בקשה להורות על סילוקה על הסף של תביעת התובעת מחמת מעשה בין דין, השתק פלוגתא והשתק עילה. להלן עובדות המקרה: 1. התובעת עבדה בדוכן קרפים וממכר משקאות בשם "פינדו בר קפה" בקניון חדרה מיום 1.5.07 עד ליום 4.8.08. 2. הנתבע טוען, כי הינו הבעלים הרשום של העסק ושל בית קפה בקניון חדרה החל מיום 20.2.08, וכי הדוכן בו עבדה התובעת היה קודם לכן בבעלותו של אביו, מר אברהם מימון. 3. בחודש 5/09 הגישה התובעת תביעה לביה"ד כנגד אביו של הנתבע לתשלום זכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתה, פיצויי פיטורים וכן לתשלום פיצוי בגין פיטוריה שלא כדין בעת שהייתה בהריון (ראה תיק ס"ע 5726-05-09). לכתב ההגנה שהוגש מטעם אביו של הנתבע צורפו תלושי שכר של התובע מחודש 5/08 עד חודש 8/08 בלבד, עליהם צוין שמו של הנתבע "מימון טל". 4. בתאריך 23.11.11 ניתן פס"ד בתיק הנ"ל ע"י כב' השופטת רימון קפלן בו נקבע, בין היתר, במסגרת העובדות כי אביו של התובע הפעיל דוכן לממכר קרפים ומשקאות בקניון חדרה בשם "פינדו בר קפה", והתובעת הועסקה אצלו מיום 1.5.07 עד ליום 4.8.08. עוד נקבע בפסה"ד כי ביום 4.8.08 אביו של הנתבע התנה את המשך עבודתה של התובעת במעבר למשמרות ערב במכוון, ביודעו כי לא תוכל לעשות כן מאחר והיא מטופלת בילדה קטנה בת שנתיים. לפיכך, קבעה כב' השופטת רימון-קפלן כי בהתנהלותו זו הביא אביו של הנתבע לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. כמו כן, מאחר והתובעת הייתה כאמור בהריון במועד פיטוריה נקבע כי פיטוריה היו בניגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד 1954. כב' השופטת רימון קפלן פסקה כי על אביו של הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בהתאם לסעיף 13א לחוק עבודת נשים, דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פיצוי בשל אובדן דמי לידה, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ודמי חגים. 5. בתאריך 16.8.12 התובעת הגישה תביעתה הנוכחית לבית הדין בטענה, כי הנתבע היה מעסיקה בתקופה הרלוונטית. התובעת טענה כי לאורך כל תקופת עבודתה לא הונפקו לה תלושי שכר ועל כן לא ידעה מי מעסיקה האמיתי, ומאחר ואביו של הנתבע קיבל אותה לעבודה ופיטר אותה סברה שהוא היה מעסיקה. 6. לטענת התובעת, לאחר שניתן פסה"ד התברר לתובעת כי מעסיקה האמיתי הינו הנתבע, וכי אביו של הנתבע אינו יכול לנהל עסק היות והינו מוגבל באמצעים ופושט רגל החל מיום 16.10.01. התובעת טענה כי בנסיבות אלו יש לחייב את הנתבע בסכומים שנפסקו בפסה"ד מיום 23.11.11 כאמור. 7. התובעת הוסיפה וטענה כי מאחר ואין זהות בין הצדדים אין מעשה בית דין, ובוודאי שאין רשלנות או חוסר תום לב, שכן הן הנתבע והן אביו הסתירו במהלך ניהול ההליך הקודם, כי הנתבע הינו הבעלים של העסק ולא אביו. 8. כמו כן, לטענת התובעת הנתבע לא המציא כל ראיה המעידה על המועד בו עבר העסק לבעלותו, ובמועד פיטוריה, עת הייתה בהריון, הנתבע היה הבעלים של העסק והנפיק לתובעת תלושי שכר, ועל כן אין בכך בכדי לשנות את תוצאות פסה"ד. 9. הנתבע טען כי התביעה הוכרעה בפס"ד מנומק, ובכתבי הטענות לא נשמעה טענה כי הנתבע הינו בעל הדין הנדרש. התובעת ידעה היטב מיהו מעסיקה, התובעת לא הכירה את הנתבע וכל תקופת עבודתה ההתנהלות נעשתה מול אביו של הנתבע, כנגדו ניתן פס"ד. 10. הנתבע טען כי לתובעת ניתן את יומה בבית המשפט ותלושי השכר היו בפניה. ככל שהיה לתובעת חשש באשר לזהות המעסיק היה עליה להעלותו בהליך הקודם, ואף לבקש את צירופו של הנתבע, תוך תיקון כתב התביעה. 11. לטענת הנתבע, אביו קיבל את התובעת לעבודה, שילם את שכרה, קבע את משמרות העבודה שלה, ואף נקבע בפסה"ד כי הוא זה שפיטר אותה, על כן, יש לקבוע כי מדובר באותו בעל דין ו/או בחליף. 