פיסטולה משמעותה חיבור לא תקין בין השופכן לנרתיק, כאשר השתן עוקף את שלפוחית השתן וזורם לתוך הנרתיק ובעקבות כך נגרמת בריחת שתן. פסק דין 1. עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, בשל טיפול רשלני רפואי של הנתבעים- בית חולים לגליל מערבי נהריה ( להלן: "בית החולים") ושירותי בריאות כללית, אשר במסגרתו פעל הסניף אשר העניק לתובעת טיפול ומעקב רפואי ( להלן: "קופת החולים"). 2. התובעת ילידת 1957, עלתה לישראל בשנת 2000 עם אנשי צד"ל לאחר יציאת צה"ל מלבנון. טענות התובעת: 3. לטענת התובעת, בשליש האחרון של שנת 2002 היא החלה לסבול מהתקפי כאב בטן ובגין כך פנתה לקבלת טיפול רפואי בקופת החולים. 4. רופא קופת החולים- ד"ר נוהאד פארס הפנה את התובעת לצילומים ובדיקות אך לא עלה בידו להגיע לאבחנה כלשהי ולאחריו גם רופא המשפחה החדש של התובעת-ד"ר חג'אזי הפנה את התובעת לביצוע צילומים ובדיקות שונות. 5. בראשית סברו הרופאים כי המדובר בבעיה גניקולוגית ולתובעת שנבדקה על ידי ד"ר מרוואן עודה הומלץ על איבחון דרך אישפוז והיא אושפזה בבית החולים ללילה אחד בחודש דצמבר 2002 ולאחר ביצוע צילומים שלא הדגימו ממצא חריג, שוחררה התובעת בגלל חג המולד. 6. משגברו כאביה של התובעת, היא פנתה ביום 16.6.2003 לבית החולים, שם אושפזה תחילה במחלקה הגניקולוגית ולאחר מכן ביום 22.6.2003 במחלקה האורולוגית. ביום 26.6.2003 שוחררה התובעת מבית החולים. 7. בעת האשפוז לא נאמר לתובעת דבר לגבי אבן בכיס השתן, אלא נאמר לתובעת, כי התגלה בגופה גוף זר, ככל הנראה גוש או גידול סרטני ברחם וכי יש לבצע ניתוח חודרני להסרת הגידול, כאשר קיים חשש, כי יהיה צורך בהוצאת כל הרחם לנוכח העובדה כי הגידול מצוי בסמיכות לרחם. 8. לטענת התובעת, רופאי בית החולים אמרו לה, כי לנוכח משקל גופה הנמוך, הרי שגופה לא " יעמוד" בניתוח ועל כן היא חששה עד מאוד והעדיפה להימנע מביצוע הניתוח. לטענת התובעת, לו היה נאמר לה, כי המדובר באבן בכיס השתן ויש להוציאה, כי אז לא הייתה מתנגדת לביצוע ההליך הנדרש. 9. בעת האשפוז במחלקה האורולוגית בשנת 2003, נשללה קיומה של אבן בכיס השתן, בוצעו צילומי ציסטוגרפיה ובתוצאת בדיקה מיום 26.62003 נרשם: "ללא קשר עם כיס השתן". יחד עם זאת בבדיקת CT של האגן מתאריך 18.6.2003 נרשם כי ייתכן ומדובר באבן בסעיף של כיס השתן והומלץ על המשך בירור בבדיקת US או מיפוי. 10. במהלך שנתיים וחצי-שלוש שנים, סבלה התובעת ממצב תפקודי ירוד ומכאבים קשים כשהיא תלויה בעזרתם של בני משפחתה. כאביה של התובעת הקרינו לרגליים, עד שלא היה באפשרותה ללכת בכוחות עצמה ורופא המשפחה-ד"ר חג'אזי פקד את ביתה של התובעת פעמים רבות ונתן לה תרופות וזריקות כדי להקל על כאביה. 11. ד"ר חז'אזי הפנה את התובעת לאורולוג-ד"ר נסיב דלה, אשר אבחן חשד לאבן בכיס השתן ובחודש אפריל 2006 בוצעה בדיקת מיפוי עצם בבית החולים וכחודש לאחר מכן בדיקת US אשר לאחר ביצועה אובחן, כי אכן קיימת אבן ענקית בכיס השתן. 12. בעת אשפוזה של התובעת בשנת 2006 בבית החולים, נרשם, כי עיון מחדש בצילומי הציסטוגרפיה משנת 2003 העלה, כי אכן קיימת אבן בסעיף שלפוחית השתן. 13. לטענתה של התובעת, בשנת 2003 הייתה טעות בפענוח תוצאת הבדיקה וכבר בשנת 2003 היה מקום לאבחנה חד משמעית כי מדובר באבן בכיס השתן. 14. התובעת נותחה בהרדמה כללית ובניתוח בוצעה סיסטוטומיה והוצאה אבן במשקל 950 גרם מתוך שלפוחית השתן של התובעת. 15. בימים שלאחר הניתוח הופיעה הפרשה מוגלתית מהפצע הניתוחי וכעבור שבועיים בוצע ניתוח חוזר לבירור מקור הדליפה מכיס השתן ונעשתה תפירה של הפתח בשלפוחית. 16. כעבור זמן מה, בבדיקת CT התגלתה פיסטולה בין השלפוחית והרחם ( פיסטולה משמעותה חיבור לא תקין בין השופכן לנרתיק, כאשר השתן עוקף את שלפוחית השתן וזורם לתוך הנרתיק ובעקבות כך נגרמת בריחת שתן). התובעת המשיכה להיות מטופלת באופן שמרני תחת השגחת רופאי קופת החולים, מצבה השתפר בהדרגה, אולם כל העת היא המשיכה לסבול מזיהומים בשתן, דליפת שתן, דחיפות רבה לעיתים מלווה בצריבה וכל העת היא מתלוננת על כאבים ולחץ בבטן התחתונה, בעיקר בהליכה עם קושי ניכר בהתכופפות. 17. לטענת התובעת, הבעיות מהן היא סובלת בדרכי השתן נוצרו רק לאחר הניתוח ולא היו לה בעיות רפואיות כלשהן בלבנון. היא אמנם עברה שלוש לידות בניתוחים קיסריים, אך ללא סיבוכים וללא פגיעה בכיס השתן. לטענת התובעת, הרישום משנת 2006 אודות הפגיעה בכיס השתן בטעות יסודו ונובע מאי הבנתה את השפה העברית. 18. התובעת הדגישה בתביעתה כי כבר בשנת 2003, ניתן היה להוציא את האבן בגישה אינדוסקופית וללא כל צורך בניתוח או בניתוח בשנת 2003, אשר היה גורם לפחות נזק, שכן האבן גדלה במהלך שלוש השנים משנת 2003 ועד שנת 2006. 19. בתביעת נכות כללית שהוגשה על ידי התובעת למל"ל נקבעה לתובעת נכות בשיעור 50% בגין איבוד שליטה על השתן וכן נכות נוספת בשיעור 40% בגין בקע באזור הצלקת הניתוחית. טענות בית החולים: 20. לטענת בית החולים דין התביעה להידחות הן מחמת התיישנות ושיהוי אשר גרם לנזק ראייתי והן לגופו של עניין. 21. התובעת עברה 6 לידות בניתוחים קיסריים, כאשר במהלך הלידה האחרונה בוצעה לה קשירת חצוצרות ואף לדברי התובעת נגרמה פגיעה בשלפוחית אשר תוקנה בניתוח עצמו. 22. עובר לאירוע סבלה התובעת ממחלות ו/או הפרעות אשר שאינן קשורות עם האירוע דנן ואין קשר סיבתי בין נזקי התובעת המוכחשים כשלעצמם לטיפול שקיבלה בבית החולים. 23. בהתאם לרישומים הרפואיים, טופלה התובעת בבית החולים כנדרש ובהתאם לפרקטיקה והצוות הרפואי פעל במשנה זהירות בביצוע הבדיקות, באבחון הרפואי ובתהליך הטיפולי. 24. ביום 16.6.2003 בהיותה בת 47, הגיעה התובעת לבית החולים והתלוננה על כאבי בטן בצד ימין וצריבה במתן שתן. 25. בבדיקת רופא נשים נמצא גוש נוקשה באגן הסמוך לרחם וכן חולשה כללית וירידה במשקל של 10 ק"ג במשך 3 חודשים. 26. התובעת קיבלה הסבר מפורט מרופא בית החולים על הצורך באשפוזה במחלקה גניקולוגית לצורך בירור רפואי של הגוש באגן, אולם חרף ההסבר שניתן לה, עמדה התובעת על שחרורה וחתמה על טופס סירוב לאשפוז ושוחררה מהמחלקה ביום 20.6.2003. 27. ביום 22.6.2003 הגיעה התובעת לבית החולים והתלוננה על גוש באגן הקטן והידרונפרוזיס דו צדדי. 28. התובעת נבדקה על ידי רופא נשים ובבדיקת US בטן תחתונה התגלה גוש בקוטר 10 ס"מ הסמוך לרחם. התובעת עברה בירור הכולל בדיקת CT בטן ואגן ולאחר שנבדקה על ידי אורולוג הוחלט על המשך בירור במחלקה אורולוגית. 