עתירה לבג"ץ לאשפוז בבית חולים שיקומי השופט צ' זילברטל: 1. העותר סובל מבעיות רפואיות שונות. לטענתו, אף שרופאים שונים הביעו דעתם שלצורך טיפול בבעיותיו יש לאשפזו בבית חולים שיקומי, המשיבה (קופת חולים מאוחדת שבה מבוטח העותר) הערימה, ועודנה מערימה, קשיים בדרכו לקבל את הטיפול הרפואי המתאים. כעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בין היתר על רקע זה, נקט העותר מספר הליכים נגד המשיבה. בדיון שהתנהל בעניין זה בבית הדין האזורי לעבודה הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע לנשיאה בתשלום בגין העברת תיקו הרפואי של העותר מקופת חולים לאומית, בה היה מבוטח בעבר, למשיבה. כעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, עוד הוסכם כי "תוך 7 ימים מהיום שהתיק הרפואי [של העותר] יתקבל אצל קופת חולים מאוחדת יוקם צוות רב מקצועי אליו יוזמן התובע [העותר] כאשר צוות זה יקבע לתובע [לעותר] תוכנית טיפול לפי הצרכים הרפואיים שלו ... מובהר שהתובע יהיה רשאי לערער על החלטת הצוות הרב מקצועי ככל שימצא לנכון על פי הדין". נאמר, כי הסכמה זו של הצדדים קבלה תוקף של פסק דין. בהתאם להסכמה זו, התכנס צוות רב מקצועי לדון בעניינו של העותר. הצוות קבע לעותר תכנית טיפול בקהילה. 2. לאחר שהתקבלה ההחלטה האמורה, הגיש העותר "ערעור" לבית הדין הארצי לעבודה, שבגדרו טען כי כלל לא הסכים שצוות רב מקצועי יקבע מהו הטיפול הרפואי הנדרש בעניינו, וממילא מומחים כבר הביעו דעתם שהטיפול הראוי בעניינו הוא בבית חולים שיקומי, זאת בניגוד להמלצות הצוות הרב המקצועי. בפסק דינו מיום 9.6.2014 דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של העותר (כב' השופטת ל' גליקסמן בהסכמת כב' השופטת ר' רוזנלפלד, כב' השופט א' איטח ונציגי הציבור מר ר' רבינוביץ ומר א' גדעון). ראשית נאמר, כי ככל שהעותר מבקש לערער על החלטת הצוות הרב מקצועי שהתכנס בעניינו הרי, שכאמור בהסכמה אליה הגיעו הצדדים בבית הדין האזורי, הוא רשאי לעשות כן על-פי הכללים הקבועים בדין; קרי, בדרך של הגשת תביעה לבית הדין האזורי. לצד זאת, הבהיר בית הדין הארצי כי אף אם העותר יבחר לילך בדרך זו עליו לדעת כי בית הדין האזורי לא ישים עצמו בנעלי הצוות הרפואי המקצועי אלא יבחן אם החלטת המשיבה בעניינו התקבלה כדין ועל פי כללי המשפט המינהלי. עוד נקבע, כי אין מקום להעלות, בגדרו של ערעור לבית הדין הארצי, טענות בדבר פגמים שנפלו בהסכמה שלה העניק בית הדין האזורי תוקף של פסק דין וטענות מעין אלה יש לברר באמצעות הגשת תביעה לערכאה הדיונית שבפניה התגבש ההסכם. 3. בעקבות פסק דינו של בית הדין הארצי הוגשה העתירה דנא. בעתירה חוזר העותר על טענותיו שהעלה בפני בית הדין הארצי ומדגיש את מצבו הרפואי הקשה. בין היתר נטען, כי הסכמתו בפני בית הדין האזורי היתה לכך שהוא יאושפז באופן מיידי בבית חולים שיקומי ולא שהמשך הטיפול בו יקבע בידי צוות מומחים רב מקצועי. העותר טוען, כי בקשתו היא לא להיות כפוף להחלטות המשיבה בעניינו, אשר, לטענתו, עומדות בניגוד להמלצותיהם של מומחים. העותר גם מעלה טענה כללית שלפיה יש להקים בית דין המתמחה בעניינים רפואיים. 4. לאחר העיון, אין בידינו להיעתר לעתירה ודינה להידחות. נראה כי בענייננו יש מקום לחזור על מושכלות יסוד שלפיהן בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו בהחלטותיו של בית דין זה, שמורה למקרים נדירים, בהם מדובר בשגגה משפטית מהותית ובולטת, בעלת חשיבות ציבורית, חברתית וכללית, אשר הובילה לאי-צדק שלא ניתן להתעלם ממנו (בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (30.5.2012) וההפניה שם). נקל להבין מהתיאור שלעיל שהמקרה דנא, העוסק בסכסוך קונקרטי שבין מבוטח לבין מבטחת, אינו נכלל בגדר המקרים הייחודים אשר נמנו לעיל ואשר בגינם בית משפט זה יתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. מעבר לצורך ייאמר, כי כפי שציין בית הדין הארצי, ככל שלטענת העותר ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי אינו מבטא נאמנה את העקרונות להם הסכים, עליו לתקוף את האמור בו במסגרת הגשת תביעה חדשה לבית הדין האזורי. אין חולק שהעותר רשאי לטעון נגד פסק הדין שנותן תוקף להסכמה שבינו לבין המשיבה, אם בפיו טענה טובה בנדון (ואין להבין מהאמור שאכן יש לעותר טענה כזו), אך זאת בדרך של נקיטת הליך משפטי עצמאי לביטול פסק הדין שבגדרו ניתן תוקף להסכמות הנזכרות ולא באמצעות פנייה לערכאת הערעור או פנייה לבית משפט זה (השוו: בג"ץ 2370/14 עבד נ' רשות מקרקעי ישראל (25.6.2014)). סוף דבר. העתירה נדחית. אין צו להוצאות. רפואהבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)בית חולים