12. הנתבע טען כי, פסק הדין הינו פס"ד חלוט ועל כן חל בענייננו השתק עילה ויש להורות על סילוקה על הסף של התביעה. 13. הנתבע טען כי הינו הבעלים הרשום של העסק החל מיום 20.2.08. המעסיק בפועל של התובעת היה אביו של הנתבע, אשר העסיק את התובעת עובר ליום בו הפך הנתבע להיות הבעלים של בית הקפה. התובעת עבדה אצל אביו של הנתבע בדוכן הקרפים והמשיכה לעבוד שם עת מוזג הדוכן עם בית הקפה. בתחילת העסקתה של התובעת בית הקפה לא היה קיים. הנתבע לא קיבל את התובעת לעבודה ולא פיטר אותה. 14. לטענת הנתבע, הוא אכן הוציא לתובעת תלושי שכר אולם הדבר נעשה לבקשת אביו שלא יכול היה לעשות כן באופן עצמאי, אולם אין בכך בכדי להפוך את הנתבע למעסיקה של התובעת. לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: 15. בהתאם לתקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין), מוסמך בית הדין לדחות על הסף תובענה מן הטעם של "מעשה בית דין". הכלל של השתק עקב מעשה בית דין "איננו כלל טכני פורמאלי אלא הוא כלל שימושי, המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר" (ראה: ע"א 253/84, ספיר נ' ספיר, פ"ד מ"ב(3), 14, 19; דב"ע נד/108-3 גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ - דבורה חבקין, עבודה ארצי, כרך כז(1), 234). 16. במקרה הנוכחי נפסקו לתובעת בהליך הראשון (בתיק ס"ע 5726-05-09), בו הגישה תביעה כנגד אביו של הנתבע, פיצויים לפי חוק עבודת נשים, פיצוי בגין אובדן דמי לידה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת פדיון חופשה שנתית דמי הבראה ודמי חגים. בתביעה הנדונה, נתבעים אותם רכיבי תביעה, באותם סכומים ובגין אותן עילות כנגד הנתבע, בטענה כי הוא למעשה היה מעסיקה של התובעת ולא אביו, כפי שנטען בהליך הראשון. 17. כאמור לעיל, אין זהות מוחלטת בין הצדדים בשני ההליכים, אולם, כבר נפסק כי, בסוגיית זהות הצדדים בהקשר לטענת "מעשה בית דין", אין להחיל מבחן טכני-פורמלי אלא קובעת זהות האינטרסים מבחינה מהותית, בין בעלי הדין המיוצגים בשני ההליכים [ראה: דב"ע נד/25-2 מיכאל גוט יום-טוב - מיכאל צביון, פד"ע כח, עמ' 127]. 18. בפס"ד דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת נ כפר רות (פד"ע כד 535, 541), קבע ביה"ד הארצי את המבחנים על פיהם יש לקבוע את זהות המעסיק, וביניהם, שאלת ראייתם של הצדדים את מערכת היחסים ביניהם; ההבחנה בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קיבל אותו לעבודה ומי זה שקבע את תנאי העסקתו; מי הנושא בתשלום שכרו וכו'. ביה"ד הארצי הוסיף וקבע כי, די בהצטברותם של חלק מהמבחנים כאמור, בכדי להצביע על זהותו של המעסיק. וכך נקבע בפסק הדין - "בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הוא המעביד הנכון, להוכיח את טענתו.". (הדגשות אינן במקור) 19. בנסיבות המקרה דנן, מעיון בפסה"ד שניתן בהליך הראשון כאמור, בעדויות הצדדים וכתבי הטענות שהוגשו לביה"ד בשני ההליכים עולה כי, מעסיקה בפועל של התובעת היה אביו של הנתבע. הנתבע הינו הבעלים הרשום של העסק רק מחודש 2/08, כאשר אין מחלוקת שהתובעת החלה לעבוד בדוכן הקרפים כבר בתאריך 1.5.07, וכי התקבלה לעבודה ע"י אביו של הנתבע. כמו כן, שכרה של התובעת נקבע ושולם ע"י אביו של הנתבע, שעות עבודתה והמשמרות בהן עבדה התובעת בדוכן הקרפים נקבעו ע"י אביו של הנתבע. 20. בהתאם למבחן הפיקוח והכפיפות, מפסה"ד עולה כי, הנתבע כלל לא היה מעורב בתנאי העסקתה ו/או בכל היבט אחר בעבודתה של התובעת בדוכן הקרפים וכי, התובעת הייתה כפופה למרותו של אביו של הנתבע בלבד, וכראיה לכך בכל בעיה כזו או אחרת באשר להעסקתה פנתה התובעת לאביו של הנתבע, כך אף עשתה באירוע מיום 4.8.08, מועד פיטוריה. 