29. ביום 26.6.2003 בוצעה לתובעת בדיקה ציסטוגרפיה ונמצא ממצא מסוייד בגודל 6 X5 ס"מ בצורה עגולה. הממצא נמצא אחורי לכיס השתן ולוחץ על הדופן האחורי והתחתונה של כיס השתן. 30. לנוכח הממצאים הורה אורולוג על המשך אשפוזה של התובעת ובירור בבית החולים, אולם חרף הנחיות הרופאים ובניגוד אליהם ביקשה התובעת להשתחרר מבית החולים וטענה כי אינה מעוניינת בהמשך הבירור ואינה רוצה טיפול ניתוחי. 31. בבדיקה מיום 8.7.2003 מציין האורולוג כי התובעת אושפזה בשל גוש מעל לשלפוחית הלוחץ עליה. על פי ממצאי הבדיקה, התובעת הייתה אסמיפטומית ולא הייתה מעוניינת בניתוח. האורולוג הורה על שחרורה של התובעת ועל חזרה למעקב בעוד 6 חודשים עם ממצאי US. 32. חרף ההנחיות שקיבלה, לא שבה התובעת לביקורת כנדרש. 33. במשך למעלה מ- 3 שנים לא שבה התובעת לביקורת ורק ביום 10.10.2006 הגיעה לבית החולים והתקבלה במחלקה אורולוגית. ביום 11.10.2006 בוצעה לתובעת ציסטוטומיה בהרדמה כללית והוצאה אבן מהשלפוחית. 34. ביום 27.10.2006 התובעת עברה בהרדמה כללית אקספלורציה והטרייה של הפצע ותפירת הפתח בשלפוחית ומהלך הניתוח היה תקין. 35. בית החולים טוען כי טיפל בתובעת וביצע את כל הפעולות הרפואיות באופן סביר ונכון ובהתאם לפרקטיקה רפואית מקובלת וידועה וכי ניתנו לתובעת כלל ההסברים הנדרשים, אולם התובעת לא פעלה בהתאם להנחיות שניתנו לה. טענות קופת החולים: 36. גם קופת החולים טוענת להתיישנות, שיהוי ונזק ראייתי עקב הגשת התביעה באיחור בלתי סביר. 37. לטענת קופת החולים לא קיימת לתובעת עילת תביעה כנגדה, שכן התובעת קיבלה את הטיפול המיטבי בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת. נזקה של התובעת מקורו במצב רפואי קודם ולא קיים קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לטיפול שניתן בקופת החולים. 38. נזקי התובעת הינם תוצאה ממחדליה, שעה שלא קיימה את הוראות הרופאים ומהווים אשם תורם נכבד אשר יש ליתן לו משקל רב. 39. התובעת ביקשה להשתחרר מבית החולים ומהתיעוד הרפואי המצוי, המדובר בדפוס חוזר של אי מילוי הוראות הרופאים. 40. התובעת הצהירה במספר הזדמנויות, כי במהלך הלידה השלישית בלבנון נוצרו סיבוכים, לרבות פגיעה בשלפוחית השתן, אשר הצריכו ניתוח. 41. קופת החולים טוענת כי טענות התובעת ולפיהן הייתה מסכימה לביצוע ניתוח להוצאת האבן אינן מתיישבות עם התיעוד הרפואי, ממנו עולה שהתובעת סירבה לא אחת לפעול בהתאם להמלצות רפואיות. 42. קופת החולים הכחישה את פרטי הנזק השונים שנתבעו וטענה כי לא צורפה כל אסמכתה לתמיכה בהם. הראיות 43. מטעם התובעת הוגשו תצהירה וכן תצהירי בעלה- מילאד ח'ליל וחתנה- דאוד נהרה וחוות דעתו של ד"ר נחום זילבר. 44. מטעם בית החולים הוגשו תצהיריהם של ד"ר לריסה סבסוביץ וד"ר אנגלשטיין וכן חוות דעתו של ד"ר אילן גרינוולד. 45. מטעם קופת החולים הוגשו תצהיריהם של ד"ר פארס נוהאד וד"ר חג'אזי עאדל וכן הוגשה חוות דעתו של פרופ' אילן ליבוביץ. 46. בתאריכים 22.6.2016,27.9.2016,10.11.2016,8.12.2016 התקיימו דיוני הוכחות, במסגרתם העידו המצהירים והמומחים בפניי ולאחר שעיינתי בעדויות, בראיות ובסיכומי הצדדים, הגיעה שעת הכרעה. 47. אפנה להלן לסקור בתמצית האמור בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים. חוות דעת ד"ר זילבר מטעם התובעת- 48. ד"ר זילבר סבור בחוות דעתו, כי לפי התמונה הכוללת בתיק הרפואי כבר משנת 2003, היה על בית החולים וקופת החולים לאבחן קיומה של אבן גדולה בכיס השתן ולהציע לתובעת טיפול הולם. עיון בצילומי ההדמיה השונים שנערכו במהלך האשפוז בשנת 2003 אמור היה להביא את הרופאים להחלטה על ביצוע ניתוח מיידי ובאבחנה ברורה ולא להביא להמתנה עד לשנת 2006. האיחור בטיפול של 3 שנים, גרם לכך שגם אחרי הניתוח בשנת 2006 התובעת לא שבה לאיתנה והיא סובלת משך שנים מהפרעות קשות בשתן הקשורות למצב שלפני הניתוח ולאחריו, הפרעות המתבטאות באי שליטה ניכרת בשתן וכאבי בטן בעקבות הבקעים והצלקות אשר לא מאפשרים לתובעת לחיות חיים רגילים. ד"ר זילבר קבע כי לתובעת נותרו 50% נכות עקב הפרעות שליטה על השתן ו-40% נכות בגין צלקות ובקעים בצלקות הניתוחיות בבטן. קביעת הנכות הנ"ל בוצעה על ידי ד"ר זילבר בהסתמך על החלטתה של הוועדה הרפואית של המל"ל משנת 2008. חוות דעת ד"ר גרינוולד מטעם בית החולים 49. ד"ר גרינוולד אשר בדק את התובעת ציין, כי קיימת צלקת בטנית גדולה המעוותת את צורת הבטן וכן בקע וונטרלי גדול של 15 ס"מ עם התבלטות ברורה של המעי בתוכו. בבדיקה שערך ד"ר גרינוולד לא הופק שתן בשיעול. ד"ר גרינוולד סקר את תיקה הרפואי של התובעת הרלבנטי לענייננו וקבע כי מעיון בו, החשד הראשוני של בית החולים שעלה באבחנות המבדלות על בסיס סיפור המקרה, הבדיקה הגופנית והממצאים הדימותיים, היה תהליך גידולי גדול ומתקדם וההתייחסות הרפואית של בית החולים הייתה בהתאם לחשד זה. מהציסטוגרפיה שבוצעה ביוני 2003 הוסק שמדובר בממצא מאחורי כיס השתן וללא קשר אליו. לנוכח סירובה של התובעת להמשך בירור באמצעות ניתוח סקירה הוצע לתובעת המשך מעקב וביקורת שבועיים והתובעת הוזמנה למעקב חצי שנה מאוחר יותר כולל בדיקת אולטראסאונד אך לא הופיעה במרפאה האורולוגית למעקב. ד"ר גרינוולד קובע כי התובעת פנתה לבית החולים בשלב מאוחר כאשר האבן "ענקית" ומצב זה בעידן הרפואה המודרנית, בו נמצאת אבן כה גדולה בשלפוחית או מחוצה לה, אינו מקובל. מעיון בתיק הרפואי לא מצא ד"ר גרינוולד כי בפעולות הרפואיות שביצע בית החולים קיימת רשלנות כלשהי ואין ספק שהתנגדותה של התובעת לבירור וטיפול היוו את סיבת העיכוב. ד"ר גרינוולד מסביר בחוות דעתו כי גודל האבן שהוצאה לא השתנה משמעותית בין שנת 2003 לשנת 2006 ולהערכתו לשינוי בגודל האבן אין כלל משמעות לגבי נכותה האורולוגית של התובעת כיום, שכן כבר בבדיקתה הראשונה של התובעת האבן לחצה וגרמה להידרונפרוזיס דו צדדית וכבר אז בניסיון להחדיר מתמר לנרתיק יש תיאור של איבוד שתן בכמות רבה, כלומר - אי השליטה בשתן מתועדת כבר בבדיקה הראשונה שנערכה לתובעת. לטענת ד"ר גרינוולד, שיעור נכותה האורולוגית של התובעת כיום צריך להיקבע בהתאם לתוצאות בדיקה אורודינמית, כאשר אם יש פיסטולה, אזי קיים קשר סיבתי ואם יש אי שליטה בדחיפות או במאמץ אין קשר סיבתי, שכן אי שליטה בשתן במאמץ היא תופעה שכיחה בנשים בגילה של התובעת, כאשר גורם הסיכון היחיד והעיקרי להופעת הבעיה הינו מעל 2 הריונות. בנוסף טוען ד"ר גרינוולד שלא ידוע שגוש אגני כגורם לאי שליטה בשתן במאמץ ולפיכך גם אם קיימת נכות כתוצאה מאי שליטה בשתן במאמץ, היא אינה קשורה במועד אבחון האבן או במועד הניתוח. בסוף חוות דעתו קבע ד"ר גרינוולד, כי על פי כל הבדיקות שנעשו עד כה, נשללה פיסטולה ואפשר להסתמך רק על כך (אם כי לא נעשה הכל כדי לשלול פיסטולה) ואז טווחי אחוזי הנכות