בית המשפט ציין כי התביעה הוגשה בשיהוי משמעותי ואף מירבי, כעבור 25 שנים חסר חודשיים ממועד הלידה. במקרה דנן גם אם התובעים לא ילקו בשל התיישנות, הרי שנושא השיהוי הוא משמעותי מאד. זאת בעיקר בשל כך שהתובעים מתבססים במידה רבה על טענה שעניינה חסר במסמכים אצל הנתבע. לטענתם הנתבע לא שמר את כל המסמכים שהיה עליו לשמור עד מועד הגשת התביעה, ועניין זה אמור לפעול לחובתו. ##להלן פסק דין בנושא תביעה נגד בית החולים בטענת רשלנות רפואית בלידה לאחר 25 שנה:## א. התביעה וההליכים שבעקבותיה 1. עניינו של פסק דין זה בתביעה בגין רשלנות רפואית בלידה מיום 8.8.84 ובמעקב ההיריון שקדם לה. 2. התובע 1 (להלן: "ראמי"), שהוא כיום כבן 28 שנים, נולד לתובעת 2 (אמו) ולתובע 3 (אביו) בלידה מוקדמת (בשבוע 33-32 להיריון). הוא נולד בלידת מלקחיים ובמשקל 1,970 גרם, שהוא משקל שבגדר פגות. בהמשך התברר שהוא סובל בעיקר משיתוק מוחין, ממגבלות פיזיות קשות ומפיגור. נכותו המשוקללת קרובה ל-100% לכל הדעות. עם זאת, הוא נשוי ואב לשני ילדים (פרוטוקול, 22.2.12, ע' 81). 3. התביעה הוגשה כעבור 25 שנים חסר חודשיים וחצי ממועד הלידה שבה עסקינן. 4. התובעים תומכים תביעתם בחוות דעת ובחוות דעת משלימה של ד"ר בנימין זילברמן, מומחה ברפואת נשים ומיילדות, וכן בחוות דעתו של הנוירוכירורג ד"ר יחיאל דב היילברון ובחוות דעתו של ד"ר עמיחי ברזנר, מומחה שיקום. 5. הנתבע הגיש חוות דעת נגדיות. המדובר בחוות דעת ובחוות דעת משלימה מאת ד"ר דוד ויס, מומחה ברפואת נשים ובמיילדות, וכן בחוות דעת של נוירולוג הילדים פרופ' אורי קרמר ובחוות דעת של ד"ר ז'אנה לנדה, מומחית שיקום. 6. בנוסף לחוות הדעת הרפואיות הוגשו גם חוות דעת לגבי עלויות הצרכים המיוחדים של התובע (מאת המרפאה בעיסוק מוריה כובשי, מטעם התובעים, ומאת העו"ס גדעון האס, מטעם הנתבע). הנתבע הגיש גם חוות דעת אקטואריות מאת האקטואר שי ספיר בעניין גמלאות המל"ל. 7. לגבי המישור העובדתי הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית של התובעים 2 ו-3, ואילו הנתבע הגיש תצהיר של מחמוד עליאן, שהוא מנהלו האדמיניסטרטיבי, וציין כי בכוונתו להזמין שני רופאים מטפלים מן התקופה הרלבנטית ללא הגשה מוקדמת של תצהירים. 8. התיק טופל בתחילה ע"י כב' השופט ענבר, עד לקראת עזיבתו את בית המשפט המחוזי בירושלים, והוא גם ניסה להביא את הצדדים לפשרה. בסופו של דבר לא הושגה פשרה, והתיק הועבר לטיפולי. 9. התיק התנהל במתווה השמיעה הרצופה, הנוהג בבית המשפט המחוזי בירושלים. 10. בקדם המשפט המסכם הגיעו באי-כח הצדדים להסכמה דיונית כדלקמן: "מוסכם לוותר הדדית על החקירות של רופאי השיקום מטעם שני הצדדים וגם על החקירות של מומחי הצרכים והעלויות (כובשי והאס). חוות הדעת של ארבעת הנ"ל נשארות כראיות בתיק, כאשר לשני הצדדים שמורות כל הזכויות והטענות לתקיפתן ולהגנתן". 11. בדיוני הוכחות (שהתקיימו ב-22.2.12 וב-7.3.12) נחקרו אותם מומחים רפואיים שהצדדים לא ויתרו על חקירותיהם ונחקרו גם המצהירים. בנוסף לכך נשמעה עדותו של ד"ר פהד אלסייד. לגבי הרופא הנוסף מבין השניים הנזכרים לעיל בסעיף 7, ד"ר תייסיר זאהדה, נמסר מטעם הנתבע כי הוא שוהה בסעודיה מזה כעשרים שנה, ולא ניתן יהיה להעידו. 12. לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות, התקיים דיון שבמסגרתו נשמעו סיכומים מפי באי כח הצדדים, וניתנה להם הזדמנות להגיש אסמכתאות משפטיות. התובעים עשו שימוש בזכות זו ב-10.6.12. הגיעה אפוא שעת ההכרעה במה שעל הפרק, על יסוד כל שהצטבר בתיק. ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז 13. לאחר שקילת המכלול הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. 14. לתוצאה הסופית הנ"ל אני מגיע בעיקר בשל כך שמאזן ההסתברויות נוטה יותר לאפשרות שלא הייתה רשלנות רפואית לפי אמות המידה של התקופה הרלבנטית (לפני כמעט 30 שנה!) ובוודאי שהוא אינו נוטה לכך שהייתה רשלנות רפואית הקשורה קשר סיבתי למצבו של ראמי. ג. הבסיס והביסוס לתוצאה - כללי 15. לתוצאה דלעיל אני מגיע גם מנקודות מוצא נוחות לתובעים, הן בנושא ההתיישנות, הן בנוגע לחובת בית החולים לשמור רשומות רפואיות. 16. בשורה התחתונה אני מגיע למסקנה כי העניין היחיד שבו היה יכול להיות סיכוי לתביעה להתקבל לגופו של עניין - וגם זאת בדוחק - קשור לאפשרות פגיעה באוטונומיה של האם בכל הקשור לאופן ביצוע הלידה. עם זאת, לגבי האפשרות שהאם תזכה לפיצויים מכח עילה זו, הרי שהתביעה בקשר אליה התיישנה. 17. ארחיב להלן לגבי מה שהוביל לתוצאה דלעיל. 18. הנתבע טען כי כל תביעותיהם של התובעים 3-2 התיישנו. זאת הן במה שנוגע לתביעותיהם כמיטיבים הן בכל הקשור לתביעת האם בקשר לפגיעה באוטונומיה כנ"ל. לטענתו, תקופת ההתיישנות לגבי תביעות ההורים היא 7 שנים בלבד, וגם אם תימנה תקופה זו ממועד נוח מאוד לתובעים, הרי שהיא התיישנה. 19. בכל הנוגע לפגיעה באוטונומיה כנ"ל ברי כי "יום הולדתה" הוא יום לידת ראמי, והתביעה בקשר לכך הוגשה כעבור הרבה יותר משבע שנים מאותו מותו מועד, דהיינו לאחר שהתיישנה. בכל הנוגע לתביעת ההורים כמיטיבים הרי שאפילו מנקודת מוצא שתקופת ההתיישנות לעניין תביעה זו צמודה לתקופה הרלבנטית לעניין תביעתו של ראמי, הרי שתביעת כל התובעים נדחית לגופה, ואין נפקות לכך שאינה נדחית (גם) בשל התיישנות. 20. התביעה הוגשה בשיהוי משמעותי ואף מירבי, כעבור 25 שנים חסר חודשיים ממועד לידתו של ראמי. במקרה דנן גם אם התובעים לא ילקו בשל התיישנות, הרי שנושא השיהוי הוא משמעותי מאד. זאת בעיקר בשל כך שהתובעים מתבססים במידה רבה על טענה שעניינה חסר במסמכים אצל הנתבע. לטענתם הנתבע לא שמר את כל המסמכים שהיה עליו לשמור עד מועד הגשת התביעה, ועניין זה אמור לפעול לחובתו. הנתבע טוען כי מבחינה חוקית מחייבות אותו תקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תש"ל-1970 לשמור תיעוד רפואי במשך 20 שנה ממועדי ההתרחשויות הרלבנטיים, ולכן אין לזקוף לחובתו הימנעות משמירת תיעוד רפואי מעבר לכך. בעניין האמור אני מוכן ללכת לקראת התובעים ולצאת מנקודת הנחה שהנתבע לא רשאי היה להסתפק בשמירת מסמכים במשך 20 שנה כנ"ל וכי היה עליו לשומרם כל אימת שריחפה מעליו סכנת תביעה. עם זאת, ככל שמדובר בפרק זמן ארוך יותר, הרי שהשיהוי שבו הוגשה התביעה ממתן וממתק את שייתכן שהנתבע לקה בו. עניין נוסף הקשור בכך והמגביר את הבעייתיות בנושא זה הוא שגם מצד התובעים יש חסר במסמכים, שכן הם לא הגישו מסמכים שאמורים היו להימצא ברשותם. הכוונה גם לפנקס מעקב ההיריון הנמסר לידי היולדת (האם) וגם למסמכים רפואיים המתעדים מהלכים רפואיים הקשורים בראמי בתקופות שלאחר צאתו מבית החולים הנתבע. 