21. מפסה"ד אף עולה כי, אביו של הנתבע קבע מיהם העובדים, למעט התובעת, אשר יועסקו בדוכן הקרפים ובאילו משמרות, וכי בתאריך 4.8.08 עקב אירוע שהתרחש בשעות הבוקר בדוכן הקרפים בין התובעת לבין עובדת אחרת, קרובת משפחה של הנתבע ואביו, שוחחה התובעת עם אביו של הנתבע בערבו של אותו יום. בשיחה זו, התנה אביו של הנתבע את המשך עבודתה של התובעת בדוכן הקרפים במעבר למשמרות אחה"צ במקום משמרות בוקר בהן הועסקה עד לאותו מועד, וזאת בכוונת מכוון ביודעו כי התובעת לא תוכל לעשות כן מאחר והיא מטופלת בילדה קטנה בת שנתיים. בכך למעשה, סיים אביו של הנתבע את יחסי העבודה בין הצדדים, ופיטרה מעבודתה. היינו, בידי אביו של הנתבע היה הכוח להעסיק ולפטר עובדים, וביניהם את התובעת, בדוכן הקרפים. 22. מאחורי הכלל של מעשה בית דין עומד השיקול של טובת הציבור בדבר סופיות הדיון והאינטרס של החברה למנוע הטרדה נוספת מבעל הדין על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק בו. הפעלתו של הכלל יש בה גם כדי לגרום לבעלי הדין לרכז ולמצות את זכויותיהם הדיוניות במסגרת התדיינות אחת ובכך למנוע הטרדה ללא צידוק, הן של בעל הדין היריב והן של בתי המשפט. (ראה - נ. זלצמן, "מעשה בית-דין בהליך אזרחי", עמ' 12-13) בפס"ד ע"א 417/89 אע'בריה ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד מה(4) 641, נקבע כי - "העובדה שלא ניצל הזדמנות זו כהלכה, מחמת ניהול כושל של המשפט, כגון מחדלו להביא ראיה או להעלות טענה כלשהי, ואפילו נעשה הדבר מתוך טעות כנה או שכחה, אינה משמשת צידוק לפתיחת ההתדיינות מחדש. די שהיה לבעל דין "יומו בבית המשפט" ואין רלוונטיות לשאלה כיצד בחר לנהוג ולמצות את יומו זה". 23. במסגרת ההליך הראשון, צירף אביו של הנתבע לכתב ההגנה ולתצהירו את תלושי השכר של התובעת לחודשים 5/08 עד 8/08, עליהם צוין באופן ברור ומפורש שמו של הנתבע "טל מימון". באפשרות התובעת היה להעלות את הטענה כי, לאור תלושי השכר הנ"ל, היא מבקשת לצרף את הנתבע כצד לתביעה ולבקש את תיקון כתב התביעה, וזאת בטרם החל הליך ההוכחות בתיק. אולם, התובעת לא עשתה כן, ולא העלתה כל טענה באשר לזהות מעסיקה במסגרת ההליך הראשון, על אף שהיו בפניה תלושי השכר הנ"ל, עליהם היא מבססת את תביעתה דנן, ועל כן, אין לה אלא להלין על עצמה, ואין זה מוריד או מעלה אם הדבר נעשה מתוך טעות כנה או ניהול כושל של המשפט. 24. בנסיבות אלה היה לתובעת את יומה בבית המשפט במסגרת ההליך הראשון, וניתנה לה ההזדמנות להעלות את כל טענותיה ולהציג את כל ראיותיה, לרבות טענות באשר לזהות מעסיקה, שכן היו בפניה תלושי השכר, ואין לקבל את הטענה כי לא ידעה ולא יכלה לדעת באשר לזהות הבעלים הרשום של העסק. 25. לפיכך, אין מקום והצדקה לאפשר לתובעת התדיינות נוספת בתביעה שהוכרעה בביה"ד וניתן פס"ד, שהפך חלוט, בו נקבע במסגרת העובדות, בהתאם לטענותיה, תצהירה ועדותה של התובעת עצמה, כמו גם אביו של הנתבע, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין אביו של הנתבע. 26. רק לאור הגילוי בדיעבד כי אביו של הנתבע הינו מוגבל באמצעים, החליטה התובעת על הגשת התביעה דנן כנגד הנתבע בניסיון "למקצה שיפורים", אשר אין לאפשרו. 27. תביעותיה של התובעת בגין תקופת עבודתה בדוכן הקרפים, ופיטוריה עת הייתה בהריון, מוצו במסגרת ההליך הראשון כנגד אביו של הנתבע. על כן, בנסיבות המקרה דנן אני קובעת כי האינטרס הציבורי למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט והתדיינות בעניינים שכבר הוכרעו ונדונו בבית הדין בהליך הראשון, גוברים על האינטרס של התובעת. 28. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, דין התביעה דנן להידחות בזאת מחמת מעשה בית דין. 29. לאור התנהלות הנתבע והעלמת העובדה, כי הוא למעשה הבעלים הרשום של העסק, כשהתנהל התיק בפני כב' השופטת רימון-קפלן, יש בכך התנהגות בחוסר תום לב. על כן אין צו להוצאות. השתק עילהסילוק על הסףהשתק פלוגתאהשתק / דיני מניעות