להערכתו בהתאם לתוצאות הבדיקה האורודינמית יהיו בין 10-30% וללא קשר לאשפוזה של התובעת . חוות דעת פרופ' ליבוביץ מטעם קופת חולים 50. פרופ' ליבוביץ סקר לפרטי פרטים את פרשת המקרה וציין כי לא מצא תיעוד עדכני המאשר את קיום הפיסטולה אצל התובעת ותלונותיה כיום אינן עולות בקנה אחד עם פיסטולה פעילה, כך שאין הוכחה שלתובעת יש היום פיסטולה בין מערכת השתן לרחם. גם הוועדה הרפואית של המל"ל שפסקה לתובעת נכות בגין פיסטולה, הסתמכה על בדיקה משנת 2006 ולא עמדו לרשותה צילומים עדכניים. לטענת פרופ' ליבוביץ, אין עוררין כי ביוני 2003 אובחן אצל התובעת גוש מסוייד באגן, אשר בחכמה לאחר מעשה אובחן כאבן בתוך סעיף שלפוחית השתן ואין עוררין כי האבן נוצרה בהדרגה תקופה ארוכה טרם הגיעה התובעת לבית החולים בשנת 2003. רופאי המשפחה של התובעת הם אלו שהפנו אותה בשנת 2003 לבית החולים והיא לא עשתה כן מיוזמתה. פרופ' ליבוביץ ציין כי פענוח בדיקת ה-CT ידע רק לתאר את הממצא מבחינה מורפולוגית- " ... גוש סידני מעוגל, עם סטרוקטורה למינרית סידנית גסה וקומפקטית...", אולם המפענח לא ידע מה טיבו, מה מיקומו ולאיזה איבר אגני הוא שייך ובפועל ניתנה אבחנה מבדלת רחבה ולא ספציפית ועצם העובדה כי בסופן של דבר הסתבר, כי מדובר באבן בסעיף השלפוחית, הינה בבחינת חכמה לאחר מעשה. התובעת עברה במהלך מהיר תוך ימים בודדים בדיקות CT,US וציסטוגרפיה אשר לא הצליחו לאבחן בדייקנות מה טיב הגוש המסוייד ולא הותירו אפשרות להתקדם באבחנה אלא בהליך של לפרוטומיה חוקרת (ניתוח חוקר), אשר הינו הליך אבחנתי סטנדרטי וסביר בנסיבות הנדונות בזמן אמת, אולם התובעת החליטה להימנע מהניתוח. בהתייחס להתנהלות קופת החולים מציין פרופ' ליבוביץ 5 תקופות שונות הנגזרות מתאריך האבחנה של "הגוש" המסוייד וקובע כי בכל אחת מתקופות אלו זכתה התובעת להתייחסות עניינית העומדת במבחן הסבירות הרפואית מצד רופאי הקהילה וקובע כי כל עיכוב לכאורה שנגרם לתובעת מקורו באי היענות מצד התובעת. פרופ' ליבוביץ שולל את טענת התובעת כי ניתן היה להוציא את האבן בגישה אנדוסקופית ללא ניתוח פתוח וטוען כי לנוכח גודל האבן, אף אורולוג לא היה מעלה בדעתו גישת טיפול שכזו ואף ד"ר זילבר מטעם התובעת לא תומך בטענה שכזו. לדעת פרופ' ליבוביץ, הטענה כי ניתוח פתוח בשנת 2003 היה גורם לנזק פחות הינה טענה ספקולטיבית. לפחות חלק מהבעיה של דליפת שתן היה קיים כבר ביוני 2003, שעה שהתובעת נבדקה על ידי הגניקלוג ד"ר עודה מרואן אשר ציין את קיום הדליפה ואף העלה חשד לפיסטולת שתן לנרתיק. סוג הניתוח והיקפו כפי שבוצע בשנת 2006 לא היה שונה מסוג הניתוח והיקפו לו היה מבוצע בשנת 2006 והמהלך אחרי הניתוח שהסתבך בפיסטולה ודליפת שתן אינו פרי רשלנות אלא סיבוך פוטנציאלי ומוכר הנובע מסוג הניתוח והמצב החולני של דופן השלפוחית ודופנות הסעיף, בפרט לאחר מגע עם גוף זר. הטיפול בסיבוך היה בגדר הבחירה של הרופא הסביר ומבחן התוצאה מצדיק את הגישה בדיעבד ולכן כל נכות ככל שקיימת היא תוצאה ישירה של המחלה ולא עקב רשלנות. פרופ' ליבוביץ ממליץ לבחון מחדש את זכאות התובעת לנכות אורולוגית מהמל"ל בשיעור 50% בגין פיסטולה של דרכי השתן, שכן אין נתונים כלשהם מאז נתוני שנת 2006 ותלונותיה כיום אינם מחשידים לפיסטולה. הנכות בגין בקע בצלקת הוערכה על ידי פרופ' ליבוביץ בשיעור 10%, תוך קביעה כי מדובר בבעיה ברת תיקון, אולם התובעת מסרבת לעבור ניתוח בגלל חשש סוביקטיבי. דיון והכרעה 51. הנתבעים בסיכומיהם זנחו את טענותיהם בעניין השיהוי וההתיישנות ועל כן לא אדרש אליהם- "כלל גדול נקוט בידי בית-המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסוימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על-ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה" (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא (1)673,678-677(1967)) לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם לרבות בחוות דעת המומחים ולאחר שנחקרו הצדדים לפניי וקראתי בעיון את סיכומי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, וכפי שיפורט להלן בהרחבה. רשלנות רפואית – האמנם? 52. "תיקי רשלנות רפואית מציגים דילמה קשה בפני בתי המשפט... במידה רבה בשל הקושי האמיתי לא אחת ולא שתיים לרדת לנבכי המקרה בו מדובר, שעל פי רוב גלום בו כאב אנושי גדול של נכות וסבל, אל מול עבודתם של הרופאים שבסיסה מחויבותם המקצועית ("שבועתם") לטיפול ראוי, והנחת היסוד היא השתדלות ראויה בעבודה הרפואית... לאחר שצלחנו משוכות תיעוד, השאלה הניצבת היא – וכך גם בענייננו – היכן קו הפדות בין גישה מקצועית סבירה כזו או אחרת ... לבין רשלנות. אין בית-משפט שיתיימר כי מצא את המפתח לכך, אך הוא מונחה על-ידי עקרונות שבדין, פסיקה ושכל ישר" (ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' דוד לוביאניקר [פורסם בנבו] ניתן ביום 12.7.11). 53. עוולת הרשלנות מושתתת על שלושה אדנים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה. נקודת המוצא העקרונית היא, כי ביחסים שבין רופא למטופל קיימת חובת זהירות. יחד עם זאת, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמע, על בית-המשפט לבחון האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה זו תענה בחיוב, אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). בעניין זה הרחיבו בתי-המשפט וקבעו, כי האחריות המוטלת על רופא, אינה אחריות מוחלטת הנבחנת על פי התוצאה, על הרופא מוטלת חובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך שקילת כל השיקולים הרלבנטיים בהתאם לידע הרפואי המקובל בעת הרלבנטית (ת.א. (מחוזי – מרכז) 52964-02-11 אליק איליאדז'ייב נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 30.12.14); לא כל החלטה שבדיעבד מתבררת כהחלטה מוטעית היא החלטה רשלנית, שכן המבחן אשר על פיו על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו רשלנות אינו מבחן של "חכמים לאחר המעשה" אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה (ע"א 280/60 א. פדרו נ' חפץ פלדמן ואח', פ"ד ט"ו 1975 , 1977) והחובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות, איננה לתוצאה אלא למאמץ, שכן דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת [ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרו, פ"ד נ(3) 748]. 54. לעניין הרשלנות הרפואית יש לציין עוד מספר אמות מידה חיוניות, והן הכרה בקיומן של כמה שיטות מקובלות ובחופש של הרופא לבחור ביניהן כאשר גישה מעשית ויחס לפרקטיקה הרפואית חייבת להתיר מרווח של שינויים או סטיות מסוימות, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כול מקרה ( אמנון כרמי בריאות ומשפט 333-332 (2003) והמובאות שם). 