21. סיכומו של נושא המסמכים הוא שבסופו של דבר אכן בתיק בית החולים לא מצויות תעודות שחרור של ראמי ושל האם לאחר הלידה, והדבר נחזה כחסר. עם זאת, מכלול החומר הקיים מאפשר לתובעים להוכיח את תביעתם ובמצב עניינים כזה אין הצדקה להעברת נטלים לשכם הנתבע (וראו לעניין זה בפסק הדין שניתן בימים אלה (ב-23.8.12) בע"א 10218/08 אברמובסקי נ' ד"ר סיגל ובאסמכתאות הנזכרות שם). בסופו של דבר, הרי שלנוכח המכלול (עם עניין השיהוי והחסר במסמכים מצד התובעים ואף בלעדיהם), הרי שגם אם בשל חסר כנ"ל היה מקום להעביר נטל ספציפי מסוים לשכם הנתבע, עדיין השורה התחתונה תהיה דחיית התביעה בשל כך שמאזן ההסתברויות נוטה לכך שלא הייתה רשלנות רפואית ובוודאי לכך שלא הייתה רשלנות רפואית הקשורה קשר סיבתי למצבו של ראמי. 22. בנוסף לכל שנאמר עד כה, אתייחס עתה לעניינים ספציפיים נוספים הקשורים בראיות ובטענות. ד. ראיות שהובאו ושלא הובאו 23. לתוצאה הסופית שאליה הגעתי איני מגיע מכח ראיה פלונית או אלמונית, אלא מתוך הפסיפס המתקבל ממכלול חומר הראיות. 24. חרף האמור לעיל, אומר מספר דברים לגבי הראיות שהובאו ובנוגע לראיות שלא הובאו ולמשמעויות שיש לכך. 25. בתביעות כגון זו שבה עסקינן, ובמיוחד כאלה המוגשות עשרות שנים לאחר האירועים הרלבנטיים, הבחינה נעשית בעיקר על יסוד המסמכים הרפואיים. זאת, בין היתר, בשל כך שלא ניתן לצפות מרופאים המטפלים בחולים רבים וגם מעדים אחרים לזכור פרטים לגבי מקרה ספציפי כעבור זמן כה רב. 26. לגבי המסמכים שהוגשו בתיק דנן אין לקבל את טענת התובעים כאילו נעשו זיופים בדמות שינויים שהוכנסו במסמכים שלא בזמן אמת. במצב העניינים בתיק דנן, שבו הוצג התיק המקורי, יכלו התובעים לבסס טענה כה חמורה באמצעות חוות דעת פורנזית, ומשלא עשו כן - אין לקבל טענה חמורה כזו. זאת במיוחד כשנשמעה עדות מפי רופא הנתבע, כי לעתים כשמילה מסוימת נכתבה באופן לא ברור, הרי שנעשה מעליה כיתוב מחודש של אותה מילה, לצורך הבהרה (פרוטוקול, ע' 283, ש' 14-5), ועדות זו לא נסתרה באמצעות חוות דעת או בכל אופן משכנע אחר. בהקשר זה יצוין גם כי ב"כ התובעים עשה נסיונות מרובים ולוחצים לחלץ מפי מומחי הנתבע אישור לכך שנעשו שינויים בתיעוד הרפואי. לא רק שנסיונות כאלה אינם ראויים, שכן המומחים אינם הכתובת לעניין זה, אלא שבמקרה דנן אותם נסיונות גם לא הניבו פירות, בשל כך שמומחי הנתבע לא סיפקו לתובעים את שציפו לו בקשר לכך. 27. בהמשך למה שנאמר לעיל ובכלל, אין לזקוף לחובת הנתבע הימנעות מהעדת עדים כלשהם. לא רק שלגבי הרופא ד"ר זאהדה נמסר כי הדבר נבע משהותו הממושכת בסעודיה, אלא שככלל, עד שממילא לא היה עשוי לתרום למה שעל הפרק (בשל האמור לעיל, בסעיף 25), אין לזקוף לחובת צד למשפט את ההימנעות מהעדתו. כך ביתר שאת כשהנתבע לא נמנע מהעדת עדים אחרים לגבי הרשומות הרפואיות, לצד הצגת המסמכים הרפואיים עצמם. 28. בכל הנוגע להימנעות מהעדת עדים, הרי שאם בכלל יש לזקוף לחובת צד כלשהו הימנעות מהעדת עדים, הרי שיש לעשות זאת כלפי התובעים. זאת בשל כך שלא העידו אחיינית וגיסות שלא נבצר מהם להעידן, לגבי עניינים שהתובעים עצמם ציינו כי אותן קרובות משפחה היו עדות להם, וכשמדובר בעניינים חריגים מבחינתן המגבירים את הסיכוי שיזכרו מה שקשור בהם גם לאחר שנים. הדברים מקבלים משנה תוקף משאני מקבל את טענת הנתבע, כי בעדויות התובעים 3-2 נמצאו סתירות רבות (אשר פורטו באריכות בסיכומיהם ומקצתן גם תוזכרנה להלן), וניכרה מגמתיות רבה. במצב עניינים כזה בולט יותר החסר בעדויות נוספות מטעם התובעים. מכל מקום, לתוצאה הסופית אני מגיע גם מבלי לזקוף לחובת התובעים מחדל שעניינו הימנעות מהבאת עדויות נוספות. 