עתירה לבג"ץ כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול שלפיה על העותר לשלם למשיבה את חלקה בחברה שבבעלותו בהתאם לשוויה בחוות הדעת הראשונה של האקטואר, ולא בהתאם לשוויה בחוות דעת מאוחרת יותר. 2. במסגרת הליכי הגירושין של הצדדים, הוגשה חוות דעת אקטואר שהעריכה את שווי החברה שבבעלות העותר בסך של 1.9 מיליון ש"ח. על רקע טענות העותר בדבר ירידה דרסטית בשווי החברה, נערכה חוות דעת מאוחרת שהעריכה את שוויה כמחצית מסכום זה בלבד. בית הדין האזורי בחיפה אישר את חוות הדעת המאוחרת. ערעור המשיבה לבית הדין הרבני הגדול התקבל, ומכאן העתירה. 3. דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים. העתירה אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה, המוגבלות לעילות בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה (ראו, למשל: בג"ץ 8947/12 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי - ירושלים (24.4.2013); וכן בג"ץ 6641/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (22.1.2012)). כך, לא עלה בידי העותר להצביע בטיעוניו על פגם שנפל בהחלטת בית הדין הרבני הגדול, על כך שהחלטתו חרגה מסמכות, או שקיים פגם מהותי היורד לשורש ההליך באופן המצדיק מתן סעד מן הצדק. הלכה למעשה, השגתו של העותר מתמקדת בהעדפת חוות דעת אחת על פני רעותה. אופייה של ההשגה הוא ערעורי ואף נושא גוון עובדתי. קל וחומר שבכגון דא אין כל מקום להתערב. המחלוקת בין הצדדים אף נידונה בפני שתי הערכאות הרבניות. גם בעובדה כי אלה לא היו תמימות דעים אין די כדי להצדיק את התערבותנו. 4. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף בלא שנתבקשה תגובה. אין צו להוצאות. בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)בית דין רבני