55. בענייננו- התובעת טוענת בכתב התביעה, כי הרשלנות הרפואית בנסיבות העניין באה לידי ביטוי בכך שבית החולים שלל ביום 26.6.2003 בבדיקת ציסטוגרפיה את קיומה של אבן בכיס השתן ולא ביצע בשנת 2003 בדיקת US או בדיקת מיפוי, אשר לו היו מבוצעות, היה בהן כדי לגלות את האבן כבר בשנת 2003. התובעת טענה בסעיף 7 לתצהירה, כי בזמן האשפוז בשנת 2003 ,נאמר לה שיש לה גוף זר או גוש סרטני ברחם וכי הרופאים הבהירו לה, כי גופה לא ישרוד את הניתוח וקיים סיכון גבוה לחייה לנוכח משקלה הנמוך ובכך הפחידו אותה "פחד מוות" ועל כן היא סירבה לביצוע ניתוח חודרני. 56. לא נתתי אמון בגרסתה זו של התובעת, אשר לא הייתה מהימנה בעיניי. לגרסת התובעת אין תימוכין בתיעוד הרפואי, אשר ממנו לא עולה כי המדובר בוודאות בגידול סרטני, אלא המדובר בבירור של גוש עקב חשד לממאירות ובוודאי שלא מוזכר בתיעוד הרפואי החשש כי גופה של התובעת לא יעמוד בביצוע הניתוח, כגרסתה של התובעת. 57. מעבר לכך, עדות התובעת לקתה בסתירות ואי אמירת אמת. אפנה לעניין מהותי של מס' ההריונות של התובעת לגביו נתנה תשובות סותרות, כאשר בתיעוד הרפואי הוזכרו 6 הריונות וכך גם בתשובתה לשאלון ששוגר בהליכים מקדמיים (נ/2) ואילו במהלך העדויות טענה ל- 3 הריונות ובסופו של דבר טענה התובעת כי היו 4 לידות (עמ' 45 ש' 5-11) אציין כי עדות זו של התובעת בדבר מס' ההריונות, נסתרה בעדות בעלה אשר העיד כי לתובעת היו 3 הריונות (פרוטוקול מיום 10.11.16 עמ' 47 ש' 5-8). 58. טענות התובעת נסתרו פעמים רבות בראי הרשומות הרפואיות. טענת התובעת בדבר משקלה הנמוך- 30 ק"ג, אשר בעקבותיו נאמר לה כביכול כי גופה לא יעמוד בניתוח נסתרות ברשומה הרפואית ולפיה שקלה 42 ק"ג. כמו כן הכחשתה של התובעת כי במהלך ניתוח קיסרי הייתה פגיעה בשלפוחית השתן נסתרת ברשומה הרפואית שנערכה ע"י ד"ר מרואן עודה, דובר השפה הערבית-שפתה של התובעת, אשר ציין את הפגיעה בשלפוחית בהתאם לדברי התובעת ובנוסף נסתרת טענת התובעת בעניין זה בעדותו של ד"ר זילבר אשר ציין כי שמע מהתובעת באמצעות מתורגמן על פגיעה בשלפוחית באחד מהניתוחים הקיסריים שעברה התובעת (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 22-23) טענת התובעת כי לאחר ששוחררה מבית החולים על פי בקשתה ביום ב-12/2002, היא שבה לאחר שלושה ימים אינה נתמכת ברשומה רפואית מתאימה ונראה כי התובעת שבה לבית החולים רק כחצי שנה לאחר מכן בחודש יוני 2003. 59. כמו כן, טענת התובעת ולפיה היא מבקרת במרפאת האורולוג ד"ר דאלי – "אני כל הזמן בביקורים אצלו" (עמ' 41 ש'31) נסתרה הן מהתיעוד הרפואי והן מעדותו של ד"ר דאלי אשר העיד כי מאז שנת 2007 אין תיעוד של הפרעות בדליפת שתן ומאז 2008 אין תלונות של התובעת על דלקות בשלפוחית השתן ולמעשה מאז שנת 2012, מועד בו נבדקה טרם הגשת התביעה, לא הייתה התובעת בביקורת אצל ד"ר דאלי (פרוטוקול מיום 8.12.16 עמ' 72 ש'9-14). אציין, כי התובעת אשר עומתה עם התיעוד הרפואי אשר עמד בסתירה מוחלטת לטענותיה בדבר ביקורים אצל אורולוג, עמדה על טענתה והסבירה את העדר התיעוד הרפואי בכך שהיא מבקרת אצל האורולוג בלי הפנייה ובמרפאה פרטית, דבר אשר תמוה בלשון המעטה וממילא כלל לא הוכח. לנוכח כל האמור לעיל לא נתתי אמון בעדותה של התובעת. גם בכל הנוגע למועד בו הפסיקה התובעת לעבוד, לא ידעה התובעת ליתן הסבר מדוע בנ/1 טענה כי הפסיקה לעבוד בשנת 2002 ואילו בעדותה בבית המשפט טענה כי הפסיקה בשנת 2003 (פרוטוקול מיום 27.9.16 עמ' 44 ש' 23-26). 60. גם עדות בעלה של התובעת-מר מילאד ח'ליל, לא היה בה כדי לסייע לתובעת, שכן על פי התרשמותי מתשובותיו הספונטאניות של מר מילאד ח'ליל בהתייחס למועד ולנסיבות בהם עזבה התובעת את בית החולים, היו שנאמר לתובעת על ידי הרופאים כי הם לא יודעים מה יש לה ומבקשים לערוך ניתוח חוקר ובניגוד לגרסת התובעת, לא נאמר לה שגופה לא יעמוד בניתוח וכדלקמן: "ש. אני מדברת על הרופא שהסביר לך באופן אישי? ת. ממה ששמעתי אמרו להביא אותה לכאן והבאנו אותה היו בין 5-6 רופאים אמרו שהם לא יודעים מה יש לה יכול להיות שיש לה מחלה, יש לה גוף זר בגוף. ש. היית נוכח כשאמרו את זה? ת. כן הייתי איתה. ... ש. למה היא הלכה הביתה אח"כ? ת. הרופאים עצמם אמרו שיש גוף זר והם לא יודעים מה יש ואז הם החתימו אותה על מכתב שחרור הביתה. היא לא הלכה הביתה עד שהרופא נתן לה מכתב שחרור. ש. אתה יודע שהיא חתמה על מכתב סירוב לניתוח? ת. לא". (עמ' 50 ש' 4-19) 61. הדעת נותנת, כי הודעה כה דרמטית של הרופאים ולפיה קיימים סיכויים גבוהים כי גופה של התובעת יקרוס ככל ויבוצע בו ניתוח, תותיר חותמה אצל מר מילאד ח'ליל ותמצא ביטוי טבעי וספונטני במהלך עדותו, אולם על פי מהלך עדותו, הרי שזו תמכה דווקא בגרסת בית החולים ולפיה לא ידעו הרופאים ממה סובלת התובעת והודיעו לתובעת על כך וביקשו לערוך ניתוח. 62. גם מהמשך חקירתו של מר מילאד ח'ליל, מתברר, כי לטענתו הרופאים אמרו לתובעת שיש בגופה גוף זר ולטענת מר מילאד ח'ליל, הואיל ולא ידעו הרופאים להגיד איזה ניתוח נדרש, אזי פחדה התובעת וסרבה לניתוח (עמ' 55 לפרוטוקול ש' 1-10). הנה כי כן, הטענה כי גופה של התובעת לא יעמוד בניתוח, לא היוותה את הסיבה לסירובה לביצוע הניתוח. 63. כמו כן הוגש תצהיר החתן- מר דאוד נהרה, תצהיר אשר הינו זהה לתצהירו של מילאד ח'ליל. 64. מר דאוד נהרה העיד כי מה שידע אודות מצבה של התובעת הוא מה ששמע בבית וכי רק לאחר שהתארס עם ביתה של התובעת הוא ליווה את התובעת לבדיקות. 65. לא התרשמתי כי הלה, אשר היה בחור צעיר כבן 20, ובשנת 2003 טרם התארס עם בתה של התובעת, היה מעורה לפני ולפנים בבעיה הרפואית של התובעת ומכל מקום ספק בעיניי אם הלה אכן נכח בבית החולים בעת הרלבנטית בשנת 2003. 66. לטענתו של מר נהרה, הרופאים בבית החולים דברו עם אשתו- בתה של התובעת (אשר לא הובאה על ידי התובעת לעדות) ולא איתו והוא לטענתו רק נכח. לא נתתי אמון בעדותו של מר דאוד נהרה והתרשמתי כי הוא לא ידע להעיד מידיעה אישית אודות הקורות את התובעת בשנת 2003 בעת אשפוזה בבית החולים. 67. הגם שכאמור לעיל לא נתתי אמון בעדותה של התובעת, עדיין שומה עלינו לבחון את הטיפול הרפואי אותו קיבלה התובעת בבית החולים במהלך שנת 2003 והאם היה טיפול זה סביר ובהתאם לפרקטיקה מקובלת או שמא היה רשלני כטענת התובעת. 68. לאחר שסקרתי את האמור בחוות הדעת הרפואיות, אקדים אחרית לראשית ואציין כי לעניות דעתי לא נפל כל פגם בהתנהלות הרפואית של בית החולים, הן בהתייחס לתלונותיה של התובעת, הן בבדיקות שבוצעו לה והן בטיפול שהוצע לה-טיפול לו סירבה התובעת. 