעצב המדיאנוס. כידוע, פסיקת הנכות הרפואית, לעולם מסורה בידי בית המשפט (ראה: ע"א 2160/90 רז נ' פרידה לאץ והסנה, פ"ד מז (1) 70). מחוות הדעת שנסקרו לעיל עולה כי אין מחלוקת בין המומחים על כך שכתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע פגיעה בעצב המדיאנוס של האגודל, המזכה אותו ב-5%. התובע עבר ניתוח לאיחוי הקרע ולאחר הניתוח נותר עם הפרעה בתחושה באגודל. שני המומחים גם מסכימים כי לתובע מגבלה בתנועות האגודל, אך בעוד שהמומחה מטעם התובע העריך את הפגיעה כמזכה בנכות בשיעור 15% סבר המומחה מטעם הנתבעת כי הפגיעה הינה רק בגיד אחד מתוך 12 גידים ועל כן העניק נכות חלקית בשיעור 5% בלבד. בשוקלי את חוות הדעת, ולאור הממצאים שמצאו שני המומחים בבדיקתם את התובע, נראה לי לנכון לאמץ את קביעתו של ד"ר יפה דויד מטעם התובע, אשר עומדת בהלימה גם עם מסקנת הועדה הרפואית של המל"ל, וקובעת כי לתובע נגרמה בעטיה של התאונה נכות בתחום האורטופדי בשיעור 19.25% לצמיתות. 7. הנכות התפקודית: כאמור, התובע עבד אצל הנתבעת כ-10 ימים עד אשר ארעה התאונה. התובע טוען בתצהירו כי מאז התאונה ממשיך לסבול מהגבלה משמעותית ביד, תחושת עקצוץ, תחושות של יד רדומה וחולשה וכאבים בכף היד השמאלית, עד שמתקשה בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות הכרוכות בשימוש ביד שמאל ובפרט באחיזת משאות ביד שמאל ובביצוע פעולות המצריכות הפעלת כוח או מוטוריקה עדינה של כף יד שמאל והאצבעות. התובע טוען כי בעקבות התאונה נותר מוגבל ביותר מבחינת אפשרויות העסקתו ומבחינת סיכויי התמדתו בעבודות הדורשות דרגה רגילה של שימוש בידיים ולראייה, צירף התובע מכתבי דחייה אותם קיבל ממקומות העבודה השונים מהם פוטר, לטענתו, עקב מגבלותיו הפיזיות. בנוסף טוען התובע כי לאחר התאונה ועקב מגבלותיו הקשות ביד שמאל לא הצליח להשתלב בשוק העבודה עד לחודש יוני 2004, כאשר מחודש יוני 2004 עבד במקומות עבודה רבים, אשר כאמור ממרביתם פוטר לאחר תקופת העסקה קצרה, בשל מגבלותיו ביד שמאל. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי נכותו התפקודית של התובע עולה על נכותו הרפואית ומגיעה כדי 30%, בהתחשב במקצועו, השכלתו והכשרתו. התובע, שנפגע בהיותו בן 27 בלבד, נותר מוגבל ביותר מבחינת אפשרויות העסקתו בכלל ומבחינת סיכויי השתלבותו במגוון רב של עבודות הדורשות מידה מוגברת של שימוש בכפות הידיים. מאידך טוען ב"כ הנתבעת כי נכותו של התובע איננה תפקודית. המדובר בפגיעה באגודל שמאל, שהיא לא היד הדומיננטית של התובע. עוד טוענת הנתבעת כי עברו התעסוקתי של התובע מעיד על פוטנציאל השתכרות נמוך, לא קבוע וחסר יציבות. התובע לא הצליח להתמיד במקומות עבודה עובר לתאונה וגם לאחריה ועבר בתדירות יחסית גבוהה בין מקומות העבודה השונים. התובע לא הכחיש כי מאז השתחרר מצה"ל בשנת 1997 ועד שהחל לעבוד בנתבעת בשנת 2002, עבד ב-7 מקומות עבודה שונים, אך לטענתו אין הדבר נובע מסכסוכים אליהן נקלע, כטענת ב"כ הנתבעת בחקירתו, אלא כל מקום עבודה שעזב או פוטר – הסיבה לעזיבתו הייתה שונה. באשר לתקופה שלאחר התאונה דנן, לטענתו, הוא ניסה להתקבל למקומות עבודה רבים ונדחה עקב המגבלות בידו. ואמנם, ההיסטוריה התעסוקתית של התובע גם לאחר התאונה רצופה החלפת מקומות עבודה בתדירות גבוהה, כעולה מחקירתו הנגדית (עמוד 18 שורות 30-23, עמוד 19 שורות 12-1): ש. "ביוני 04 התחלת לעבוד בחברת שלג לבן כמאבטח בנתב"ג עבדת שם עד ינואר 05.. סעיף 46. למה עזבת את חברת שלג לבן אחרי 6 חודשים..". ת. "כי לא ראיתי עתיד בתור מאבטח.. לא סתם למדתי אני מחפש עבודה יציבה". ש. "אחרי שעזבת את שלג לבן בחודש פברואר 05, התחלת לעבוד בבית דפוס רולטג, עבדת שם 3 חודשים עד מאי 05, סעיף 47, 48 – למה עזבת את בית דפוס רולטג אחרי 3 חודשים?". ת. "קיבלתי הצעה יותר טובה, הצעה לעבוד בחברת מדבקות, שכר יותר טוב, בגלל זה עזבתי". ש. "ואז עזבת במאי 05, ממאי 05 עבדת בחברת מדבקות איכות במשך 3 חודשים עד אוגוסט 05, עזבת את מדבקות איכות באוגוסט 05, עברת לחברת אבליט שם עבדת 3 חודשים לה עזבת?". ת. "..כי פוטרתי.. פיטרו אותי אחרי תחקיר ביטחוני מאחזקה תעופתית בגלל הנכות. כתבו צמצומים. בניסקו העבודה הייתה קשה והשכר לא היה מספיק לכן עזבתי. נגב קרמיקה עזבתי כי זוהי עבודה פיזית ולא החזקתי מעמד. את רום סנטר אותו דבר אבל היה לי קשה לעבוד פיזית". התובע טוען כי החל מחודש ספטמבר 2009 הוא עובד בחברת אשדוד בונדד בנתב"ג בתפקיד ראש צוות בשכר של כ-4,500 ₪ בחודש. התובע העיד כי גם במקום עבודה זה קשה לו לעבוד שכן מדובר גם במקרה זה בעבודה פיזית: "נותנים לך להרים קרטונים לפעמים, יש מכשיר וואקום שמרים קרטונים של 100 קילו ואתה צריך להילחם במכשיר. לפעמים אין מספיק כח אדם אין לך 200,000 סבלים אלא 2, ואתה מחוייב לעזור להם, וזה קשה לי והם מסתכלים עלי בעין עקומה" (עמוד 19 שורות 22-20). התובע צירף לתיק המוצגים מטעמו תלושי שכר ממקומות העבודה הרבים והשונים בהם עבד עובר לתאונה ולאחריה. מתלושי השכר עולה כי עובר לתאונה שכרו הממוצע של התובע עמד על כ-3,456 ₪ ולאחר התאונה שכרו הממוצע עמד על כ-4,150 ₪. אין בידי לקבל את עמדת התובע לפי נכותו התפקודית של התובע עולה על נכותו הרפואית. לתפיסתי, נכותו של התובע באגודל היד הלא דומיננטית איננה מהווה כמעט כל מכשול או הפרעה בעבודתו הנוכחית, שהינה עבודה משרדית יותר מאשר עבודה פיזית כך שמגבלת התובע איננה עומדת לו לרועץ בתחום זה. יחד עם זאת, מוכנה אני לקבל את עמדת התובע, לפיה ייתכן ובעתיד יתקשה להתקבל ולעבוד בעבודות הכרוכות בפעולות פיזיות קשות ועל כן עלולה להיגרם פגיעה בכושר השתכרותו. להערכתי נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית ועומדת על 10%. 