ביטול הסדר תשלומים

##הסדר תשלומים הוצאה לפועל:## בעניין ברוכים [עב"ל (ארצי) 271/08 חיים ארי ברוכים – המוסד לביטוח לאומי (21.5.2009)] נדון עניינו של מבוטח אשר על פי הסדר תשלומים במסגרת הליכי הוצאה לפועל חויב לשלם למוסד תשלומים בסך של 200 ₪ או 150 ₪ לחודש, אך לא עמד בהסדר תשלומים זה. לאחר מספר חודשים, המבוטח היה זכאי לדמי אבטלה. המוסד קיזז מדמי האבטלה שהמבוטח היה זכאי להם את חוב המזונות, למעט הסכום הקבוע לקצבת יחיד על פי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א – 1980 (להלן - חוק הבטחת הכנסה). בית הדין הארצי דחה את טענת המבוטח וקבע כמפורט להלן: "פסק דין פולדי ניתן בטרם נכנס לתוקף חוק הבטחת הכנסה משנת תשמ"א-1980, המבטיח גמלת קיום מינימלית. ##הסדר תשלומים ארנונה:## סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות ( ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 קובע אפשרות לתשלום חיובי ארנונה על פי הסדר תשלומים: "רשות מקומית רשאית לקבוע לארנונה כללית ולמס עסקים הסדר לפרעונם בתשלומים ( להלן – הסדר תשלומים), במשך תקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב בהם; כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה". סעיף 1 בחוק הריבית מגדיר " הפרשי הצמדה" וקובע את נוסחת ההצמדה שלהלן: "(1) לענין ארנונה כללית המשתלמת על פי הסדר תשלומים – עדכון הארנונה לפי שיעור השינוי של המדד, מן המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב, עד המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום; (2)...". על פי החוק, תשלומי ארנונה המשולמים בהסדרי תשלומים יחויבו בהפרשי הצמדה, לפי שיעור שינוי המדד, בין אם המדד שלילי ובין אם המדד חיובי, לפי הכללים הבאים: מדד הבסיס הוא מדד אוקטובר ("המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב") ##להלן פסק דין בנושא ביטול הסדר תשלומים:## רקע כללי וההליך שלפני לפני תביעה כספית להשבת כספים אשר נגבו על ידי הנתבעת מהתובע וכן לביטול הסדר שנעשה בין התובע לנתבעת. התובע טוען בתביעתו כי בחודש מאי 2009 פנה לסניף הנתבעת בחוצות המפרץ על מנת לתקן את מכשיר הטלפון הנייד שברשותו. בסניף היה דוכן למכירת מחשבים ניידים שם הציע לו נציג הנתבעת לרכוש מחשב נייד. הנציג מסר לו כי במידה וירכוש מחשב נייד עליו להתחייב ל-36 חודשים כאשר מתוך 189 ₪ לכל חודש הוא יקבל זיכוי של 100 ₪ כך שבסך הכל ישלם 89 ₪ לחודש לתקופה של 36 חודשים. התובע הסכים וחתם על העסקה, אך טען בתביעתו כי הואיל והוא מרכיב משקפי קריאה לא קרא את הכתוב במסמכים מאחר ולא היו ברשותו באותה עת משקפי הקריאה. כאשר הגיע התובע לביתו הבחין לטענתו שהעסקה נעשתה תחת שמה של בתו ובעלה. מיד לאחר מכן התקשר לבתו והלה מסרה לו שיבטל את העסקה באופן מיידי. לאחר יומיים, ביום 2/6/09, פנה שוב התובע לסניף החברה הנתבעת וביקש להשיב את המחשב הנייד ולבטל את העסקה. התובע טוען שבאותו מעמד נציגי הנתבעת הפעילו עליו לחץ ושכנועים רבים שלא לבטל את העסקה. עוד טוען התובע כי באותה עת היה תחת השפעת כדורי שינה והרגעה וכדורים של מחלת הדיכאון ממנה סובל ועל כן חתם עם הנתבעת על הסכם חדש הכולל טופס העברת החוזה על שמו. התובע טוען עוד כי אמנם ההסכם החדש הוסב על שמו, אך מספר תעודת הזהות של בעלה של בתו נותר במסגרת אותו הסכם. לאחר חתימת התובע על אותם הסכמים החל לקבל התראות מהנתבעת לפיהן הוא לא שילם חשבונות מסוימים. כמו כן קיבל מכתב התראה מב"כ הנתבעת על תשלום חוב, כאשר עלות המחשב הועמדה לפירעון מיידי בתוספת הפרשי ריבית והצמדה והוצאות גבייה. בעקבות מכתב ההתראה הגיע התובע להסדר עם הנתבעת ביום 30/11/09 לפיו הוא יישא בחוב בסך של 6,101 ₪ ב-6 תשלומים. עוד הוסכם בסעיף 4 להסכם כדלקמן: "לאחר ביצוע התשלומים כמצוין בסעיף 2 לעיל במלואם ובמועדם, לא תהיינה למי מהצדדים כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות מכל סוג שהוא האחד כלפי רעהו, בקשר עם החוב הנ"ל והזוכה תפעל לסגירת התיק". התובע עותר במסגרת תביעתו להורות על החזרת כל הכספים ששילם לנתבעת וכן להצהיר כי סעיף 4 להסכם הנ"ל מבוטל מאחר וההסדר נחתם על ידו מתוך לחץ כבד שהוא או הבת שלו לא יסתבכו עם בעלה של בתו ועל מנת שבתו לא תסתכסך עם בעלה למרות שהסיכוי לכך הינו אפסי, אך כך סבר (הטענה מובאת מתוך סעיף כט' לכתב התביעה). במסגרת התיק נשמעה עדותם של התובע ושל נציג הנתבעת שלאחריהם סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הנני סבור כי דין התביעה להידחות. לא שוכנעתי כי קיימת לתובע עילה לבטל את הסדר התשלומים אליו הגיע אל מול הנתבעת. אתחיל בכך כי התובע קיים את ההסדר במלואו ולא מצא לנכון לשלוח לנתבעת הודעה על ביטול ההסכם כמתחייב מסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). סעיף זה קובע: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". לא הוכח לפניי כי התובע שלח הודעת ביטול או הודיע בעל-פה על ביטול ההסדר אל מול הנתבעת. אמנם ההלכה הפסוקה קבעה כי הגשת תביעה כשלעצמה יכולה להיחשב כהודעת ביטול, אך יחד עם זאת ההסדר נחתם כאמור לעיל ביום 30/11/09 בעוד שהתביעה הוגשה ביום 6/6/10, קרי: כ-6 חודשים לאחר חתימת ההסדר ולעניות דעתי אין המדובר בזמן סביר כמתחייב מהוראת סעיף 20 לחוק. גם לגופו של עניין לא הוכיח התובע כי מתקיימים בענייננו יסודות עילת ביטול ההסכם מחמת עושק או כפייה. סעיף 17(א) לחוק החוזים קובע "מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". ברי כי בענייננו אין כל טענה לכפייה בכוח או באיום ולכן אין עילה לביטול החוזה מחמת כפייה. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". ברור כי מנוסח הסעיף על העושק לנצל מצוקה של הנעשק. לכן על העושק להיות מודע למצוקה בה נמצא הנעשק (ראה ע"א 593/79 מימוני נ' פרלמן, פ"ד לו(2) 319, 329; ע"א 10/81 כהן נ' גדע, פ"ד לז(4) 635, 641). בנסיבות המקרה שלפניי טוען התובע כי הלחץ אשר הופעל עליו היה מחששו הסובייקטיבי שהוא יסתכסך עם בעלה של בתו. לא הוכח כי חשש זה הובא לידיעת הנתבעת או ידעה עובדות רלבנטיות והיא עצמה את עיניה מפני עובדות אלו ולכן לא הוכח כי הנתבעת ניצלה את מצוקתו של התובע מאחר והיא כלל לא הייתה מודעת למצוקה זו מהסיבות שציין התובע. התובע בעדותו לפניי ציין בעמ' 4 ש' 31-32 כדלקמן: "הבת שלי קראה אותו בבית וכדי שלא יהיו בעיות עם בעלה אמרתי לה שנשלם. היא אמרה שנשלם חצי חצי בגלל שיש לי קצבאות נמוכות והעיקר שלא יהיו בעיות עם בעלה". לאחר מכן בעמ' 5 ש' 2-7 העיד בתשובה לשאלה מצד מי היה הלחץ: "אני אסביר למה. חתמתי על הסכם הפשרה מתוך לחץ. הלכתי עם משקפי קריאה לתקן את הנייד של הבת שלי... חתמתי על הסכם הפשרה עם משרד מלך בגלל שהבת שלי הייתה בחודש שמיני ומאוד פחדתי שיקרה לה משהו. היא חטפה עצבים. באמת שיחק המזל פה שלא קרה לה כלום. אם היה קורה לה משהו לא יודע מה היה קורה אחר כך. ראיתי את ההסכם עם מספר זהות לא שלי. אמרתי לה בואי נחתום ונתפטר מהם וכדי שלא יהיו לה בעיות עם בעלה כי יש לה בעל משוגע. שילמתי לפי ההסכם". ההלכה הפסוקה קבעה כי מצבו של עשוק, מצוקתו השכלית או הגופנית וחוסר נסיונו צריכים להיות חמורים, קיצוניים, על מנת שתתגבש עילת ביטול ההסכם מכוח עושק (ראה דברי הנשיא שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533, 541; ע"א 627/85 איתן-גושן, אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 42, 46). מהתיאור הנ"ל עולה כי לא הייתה מצוקה ממשית וחריפה ולא היה לחץ פסיכולוגי חמור אשר אילץ את התובע לחתום על הסדר הפשרה. נהפוך הוא, מהאמור בכתב התביעה בסעיף כ"ח עולה כי מדובר לכל היותר בסיכון ערטילאי, שכן התובע בעצמו טען בכתב התביעה כי הסיכוי שבעלה של בתו יפגע בבתו היה סיכוי אפסי ועל כן לא נהיר לי על איזה מצוקה העיד התובע. יתרה מכך, מדובר בעדות יחידה אשר התובע כלל לא טרח לתמוך אותה בראיות נוספות כגון הבאת בתו לעדות. לכן לא נותר לי אלא ללכת בהתאם לחזקה כי אילו הובאה בתו לעדות היא לא הייתה תומכת בעדותו. לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, לפיה הסדר הפשרה עליו חתם התובע אל מול ב"כ הנתבעת שריר וקיים ולא קמה כל עילה לבטלו, אין צורך עוד לדון בטענות החוזיות אשר מעלה התובע כנגד ההסכם הראשוני שנכרת בינו לבין הנתבעת עם ההתקשרות הראשונית. גם אם הסכם זה היה נגוע בטענה לביטולו, הסכם הפשרה המאוחר יותר, אשר מסלק את כל טענות הצדדים, היה הסכם כשיר ולכן הדיון בטענות הנוספות הפך להיות לדיון תיאורטי שאין לו כל השפעה על התוצאה הסופית אליה הגעתי. תוצאה בשים לב לכל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 2,500 ₪. הסדר תשלומים