29. בעייתיות של ממש בראיות מצד התובעים קיימת בסתירות שונות בין עדויות התובעים 3-2 לבין דברים שבאו מפי מומחי התובעים. בכל הנוגע לד"ר זילברמן, קיימות סתירות במה שקשור לשאלת קיום מפגש בין ההורים לבינו בטרם הכנתה של חוות דעתו. הוא עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי לא פגש כלל בתובעים לצורך הכנת חוות הדעת, אלא קיבל המידע בשיחה עם התובע 3 ובאמצעות ב"כ התובעים (פרוטוקול, ע' 21, ש' 9 - ע' 22, ש' 8). בעניינו של ד"ר היילברון קיימת בעייתיות בכך שהוא נתן את חוות דעתו מבלי שתיק בית החולים היה לפניו, מבלי שפגש את התובעת 2 ותוך שכל הדברים שכביכול נמסרו לו מפיה נאמרו לו למעשה מפי התובע 3 (כפי שמומחה זה נאלץ לאשר בחקירתו הנגדית, פרוטוקול, ע' 54, ש' 20-9). בהקשר ספציפי קיבלה דרך פעולה זו משנה בעייתיות. הכוונה לכך שאת הגורם לנזק מבסס מומחה זה על דברים מפי האב, שהוא עצמו מתבסס על מה ששמע מפי האם בעניין צבע העובר (אפור-שחור). על כך יש להוסיף כי האם עצמה העידה כי כלל לא החזיקה בראמי בסמוך לאחר הלידה, וגם הייתה עייפה מלראות ולהבחין בסובב אותה לאחר הלידה (פרוטוקול, ע' 124, ש' 9 - ע' 125, ש' 2; פרוטוקול, ע' 115, ש' 22 - ע' 116, ש' 2) והאב עצמו ראה את ראמי לראשונה ביום שלמחרת הלידה. קיימות גם סתירות בין עדות האב לבין חוות דעתו של מומחה השיקום מטעם התובעים בעניינים הקשורים ליכולותיו של ראמי (פרוטוקול, ע' 111, ש' 115 - ע' 112, ש' 2). בהמשך לכך ולמה שיוסבר להלן, עדיפים בעיניי מומחי הנתבע על פני מומחי התובעים. זאת בשל מספר שיקולים: ראשית - מקובלת עלי טענת הנתבע, כי חוות הדעת מטעם התובעים הן במידה רבה כוללניות ואין בהן אמירות חד משמעיות. כך במיוחד אמירה כמו "הסבירות גבוהה שהמאורעות במהלך ההיריון והלידה גרמו/תרמו למצבו" שבאה מפי ד"ר זילברמן. שנית - בחקירות הנגדיות נאלצו מומחי התובעים לאשר כי אינם שוללים קביעות שונות של מומחי הנתבע, ובמיוחד במה שנוגע לקשר הסיבתי בין השתלשלות העניינים לבין מצבו של ראמי. שלישית - בנוסף לבעייתיות שצוינה לעיל בקשר למומחה התובעים ד"ר היילברון, הרי שנראה גם שהוא יצא מהנחה שגויה שראמי "הונשם" (פרוטוקול, ע' 70, ש' 5-3; ע' 77, ש' 23 - ע' 78, ש' 19). למעשה אין כל בסיס לכך, אלא רק לכך שבוצעה אינקובציה מלווה בהעשרת חמצן. במצב העניינים בכללותו בהקשר זה, ובכלל זה מכח האפגר, מסתבר הרבה יותר כי ראמי נשם עצמונית וכי צבעו נטה לאדום, כפי שצוין במסמכי בית החולים, ולא לאפור-שחור (וראו גם פרוטוקול ע' 340). רביעית - בעובדה שמומחה הנתבע אישר כי היו כשלים מסוימים מצד הנתבע יש כדי לחזק את מהימנותו ואת הסיכוי שיינתן משקל של ממש לעמדתו כמומחה. 30. קיימות בעדויות התובעים 3-2 סתירות וכשלים שנוגעים לעצם טענותיהם לרשלנות הנתבע ובכלל. כך לגבי שעת הגעת בני הזוג לבית החולים העיד התובע 3 כי היה זה בערך בין השעות 5-4 אחה"צ (פרוטוקול, ע' 97, ש' 6-3). לעומת זאת בתצהירו (בסעיף 6) מסר כי שעת ההגעה הייתה בין השעות 7-6 בערב. כך גם לגבי אופן הגעת בני הזוג לבית החולים מסר התובע 3 גרסאות שונות בתצהיר ובעדותו. בתצהיר (בסעיף 6) מסר כי הם הגיעו לביה"ח במונית ואילו בעדותו טען כי היה זה במכוניתו (פרוטוקול, ע' 95, ש' 23 - ע' 96, ש' 3). אוסיף גם את עדותה המגומגמת והמתחמקת של התובעת 2 בנוגע למועד בו נודע לה כי התובע לוקה בשיתוק