8. הנזק א. הפסד השתכרות לעבר – לשיטת ב"כ התובע יש להעמיד את שכרו של התובע על סך של 5,470 ₪ בחודש. לטענתו, מאחר שתלוש השכר של התובע אצל הנתבעת לחודש אוגוסט עמד על סכום של 1,897 ₪ לתקופה של 10 ימים בלבד, הרי ששכרו בגין 25 ימים בחודש היה עומד על 4,743 ₪. סכום זה בשערוך להיום עומד על 5,470 ₪. לתובע אושרה תקופת אי כושר מיום התאונה ועד ליום 31.12.02, היינו במשך כארבעה חודשים. על פי אישורי המל"ל אושרה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% עד ליום 31.03.03. כך, שהתקופה שבה נשלל ממנו כושר העבודה עומדת על 7 חודשים. לטענת התובע הפסדי השתכרותו לעבר מסתכמים בסך כולל של 246,697 ₪, תוך שהוא מחלק את הפסד ההשתכרות לשתי תקופות. האחת עד חודש יוני 2004, בה לא עבד ברציפות עקב מגבלותיו, כאביו ונכותו הנובעים מהתאונה והשנייה, מחודש יוני 2004 בה עבד במגוון עבודות ולא הצליח להתמיד בהן מפאת הקשיים הפיזיים הכרוכים בהן. לפיכך טוען התובע כי יש לפסוק לו לתקופה האחרונה פיצוי המביא בחשבון את נכותו התפקודית בשיעור 30% משכרו המשוערך עובר לתאונה. בהתחשב בשכר הרבע שנתי שנקבע במל"ל, הנני מקבלת את טענת התובע ומעמידה את בסיס השכר על סך 5,470 ₪. התובע זכאי אפוא, לפיצוי בגין תקופת אי הכושר המלא בסכום של 5,470* 7 = 38,290 ₪ ובצירוף ריבית 51,784 ₪. הנתבעת טוענת כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר מחודש אפריל 2003 ואילך, שכן מהאישורים הרפואיים עולה שהטיפול האחרון אותו עבר התובע היה בדצמבר 2002, כי בכל שנת 2003 היה עסוק בהשלמת לימודי הנדסת תעשייה וניהול ומסיבה זו לא עבד וכי התובע לא הציג ולו אישור אחד על כך שחיפש עבודה בשנים 2004-2003 ולא מצא. מאז התאונה עבד התובע במגוון עבודות ולמרות שלא התמיד בהן, התרשמתי ממאמצו הכן לחזור ולהמשיך ולעבוד. התובע פעל על מנת להקטין את הנזק ופעל על מנת להשתלב בשוק העבודה, תוך שהוא לומד ועובד. בנסיבות אלה אני סבורה כי יש לפצות את התובע בגין הפסדי ההשתכרות ממועד תום תקופת אי הכושר המלא לפי שיעור נכותו התפקודית דהיינו: 5,470 * 10% * 107 = 58,529 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 71,540 ₪. ב. הפסד השתכרות לעתיד: ב"כ התובע טוען כי אלמלא התאונה היה התובע משתכר לפחות בגובה השכר הממוצע במשק, שכן היה במועד התאונה בן 27 בלבד ועברו התעסוקתי מעיד על כך שניסה לעבוד במקומות עבודה רבים ובעבודות שונות. לחיזוק טענתו, מפנה ב"כ התובע לעובדה כי בעבודתו האחרונה כאיש מכירות בחברת "פנדור", בה עבד התובע מחודש יוני 2008 ועד לחודש פברואר 2009, השתכר שכר של כ-7,200 ₪ ברוטו בחודש. לפיכך, עותר לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך של 655,163 ₪. הנתבעת טוענת כי עברו התעסוקתי של התובע מעיד על פוטנציאל השתכרות נמוך, לא קבוע וחסר יציבות וכי נכותו איננה תפקודית, שכן מדובר בפגיעה באגודל שמאל, שהיא לא ידו הדומיננטית של התובע והוא מסוגל לכופף את כל אצבעותיו. בנסיבות האמורות טוענת הנתבעת כי יש לפצות את התובע בסכום של 63,983 ₪ (על בסיס נכות תפקודית בשיעור 5%, בהכפלת מקדם היוון עד גיל 67). התובע כבן 36 היום. על פי תלושי השכר האחרונים, משנת 2008, אותם צירף התובע לתיק המוצגים עולה כי שכרו הממוצע עמד על כ-7,000 ₪ בחודש. חרף העובדה כי התובע לא התמיד במקומות העבודה השונים, קיים רצף תעסוקתי וניכר כי התובע ניסה למצוא את מקומו בשוק העבודה, למד והכשיר עצמו במקצוע אחר. הואיל וחלפו כ-10 שנים ממועד הארוע, שכרו הנוכחי משקף את פוטנציאל השכר של התובע, ואת חישוב הפיצוי עבור הפסד השתכרות לעתיד יש לבצע על פי שכר בסך 7,000 ₪. התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של [7,000 ₪ * 10% * 241.99] 169,393 ₪. ג. הפסדי פנסיה: התובע עותר לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי פנסיה. לטענתו, בהתחשב בנכות התפקודית שנגרמה לו בעקבות התאונה ועקב קשיי השתלבותו בשוק העבודה הנובעים מפגיעתו, נגרמו ויגרמו לו הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. לעניין זה לא הובאה כל ראיה מטעם התובע ועל כן תביעתו בראש נזק זה נדחית. ד. עזרת צד ג' פציעתו של התובע הגבילה אותו בתפקוד היום-יומי, לפחות בתקופת אי הכושר המלא. לנכות שנותרה לתובע בגין המגבלה באגודל יד שמאל, השלכה זעירה, אם בכלל, על יכולתו לתחזק את משק ביתו, ומסופקתני אם היא מזכה את התובע בפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד. בהעדר כל ראיות אחרות מטעם התובע, הנני פוסקת לו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי של 7,000 ₪. ה. החזר הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בסך 4,000 ₪ בגין הוצאותיו בגין ראש נזק זה. מאידך טוענת הנתבעת כי בהעדר תשתית ראייתית להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה אין לפסוק לתובע פיצוי כלשהו. התובע נשאל בחקירתו הנגדית לגבי הטיפולים שעבר בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, והשיב כי הוצאותיו מתייחסות לרכישת משחות ותרופות לשיכוך כאבים, אך הוא לא שמר קבלות על הוצאות אלו. אמנם, התאונה בה עסקינן הוכרה כ"תאונת עבודה" וברי כי כל הטיפולים הרפואיים מכוסים על ידי הביטוח לאומי. אך בתוך עמנו אנו יושבים, וידוע כי על הנפגע להשתתף בתשלום בגין רכישת תרופות ומשחות. בהעדר קבלות, הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין החזר הוצאות כאמור בסך 2,000 ₪. ו. נזק שאיננו נזק ממוני בפריט הנזק הלא ממוני של כאב וסבל עותר ב"כ התובע לפסוק לו פיצוי בסכום של 100,000 ₪. הנתבעות סבורות כי הפיצוי הראוי בנסיבותינו עומד על סך של 40,000 ₪. בהתחשב במהות הפגיעה והמגבלה שנותרה בגינה, תקופת אי הכושר הממושכת, בגילו של התובע במועד התאונה, בנכות הרפואית בשיעור 19.25%, הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 60,000 ₪. ז. ניכויים: מן הסכומים שנפסקו לתובע, לאחר ניכוי אשמו התורם, יש לנכות את תקבולי המל"ל בגין דמי פגיעה, מענק נכות ודמי שיקום, כפי קביעת הועדה הרפואית של המל"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בסכום כולל של 131,636 ₪. על סכום פסק הדין, לאחר הניכויים כאמור, יתווספו הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20%. ##להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה עם סכין בעבודה חקלאית:## בתביעה שלפני עותר התובע לפיצויו בגין נזקי גוף שנגרמו, לטענתו, כתוצאה מארוע שארע ביום 26.5.04, במהלך עבודתם של התובע ונתבע מס' 1 ( להלן: "הנתבע") בשירותו של נתבע מס' 2 ( להלן: "המעביד") בביצוע עבודות חקלאיות. במהלך ביצוע עבודות לחיתוך עלי בננות אותם ביצעו התובע והנתבע בשטחים חקלאיים של קיבוץ בית אורך, נפגע התובע מסכין שפגעה בקרסול רגלו (להלן: "הארוע"). הצדדים בפני חלוקים לאורך כל החזית, למעט בסוגייה הנוגעת לעצם קרות הארוע, דהיינו: בשאלת נסיבות הארוע, אחריות הנתבעים לנזקי התובע (כל אחד מטעמים שונים) ונזקי התובע, לרבות מחלוקת בשאלת הנכות הצמיתה שנותרה לו בגין הארוע, באם נותרה. בפתח הדברים ברצוני להביע בפני הצדדים את התנצלותי הכנה על העיכוב שחל במתן פסק הדין ואשר נבע, בחלקו, מנסיבות אישיות של מותב זה. מעבר לכך, חלק בלתי מבוטל מהתמשכות ההליך נבע מהתנהלותם של הנתבעים אשר פעלו באופן שיטתי, לאורך כל ההליך, להתמשכותו והתארכותו, הכל כפי שפורט בהרחבה בהחלטתי מיום 17.10.09 ויפורט להלן לפי ההקשר. העובדות הרלבנטיות 1. המעביד הינו קבלן לעבודות חקלאיות, ובמועד הרלבנטי העסיק את התובע ואת הנתבע. יצויין כי הנתבעים הינם קרובי משפחה והם נשואים לשתי אחיות. 2. התובע עבד בשירות המעביד במשך 3 עונות (כל עונה של מספר חודשים) בעבודות חקלאיות בשטחי הבננות בקיבוץ בית אורן, לרבות עבודות של חיתוך עלי הבננות. עבודה זו בוצעה על בסיס קבלנות יומית. קרי: כשמסתיימת העבודה שהוקצתה לאותו יום, מסתיים יום העבודה. הנתבע, לא היה עובד קבוע אצל המעביד, אלא עבד באופן מזדמן. לא הוברר בראיות מתי וכמה עבד הנתבע אצל המעביד באותה עונה ובכלל (ונראה כי יש לשניהם אינטרס ברור שלא למסור מידע מלא לאור העובדה כי הנתבע חתם אבטלה בחודש התאונה). 3. ביום 26.5.04, במהלך עבודתם של התובע ושל הנתבע (ועובדים נוספים) בחיתוך עלי הבננות (עבודה בה החלו בשעה 5:30 לערך), בשעה 9:00 או בסמוך לכך, פגעה הסכין בה השתמש הנתבע (בנסיבות אשר על טיבן אעמוד בהמשך), בקרסול רגלו הימנית של התובע. 4. התובע נלקח מהמקום ע"י המעביד ועובד נוסף לקופת חולים בכפר פרדיס שם נבדק ע"י רופא אשר הפנה אותו לבית חולים. התובע לא פנה מיד לבית החולים אלא שב לביתו. בשעות הערב, לאחר שהדימום מרגלו לא פסק, פנה התובע לבית חולים כרמל שם אובחן חתך באיזור הפטישון הפנימי של כף הרגל הימנית ורדימות ברגל. בבית החולים עבר התובע ניתוח לאקספלוראציה ולאחר מכן תפירת החתך וטיפול באנטיביוטיקה. 5. התובע אושפז למשך 3 ימים, עד ליום 28.5.04. 6. התובע הגיש חוות דעת רפואית של דר' רפיק מסאלחה, אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% עקב התאונה וזאת בגין פגיעה בעצב הטיביאלי הימני אשר גרם לשיתוק חלקי בכף הרגל ובקרסול. מומחה הנתבעים, דר' עזיז מזאריב, שלל פגיעה עצבית וקבע כי לתובע לא נותרה כל נכות מהתאונה. לא מונה מומחה מטעם בית המשפט, חרף ההחלטה על מינוי כזה, בשל אי הפקדת שכרו על ידי הנתבעים, הכל כפי שעולה מההחלטה מיום 17.10.09. נסיבות הארוע 7. זוהי השאלה הראשונה השנויה במחלוקת בין הצדדים, ואשר יש בה להשליך, באופן מובן על שאלת האחריות לנזקי התובע. 8. התובע הציג גירסאות שונות לאופן קרות הארוע (כפי שנרשם על ידי גורמים שונים ובתצהירו), שמספרן חופף (כמעט) למספר הפעמים שהיה צורך בהצגת גירסתו כמפורט להלן: במכתב השחרור מבית החולים צויין כי התובע נדקר מסכין על ידי עובד אחר ( נספח א' לת/1). בדוח הפעולה של המשטרה (אשר הוזמנה לבית החולים) ( נספח ג' לת/1) נרשם מפי התובע כי הנתבע השליך את הסכין לעברו: "... לדבריו חברו לעבודה בשם ראאד תאופיק יאסין השליך לעברו סכין חיתוך בננות ופצע אותו בעקבות התערבות בינהם..." בהודעת התובע במשטרה ( נספח ב' לת/1) נרשם: "... עשיתי התערבות עם בחור נוסף שעובד איתנו ששמו ראאד.....ההתערבות שעשינו היא מי עובד מהר יותר אני ניגשתי לעבודה ועבדתי כרגיל כנראה הצלחתי לעקוף את הנתבע אז הוא התעצבן הוא התקרב אליי אני לא ידעתי מה הוא רוצה אבל הוא פשוט לקח את הסכין שאיתה אנחנו עובדים..... וזרק אותה לעברי..." בכתב התביעה מתואר כי הנתבע זרק ו/או הפיל את הסכין ( סעיף 4 לכתב התביעה). בחוות דעת המומחה מטעם התובע - דר' מסאלחה מתאר, מפי התובע, כי הסכין נפלה (עמ' 2 בפרק שכותרתו תולדות המקרה וכן תחת הכותרת דיון ומסקנות) בתצהיר התובע חוזר הלה על האמור בכתב התביעה: "הנתבע מס' 1 זרק ו/או הפיל לעברי את הסכין החיתוך.." ( סעיף 4 לת/1). בעדותו בפני הציג התובע גירסה קרובה לגירסה בהודעתו במשטרה ולפיה, לאחר שהנתבע ראה שהוא מפסיד בהתערבות הוא התעצבן והשליך לעבר התובע את הסכין (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 17-18 וכן שורות 24-25, כן ראה עמ' 13 שורות 22-24). התובע הקפיד בעדות זו לציין כי הנתבע לא התכוון לפגוע בו, אלא עשה כן רק בשל תסכולו מהפסדו בהתערבות. 9. לעומת זאת בגירסתו של הנתבע שהוצגה לראשונה בתצהירו (נ/1), פגיעתו של התובע ארעה כתוצאה מהתנהלותו הרשלנית של התובע בשל אי מילוי הוראותיו של המעביד ותוך התעלמותו מבקשתו המפורשת של הנתבע כי יתרחק ממנו. ביתר פירוט טוען הנתבע כי במהלך העבודה, עזב התובע את עמדתו ובא לעבוד בצמוד אליו. התובע לא נענה לבקשתו של הנתבע להתרחק ממנו על מנת למנוע פציעה אפשרית של מי מהם. תוך כדי עבודה הסכין נפלה בשוגג מידיו של הנתבע ופגעה בתובע, אשר כאמור היה קרוב אליו פיזית (סעיף 5 לנ/1). הנתבע חוזר על גירסה זו בחקירתו ( עמ' 8 שורות 18 ואילך). לתמיכה בגירסתם זו, מציגים הנתבעים (לראשונה בתצהירים!!) מסמך מיום 15.6.04, החתום על ידי התובע (להלן: " כתב הויתור" נ/4). בהתאם לכתב הויתור התובע מסיר מהנתבע כל אחריות לקרות הארוע ולפגיעת הגוף שנגרמה לו (על כתב הויתור, משמעותו ונסיבות החתימה עליו ארחיב בפרק נפרד בהמשך). 10. המעביד, אשר כלל לא נכח במקום בעת קרות הארוע, הצהיר כי הוזעק טלפונית למקום הארוע על ידי עובד אחר ששמו רמי יאסין ( אחיו של הנתבע- להלן: " רמי"). כן מצהיר המעביד כי כשהגיע למקום הארוע תארו בפניו הפועלים האחרים באתר כי התובע נפגע בנסיבות אותן תיאר הנתבע בתצהירו, קרי: התובע עזב את עמדתו ועבד קרוב מאוד להמעביד, למרות שהמעביד ביקש ממנו להתרחק. עוד מצהיר המעביד כי התובע מנגד, סיפר לו שהותקף על ידי הנתבע בסכין (סעיף 6 לנ/6). 11. לאחר עיון במלוא חומר הראיות ושמיעת עדויות הצדדים (אשר חרף חלוף הזמן זכורות לי היטב) סבורתני כי יש להעדיף את גירסת התובע באשר לאופן ארוע התאונה. בהתאם לגירסה זו, ביום קרות הארוע נערכה בין התובע לבין הנתבע התערבות מי מהם יעבוד מהר יותר. התובע עבד מהר יותר, דבר שהכעיס את הנתבע ובתגובה לכך הנתבע השליך לכיוונו את הסכין עימה עבד (השליך ולא הפיל את הסכין!). גירסה זו דומה לגרסתו בהודעתו במשטרה, שהיא גם הגירסה הראשונה שנמסרה מפיו ומתועדת באופן שניתן להסתמך עליו (זאת להבדיל מרישום במסמכים רפואיים שקשה לראות בו "הודעה" של ממש, בודאי שלא ביחס לדקויות הגדרת המעשה). 12. מכאן עולה שדין גירסת הנתבע באשר לנסיבות התאונה להידחות, הן בשל העדפת גירסת התובע (על אף השינויים התכופים בתיאור הנסיבות), והן בשל העובדה שהנתבעים כשלו מלהציג ראיות לתמוך בגירסתם משנמנעו מהעדת הפועלים הנוספים שנכחו במקום ואת רמי בפרט (אחיו של הנתבע). אמנם נכון כי גם התובע לא העיד מי מהפועלים שנכחו במקום, אולם לא יכול להיות ספק כי את אי העדתו של רמי, אחיו של הנתבע, יש לזקוף לחובת הנתבע ולא לחובת התובע במקרה זה. האם הוכח שהיתה לנתבע כוונה לפגוע בתובע? 13. בסיכומיו ובאופן חלקי גם בחקירתו, טען התובע כי סביר להניח שלנתבע לא היתה כוונה לפגוע בו וזריקת הסכין היתה רק האופן בו הביע את כעסו ותיסכולו מכך שהתובע ניצח בהתערבות (עמ' 4 שורות 18 ו-24 וכן עמ' 3 לסיכומים), וכתוצאה מזריקתה לכיוונו היא פגעה בכף רגלו. אינטרס התובע להציג גירסה לפיה אין לייחס להתנהגותו של הנתבע גוון פלילי, ברור והוא נובע הן מחששו של התובע כי הדבר עלול לסבך את הנתבע, והן מחששו (מבחינה משפטית) שמא סיווג מעשהו של הנתבע כפלילי יינתק את הקשר הסיבתי ויסיר אחריות המעביד לארוע. אמנם נכון כי אין בפני ראיה ישירה לכך שהנתבע אכן התכוון לפגוע בתובע בזריקת הסכין לעברו, אולם אני סבורה כי מכלול הנסיבות שתוארו בעדותו של התובע (כמו גם נסיונו להמעיט במשמעות מעשהו של הנתבע בכך שציין כחלופה אפשרית כי הסכין רק נפלה מידו, גירסה שהוא חזר ממנה בעדותו בפני - עמ' 5 שורות 27-29), מביאות למסקנה היחידה הסבירה וההגיונית והיא שהיתה לנתבע כוונה לפגוע בתובע בעת השלכת הסכין לעברו. 14. חיזוק למסקנתי זו מצאתי בתצהיר התובע אשר מסביר מדוע לא פעל בהתאם להמלצת הרופא בקופת החולים ושב לביתו במקום להגיע לבית החולים מאחר שחשש שמא ראאד יעמוד לחקירה ויסתבך עם המשטרה (סעיף 5 לת/1). חשש זה של התובע יש בו כדי לחזק את המסקנה כי אין מדובר בתאונה שארעה בתום לב או בשגגה, שהרי אם כך אכן ארע, על שום מה חששו של התובע? גם העובדה שרופא בית החולים מצא לנכון לפנות למשטרה, מחזק את הרושם כי הללו התרשמו כי יש חשד לביצוע מעשה פלילי, ככל הנראה לאור אופי הפציעה ודברי התובע בקבלתו. 15. התרשמתי מעדותו של התובע בפני כי הוא מודע היטב לכך שהסכין נזרקה במכוון לכיוונו ועל מנת לפגוע בו כאשר הוא מתאר בבירור כי הסכין הושלכה לעבר בטנו ורק בשל נסיונו להתרחק ולהמנע מהפגיעה היא פגעה רק ברגלו (עמ' 4 שורות 20-21), אולם ככל הנראה בעת הגשת התביעה למל"ל והתביעה בפני, ניסה להמעיט מחומרת הדברים וסבר, אולי על סמך ייעוץ שקיבל, כי די בכך שהארוע ארע במהלך העבודה, ולפיכך אין צורך בייחוס כוונה פלילית לנתבע, דבר שעלול לפגוע בנתבע. חוסר רצונו של התובע לפגוע בנתבע שזור לאורך כל עדותו, כך למשל מדגיש התובע כי נרשמה בשמו תלונה, על אף שלא התכוון כלל להגישה (סעיף 8 לת/1), כך פניית הנתבעים לתובע לביטול התלונה במשטרה (כפי שאכן עשה התובע כמפורט בסעיף 9 לת/1), וכך גם תיאור המקרה בהודעה לביטוח הלאומי. במקרה זה, ריבוי הגירסאות מטעם התובע, כאשר אין מחלוקת כי הוא נפגע מסכין שהיתה בידי הנתבע, מחזק דווקא את התרשמותי הברורה כי התובע יודע היטב כי השלכת הסכין לעברו היתה מכוונת לפגוע בו, אולם קיים לו אינטרס ברור כי מעשה הנתבע לא יסווג כמעשה תקיפה. אינני מתעלמת מכך שבייחוס מעשה תקיפה יש משום ייחוס מעשה בעל גוון פלילי, וכבר נקבע לא פעם בפסיקה כי לצורך מסקנה כזו, יש צורך ברמת הוכחה מוגברת (י' קדמי "על הראיות" (2009) עמ' 1772-1779 והפסיקה שם), אלא שאני סבורה כי במקרה דנן, לאחר דחיית גירסת הנתבע לארוע, ולאור מכלול הנסיבות, מדובר במסקנה האפשרית היחידה, או לכל הפחות, זו הסבירה ביותר מבין אלו האפשריות. אשר על כן אני קובעת כי הנתבע עוול בעוולת התקיפה כלפי התובע.  אחריות המעביד למעשי הנתבע 16. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית בין המעביד לתובע, אולם האם יש מקום לקבוע חובת זהירות קונקרטית של המעביד כלפי התובע ביחס לפגיעתו כתוצאה ממעשה התקיפה של הנתבע? הסוגיה בדבר אחריות של מעביד לנזקי עובד כתוצאה ממעשה תקיפה (בין אם של עובד אחר ובין אם של צד ג') התפתחה (והשתנתה) בעקבות ועל סמך ההלכה שנקבעה בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח', פ"ד נה(5) 826 (2001) (להלן : "פרשת ולעס") (אציין כי חלק מהפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו מוקדמת לפסיקה זו ולפיכך איננה רלבנטית). בפרשת ולעס (וראה גם בת"א (מחוזי י-ם) 1453/99 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י (10.2.05) אשר אושר בע"א 10557/06 (20.1.09) (להלן: "פרשת אוד") נקבע כי מבחינת הצפיות במובנה הטכנית, יש לומר כי ככלל צריך לצפות אירועם של מעשי אלימות, ועצם העובדה כי מדובר במעשה עברייני ואלים, אין בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ארוע הנזק לבין ההתרשלות המקורית (מקום שנמצאה כזו - ראה פרשת ולעס בעמ' 841,845). כאשר הודגש כי אין צורך בצפיית האירוע במדויק, אלא די בצפיית האפשרות שיתרחש אירוע שכתוצאה ממנו יגרם לתובע נזק גוף. נפסק כי הצפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח' פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712( 1964). 17. כב' השופט ריבלין (בתוארו אז) מציין את המבחנים להתקיימותה של הצפיות "הנורמטיבית", בנוסף, אך להבדיל מהצפיות "הטכנית": "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים (לעניין שיקול ההסתמכות השוו עניין לוי [13], בעמ' 68); האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה." (שם בעמ' 842-843). בהתאם לכך למשל הוכרה בפסיקה האפשרות כי התוקף היה בבחינת "שור מועד", דבר שהיה ידוע למעביד ולפיכך חייבו בנקיטת אמצעים להבטיח את שלום העובדים האחרים (ראה לאחרונה: ת.א. (שלום י-ם) 3613/07 מינקוף נ' זוהר (14.3.11)), וכן נסיבות בהן היה על המעביד לצפות את אפשרות אירועו של מעשה אלים על אף היותו מעשה חריג, וזאת על רקע אוירה קשה שהיתה בקרב העולים במרכז הקליטה ואופיו החריג של התוקף (פרשת אוד), ועל רקע אופי העבודה המקים סיכון מובנה לכך שעובד יהא חשוף לפגיעה פיזית. (כדברי כב' השופט עמית בת.א. (מחוזי חי') 1326/00 מלחם נ' חמארשה ואח' (18.4.2005)). 18. נראה כי יישום מבחנים אלו למקרה שלפנינו מחייב את המסקנה כי המעביד צריך היה לצפות אפשרות להתרחשות המקרה, וזאת כאשר מדובר בקבוצת פועלים שעובדים עבודת כפיים בקבלנות, אוחזים סכין ארוכה מאוד וחדה בידיהם, כשהמוטיבציה המפעמת בהם הינה למלא את המכסה במהירות האפשרית על מנת לסיים את יום העבודה. דומני כי בנסיבות כמתואר לעיל, על המעביד היה לצפות כי יתרחש ארוע במהלכו ייפגע עובד, בין אם כתוצאה מהשמטות הסכין מידיו של עובד או כתוצאה מתקיפה כפי שארע. תנאי עבודה כמתואר "מזמינים" עבודה נמהרת ותזזיתית, שאינה מתנהלת על מי מנוחות, ומחייבת מתן הנחיות עבודה ברורות וכן פיקוח הדוק יותר של המעביד, אשר לא הוכח כי היה קיים כלל. ראה בדומה לנפסק בת.א. (שלום נצרת) 3892/01 אבו לאשין סעיד נ' סרוג'י שיווק דלק (נצרת) בע"מ (22.3.04). אני סבורה כי שיקולי מדיניות משפטית מחייבים מסקנה זו, שכן ברי כי בנקיטת אמצעים פשוטים ובעלות נמוכה ביותר, יכול היה המעביד למנוע את התרחשות הארוע ואת פגיעת התובע כתוצאה ממנה, ולפיכך גם באם יש בהכרעתי זו משום הרחבה מסוימת לגדרי אחריות המעביד, אני סבורה כי היא ראויה בנסיבות הענין (וראה בדומה, ביחס לאחריות מחזיק מקרקעין - ת.א. (מחוזי ת"א) 2271/04 עזבון המנוח תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי ואח' (7.4.10) אם כי ראוי לציין כי ערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון (ע"א 3917/10)). 19. טענת הנתבעים כי המעביד נתן הנחיות ברורות של שמירת מרחק של לפחות 20 מ' לא הוכחו בפני ונותרו טענות בעלמא (סעיף 6 לנ/1). הנתבעים מעידים כי המעביד נהג לתת לעובדיו הנחיות עבודה ושמירה על מרחק (עמ' 8 שורות 8 ואילך וכן עמ' 9 שורות 12-15, עמ' 10 שורות 27-31). כמו כן מעיד הנתבע כי סופקו לו נעלי עבודה מיוחדות (עמ' 9 שורות 8-9, עמ' 10 שורות 32- ואילך). אינני מוצאת מקום ליתן משקל של ממש לעדותו של הנתבע בענין שכן המעביד העיד כי הלה לא עבד אצלו קודם באותה העונה והיה זה יומו הראשון לעבודה. למעשה לדידי המעביד, הנתבע הגיע באותו יום להתרשם בלבד (עמ' 10 שורות 20-21). עובדת היותו של הנתבע עובד בלתי מנוסה ולא קבוע, מטילה על עדותו עננה כבדה של ספק מאחר ולא סביר כי עובד שהגיע באותו היום בקיא בהנחיות שנתן המעביד, מה גם שטענתו של הנתבע כי סופקו לו נעלי עבודה מיוחדות (עמ' 8 שורה 8), אינה עולה בקנה אחד עם עדות המעביד כי סיפק נעלי עבודה מיוחדות רק למי שעבד אצלו שישה חודשים ויותר (!) (עמ' 10 שורה 32). נדמה כי נסיונם של הנתבעים לצייר את המעביד כמעביד אשר הקפיד לנקוט באמצעי זהירות לרוב, אינה מתיישבת עם העובדות להויתן: המעביד העסיק עובד לא מנוסה (הנתבע) ולא פיקח מקרוב על עבודתו, ולמעשה כלל לא נכח במקום, אלא במקום אחר, ולא הוכח כי מינה מנהל עבודה מטעמו שיפקח על עבודת הפועלים. לא זאת אף זאת, המעביד סיפק לעובדים תמריץ לעבודה מהירה ותזזיתית המזמנת סכנה בכך שאיפשר לעובד שסיים את עבודתו לנוח (עמ' 11 שורות 7-8). 20. אחריות של המעביד נובעת מאחריותו הישירה לאי נקיטת אמצעים סבירים להבטחת שלומם של עובדיו ובכלל זה אי מתן הנחיות עבודה ברורות וכן אי פיקוח על עובדיו ופרט על עובד חסר ניסיון, ואין בעובדה כי פגיעת התובע ארעה כתוצאה מתקיפתו על ידי הנתבע, כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין אותה התרשלות לבין קרות הנזק. משכך אין כל צורך לדון בשאלת האחריות השילוחית שהנתבעים העלו בסיכומיהם. אחריות הנתבע לנזקי התובע 21. משקבעתי כי התובע נפגע כתוצאה מתקיפתו על ידי הנתבע, ברור כי קמה אחריות לנתבע למעשיו הוא ואין צורך להכביר במילים נוספות. אולם, נותרה הצורך לדון בטענת הנתבע כי יש בכתב הויתור עליו חתם התובע כדי להסיר מעליו את האחריות לנזקי התובע. לתצהיר העדות הראשית של הנתבע, שהוגש בחודש 12/06, צורף מסמך הנחזה להיות כתב ויתור חתום על ידי התובע ואשר הנתבע בתצהירו טען כי לאור האמור במסמך יש לפטור אותו מכל חבות כלפי התובע, ככל שקיימת כזו, בגין הארוע נשוא התביעה. מפאת חשיבותו של כתב הויתור אצטטו כלשונו: " תאריך 15/06/04לכבוד מר X תאונה מיום 26/5/04הריני לפנות אליך בענין כדלקמן:אני הח"מ X הריני לאשר בזאת כי התאונה שארעה לי במהלך העבודה בתאריך שבנדון איננה נופלת בגדר אחריותך ולשם כך אני משחרר אותך מכל אחריות לנזק שנגרם לי ו/או יגרם לי בעקבות התאונה שבנדון.הפגיעה בעבודה ארעה עת זרקת סכין על הרצפה, אמנם אין ספק כי לא היתה לך כל כוונה שהסכין יפגע בי.לפיכך אין לי ולא תהיה לי נגדך כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה בכל הקשור לתאונה הנ"ל. " 22. ב"כ התובע, בפתח ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה בתיק ליום 20.1.08 העלה התנגדות להעלאת כל טענה המבוססת על כתב הויתור מאחר ומדובר בהרחבת חזית שכן כתב ההגנה של הנתבעים לא כלל כל טענה בענין זה. לאחר דיון ובעיקר לאור העובדה שמדובר במסמך מהותי ביותר, החלטתי להתיר את הגשת המסמך תוך מתן אפשרות לצדדים להשלים את תצהיריהם ביחס למסמך, וכך אכן נעשה. נסיבות החתימה על כתב הויתור 23. בהתאם לנטען בתצהירו המשלים של התובע (ת/4), הוא נפל קורבן לתרמית מצד הנתבעים, אשר הטעו אותו לחשוב כי חתימתו על המסמך נועדה לעזור לנתבע על מנת שלא יסתבך עם הביטוח הלאומי, מאחר שהוא מקבל גמלת אבטלה. כמו כן לטענת התובע המעביד התנה את מתן טופס בל/250 בחתימתו על כתב הויתור ולכן הוא נאלץ לחתום. התובע מוסיף כי הוא חתם על כתב הויתור מבלי שתורגם לו תוכנו ומבלי שהוסברה לו משמעותו, בנסיבות שיש בהן הטעיה ועושק ותוך כדי ניצול העובדה שאיננו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית, וכן ניצול הצורך שלו בקבלת טופס בל/250 לשם מיצוי זכויותיו במוסד לביטוח הלאומי וכיסוי הוצאותיו הרפואיות. כאשר טופס ההודעה למל"ל אכן נחתם יום אחרי חתימת כתב הויתור (נספח "יב" לת/1). בחקירתו מעיד התובע כי הנתבע הוא זה אשר יזם פניה לעו"ד רפעת (להלן: "עוה"ד") אשר ערך את כתב הויתור. כמו כן העיד התובע כי עוה"ד הסביר לו כי מדובר במסמך שנועד לעזור לנתבע שלא יסתבך עם המל"ל מאחר שהינו מובטל ומקבל קצבת אבטלה, וכי אין למסמך כל קשר לנזק (עמ' 13 שורה 27 ואילך). רק לאחר החתימה על כתב הויתור מסר לידיו המעביד את הטופס בל/250 ( עמ' 14 שורה 21). 