69. אני מעדיפה את עדותם של עדי הנתבעים בעניין שברפואה וזאת על פני עדותו של ד"ר זילבר וכפי שיפורט להלן בהרחבה. 70. מעיון בחוות דעתו של ד"ר זילבר, הרי שמעבר לטענה הכללית, כי לפי התמונה הכוללת בתיק הרפואי, כבר בשנת 2003 היה על בית החולים וקופת החולים לאבחן קיומה של אבן גדולה בכיס השתן ולהציע לתובעת טיפול הולם, לא פירט ד"ר זילבר בחוות דעתו, מה היה לקוי בדרך הטיפול בתובעת בבית החולים ובמה חרגו בית החולים או קופת החולים מהפרקטיקה הרפואית המקובלת במקרה שכזה. 71. לטענתו של ד"ר זילבר כעולה מחוות דעתו- "עיון בצילומי ההדמיה השונים שבוצעו וקריאת תשובותיהם של רופאי ההדמיה במהלך האשפוז בשנת 2003 היה מביא את הרופאים המטפלים להחלטה על ביצוע ניתוח מידי ובאבחנה ברורה". 72. בכל הכבוד, אין דעתי כדעתו של ד"ר זילבר ודומני כי הקביעה האמורה לעיל בחוות דעתו של ד"ר זילבר, הינה פשטנית וד"ר זילבר לא דק פורתא בקביעתו, ככל שהינה מתייחסת לבדיקות שבוצעו לתובעת ובפרט בדיקת ה- CT בטן ואגן מיום 18.6.2003 כפי שיבואר להלן במסגרת הסקירה הכרונולוגית של ההשתלשלות הרפואית. 73. על פי הרשומות הרפואיות והאמור בתצהירה של ד"ר לריסה סבסוביץ, אשר נמנתה על הרופאים שטיפלו בתובעת בשנת 2003 וב"כ התובעת וויתר על חקירתה (פרוטוקול מיום 8.12.16 עמ' 90 ש' 26) והאמור בו לא נסתר, עולה, כי בתאריך 15.6.2003 הגיעה התובעת לבדיקה אצל הגניקולוג בקופת החולים-ד"ר מרואן עודה, עם תלונה על כאבים בבטן תחתונה שמקרינים למותן ימין, צריבה במתן שתן וגרד ללא הפרשה מרובה, ירידה של 10 ק"ג תוך חודש. ד"ר עודה לא הצליח לבצע בדיקה וגינאלית ולהכניס את המתמר לנרתיק עקב גוש גדול שחסם, כאשר תוך כדי הבדיקה ארע איבוד שתן משמעותי ללא שהתובעת חשה בכך. ד"ר עודה ציין כי הגוש מטיל צל אקוסטי גדול- רחם שרירני בקוטר 10 ס"מ לפחות וחוסר הצלחה בבדיקה להדגים את השחלות. 74. התובעת הופנתה על ידי ד"ר עודה לבית החולים והתקבלה בהמשך היום למיון בית החולים ובבדיקת US הודגם גוש גדול בבטן תחתונה בקוטר של יותר מ- 10 ס"מ, הומלץ על אשפוז להמשך בירור אולם התובעת סרבה ובקשה לחזור לבית החולים למחרת בבוקר וחתמה על הצהרה לסירוב אשפוז. 75. למחרת-16.6.2003, חזרה התובעת למיון בית החולים כאשר סיבת הקבלה למיון היא גידול באגן, כאבי בטן תחתונה משך 3 חודשים, צריבה במתן שתן, חולשה כללית וירידה במשקל עד 10 ק"ג בשלושת החודשים האחרונים. 76. בבדיקה גניקולוגית שנערכה לתובעת: כניסה צרה לנרתיק, דופן קדמי נדחה על ידי גידול. הורגש גוש קשה במרקם אבני עם שטח פנים חלק. נצפתה בריחת שתן ברורה. באולטראסאונד גניקולוגי אבדומינלי שבוצע על ידי פרופ' אטינגר, מנהל המחלקה נראה ברחם גוש בקוטר 10 ס"מ ולא ניתן היה לזהות שחלות. 77. התובעת עברה בדיקות שתן שנמצאו תקינות, בדיקות דם שהיו תקינות וביום 18.6.2003 עברה בדיקת CT חזה עם הזרקת חומר ניגוד ופרט לבולה קטנה בריאה הימנית אין כל ממצא. 78. לתובעת בוצעה בדיקת CT של הבטן והאגן עם חומר ניגודי בשתייה ובהזרקה ונמצא קדמית לרחם ולכיס השתן גוש סידני מעוגל בגודל כ-9 ס"מ, לוחץ על איברי האגן לרבות שלפוחית השתן שנראתה דחוקה אחורה, חלל הרחם הודגם עם מחיצה אמצעית. הידרונפרוזיס דו צדדי והרחבה קלה של שופכנים. 79. מפענח בדיקת ה-CT ציין, כי באבחנה מבדלת תוצאות הבדיקה מצביעות על 1.גוף זר מסוייד באזור הנרתיק וצוואר הרחם, 2. אבן ענקית בסעיף של כיס השתן,3. מיומה גדולה ומסויידת, 4. אחר. לעניין הנגעים בכבד לא ברור האם מדובר בממצא שפיר או אחר ועל כן המליץ על המשך בירור באולטראסאונד או מיפוי. 80. ביום 20.6.2003 נבדקה התובעת על ידי אורולוג אשר המליץ לשתף את האורולוגים בזמן הסקירה הכירורגית שהתובעת הייתה מיועדת לעבור לצורך סקירה של הרחם והאגן הקטן באמצעות ניתוח פתיחת בטן לנוכח ההסתמנות הקלינית אשר בשלב זה לא הייתה ברורה, כאשר המטרה הייתה שהאורולוגים יכניסו צנתר לשופכנים. 81. ממסמך סיכום האשפוז עולה, כי ביום 22.6.2003 הועברה התובעת למחלקה האורולוגית בבית החולים וביום 26.6.2003 בוצעה ציסטוגרפיה אשר הדגימה ממצא מסוייד גדול בגודל 5X6 ס"מ אובאלי עם הסתידויות בצורה עגולה. לאחר הזרקה חומר ניגודי לתוך כיס השתן, הממצא נראה אחרי כיס השתן וגורם ללחץ על דופן אחורית ותחתונה של הכיס ללא קשר עם חלל כיס השתן. 82. בסיכום האשפוז צוין:" בשלב הזה החולה ביקשה להשתחרר הביתה, כעת לא רוצה להמשיך בירור, לא מעוניינת בטיפול ניתוחי. משתחררת לביתה במצב כללי טוב". 83. הנה כי כן מעיון בתיעוד הרפואי שצויין לעיל, עולה כי רופאי בית החולים ניצבו אל מול ממצא, אשר הסתמנותו הקלינית לא הייתה ברורה ולא אפשרה אבחון מדוייק ובזמן אמת עלו מספר אבחנות אפשריות. 84. מקובלת עלי עדותו של פרופ' גרינוולד בכל הנוגע לאופן הטיפול בתובעת בבית החולים ולצורך בניתוח לפרוטומיה חוקרת- "ת. אבחנה מבדלת זה אומר שיש כמה אפשרויות לאבחנה, רואים גוש במקום כזה אז מאבחנים מה האפשרות של מה אומר הגוש. כשעושים אבחנה מבדלת כזו כשלא ברור אם מדובר בגידול שפיר או ממאיר לא ברור אם אבן ובדיוק מיקומה כי זה לא שכיח אבן שלא נמצאת במערכת השתן ופה הייתה שאלה אם זה בשלפוחית או לא ואז גוש מסוים מעלה חשד לגידול יותר, לכן זה לא ענין של מחושקים ברור שגם אם חשדו באבן צריך לשלול שלא מפספסים מחלה קשה יותר ולכן המחשבה כאן היתה ברורה ומוגדרת שיש לבצע סריקה אמיתית אנטומית לפתוח ולראות מה יש שם וזאת היתה התוכנית שלהם..." (עמ' 75 לפרוטוקול ש' 7-13) 85. עיננו הרואות, כי אליבא דגישתו של בית החולים, מצב הדברים בזמן אמת היה, כי לנוכח הגוש שנצפה, קיים חשש על רקע מכלול הנתונים הקליניים שישנו גידול כלשהו, אשר כלל לא היה ברור האם הינו שפיר או ממאיר ועל כן המחשבה אשר עמדה ביסוד הטיפול, הייתה כי יש לבצע ניתוח חוקר במהלכו תתבצע סריקה אנטומית מקיפה, אשר במהלכה יובהר אל נכון ממה סובלת התובעת וכפי שהסביר פרופ' גירונוולד- "שלא מפספסים מחלה קשה יותר". 86. לרופאי בית החולים לא היה ברור בזמן אמת האם האבן נמצאת בשלפוחית השתן אם לאו ועל כן סברו כי המדובר בגידול אשר הצדיק את פתיחת הבטן לצורך בירור מקיף וזאת בשים לב לבדיקתCT ולבדיקות אולטראסאונד בטן תחתונה, לפיהן הייתה האבחנה כי האבן אינה מצויה בשלפוחית. 