מוחין ולטיפולים הרפואיים שקיבל (פרוטוקול, ע' 132, ש' 15 - ע' 134, ש' 10). נדמה כי תובעת זו לא יכולה הייתה לסתור את שטענה לפני המומחה מטעמה כי רק בשנים 2000, 2001 נודע להם על שיתוק המוחין ולא יכולה הייתה להצביע על טיפולים רפואיים משמעותיים (למעט ברגליים בהמשך להפניית בית החולים עם שחרורו של ראמי) ובוודאי שלא הציגה מסמכים רפואיים שיש בהם לחזק ולתמוך בטיפול רפואי שראמי קיבל לאורך השנים. ה. ביסוס נוסף למסקנה בעניין מעקב ההיריון 31. בכל הנוגע למעקב ההיריון, מאזן ההסתברויות נוטה לכך שלא הייתה רשלנות מצד הנתבע, ובוודאי לכך שלא הייתה רשלנות הקשורה קשר סיבתי למצבו של ראמי. 32. מעקב ההיריון בוצע במבנה שמחוץ לקמפוס בית החולים הנתבע, וקיים בקשר אליו מסמך אחד בלבד מיום 12.7.84. במצב העניינים האמור, וכשהתובעים נמנעו מהעדת קרובות משפחה שלטענתם נלוו אל האם במעקב ההיריון (כנ"ל בסעיף 28), קיימת סבירות רבה לכך שאת עיקר מעקב ההיריון לא ביצעה האם אצל הנתבע, וכי אצל הנתבע היא ביצעה רק את הביקור היחיד הנ"ל. בקשר לכך אציין גם כי גם אם הייתי חושד בנתבע שלא חשף את כל הרשומות הרפואיות של מעקב ההיריון (ואיני חושד בו בכך), הרי שלא היה צפוי שיחשוף דווקא את המסמך הנ"ל ויעלים את המסמכים האחרים. זאת בשל כך שהמסמך שנחשף מציג דווקא חובה להמשך מעקב (כגון בשל היריון פיזי בן 26 שבועות לעומת היריון כרונולוגי בן 28 שבועות). על יסוד כל האמור אני קובע כי היקף מעקב ההיריון אצל הנתבע היה כמצוין לעיל. 33. לגבי מסמך מעקב ההיריון (ת/7) מ-12.7.84 מקובלת עליי עמדתו של ד"ר ויס כי בחינת הפרמטרים שנבדקו מלמדת כי הבדיקה נעשתה על ידי רופא ולא ע"י אחות (פרוטוקול, ע' 152, ש', 9-8; ע' 210, ש' 17). זאת בניגוד לטענות התובעת כי לאורך כל מעקב ההיריון ובלידה עצמה זכתה לטיפול רפואי מאחיות בלבד ולא טופלה ע"י רופא. טענות אלה הוזמו בשלב מאחר יותר כשהתובעת נאלצה להודות כי ייתכן שהאישה שטיפלה בה היא רופאה ולאו דווקא אחות (פרוטוקול, ע' 120, ש' 14 - ע' 121, ש' 22; ע' 122, ש' 7-4, ושם, ש' 23-15). גם מקובלת עליי עמדתו של ד"ר ויס כי אמנם חסרים בת/7 רישומים רפואיים שמקובל לרשמם במסגרת ביקור ראשון אך יחד עם זאת נרשמו בו כל הפרטים המיילדותיים הנחוצים לשבוע ה-28 שבו נערך הביקור (פרוטוקול, ע' 159, ש' 13-10). יש לדעתי בגישה זו ללמד על מהימנותו של ד"ר ויס שאינו מתחמק מלהודות גם בליקויים אפשריים בפעולות הנתבע. יחד עם זאת, למרות חקירת שתי וערב ארוכה בכל הקשור לאופן עריכת המסמך והבדיקות שבוצעו במעקב הלידה עומד ד"ר ויס על כך שלמרות הליקויים הנ"ל שנפלו בת/7 הרי שיש בו לספק את מלוא הנתונים הדרושים למועד בו בוצעה הבדיקה וכי אין בחסרים שנמצאו קשר סיבתי לנכות של התובע (פרוטוקול, ע' 151, ש' 5-1). 34. בקשר למעקב ההיריון טוענים התובעים, כי האם הייתה זכאית לבדיקת אולטרסאונד, שלא בוצעה. גם מנקודת מוצא נוחה לתובעים שמומחה הנתבע מאשר זאת ושכך הוא, הרי שהתובעים לא יוכלו להיבנות מכך. זאת בשל מה שנוגע לקשר הסיבתי לנזקי ראמי, שמכל מקום לא ניתן היה לזהות שיתוק מוחין באותה בדיקה, וגם בשל כך שעיתוי הלידה לא בא בעקבות החלטה להקדים את הלידה אלא באופן טבעי, בשל השתלשלות ההיריון. ד"ר ויס מאשר שגם במועד בו נבדקה התובעת 3 (השבוע ה-28 להיריון) ניתן היה לבצע בדיקת אולטרסאונד. יחד עם זאת במועד הרלבנטי לתביעה בדיקת התאמת משקל העובר למועד ההיריון ופיגור נעשו על פי רוב על פי גובה הרחם מאחר ובדיקות אולטרסאונד לא רווחו אז (פרוטוקול, ע' 178, ש' 21-14) והתובעת הוזמנה לביקורת נוספת כנדרש (פרוטוקול, ע' 180, ש' 7-5; ע' 210, ש' 12-5). בסופו של יום נולד ראמי במשקל שהוא במסגרת הנורמה לגיל ההיריון במועד הלידה. לכן לא ניתן לקבוע פיגור התפתחותי תוך היריוני (ד"ר ויס בפרוטוקול, ע' 219, ש' 4; ד"ר זילברמן שם, בע' 24, ש' 20 - ע' 25, ש' 9, וד"ר זילברמן בע' 45, ש' 23-20). התוצאה היא שגם בעניין זה אין קשר בין נזקיו של ראמי לבין העובדה שהנתבע לא הפנה את התובעת 2 לבדיקת אולטרסאונד. ו. ביסוס נוסף למסקנה בעניין הלידה 35. בהמשך לכל שנאמר ולנוכח המכלול הרי שגם במה שנוגע ללידה, מאזן ההסתברויות נוטה לכך שלא הייתה רשלנות מצד הנתבע, ומכל מקום, לכך שלא הייתה רשלנות הקשורה קשר סיבתי למצבו של ראמי. 36. לעניין רישומי הלידה ושחרור מביה"ח אחזור ואציין, כי למרות חסרים במסמכי שחרור מזמן אמת, הרי שדי ברשומות הרפואיות, ובבעיות הקיימות אין כדי למנוע כתיבת חוות דעת מתאימות והוכחת כל הנחוץ בקשר לתביעה דנן (וראו פרוטוקול, ע' 225, ש' 23-21; ע' 226, ש' 17 - ע' 227, ש' 3; ע' 264, ש' 14-12). 37. הפסיפס בכללותו נוטה להעדפת עמדת מומחי הנתבע כי הגורם לנזקיו של ראמי הוא הפגות ולא עניין אחר הנעוץ ברשלנות הנתבע. לעניין זה השתכנעתי ממה שכתבו וממה שאמרו מומחי הנתבע בחוות הדעת שלהם ובחקירותיהם הנגדיות. כמו כן, בחקירות הנגדיות של מומחי התובעים ניכר היה שלא רק שאינם שוללים אפשרות זו ואף כמהווה סיכון גבוה לכך (ראו דברי ד"ר זילברמן בפרוטוקול, ע' 47, ש' 14-12 ודברי ד"ר היילברון בפרוטוקול, ע' 62, ש' 15-13), אלא שהם אף מתפתלים במגמה לתמוך בגורם אחר לנזקים שבהם מדובר. ד"ר היילברון נאלץ לאשר שעל פי המדדים המקובלים לא היו אינדיקציות אחרות לשיתוק מוחין זולת הפגות (פרוטוקול, ע' 60, ש' 21 - ע' 62, ש' 7). בחוות דעתו ציין הוא אמנם גורם אחר, אך הוא התבסס לצורך מסקנתו זו על עניין הצבע, ובקשר אליו כבר הוסבר כי מדובר בביסוס רעוע ביותר, כעולה ממה שצוין לעיל, בסעיף 29. מכל מקום, אין בסיס לכך שהפרוצדורות הרפואיות שהופעלו (לידת מלקחיים, זרז, ניטור לא אלקטרוני) או שלא הופעלו (ניתוח קיסרי, ניטור אלקטרוני ובדיקות נוספות) נבעו משיקול דעת רשלני, אלא דווקא להיפך. כמו כן, אפילו הייתי קובע (מה שאיני קובע) כי הייתה בעייתיות במה שקשור אליהן, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין עניין זה לבין מצבו של ראמי. 38. גם בחינה ספציפית של המהלכים הקשורים בלידה תומכת בתוצאה הנ"ל. 39. בכל הנוגע לניטור, מומחה התובעים ד"ר זילברמן אישר כי בספרות הרפואית המתייחסת לאותה תקופה לא נאמר שמשתמשים רק בניטור אלקטרוני (פרוטוקול, ע' 30, ש' 13-11). ד"ר ויס ציין כי בפרקטיקה שנהגה בשנת 1984 לא רווח ניטור אלקטרוני, כי היו בישראל רק מכשירים בודדים לניטור כזה וכי רווח דווקא ניטור דופטון לא רציף, שהיה מבוסס על שמיעה (פרוטוקול, ע' 211, ש' 17-2). על כך יש להוסיף כי במקרה דנן משקלו של ראמי היה בגדר הנורמה לגיל ההיריון, כך שבהקשר זה לא היה סיכון כזה שיחייב מהלך חריג של ניטור אלקטרוני. אין בסיס לקבוע כי השימוש במקרה דנן בניטור שבוצע היה בגדר רשלנות, או שהוא קשור סיבתית לנזקיו של ראמי. 40. בכל הנוגע למתן זרז ללידה ולאחר מכן לשימוש בלידת מלקחיים - מקובלת עליי עמדת ד"ר ויס, כי היה מקום לשימוש בזרז במינון המתועד במסמכים, וכי מכל מקום הסיכונים הקשורים בשימוש בזרז לא התקיימו כאן. התובעים גם לא שכנעו כי בקשר למתן הזרז ולאופן ביצוע הלידה (לידת מלקחיים עם משיכה אחת) היה צריך לרשום ברשומות הרפואיות יותר משנרשם בהן. מומחה הנתבע אף שלל במפורש צורך ברישום מעבר למה שנרשם (ראו פרוטוקול, ע' 213, ש' 10-9). לעניין הזרז לא רלבנטי הסיכון שמצביע עליו מומחה התובעים בקשר לשימוש בו, שכן הוא מדבר על סיכון להתכווצויות היפרטוניות, שמתקיימות בדרך כלל לפני פתיחה מלאה, בעוד שבמקרה דנן השימוש בזרז נעשה לאחר שהאם הגיעה למצב של פתיחה מלאה (פרוטוקול, ע' 223, ש' 21-16). בנוסף למצוין לעיל, לא נסתרה עמדת ד"ר ויס כי לידת מלקחיים הייתה מקובלת והייתה הפרקטיקה הרווחת בלידת פגים (פרוטוקול, ע' 215, ש' 17 - ע' 216 ש' 3, ושם, ש' 16). זאת במיוחד בשלב שבו נעשתה לידת המלקחיים במקרה דנן - לאחר למעלה משעתיים של פתיחה מלאה ובהעדר אינדיקציה למצוקת עוברית - שאז היה מקום להעדיף לידת מלקחיים על ניתוח קיסרי (פרוטוקול, ע' 216, ש' 17 - 20; ע' 218, ש' 10), בקשר ללידת המלקחיים גם אין בסיס לטענה שהיא יכולה לגרום או גרמה לנזק מוחי או לפגיעה בגולגולת (וראו דברי פרופ' קרמר, בפרוטוקול, ע' 236, ש' 16 - ע' 237, ש' 2; ע' 239, ש' 4-2; ע' 269, ש' 21 - ע' 270, ש' 1), נזק שגם נשלל מאוחר יותר בבדיקת C.T., אשר יש בכוחה ללמד גם על נזקים משלב הלידה (פרוטוקול, ע' 270, ש' 15 - ע' 271, ש' 1). גם מומחה התובעים ד"ר זילברמן מאשר כי בתקופה הרלבנטית וגם כיום לידת מלקחיים היא פרקטיקה מקובלת (פרוטוקול, ע' 41, ש' 8-3), ומכל מקום, אפילו היה נקבע כי יש סיכונים לפגיעת ראש בעקבותיה, הרי שהם לא התממשו במקרה דנן (פרוטוקול, ע' 44, ש' 18-8). אשר לטענת התובעים כי היה סיבוב ולחץ על הצוואר במסגרת הלידה הנ"ל - הרי שכאן מדובר בהרחבת חזית, אשר יש להתעלם ממנה כליל, ומכל מקום, לנוכח כל שנאמר התובעים לא יוכלו להיוושע ממנה. 41. לעניין סוג דם שונה לראמי ולאם אין כל קשר לנזקיו של ראמי, ומכל מקום ניתן לאם אנטי D. בהקשר זה יש לציין גם שמומחה התובעים ד"ר זילברמן מאשר שראמי לא נולד עם תסמינים הקשורים ל-RH (פרוטוקול, ע' 23, ש' 16-10) ושלא נשללה עמדת ד"ר ויס כי אין קשר בין RH שלילי של האם לבין לידה מוקדמת (וראו פרוטוקול, ע' 182, ש' 3-1; ע' 221, ש' 19 - ע' 222, ש' 15). 42. במקרה דנן, גם הוכחה נוכחותו של רופא ילדים, ואין כל בסיס לאפשרות שמה שקשור בנוכחות זו גרם נזק לראמי. ד"ר אלסייד, רופא הילדים, אישר כי כתב ידו מופיע על רישומים רפואיים רבים (ת/8, ת/12-ת/18 - פרוטוקול, ע' 280, ש' 15-2). בהמשך לכך הסביר ד"ר אלסייד את פשר הפרשי הזמנים שבין מועד הלידה בשעה 22:10 לבין הרישום הראשון שבכתב ידו (שצוין בו כי נעשה בשעה 22:30) בכך שהפרש הזמנים נדרש לו לצורך רחצה לאחר הטיפול (פרוטוקול, ע' 281, ש' 19 - ע' 282, ש' 5) והסביר כי השעה שציין היא השעה שבה התחיל את הרישום (פרוטוקול, ע' 295, ש' 6-5). 43. לגבי אי ביצוע בדיקת PH של העובר במהלך הלידה - במועד הלידה שבה עסקינן (שנת 1984) לא רווח השימוש בבדיקה זו (כפי שצוין גם בע"א 6992/09 לזר נ' הדסה פס"ד מ-29.12.11, שהתייחס לשנת 1986, ומה שנקבע שם חל לפחות באותה מידה לגבי שנת 1984 דנן). ד"ר ויס אף הוסיף בהקשר זה כי בדיקה כזו כלל לא נדרשה במצב שבו לא הייתה מצוקה עוברית, ציון האפגר היה בסדר וצבע העובר היה ורוד ולא כחול (פרוטוקול, ע' 219, ש' 20-17) ודבריו לא נשללו. 