24. המעביד מכחיש מכל וכל כי התנה את מסירת טופס בל/250 בחתימה על כתב הויתור וכן טוען כי התובע פנה מיוזמתו לעוה"ד לצורך הכנת המסמך (סעיף 4 לנ/3 , עמ' 17 שורה 24 ואילך וכן עמ' 18 שורות 15-18). גירסתו של הנתבע הינה כי התובע יזם פניה אליו והודיע לו כי הוא מבטל את התלונה במשטרה נגדו וכן הזמין אותו למשרדו של עוה"ד לחתום על כתב הויתור בו הוא מסיר כל אחריות מהנתבע ביחס לארוע בו נפגע (סעיף 3 לת/5 וכן עמ' 19 שורות 13-18). 25. מטעם הנתבעים העיד גם עוה"ד אשר תמך בטענה כי התובע פנה אליו בבקשה לערוך מסמך לפיו הוא מוותר על כל זכויותיו כלפי הנתבע בגין הארוע (סעיף 3 לנ/6). כן הוא מצהיר כי התובע חתם על המסמך לאחר שהוקרא והוסבר לו תוכנו. בחקירתו העיד עוה"ד כי התובע לא סיפר לו מה הרקע לעריכת המסמך וכן לא סיפר לו כי המשטרה היתה מעורבת (עמ' 21 שורות 5-8). עוד הוסיף כי הוא לא נתן לתובע ייעוץ משפטי ולא טיפל בעניינו של התובע בקשר לפציעתו (עמ' 21 שורות 21). עוה"ד הוסיף והדגיש כי לא ייצג את התובע וכי לא שוחח עימו בנוגע לתביעה נזיקית כנגד המעביד (עמ' 22 שורות 3-12). לאחר שהוצג לו טופס ההודעה על פגיעה בעבודה (נספח יב לת/1), השיב עוה"ד כי הוא עזר לתובע, בהתנדבות, למלא את הטפסים לביטוח לאומי. עדותו של עוה"ד לא הותירה בי רושם משכנע. מדבריו משתמע כי הוא שימש כ"עורך" כתב הויתור בלבד ונותן שירותי תרגום, כאשר מדבריו עולה שהוא סבור כי עו"ד הפועל בהתנדבות ומסייע בניסוח מסמך בעל משמעות משפטית, פטור מחובות אתיות ומוסריות בהן חב עו"ד אשר אינו פועל בהתנדבות. ייתכן שזה ההסבר היחידי לכך שגם לגירסתו, הוא לא הסביר לתובע את השפעתו האפשרית של כתב הויתור אותו ערך, על תביעה נזיקית עתידית כנגד הנתבע. 26. באשר לנסיבות עריכת כתב הויתור אני מעדיפה את עדותו של התובע, אשר נחזה להיות אדם פשוט, נטול כל השכלה משפטית, ולא סביר בעיני כלל וכלל כי הוא זה שפנה מיוזמתו לעוה"ד לצורך עריכת מסמך הפוטר את הנתבע מאחריות כלפיו וגם לא ניתן על ידי הנתבעים כל הסבר מדוע יעשה כן. סביר פי כמה וכמה, שהמעביד והנתבע, שהינם כאמור גיסים, פנו בעצה אחת לעוה"ד , שהינו שכנו של המעביד (עמ' 23 שורה 21) ומשרדו שוכן בשכנות לביתו של הנתבע (עמ' 19 שורה 7) והלה ערך את המסמך לבקשתם. התובע, שגם הוא קרוב משפחה של עוה"ד (עמ' 13 שורה 16), ככל הנראה שם בו את מבטחו וחתם על כתב הויתור מבלי שתוכנו הובן לו עד תום. אין בתהיות שהעלו הנתבעים בדבר העדר הסבר מדוע לא נערך מסמך דומה ביחס למעביד כדי לגרוע ממהימנות גירסתו של התובע, שכן ברור לחלוטין כי קיים הבדל בין הנתבע (אשר יוחס לו מעשה שיכול להיות בעל משמעות פלילית) לבין המעביד, ומשכך גם ברור מדוע סביר הסברו של התובע כי הוא הבין שהוא חותם על מסמך שימנע הסתבכות של הנתבע ואפשרות אובדן קצבאות שהוא קיבל, וזאת בתמורה לקבלת חתימת המעביד על טופס בל/250. 27. אכן ידועות ההלכות בדבר התכחשות אדם למסמך שהוא חתום עליו ואף נקבעה נקודת מוצא בהלכה הפסוקה כי כתב סילוק או ויתור הינו חוזה לכל דבר ועניין שריר וקיים אלא אם הוכח פגם בכריתתו המצדיק ביטולו או התעלמות ממנו. (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואופרטיב המאוחד, פ"ד מ(4), 533 (1986)). אלא שבמקרה זה אני סבורה כי התובע עמד בנטל להוכיח התקיימותן של נסיבות המצדיקות התעלמות מכתב הויתור ככל שזה נוגע לתביעה זו, וזאת בשל הטעייה באשר לתוכן המסמך, וכן בשל התקיימות התנאים שבסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע כי: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.    (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה". אני סבורה כי יש בנסיבות חתימת כתב הויתור כפי שתארתי לעיל כדי לעלות לכדי "כפיה" שכן הופעל על התובע לחץ בלתי חוקי, בדמות איום בהמנעות מחתימה על טופס בל/250, אשר פגע בצורה חריפה ברצונו החופשי, וזאת בנוסף לקיומה של הטעייה באשר למשמעות המסמך עליו הוא חותם. אמנם נכון כי הפסיקה צמצמה במידה רבה את יישומה של הכפיה הכלכלית שהוכרה בע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(1) 95, (1989)), אולם אני סבורה כי במקרה דנן מתקיימים המבחנים כפי שהתווה אותם כב' השופט חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פד מח(5),705 (1994) בעמ' 719: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו..." ובהמשך בעמ' 721: "המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ". (ההדגשה אינה במקור - פ.ל.) 28. אף באם היה נטען כי לתובע היתה חלופה שלא להכנע ללחץ ולהגיש תביעה לביטוח הלאומי ללא חתימת המעביד, תוך ציון סרובו לעשות כן, הרי שבהתחשב במכלול הנסיבות, אינני סבורה כי היתה לתובע יכולת לדעת כי קיימת לו חלופה מעשית כזו (וברי כי עוה"ד לא דאג להסביר לו זאת!). האיום באי חתימה על הטופס, דבר שיביא לשלילת אפשרותו לקבל קצבה לה הוא זכאי על פי חוק, היה איום ממשי ובעל משמעות רבה מבחינתו. יתירה מכך, גם הטענה כי יכול היה לפנות לקבלת ייעוץ משפטי עצמאי אין לה אחיזה במקרה זה, שכן ברי כי בנסיבות הענין ולאור קרבת המשפחה בינו לבין עוה"ד, הניח התובע, במידה רבה של סבירות, כי הלה דואג לאינטרסים שלו ולא יגרום לו לחתום על מסמך הפוגע בזכויותיו. 29. משכך אני קובעת כי אין תוקף לכתב הויתור ביחס לתביעה זו ואין בו כדי לפטור את הנתבע מאחריותו לנזקי התובע. 30. אשם תורם חרף העובדה כי קבעתי שהנתבע תקף את התובע, אני סבורה כי יש מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת לארוע התאונה שכן הוא כעובד הותיק יותר מבין השניים, צריך היה להיות מודע לסכנה הקיימת בניהול התערבות מעין זו, כאשר מדובר בעבודה עם סכין הדורשת מיומנות וזהירות. התובע כאדם בוגר וכעובד מנוסה, צריך היה לצפות, ככל אדם סביר אחר, כי ניהול התערבות במהלך העבודה מגדיל בצורה משמעותית ביותר את פגיעת מי מהעובדים מהסכינים שבידיהם, בין אם בשל השמטות הסכין מידיו של אחד המתחרים ובין אם בשל התרגזות והשלכת סכין, כפי שקרה במקרה זה. אלא שבניגוד לטענת הנתבעים אין לייחס לו רשלנות מכרעת, שכן בסופו של יום לא הוא שהשליך את הסכין (ודחיתי הטענה כי הוא שהתקרב יותר מדי אל הנתבע), ולפיכך אני מוצאת לנכון לייחס לו 40% רשלנות תורמת. האם נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה? 31. כמפורט לעיל, הצדדים הגישו חוות דעת נוגדות. בהתאם להחלטתי מיום 17.10.09 חוות הדעת מטעם התובע, לרבות חוות הדעת המשלימה, הוגשו ללא חקירה נגדית וזאת מאחר וקבעתי כי התנהלות הנתבעים מביאה למסקנה האחת והיחידה, כי הם ויתרו על זכותם לחקור את מומחה התובע. יחד עם זאת, אין בסיס לטענת התובע כי בהעדר חקירה של המומחה מטעמו יש לראות את הנתבעים כמסכימים לקבוע בה, שכן הנתבעים הגישו (אם כי באיחור רב) חוות דעת נגדית מטעמם. 32. ד"ר מסאלחה, המומחה מטעם התובע, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 15% בגין שיתוק חלקי של העצב הטיביאלי מימין וזאת בהתאמה לתקנה 32(5)(א) בין ס"ק (II) (בצורה בינונית - 10%) לבין ס"ק (III) (בצורה קשה - 20%) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לפנגעי עבודה), תשט"ז-1965. קביעת ד"ר מסאלחה נסמכה על כך שהמומחה מצא בבדיקתו שלתובע צלקת באורך כ-4 ס"מ בצד החיצוני של כף רגל ימין, כאשר נמצאה תחושה ירודה באזור הצלקת, ותחושת כאב קל באזור. המומחה ציין כי מצא חולשה קלה בפלקסיה של אצבעות כף הרגל והפרעה בולטת בתחושה באיזור הפיזור של העצב הטיביאלי וזאת על רקע פגיעה עצבית שהתבטאה בבדיקות EMG. המומחה מציין גם קיומה של צליעה אנטלגית קלה. המומחה הוסיף וציין כי התפתחות נוירומות בסיבי העצב שנפגעו הינה סיבוך שכיח, ואלו גורמות לתסמונות שונות, לרבות תחושת כאב מופרזת. המומחה מצא את תלונותיו של התובע תואמות פגיעה בחלק מסיבי העצב הטיביאלי הימני, בעיקר סיבים תחושתיים עם היווצרות נוירומות, ועל רקע ממצאים אלו קבע את הנכות. בחוות הדעת המשלימה, בה התיחס ד"ר מסאלחה לתיעוד נוסף, לרבות תיעוד ביקורים נוספים במרפאת כאב ברמב"ם וקבלת טיפול פיזיוטרפי, וכן בהתיחס לקביעות ד"ר מזאריב, חזר המומחה על קביעותיו ושלל את מסקנת ד"ר מזאריב בדבר היות התובע מתחזה בהעדר התאמה בין תלונותיו לבין הפגיעה הנטענת, וכן פרט מדוע אין להסתמך על בדיקת הEMG מחודש 5/06 שתוצאותיה שונות מתוצאות שתי בדיקות אחרות, האחת מחודש 12/04 והשניה מחודש 11/07 (ת/6). 33. ד"ר מזאריב, לעומתו, קבע בחוות דעתו כי הממצאים בדבר ירידה בתחושה וכאב שמתאר התובע אינם אורגניים אלא מקורם בהתחזות של התובע. לטעמו בדיקת הEMG מחודש 5/06 אשר מעידה על הולכה תקינה בכל עצבי כף הרגל (ולעומת זאת על פגיעה בגובה ראש הפיבולה מימין (ליד הברך)) שוללת את תלונות התובע. המומחה מוסיף וקובע כי תלונות התובע אינן בפיזור אורגני המתאים לפגיעה בעצב הטיביאלי ולפיכך שולל קיומה של פגיעה כזו. ד"ר מזאריב, המומחה מטעם הנתבעים, נחקר ארוכות על ידי ב"כ התובע, והתרשמתי כי המומחה לא הצליח לתת תשובה משכנעת לשאלה מדוע הוא מסתמך אך ורק על בדיקת EMG מחודש 5/06 (התואמת את מסקנותיו) ולא על שתי בדיקות EMG נוספות שבוצעו לתובע ומצביעות על פגיעה בעצב הפלנטארי. יתירה מכך, המומחה אף סתר עצמו במידה מסוימת, עת מצד אחד טען כי הוא אינו מסתמך על בדיקות הEMG ללא בדיקה קלינית מתאימה, ומצד שני לא נתן תשובה למה הבדיקה מחודש 5/06 עדיפה על הבדיקות האחרות. ד"ר מזאריב אמנם ניסה בעדותו לשכנע כי לא יתכן שהחתך שנגרם לתובע פגע בעצב הטיביאלי (וזאת לאור מיקום החתך, כך לטענתו המקורית, מעל לתעלה הטרסלית, כאשר רק מתחתיה מסתעף העצב הטיביאלי), אולם בהמשך עדותו הודה ד"ר מזאריב כי מיקום החתך היה מעט שונה (אלכסונית לאורך הצד המדיאלי של הקרסול), אם כי טען כי החתך הסתיים בגובה שלא יכול היה לפגוע בעצב הטיביאלי. אינני מקבלת דבריו אלו של ד"ר מזאריב וזאת ממספר טעמים: ראשית אציין כי דבר זה לא עלה מחוות הדעת ויש להביע פליאה על כך שנתון כה משמעותי, כמו העדר פגיעה באזור העצב הטיביאלי לא מצאה ביטוי ברור בחוות הדעת. שנית,ד"ר מזאריב לא יכול היה להביא נתון ברור באשר למיקום החתך ועומק החתך, כאשר בתחילה סימן את החתך מעל הפטישון וכן התעלם מהעובדה כי כבר בבי"ח כרמל אובחנה ירידה בתחושה בכף הרגל והגבלה בתנועה, וכי נוירולוג אחר ציין בחודש 5/05 כי מיקום החתך היה באזור התעלה הטרסלית. יתירה מכך, ד"ר מזאריב לא מצא לנכון להתיחס לתיעוד הרפואי הרצוף המעיד על כך שמספר רופאים שבדקו את התובע התרשמו מירידה בתחושה בחלק הפלנטרי של כף הרגל, על אף העדרה של ירידה מוטורית ואף לא שכנע בתשובותיו מדוע אין להסתמך על תוצאות בדיקת הEMG העדכנית ביותר מחודש 11/07 המצביעה על הפרעה נוירופאטית קלה בעצב פלנטרי חיצוני מימין. 34. על אף שד"ר מזאריב לא שכנעני כי כל תלונות התובע הינן משוללות בסיס אורגני ומדובר בהתחזות מצידו, הרי שעיון מדוקדק בתוצאות בדיקות הEMG בכללותן ובתיעוד הרפואי, מביא למסקנה, אף בהעדר חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, כי קיים מרכיב משמעותי של הגזמה בתלונות התובע ובהתאמה במידת שיתוף הפעולה שלו עם מבצעי הבדיקות, והדבר עולה ברורות מהעובדה שבבדיקת הEMG מחודש 11/07 (ת/6) קיימת עדות לפגיעה גם בעצב הפלנטרי הפנימי, דבר שאינו תואם את מנגנון הפגיעה, ונובע לדעת הבודק מהעדר הפעלה רצונית של חלק מהשרירים המעוצבבים על ידי העצבים הפלנטאריים (פנימי וחיצוני). יצויין עוד כי בניגוד לבדיקתו של ד"ר מסאלחה, קיימת בפני בדיקת ד"ר גלר מיום 18.6.07, בעת פניית התובע למרפאת הכאב, אשר לא מצאה הגבלה בתנועות כף הרגל והאצבעות וכן כי בבדיקות הEMG לא נמצאה עדות לפגיעה בינונית או קשה בעצב, אלא בפגיעה קלה. 35. מן האמור לעיל אני סבורה כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר מסאלחה על פני חוות דעתו של ד"ר מזאריב, אולם אינני מקבלת קביעתו באשר לגובה הנכות שכן אינני סבורה כי מצב בו הפגיעה בעצב גורמת למעשה לירידה בתחושה ולכאבים, ואינה גורמת להגבלת תנועה (שאין מקורה ברצון או העדר רצון של התובע), אין מקום להתאמת התקנה שבחר ד"ר מסאלחה במידה שקבע, אלא במידה פחותה יותר, ונראה כי תקנה 32(5)(א)(I) המתיחסת לפגיעה קלה מתאימה יותר למצבו של התובע, כך שהנכות הרפואית תעמוד על שיעור של 10% בלבד. 36. יתירה מכך, לאור כל האמור לעיל באשר למידת הפגיעה ממנה סובל התובע, אני סבורה כי התפקודיות של הנכות אף נמוכה יותר מהנכות הרפואית, שכן אין מדובר בפגיעה בכושר התנועה של כף הרגל, אלא בירידה בתחושה ובכאבים (אשר כמובן שלא ניתן לאמוד את מידתם אלא בהסתמך על דברי התובע), ולא שוכנעתי כי יש בנכות שנותרה לתובע כדי לגרום לו לפגיעה תפקודית במלוא שיעור הנכות הרפואית. ממילא, לאור הנימוקים שיובאו לעיל מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד באופן גלובאלי. גובה הנזק הנתונים הרלבנטיים התובע יליד 1976, בן 28 במועד התאונה, וכיום בן 36. התובע אושפז למשך 3 ימים. המל"ל הכיר באי כושר מלא עד לסוף חודש 8/04 ושולמו לו דמי פגיעה (נספח "יג" לת/1). יצויין כי תביעה לקביעת נכות נדחתה מאחר ונקבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה. לא הוצגו בפני, או בפני המומחים, מסמכי המל"ל, ואף לא נטען, בצדק, כי יש להסתמך על קביעה זו. נתוני השתכרות קודם לתאונה עבד התובע בעבודות מזדמנות מאפיה, חקלאות, בניין (עמ' 6 שורות 22-23 ), כאשר בשלוש השנים לפני התאונה עבד, בעונה, אצל המעביד. שכרו הרבע שנתי המוצהר עמד על סך של 3,010 ₪ (ראה נספח "יג" לת/1), כגובה שכר המינימום באותה העת, סכום אשר בהצמדה להיום מסתכם לסך של 3,650 ₪. יצויין כי שכר המינימום עומד כיום על סך של 4,100 ₪ לחודש. התובע לא מסר כל נתונים באשר לחזרתו לעבודה ולא הציג תלושים בדבר גובה השתכרותו. לטענתו חזר לעבוד רק כשנה וחצי לאחר הארוע -דהיינו בתחילת 2006 ( עמ' 6 שורה 12). התובע הכחיש שעבד בחודש 8/04 אצל המעביד (על אף שהוצג לו תלוש שכר המעיד על כך). בהמשך עדותו אישר התובע כי חזר לעבוד קודם לתחילת 2006 וזאת בבית חולים כרמל כחודשיים- שלושה (עמ' 6 שורות 16-17) אולם טען כי עשה כן בשל המצב הקשה בבית אולם בשל הקושי בעבודה הפסיק (עמ' 6 שורות 16-20). מאמצע שנת 2006 לערך, עבד למשך שנה וחצי בחברת קוקה קולה כעוזר במחסן באמצעות חברת כח אדם ( עמ' 6 שורות 23-25 ). לאור נתונים אלו להלן חישוב הנזק: הפסד השתכרות לעבר - הפסד מלא - לא מצאתי מקום לפסוק הפסד מלא מעבר לתקופת אי הכושר המאושרת במסמכים רפואיים שכן לא שוכנעתי מעדותו של התובע שלא היה באפשרותו לחזור לעבודה, ולו חלקית, בתום תקופה זו ואין מקום לסמוך על טענות התובע לענין זה. 3 חודשים X 3,650 = 10,950 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה 18,500 ₪. הפסד השתכרות לעבר עד יום - לאור האמור לעיל אין מקום לפסוק הפסד שכר מחושב לשאר התקופה, אולם לאור קביעת נכות כאמור לעיל, אני מוצאת לנכון לפסוק סכום גלובאלי בסך של 25,000 ₪ הפסד השתכרות בעתיד - כפי שציינתי לעיל לא שוכנעתי כי נכותו הרפואית של התובע הינה בעלת משמעות תפקודית באופן מלא, ומעבר לכך בהתחשב בעובדה כי גם קודם לתאונה עבד התובע בעבודות מזדמנות בשכר מינימום, אין מקום להניח כי מצבו זה היה משתנה אלמלא התאונה. בהעדר נתונים מטעם התובע באשר להשתכרותו לאחר חזרתו לעבודה, אין מקום להניח כי שכרו נפגע בשיעור מלוא נכותו, אם בכלל. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שהתובע חסר השכלה וסביר להניח כי אפשרויות השתכרותו הינם בעבודה פיזית כפי שעשה בעבר, ולפיכך יש לקחת בחשבון פגיעה אפשרית בכושר ההשתכרות, אולם אין מקום לחישוב אקטוארי כפי שטוען לו התובע, לא על בסיס 20% נכות תפקודית ואפילו לא על בסיס 10% כפי שקבעתי לעיל. לאחר שקילת מלוא הנסיבות אני סבורה כי פיצוי ראוי בסכום גלובאלי (כולל הפסד זכויות סוציאליות) יעמוד על סך של 85,000 ₪. עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד - התובע טען לקבלת עזרה מאימו, זאת בד בבד עם אמירתו כי לא היה מרותק למיטה בשום שלב ולא נזקק לעזרת צד ג' (עמ' 7 שורות 3-4). התובע לא צרף מסמכים המעידים על תשלום עבור הוצאות רפואיות חריגות או על צורך בקבלת טיפולים בעתיד, מעבר להשתתפות העצמית בטיפולים והוצאות על נסיעות לטיפולים. בשל כך, וחרף העובדה כי התובע זכאי להחזר הוצאות מהמל"ל שהכיר בתאונה כתאונת עבודה, אני מוצאת לנכון לפסוק סכום גלובאלי בסך של 5,000 ₪ בגין כל ראשי נזק אלו. כאב וסבל - בהתחשב בנכות שנותרה ובאשפוז, בהתמשכות הטיפול הרפואי, לרבות קבלת טיפול בשנת 2007, והכאבים שתיאר התובע, ראוי לפסוק פיצוי בסך של 40,000 ₪. סך נזקי התובע: הפסד השתכרות מלא בעבר - 18,500 ₪ הפסד השתכרות מתום תקופת אי הכושר ועד היום - 25,000 ₪ הפסד השתכרות בעתיד - 85,000 ₪ עזרת צד ג', הוצאות ונסיעות לעבר ולעתיד - 5,000 ₪ כאב וסבל - 40,000 ש"ח סה"כ 173,500 ₪. מסכום זה יש להפחית 40% בגין אשם תורם מצד התובע כך שהיתרה תעמוד על סך של 104,100 ₪. בנוסף יש להפחית את תגמולי המל"ל אשר בהתאם לאישורים שצרף התובע (נספח "יג") עמדו על סך של 4,912 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מסתכמים לסך של 9,300 ₪. לא נטען כי יש מקום לניכוי רעיוני של מענק נכות, ולאור קביעת המל"ל ממילא אין מקום לכך. מכאן שהיתרה לתשלום על ידי הנתבעים עומדת על סך של 94,800 ₪. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 94,800 ₪ בצירוף שכ"ט בסך כולל של 23,000 ש"ח וכן החזר אגרה ששילם התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום והוצאות בגין שכ"ט המומחה מטעמו בסך של 3,500 ש"ח. גובה שכר הטרחה נפסק, בין היתר, בהתחשב בהתנהלות הנתבעים כפי שזו תוארה בהרחבה בהחלטה מיום 17.10.09 וזאת מעבר להוצאות שפסקתי בהחלטתי שם. התשלום יבוצע בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. סכיןתאונת עבודה