87. פרופ' ליבוביץ הבהיר גם הוא בעדותו, כי בית החולים התייחס למצב הרפואי אצל התובעת כגידול וזאת לנוכח הממצא של גוף גדול עם הסתיידות (עמ' 91 לפרוטוקול ש' 5-7). פרופ' ליבוביץ הסביר בעדותו כך - "... בזמן אמת, מה שמאפיין הסתיידות מאפיינות גידולים שפירים וממאירים במיוחד באיברים הגניקולוגים הפנימים של האשה שידוע שאולי הנפוץ ביותר הוא גידולים שפירים שרירנים של הרחם שהם מסוידים לעיתים מאוד קרובות" (עמ' 91ש' 11-14) 88. לנוכח הסברו זה של פרופ' ליבוביץ, הקשה ב"כ התובעת בחקירתו- "ש. הממצא של הסתיידות לא היה מצריך יותר ברור לגבי אפשרות של אבן? ת. הממצא מצריך ברור כדי לדעת מהו האם זה גידול שפיר, ממאיר, אבן כל הדברים עלו באבחנה מבדלת בסי.טי, ב-2003 והיות ואי אפשר לעלות על מה יש שם הציעו ניתוח חוקר שהיה קרוב לוודאי מגלה אבן, אבל האבחנה של אבן הייתה אבחנה מבדלת שהיא אחת מ-3-4 אבחנות מבדילות אחרות באותה רמה." (עמ' 92 ש' 31 עמ' 93 ש' 1-4) 89. פרופ' גרינוולד היטיב להבהיר את מצב הדברים במקרה הנוכחי בו היה חשד סביר לגידול מסוייד אצל התובעת- "אני אומר שכל רופא סביר שבראש מעיניו הבריאות של המטופל או המטופלת ובראש ובראנה קיים חשד לגידול מסוייד, יבצע סקירה, למה? כדי לקחת ריקמה כדי לראות באיזה גידול מדובר, כדי לראות אם אפשר כבר באותה הזדמנות להוציא את הגוש המכאיב ולפתור את כל הדילמות האבחנתיות שעמדו בפני הצוות באותה עת ובאותה עת גם לטפל ולהקל על מכאוביה של המטופלת" (עמ' 77 ש' 1-5) 90. הנה כי כן ניתן לומר כי ב"זמן אמת", "הנחת העבודה" של בית החולים, כי המדובר בגידול וכי יש לבצע ניתוח חוקר בכדי לעמוד על טיבו של הגידול ולטפל בו ככל שהייתה קיימת אפשרות לכך, הייתה "הנחת עבודה" סבירה ודומה כי אף מתבקשת במצב הדברים ואין לקבל את הטענה כי דרך הטיפול שהוצעה באמצעות ניתוח חוקר היוותה סטייה מפרקטיקה רפואית מקובלת. 91. בכל הנוגע לטענת התובעת להעדר ביצוע של בדיקת אולטרהסאונד כפי שהומלץ בפענוח בדיקת ה-CT של הבטן והאגן, הרי שמפשט הרשומה הרפואית, בדיקה זו מתייחסת בפירוש לנגעים בכבד. 92. זאת ועוד- פרופ' ליבוביץ הבהיר בעדותו: "...כשיש סי.טי אני לא מבקש אולטראסאונד כיוון שהסי.טי נותן יותר אינפורמציה על קשר לאיברים אחרים, נותן תמונה יותר ברורה של אברי הבטן הפנימיים, אולטראסאונד זו בדיקה שכאורולוג אני ממעיט להשתמש בה".(עמ' 93 ש' 7-9). לכך אוסיף ואציין את עדותו של פרופ' גרינוולד אשר השיב תשובה זהה ולפיה בדיקת ה-CT היא הבדיקה המומלצת במקרה ספציפי זה ((עמ' 83 ש' 14-19) ובכל הנוגע ליעילות בדיקת האולטראסאונד במקרה דנן הבהיר פרופ' גרינוולד בחקירתו- "בגלל אבן כל כך גדולה, אם אתה מקיר אולטראסאונד, אבן כל כך גדולה זה כמו קיר, אולטראסאונד זה גלי קול שיורים אותם ואתה מקבל אותם בחזרה. כשאתה עושה אולטראסאונד ויש אבן כזו גדולה הכל מוסתר לך, למרות שזו הבדיקה המקובלת והשגרתית והנכונה לבירור מערכת השתן, במקרה הזה קרוב לוודאי השיקול היה להשתמש באמצעי דימות אחר שיוכל לתת מידע גם על הגוש ועל מיקומו, גם על מערכת השתן, גם על ההשלכות לכליות, גם על הרחם, גם על השחלות. מה שלא ניתן היה לקבל בבדיקת האולטראסאונד שאתה כל כך לוחץ שיעשה".(עמ' 76 לפרוטוקול ש'16-21). 93. מקובלים עלי הסבריהם המלומדים של המומחים גריונוולד וליבוביץ ואני קובעת כי בית החולים ביצע את בדיקות הדימות הנכונות והנאותות בנסיבות העניין. 94. אתייחס כעת לטענת התובעת ולפיה עיון מחודש שבוצע בשנת 2006 בבדיקת הציסטוגרפיה שנערכה לתובעת בשנת 2003 הראה כי האבן נמצאת בתוך סעיף השלפוחית ועל כן הייתה התרשלות בפענוח בדיקת הציסטוגרפיה בשנת 2003 ורופא סביר היה צריך לדעת כבר בשנת 2003, כי המדובר בממצא של אבן בשלפוחית. 95. פרופ' גרינוולד הסביר בחקירתו, כי בשונה מהמצב מיקומה של האבן בשנת 2006, הרי שבשנת 2003 האבן הייתה ככל הנראה מצויה חלקה בשלפוחית וחלקה מחוצה לה (עמ' 77 ש' 31-32), דבר אשר היה בו כדי להקשות על הפענוח והבהיר עניין זה במסגרת חקירתו: "כל איבר שלוחץ על ריקמה יכול ליצור מצב נמקי של הרקמה ועם השנים לשנות את מיקומו בגלל היווצרות הנמק ולהיות בתוך השלפוחית" (עמ' 77 ש' 17-18) 96. אולם דומני, כי חשוב מכך, מצב הדברים בעת בדיקתה של התובעת ופענוח הציסטוגרפיה בשנת 2006 היה שונה לחלוטין מהמצב הרפואי בפניו ניצבו רופאי בית החולים בשנת 2003. אצטט את עדות פרופ' גרינוולד, אשר מעבר להיותה נכונה מהבחינה הרפואית, היא מתיישבת גם עם שורת ההיגיון: "ש. אמרת קודם שקרוב לוודאי גם אם הייתה נעשית בדיקת אולטראסאונד, במקרה הזה לא היו רואים שיש אבן כנראה. אני אומר לך שעובדה היא לאחר 3 שנים, ד"ר דאלי כן ראה, אחרי שהאבן מן הסתם גדלה, היו שינויים, הוא ראה והיתה אבחנה חד משמעית, אני מפנה גם לדברייך שהייתה צריכה להיות אבחנה חד משמעית, אז אתה עדיין עומד על מסקנתך שלא היתה כאן שום התרשלות. ת. כן, אני אסביר גם למה, יש הבדל אחד בין 2003 ל-2006 הבדל השנים, אם היתה אבחנה של גידול ממאיר, קרוב לוודאי היא לא היתה מגיעה לביקורת, כי היא לא היתה חיה עד שנת 2006.כלומר, המידע שהיה בידי ד"ר דאלי שהוא רופא מצויין, היה שהנה לא נותחה, לא טופלה, לא עברה כלו, והיא באה לפה עם תלונות שמתאימות לאפשרות של אבן. האבחנה של גידול ממאיר עם סיפור כזה נופלת כמעט, כי גידול ממאיר ברחם או בשחלה היה ממית אותה קרוב לוודאי. דבר שני שיכול היה לשנות את התמונה, זו העובדה שהאבן שבעבר היתה מחוץ למערכת השתן חדרה לשלפוחית" (עמ' 77 ש' 6-15) 97. פועל יוצא של הדברים, הינו, כי חלוף השנים ואי השינוי במצבה הרפואי של התובעת, היה בו כדי לשלול את האבחנה בדבר גידול ממאיר ולהקל באופן ניכר על האפשרות להגיע לאבחנה הנכונה של אבן בשלפוחית, אבחנה אשר כזכור הועלתה כאחת מתוך מספר אבחנות בשנת 2003, אולם "הנחת העבודה" שהנחתה את בית החולים הייתה, כי המדובר בגידול, הנחה אותה קבעתי כסבירה לנוכח הנתונים אשר היו בפני צוות בית החולים בשנת 2003. 98. התובעת בסיכומיה טוענת בסעיף 5 טענות בדבר אי ביצועה של בדיקת הציסטוסקופיה, אשר לשיטתה, לו הייתה מבוצעת בזמן אמת, היה בה כדי לאבחן נכונה את בעייתה של התובעת ואי ביצועה מהווה סטייה מפרקטיקה רפואית מקובלת. 99. בדיון מיום 8.12.2016 התנגדה באת כח בית החולים לשאלות שהופנו לפרופ' ליבוביץ בנושא זה וזאת בטענה כי המדובר בהרחבת חזית אסורה. 100. עיון בכתב התביעה מלמד, כי הטענה להעדר בדיקת הציסטוסקופיה לא נטענה בכתב התביעה וכן לא זכתה להתייחסותו של ד"ר זילבר בחוות דעתו. 101. האם בענייננו יש משום הרחבת חזית? 102. ענייננו בתיק רשלנות רפואית, לפיכך, הטוען טענה בעניין שברפואה, עליו להוכיחה באמצעות חוות דעת רפואית, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971 (להלן — חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו." 103. משהובאה חוות דעת רפואית על ידי צד, אזי לא רק שזו נחשבת כחלק מכתב הטענות, אלא שהיא זו התוחמת את גדר המחלוקת. לפיכך, אם לא התייחס המומחה אשר ערך את חוות הדעת עבור התובעת לטענה לטיפול לקוי אשר התבטא באי ביצוע בדיקת ציסטוסקופיה לא תוכל התובעת לטעון טענה זו, להביא ראיות לגביה ואף לא לשאול מומחה זה או אחר שאלות בעניין. המדובר בהרחבת חזית אסורה. 