44. על כל שנאמר עד כה יש להוסיף, כי ציוני האפגר של ראמי ניתנו ונרשמו כראוי, הם היו סבירים ומעלה (7, 9), ומכוחם בוודאי שלא היה מקום להסיק כי קיימת מצוקת עובר אקוטית (ראו דברי ד"ר זילברמן בפרוטוקול, ע' 31, ש' 21 - ע' 32, ש' 5 ודברי ד"ר ויס שם, בע' 220, ש' 23-14 ובע' 221, ש' 9-5). 45. לנוכח מה שנאמר לעיל (בסעיף 29) ובכלל, התובעים לא יוכלו להיבנות גם מעניינים הקשורים לצבעו של ראמי. מעבר לכך שבשל האמור שם אין לתת משקל לדברי מומחה התובעים ד"ר היילברון בהקשר זה, הרי שפרופ' קרמר שולל קביעה חד משמעית שהציג לו ב"כ התובעים לפיה צבע dark red מעיד על חמצון לא תקין ומסביר שהצבע יכול להיות תוצאה של לחץ בתעלת הלידה. מכל מקום לטענתו צבע כחול מעיד על חוסר חמצן (פרוטוקול, ע' 252, ש' 21-13). כמו כן בניגוד לתזה שהציגו התובעים, מצביע פרופ' קרמר על כך שברישומים נכתב כי צבע הילוד היה בין אדום כהה לורוד, אדום סמוק (פרוטוקול, עמ' 252, ש' 12-2; וראו גם דברי ד"ר אלסייד בע' 284, ש' 21-19). 46. במקרה דנן לא הייתה אינדיקציה לתשניק או לחוסר חמצן. בחינת הדברים לנוכח הקריטריונים שנקבעו לגבי עניינים אלה בע"א 6992/09 הנ"ל מלמדת כי במקרה דנן לא היה אפגר נמוך מאד בדקות שלאחר הלידה, לא היו פרכוסים או ממצאים נוירולוגיים חריגים וגם לא הייתה פגיעה רב מערכתית (וראו לעניין זה גם דברי פרופ' קרמר בפרוטוקול, ע' 276, ש' 19-15). כמו כן, לא התקיימו סממנים כדוגמת צניחה או קרע של חבל הטבור. מעבר לכך שלא ניכרו סימני תשניק קובע פרופ' קרמר כי רק מצב חריג של נשימה לא תקינה עלול לגרום לנזק מוחי גם לאחר הלידה (פרוטוקול, ע' 261, ש' 22-20) וכי במקרה דנן מתקיים אירוע של קושי נשימתי בצורה מידתית קלה שלא הצריכה הנשמה אלא רק העשרת חמצן, שאין בה לפגוע בראיה וגם לא לגרום לנזק מוחי (פרוטוקול, ע' 273, ש' 13 - ע' 275, ש' 1). על כך יש להוסיף כי מומחה התובעים, ד"ר היילברון, אישר בחקירתו הנגדית כי אם ראמי לא נזקק להנשמה בסמוך ללידה (וכך אכן נקבע לעיל), הרי שהדבר מלמד על כך שלא היו לו בעיות חריפות (פרוטוקול, ע' 78, ש' 11-9). 47. לגבי מה שקשור במציצה חלשה הרי שמומחה התובעים, ד"ר זילברמן, אישר כי מדובר בתופעה שאירעה אצל ראמי בימים שבסמוך לאחר לידתו, וכי מצב עניינים כזה נפוץ אצל פגים (פרוטוקול, ע' 47, ש' 11-1). ז. פגיעה באוטונומיה 48. כפי שצוין לעיל (בסעיפים 19-18) ולנוכח כל שנאמר עד כה, העניין היחיד שהתובעים יכלו להיבנות ממנו היה עשוי להיות פגיעה באוטונומיה של האם במה שקשור לאופן ביצוע הלידה (לידת מלקחיים לעומת ניתוח קיסרי). זאת על אף שהמקרה דנן הוא מלפני חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 ועל אף שההחלטה לגבי אופן הלידה בעניינו נתקבלה מתוך דחיפות בשל ההתקדמות בתהליך הלידה. אין ביסוס לכך שבמועד הלידה שבה עסקינן נדרשה הסכמה מראש ובכתב לביצוע לידת מלקחיים, וכל שייתכן שחסר הוא רישומים מפורשים לגבי ההסברים שניתנו לאם לגבי אופן הלידה שנבחר. מכל מקום, כפי שהוסבר, ככל שיכלה להיות לאם עילת תביעה בהקשר זה, הרי שהיא התיישנה. ח. סוף דבר 49. כאמור, התביעה נדחית. 50. למרות טענות נכבדות שהעלה ב"כ הנתבע לעניין חיוב התובעים בהוצאות, הרי שבמכלול הנסיבות איני מוצא לנכון לעשות צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותהתיישנות