בקשת נאשם לחיסוי זהות בתי המשפט עסקו רבות במשאלות נאשמים לחיסוי שמם; לגבי חשודים קבע המחוקק הוראות מיוחדות בסעיפי המשך לסעיף 70(ד), ובין היתר נדרש המחוקק בסעיף 70(ד1)(2)(א) לחריג לאיסור פרסום של שמם של חשודים בשל "העניין הציבורי" שבפרסום; וראו באשר לעניין הציבורי דברי השופט (כתארו אז) מ' חשין בבש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל (2004), פסקאות 16-14, לרבות (פסקה 15) "עניין ציבורי מיוחד ... בשל מהות המעשים שהחשוד נחשד בהם". אנו ענייננו בנאשם. השופטת ארבל נדרשה לטענת הפגיעה במשפחה בכגון דא בבש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל (2005), שם נטען באשר לנזק למשפחת העורר שהואשם בעבירות מין; הטענה כנגד הפרסום נדחתה, ונאמר כי אף אם צפויה פגיעה לנאשם ולמשפחה הקרובה, אין שיקול זה גובר. נושא דומה - קרוב יותר לענייננו - נדון בע"פ 2137/14 הוצאת עיתון הארץ נ' מדינת ישראל וחנקישייב (10.4.14) שם נטענה סכנה לחיי המשיב 2 שהיה עד המדינה בפרשת הרצח במועדון הבר-נוער, והואשם בבידוי ראיות, בשיבוש מהלכי משפט ועוד. נקבע כי קיים עניין ציבורי מוגבר בפרסום, ומנגד לא נמצא בחומר מודיעיני ביסוס קונקרטי לטענת הסכנה המוגברת הנשקפת לו, ונאמר (פסקה 12) מפי השופט שהם "במידה שיתקבל בעתיד מידע מבוסס, עדכני ואמין, לגבי פגיעה אפשרית בנאשם, חזקה על הגורמים המתאימים, בשב"ס ובמשטרת ישראל, כי יעשו את כל הדרוש, על מנת למנוע כל חשש לפגיעה בשלומו ובבטחונו"; וראו גם רע"א 7788/06 יפת נ' ידיעות אחרונות (2012). עינינו הרואות, כי בכפוף לסייגים שבדין, לעקרון הפומביות מעמד מרכזי, ולא כל שכן מקום שהעניין הציבורי רב ביותר, בשל אופי המעשים בהם עסקינן. בנידון דידן אין חולק, גם לא הסניגור המלומד, על העניין הציבורי המיוחד בפרשה טרגית זו, ורוב מלים אך למותר. נטען למאוימות משפחת המערער; אך גם אם כנטען אין להוציא מכלל אפשרות כי יהיו מי שעלולים לרצות להתנכל למשפחה (המערער עצמו במעצר), וגם אם נראה אותה כ"אדם אחר" המופיע בסעיף 70(ד), הנה הצהיר - כאמור - בא כוח המדינה כי אין כל אינדיקציה למאוימות, ושמועות שהועלו לא אוששו לאחר בדיקה. בדיקה זו נערכה אל מול גורמי המשטרה והביטחון הרלבנטיים ספציפית גם לאחר הדיון בבית המשפט קמא, שם עלתה הטענה של בדיקה לא מספקת. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להיעתר לערעור. שקלתי, אך לא ראיתי טעם מבורר לדחיית הפרסום שהציע הסניגור. אשר לטענה כי חשיפת שם המערער תחשוף את הקטינים שעל פרטיהם חל איסור סטטוטורי, התשובה לכך היא כי גם אם חלקית יש טעם בטענה, והיא מעוררת שאלה נכבדה וידועה של כלילת בגירים וקטינים יחדיו בכתב אישום אחד (לכך נדרשה בשעתו ועדת השופטת רוטלוי)- הנה בנסיבות דנא, ובהינתן המצב המשפטי, אין בשיקול זה כדי למנוע פרסום שם הבגיר. ואולם מוצא אני לנכון - כפי שגם עלה בדיון - לציין ולהטעים, כי על המשטרה וגורמי הביטחון להיות ערים למידע לגבי איום כזה או אחר על משפחת המערער, ככל שחלילה יהא, באופן שיצמצם את החשש ככל הניתן, וזאת בנוסף לתדרוך שניתן ויינתן להם באשר להתנהגות. ימ"ר ירושלים וכמובן כל תחנה במקומות מגורי המשפחה הן "נקודות הקשר" שאליהן על המשפחה לפנות לפי הצורך, וחזקה על המשטרה וגורמי הביטחון שיעשו ככל האפשר למניעת פגיעה בחפים מפשע, ככל שיהא איום כזה. בנתון לאמור איני נעתר איפוא לערעור. הפרסום מעת החלטה זו. משפט פלילינאשם