104. בית המשפט נתן דעתו לא פעם לעניין זה, טענה להרחבת חזית גם בתיקי רשלנות רפואית. 105. כך למשל, דברי כב' השופט זילברטל ברע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' שמחה משטה, עמ' 7, החלטה אשר ניתנה ביום 3.2.13. וכך, בין היתר, נכתב: "כידוע, הכלל היסודי הוא "כי בית המשפט יפסוק על יסוד כתבי הטיעון בלבד, ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות ... ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על-ידי יריבו" ע"א 397/68 וייס נ' ג'ורג' פ"ד כג(1) 402, 407 (1969) . כלל זה מבטא את האיסור על "הרחבת חזית" (או "שינוי חזית)... 106. כאשר מדובר בתביעה שבגדרה טוען התובע בעניין שברפואה, עליו לצרף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית להוכחת אותו עניין. חוות הדעת נחשבת כחלק מכתב הטענות, וטענה שלא כלולה בה לא תוכל להיטען ואין התובע רשאי להביא לגביה ראיות, גם לא באמצעות הפניית שאלות למומחים במהלך חקירתם בבית המשפט. 107. כיוון שטענת ההתרשלות האמורה המתייחסת לבדיקת הציסטוסקופיה כלל לא נכללה כדין בכתב התביעה וגם לא בחוות דעתו של המומחה-ד"ר זילבר, הרי שהמדובר בהרחבת חזית אסורה. 108. הגם שקבעתי כי המדובר בהרחבת חזית ולמעלה מהצורך, אפנה לכך כי ביום 11.10.2006 תועד בבית החולים כי לא ניתן לבצע ציסטוסקופיה עקב אבן ענקית אשר תופסת את כל נפח השלפוחית. משכך, לאור מצב הדברים, ספק רב בעיניי, האם בשנת 2003 ניתן היה לבצע בדיקה זו עליה מטילה התובעת יהבה. 109. לסיכומם של דברים בכל הנוגע לטענת ההתרשלות שהועלתה כלפי בית החולים, הרי שלא מצאתי כי הוכחה הרשלנות הנטענת, ואני סבורה, כי בית החולים טיפל בתובעת בצורה סבירה ובהתאם לפרקטיקה רפואית מקובלת. על הרופא לבחון מספר אמצעי אבחנה ולשקללם עם ניסיונו הקודם ועם גורמים סביבתיים, גנטיים, גופניים ופסיכולוגיים. אבחנה מוטעית, כלשעצמה, אינה מצביעה בהכרח על רשלנות, כל עוד נלקחה אנמנזה ראויה וקיומו הבדיקות הנכונות ( ד' ארליך " מידת האמינות של אבחנה ממארת בבית החולים" הרפואה פה(יא) 524). במקרה דנן, כך בדיוק נהג הצוות הרפואי בבית החולים ולנוכח סירובה של התובעת להמשך הטיפול שהוצע לה ועזיבתה את בית החולים, נמנעה האפשרות להגיע לאבחנה הנכונה כבר בשנת 2003 . התוצאה היא כי לא הוכח כי בית החולים התרשל. 110. אפנה כעת לבחון את טענות התובעת כלפי קופת החולים, אשר כפי שעולה מסיכומי התובעת, מתייחסות לטיפול שניתן לתובעת ע"י רופא המשפחה- ד"ר חג'אזי. 111. בסיכומיה טענה התובעת בתמצית כי ד"ר חג'אזי חשד כי יש לתובעת אבן כבר בשנת 2003, אולם הפנה את התובעת לביצוע בדיקת אורולוג ואולטראסאונד רק בשנת 2006 תוך שכל משך הזמן בין השנים 2003 עד 2006 לא הסביר לתובעת ולמשפחתה כי את החשיבות בביצוע בדיקת האולטראסונד ואת עובדת היותה בדיקה פשוטה ולא חודרנית וכי בדיקה זו יכולה לאמת את החשד כי מדובר באבן. 112. ככלל, דומני כי התובעת ובני משפחתה סברו ועודם סבורים כי הטיפול הרפואי שהעניק ד"ר חג'אזי לתובעת היה אדיב ומסור ואני מפנה בעניין זה לעדותו של בעלה של התובעת-מילאד ח'ליל : " כל פעם שהיינו מתקשרים היה בא ואפילו אמר שכל פעם שיש משהו דחוף שנתקשר והוא מוכן לבא ... הוא היה עוזר כל מה שהיא רצתה, תרופות, מסמכים, זריקות..." (עמ' 52 לפרוטוקול ש' 25-32) אך אין די באדיבות ולהלן אבחן האם טופלה התובעת על ידי ד"ר חג'אזי במקצועיות הנדרשת. 113. התובעת נסמכת בסיכומיה על עדותו של ד"ר חג'אזי ולפיה לאחר השחרור של התובעת מהאשפוז בשנת 2003, חשב ד"ר חג'אזי, כי התובעת סובלת מאבן (עמ' 85 לפרוטוקול ש' 27-32). איני רואה, בכך כל רבותא, שכן אפשרות זו הועלתה כאחת האבחנות בבית החולים. 114. בתצהירו ובעדותו של ד"ר חג'אזי, עדות אשר הותירה עלי רושם מהימן ביותר, העיד הלה כי במסגרת ביקוריו הרבים בביתה של התובעת, הוא העמיד את התובעת על הצורך בביצוע בדיקות אולטראסאונד, בדיקות CT , בדיקות דם ובדיקת EMG אולם התובעת סרבה לביצוע הבדיקות הללו וזאת בטענה כי ביצעה בבית החולים די והותר בדיקות וכי אינה רוצה להסתבך בניתוחים .(עמ' 84 ש' 16-20 ). ד"ר חג'אזי העיד : "ניסיתי הרבה פעמים לשכנע אותה, דיברתי עם בעלה והילדים והיא לא רוצה. כשבי"ח עושה אולטראסאונד מי אני שאחקור, יש מומחים, יש מנהלי מחלקות, אני רופא כללי ולא מומחה. בהמלצות של בית חולים לא כתוב שצריך להמשיך בירור אולטראסאונד כתוב שהיא מוזמנת לביקורת אורולוגיה ב-8.7.2003" (עמ' 85 לפרוטוקול ש' 16-19) 115. בהתאם לרשומה הרפואית, בתאריך 20.2.2004, הפנה ד"ר חג'אזי את התובעת לבדיקת CT עמוד שדרה ובדיקת אולטראסאונד של הבטן העליונה והתחתונה בתיעוד הרפואי נרשם על ידי ד"ר חג'אזי- "מסרבת בתוקף לצילומים חדשים ו-US בטן תחתונה". 116. התובעת אשר לא בצעה את הבדיקות אליהן הפנה ד"ר חג'אזי בחודש פברואר 2004, הופנתה על ידו פעם נוספת לבדיקת לבדיקת CT ע"ש בחודש נובמבר 2004. בהתייחס להפניה לבדיקת CT עמוד שדרה, אליה הפנה את התובעת, הבהיר ד"ר חג'אזי בעדותו: " שלחתי לסי.טי עמוד שדרה מותני, ב-2004, אם יש אבנים בדרכי השתן רואים את זה בסי.טי יותר טוב מאולטראסאונד " (עמ' 86 ש' 2-3) . 117. סבורתני, כי ד"ר חג'אזי פעל כנדרש הימינו ובאופן מקצועי והפנה את התובעת לכל בדיקות הדימות הנדרשות בנסיבות העניין ולנוכח תלונות התובעת וזאת כפי העולה מעדותו אשר כאמור נתתי בה אמון ומהתיעוד שהוגש-נ/3 . 118. מעיון בחוות דעת ד"ר זילבר מטעם התובעת וגם מחקירתו לפניי, לא התרשמתי כי יש ממש בטענת הרשלנות כלפי ד"ר חג'אזי. למעשה, ד"ר זילבר לא חלק על דרך הטיפול של ד"ר חג'אזי ועל ההפניות לבדיקות השונות אליהן הפנה את התובעת. טענתו של ד"ר זילבר התמצתה בכך שד"ר חג'אזי לא הסביר לתובעת את חשיבות בדיקת האולטראסאונד, אותה לא ביצעה (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 6-17). 119. ברם, כפי שקבעתי לעיל, עדותו של ד"ר חג'אזי ולפיה הסביר לתובעת ולבני משפחתה את החשיבות שבביצוע הבדיקות השונות אליהן הפנה אותה הייתה מהימנה בעיניי והנני קובעת כי ד"ר חג'אזי עמד בחובת ההסבר הסביר לתובעת ובתפקודו המקצועי לא נפל פגם. 120. לעניין זה יפים דברי יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע.א. 2813/06 קופת חולים לאומית נ' ציפורה זליג ( 11.7.10): "....הטלת חובת מעקב גורפת, גם כאשר ניתן למטופל הסבר סביר והחלטתו אם לאמץ את המלצת הרופא היא מושכלת, תטיל נטל בלתי סביר על הרופאים. כמעט כל בדיקה דיאגנוסטית – בדיקת דם, שתן, אולטרה סאונד, או רנטגן, לדוגמה, יכולה לאשש אבחנה כלשהי – ולו בעלת סבירות א-פריורית נמוכה – המחייבת טיפול רפואי. מכאן, שרבות הן הבדיקות שאם המטופל יחליט שלא לבצען, עלול הדבר להוביל לנזק רפואי למטופל. כך הוא הכלל לגבי המלצות רפואיות שונות – לערוך בדיקה, לעבור טיפול רפואי, ליטול תרופה, או לשנות מהתנהגות – המלצות שאם המטופל לא יפעל לפיהן, קיימת תדיר אפשרות מסוימת שהדבר יגרום לו לנזק רפואי. ובכל זאת, כעניין של מדיניות משפטית אין הצדקה לחייב באופן גורף כל רופא לערוך " מעקב שוטף" שהמטופל יפעל בהתאם להמלצה הרפואית". ובהמשך: "הטלת חובה שכזו, שאיננה בת-מימוש כיום, תוחלתה היחידה היא האחריות מן המטופל לקבלת החלטות שגויות מדעת, גם אם נמסר לו מידע מספק". 121. ישנו לשיטתי טעם לפגם, בכך שהתובעת, אשר אין מחלוקת, כי ידעה מאז חודש יוני 2003 שבגופה קיים גוש/גידול אשר טיבו לא ברור, לא מילאה אחר הפניות רופא המשפחה ובסופו של דבר מנסה היא להשליך את תוצאות מחדלה על הרופא. כפי שהוכח בפניי במסגרת הליך זה כדבעי, התובעת בחרה פעמים רבות, שלא למלא אחר המלצת רופאיה ובכללם ד"ר חג'אזי, קרי- אי ביצוע בדיקות, ביקורות, הדמיות נדרשות וכו'. 122. אילו היו הבדיקות מבוצעות על ידי התובעת בסמוך לאחר שקבלה את ההפניות מד"ר חג'אזי, קרוב לוודאי כי היה בהן כדי לגלות את האבן ולהביא מזור למצוקתה של התובעת. 123. לנוכח האמור לעיל טענות התובעת כנגד קופת החולים נדחות על ידי. שאלת הנזק 124. למעלה מן הצורך והגם שקבעתי כי לא קיימת אחריות של הנתבעים אתייחס בתמצית לסוגיית הנזק. 125. בנסיבותיו של מקרה זה, הרי שלא הוכח בפניי כי לתובעת נותרה נכות כתוצאה מהמקרה נשוא התביעה. 126. בחוות דעתו של ד"ר זילבר העריך הלה את נכותה של התובעת על פי החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל: עקב הפרעות שליטה על השתן-50% ועקב צלקות ובקעים בצלקות הניתוחיות בבטן- 40%. 127. בחקירתו הנגדית של ד"ר זילבר התברר המסמך הרפואי האחרון שעמד לנגד עיניו הוא מסמך של המל"ל משנת 2008 וכי מעבר לכך, הסתפק ד"ר זילבר בשאלות ששאל את התובעת (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 5-10) ולא ביקש לערוך לה בדיקות עצמאיות כלשהן לבירור תלונת התובעת על בריחת שתן . "ש. לא ביקשת לערוך כל בדיקה אצלה לבדוק אם יש בריחת שתן או לא, יש בדיקות לעניין? ת. לא ביקשתי לערוך אף בדיקה ש. איך יודעים אם הייתה דליפת שתן, אם לא נערכה בדיקה בסיסית בשנת 2012 כשבדקת אותה? ת. לא אשלח אשה כזו לבדיקות נוספות, מספיק שאומרת שכל הזמן יש לה בריחת שתן, והיא מפחדת להתכופף, והולכת עם פדים, זה מספיק אותי כדי לא לעשות לה עוד בדיקה של הכנסת קטטר לכיס השתן. ש. אתה בעצם קובע ממצאים רפואיים שיש אפשרות לבדוק בבדיקות שגרתיות ביותר בלי לעשות את הבדיקה ומסתמך על דברתי התובעת? ת. אכן כן" (עמ' 20 ש' 22-31) 128. סבורתני, כי קביעת הנכות על ידי ד"ר זילבר וזאת באופן שתואר לעיל, מהווה פגם היורד לשורשו של עניין ובכל הכבוד, הרי שלא ניתן לקבוע נכות באופן בו קבע ד"ר זילבר וזאת ללא בדיקה מינימאלית ואף ללא עיון במסמכים רפואיים עדכניים ואוביקטיביים . משום כך לא הוכחה נכותה של התובעת וחישוב הנזק שנערך בהתאם לנכות הנ"ל, אין לו על מה שיסמוך. 129. אוסיף ואציין כי בכל הנוגע לקביעת נכות בשיעור 40% בגין הצלקות, הרי שד"ר זילבר הסביר בחקירתו- " ... התכוונתי לכלל הצלקות הביטניות גם לא אלה מהמקרה הנדון". 130. הנה כי כן, הצלקת הרלבנטית לענייננו הינה הצלקת מהניתוח שעברה התובעת בשנת 2006, אולם צלקת זו הייתה נגרמת אף לו הייתה התובעת מנותחת כבר בשנת 2003. ודוק מעדויות המומחים בפניי עלה כי לנוכח גודלה של האבן לא היתה אפשרות לטיפול אנדוסקופי וכי לא היה מנוס מניתוח אשר היקפו היה זהה לניתוח שבוצע בשנת 2006 ולעניין זה אני מפנה לעדות ד"ר אנגלשטיין- "בכלל לא היה בא בחשבון שניתן היה לטפל בממצא הזה בלייזר" (עמ' 68 לפרוטוקול ש' 16-17) 131. גם ד"ר זילבר בחוות דעתו סבר, כי היה צורך בביצוע ניתוח מיידי. מסקנת הדברים המתבקשת הינה, כי כך או כך, לתובעת הייתה נותרת צלקת כתוצאה מניתוח ועל כן אין בסיס לטענת הנכות בגין הצלקות. 132. בכל הנוגע לטענת הנכות כתוצאה מפיסטולה, הרי שלא הוכח בפניי באמצעות בדיקות קליניות, בדיקות הדמיה ותיעוד רפואי מתאים ועדכני כי התובעת סובלת כיום מפיסטולה וכי הפיסטולה נגרמה כתוצאה מהניתוח שבוצע לתובעת בשנת 2006. 133. אדרבה, סבורתני כי מהעדויות המקצועיות ששמעתי והראיות שהונחו בפניי, לרבות הבדיקה שערך פרופ' גרינוולד (עמ' 75 ש' 22-26) נוטה הכף בבירור לטענת הנתבעים ולפיה כיום התובעת אינה סובלת מפיסטולה. 134. יתירה מכך, כפי שהוכח בפניי, הופעת פיסטולה בעקבות ניתוח מהסוג שעברה התובעת, הינו סיבוך מוכר שאין בו כדי להצביע על רשלנות של המנתחים ואין לו קשר "לאיחור באבחון", שכן באותה מידה יכלה להופיע פיסטולה בעקבות ניתוח שהיה מתבצע בשנת 2003- ראה עדותו של ד"ר אנגשלטיין עמ' 68 לפרוטוקול ש' 20-24 . 135. למעלה מכך אציין , כי מעיון בתיעוד הרפואי שהוצג בפניי העלה, כי קיימת תלונה בודדה של התובעת בפני ד"ר דאלי על אי שליטה בשתן מיום 5.6.2012, עובר לביקור זה ולאחריו לא היו תלונות נוספות של התובעת ומשעומתה עם עובדה זו, היא כאמור העידה כי היא ביקרה אצל ד"ר דאלי באופן פרטי ובלי הפנייה, עדות אשר נסתרה מהתיעוד הרפואי ומעדותו של ד"ר דאלי עצמו. 136. עוד אציין כי מהעדויות לפניי עלה שבעיית הפיסטולה אינה בעיה חריגה והיא נפוצה אצל נשים בגילה של התובעת אשר עברו לידות וניתוחים קיסריים כדוגמת התובעת ואף מטעם זה לא מצאתי לקבל את הטענה כי הפיסטולה הינה תולדה של טיפול לקוי שניתן לתובעת אלא סיבוך ניתוחי מוכר, זאת מבלי לגרוע מקביעתי כי קיומה של פיסטולה אצל התובעת לא הוכח כנדרש. 137. לאור האמור לעל במקובץ, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים. 138. לפנים משורת הדין והגם שעסקינן בהליך אשר לשם בירורו נדרשו מספר רב של ישיבות וכן הוצאות בלתי מבוטלות מטעם הצדדים החלטתי לפסוק הוצאות מתונות בלבד -אני מחייבת את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 3,500 ₪ ותשלום שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו לידי הנתבעים תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל . רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות