ועדת העררים קבעה, כי אין קשר סיבתי בין השבר בברך שנגרם למשיב בתאונה משנת 2010, לבין התאונה הקודמת שהוכרה כתאונת עבודה. העובדות וההליכים בבית הדין האזורי המשיב, יליד 1983, נפגע בשתי תאונות שונות כפי שיפורט להלן: ביום 8.12.2009 נגרם למשיב שבר בשוק רגל ימין וכן פריקת כתף. האירוע הוכר כתאונת עבודה (להלן: התאונה הראשונה). בחודש אוגוסט 2010 נפל המשיב ונגרם לו שבר בברכו הימנית (להלן: התאונה השנייה). ועדות רפואיות שונות קבעו למשיב דרגות זמניות של נכות בגין התאונה הראשונה. ביום 18.10.2010 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון (להלן: הוועדה הראשונה) לדון בעניינו של המשיב בגין תאונת העבודה הראשונה (הוועדה התכנסה לאחר התרחשות התאונה השנייה). הוועדה שמעה את טענת המשיב, לפיה התאונה השנייה נגרמה כתוצאה מהפגיעה בתאונה הראשונה, ולאחר בדיקתו קבעה כי: "נכותו עדיין זמנית: 20% מ-1.11.10 - 31.1.11. לא ניתן לשלול קשר בין נפילתו באוגוסט לבין הפגיעה מיום 8.12.09". עם תום תקופת הנכויות הזמניות התכנסה ועדה מדרג ראשון ביום 27.3.2011 לדון בנכותו של המשיב, וקבעה את שיעור נכותו היציבה (5% לפי סעיף 35(1)(א)-(ב) מותאם למבחנים לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956)). המשיב הגיש ערר על החלטה זו בטענה, בין היתר, כי הוועדה לא התייחסה לשבר בברך שנגרם לטענתו כתוצאה מהתאונה הראשונה. ועדת העררים התכנסה ביום 13.6.2011 לדון בערר המשיב, ולאחר ששמעה את טענות המשיב, בדקה את המשיב, ופירטה את ממצאיה, הגיעה למסקנה, כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה שנגרמה בתאונה הראשונה, לבין קרות התאונה השנייה בה נפגעה ברכו. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית הדין האזורי. במסגרת הערעור טוען המשיב, כי קביעתה של הוועדה הראשונה הפכה לחלוטה, ולכן שלילת הקשר הסיבתי על ידי ועדת העררים נעשתה בחריגה מובהקת מסמכותה. לעומת זאת טוען המבקש (להלן: המוסד), כי לא נפלה טעות משפטית בעבודת ועדת העררים, שכן הוועדה הראשונה קבעה נכות זמנית, ואין לראות בקביעתה כקביעה מחייבת בנוגע לדיון בנכות הצמיתה. בית הדין האזורי קיבל את טענות המשיב וקבע בין היתר, כי משלא הוגש ערר על הוועדה הראשונה על ידי מי מהצדדים, הרי שקביעתה בדבר קיומו של הקשר הסיבתי הפכה לחלוטה; החלטת ועדת העררים בדבר שלילת הקשר הסיבתי עומדת בסתירה להחלטת הוועדה הראשונה, וזאת מבלי שהוכח כי היו שינויים בנסיבות או שהתגלו עובדות חדשות, שלא היו ידועות בעת קביעת הוועדה הראשונה כנדרש בפסיקה כתנאי לשלילת קשר סיבתי שנקבע על ידי ועדה קודמת. בנסיבות אלה קבע בית הדין האזורי, כי ועדת העררים חרגה מסמכותה, וכי עניינו של המשיב יוחזר לועדת העררים על מנת שזו תקבע את שיעור דרגת נכותו בגין השבר בברך, כאשר נקודת המוצא שלה חייבת להיות כי קיים קשר סיבתי בין התאונה הראשונה לבין התאונה השנייה. בקשת רשות הערעור המוסד חולק על קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה נקודת המוצא של הוועדה, אליה הוחזר עניינו של המשיב חייבת להיות כי קיים קשר סיבתי בין התאונות, ואין היא רשאית לשלול קשר סיבתי זה. בטיעונו זה נסמך המוסד על ההלכה שנקבעה בעניין חני עוז (בר"ע 46959-10-10 חני עוז - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 26.12.10), להלן: עניין חני עוז), ועל פיה אין פסול בכך שוועדת העררים בחנה את שאלת הקשר הסיבתי; אי שלילת הקשר הסיבתי נעשתה בשלב קביעת הנכות הזמנית, ולכן אין לומר כי נקבע קשר סיבתי סופי בין שתי התאונות; מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים בחינת שאלת הקשר הסיבתי מחדש, בהתאם לאמור בעניין פסח דוד (עב"ל 264/03 פסד דוד - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 8.6.04), להלן: עניין פסח דוד); בפני ועדת העררים עמדו נתונים רפואיים רבים ומקיפים יותר אודות מצבו של המשיב, מעבר לאלה שהונחו בפני הוועדה הראשונה; שלילת הקשר הסיבתי נעשתה באופן מנומק. בהחלטת בית דין זה מיום 17.4.2013 התבקשה תגובת המשיב לבקשה, בהתייחס בין היתר לכך "כי על פני הדברים קביעת הוועדה מדרג ראשון כי קיים קשר סיבתי נאמרה באופן לקוני, ללא כל דיון או הסבר, ונראה על פניה כי היא מתייחסת לנכות הזמנית בלבד". בתגובתו לבקשה העלה המשיב את הטענות העיקריות הבאות: על פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו; אין לוועדה סמכות להתערב בקביעת קיומו של הקשר הסיבתי לאחר שהוועדה הראשונה, עליה לא הוגש ערר, הכריעה וקבעה זאת במפורש, ובעקבותיה אף שולמו לו כספים על ידי המוסד; כוונת הוועדה הראשונה הייתה חד משמעית, והתנסחותה לא צריכה להיות לרועץ המשיב; יש לאבחן את המקרה הנוכחי מהמקרה בעניין חני עוז, שם ההתנסחות לגבי הקשר הסיבתי הייתה באופן מפורש התנסחות זמנית ("בשלב זה..."), מה שאין כן במקרה דנן; החריגים המצוינים בעניין פסח דוד מתייחסים לאירועים או לגילויים אשר יכולים היו לשנות את ההתייחסות לקשר הסיבתי, אשר אין כדוגמתם במקרה שלנו; ועדת העררים החליטה לשלול את הקשר הסיבתי בשל עמדה רפואית שונה מזו של הוועדה הראשונה, ולא בשל גילוי חדש, ובכך טעתה. בהחלטה מיום 17.4.2013 התבקשה גם התייחסותם של הצדדים לאפשרות, לפיה בית הדין ידון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור, על פי תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. המוסד הסכים לכך, והמשיב לא התייחס במפורש בתגובתו לאפשרות זו. פסק דין זה ניתן על פי תקנה 82, משמצאנו כי אין בכך כדי לפגוע בזכויותיהם של מי מהצדדים. דיון והכרעה השאלה העומדת להכרעה במקרה שלפנינו היא אחת - האם מוסמכת הייתה ועדת העררים לשנות מהחלטת הוועדה הראשונה ולקבוע, כי אין קשר סיבתי בין פגימתו של המשיב לבין התאונה הראשונה? בעניין פסח דוד סיכמה חברתי השופטת ארד (כתוארה אז) את ההלכה הפסוקה מימים ימימה לעניין קביעת הקשר הסיבתי בוועדות רפואיות כדלקמן: "אמור מעתה - קביעה כדין, סופית וחלוטה בדבר קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי, בין הפגיעה בעבודה לבין הפגימה לה טוען הנפגע, תהא שרירה וקיימת ואין להופכה עוד. לעניין זה אין נפקא מינה אם המדובר בנכות יציבה או בנכות זמנית". ברם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל עליהם עמדה במספר דוגמאות חברתי השופטת ארד באותו עניין, כך למשל: "גם אם נקבעה סופית הנכות היציבה והקשר הסיבתי בין דרגת הנכות לבין הפגיעה בעבודה, עדיין קיימת אפשרות לכך שבעתיד יחול שינוי בקביעות אלה ואין לפסול על הסף טענה בדבר שינוי שכזה. טענה בנדון תיבחן לגופה וייבחנו הטעמים לבקשה לשינוי הקביעות בנדון זה.." ובהמשך דבריה הובהר עוד כי "במקרים חריגים ניתן לקבוע בהחלטה מנומקת, כי לימים עשוי לחוּל שינוי בנוגע לקיומו של קשר סיבתי, או שלילתו. נימוקים המצדיקים שינוי החלטתה של ועדה רפואית, בדבר קיומו של קשר סיבתי או שלילתו, עשויים בין היתר - ולא כרשימה סגורה - להיות אלה: שינוי העיתים; שינוי הנסיבות, לרבות גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן ושלא ניתן היה לבררן במועדן; שינוי במצב בריאותו של הנפגע; קביעת הוועדה הרפואית לפיה הנתונים המצביעים על קיומו של קשר סיבתי, או תנאים השוללים קיומו, אינם מספיקים כדי לבסס מסקנה מוצקה דיה". (שם, סעיף 7 ו-8 לפסק הדין; וכן ראו עניין חני עוז). דוגמא אחרונה זו היא בדיוק המקרה שבפנינו. בעניינינו, לאחר שהוועדה הראשונה שמעה את תלונת המשיב לפיה, בין היתר "בהמשך לתאונה [הראשונה, ע.ר] עבר נפילה ב-8/10", ופירטה את ממצאיה, היא סיכמה את מסקנותיה באופן הבא: "הנכות עדיין זמנית: 20% מ-1.11.10 - 31.1.11. לא ניתן לשלול קשר בין נפילתו באוגוסט לבין הפגיעה מיום 8.12.09". הוועדה לא בחנה לעומק את שאלת הקשר הסיבתי, ולא נימקה את הנחתה לקיומו של קשר כזה. הוועדה מדרג ראשון שהתכנסה בהמשך לשם בחינת הנכות הצמיתה, העניקה דרגת נכות על הפגיעה בשוק ימין בלבד, ולא על הפגיעה בברך. זאת מבלי להידרש לשאלת קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בברך לתאונה הראשונה. לעומת זאת ועדת העררים סיכמה את מסקנותיה באופן מפורט ומנומק כדלקמן: "הוועדה מתייחסת לשבר בשנת 2009 - שבר ללא תזוזה רוחבי שנותח וקובע בעזרת מסמר תוך לשד עם ברגים - 2 - רחיקניים ובורג אחד קרבני. קיים חיבור מלא של השבר ולהערכת הוועדה הנכות שנקבעה בגובה 5% תואמת. באשר לקשר שבין שבר זה ושבר נוסף שאירע באותו שוק ב-8/10. מתיאורו של התובע משתמע שהמסמר (שהיה מקובע רחיקנית וקריבנית) נדד לכיוון הברך, וגרם לשבר במשטח המפרקי של הטיביה. היה מצופה שאילו אכן קרתה נדידת המסמר (שהיה מקובע קריבנית ורחיקנית!!!). השבר היה ממוקם ב I.S.E ולא הוא: השבר אירע ב-L.T.P על מנת לקבע את השבר הזה נשלף המסמר התוך לשדי, והשבר קובע בעזרת 2 ברגים רוחביים, לפיכך הוועדה שוללת את הקשר הסיבתי בין השבר ב-2009 לבין השבר ב-2010 מאחר ומההסבר לעיל משתמע חוסר ההיגיון שבקשר כזה". בנסיבות שלפנינו הוועדה הראשונה הסיקה באופן לקוני ללא כל נימוק כי "לא ניתן לשלול קשר בין נפילתו באוגוסט לבין הפגיעה מיום 8.12.09". למסקנה זו בדבר הקשר הסיבתי לא קדם דיון בעניין, ולאחריה לא פורטו נימוקים לכך. העדר פירוט והסבר למסקנתה, בנוסף ללשון המהוססת בה בחרה ועדת העררים לנקוט - "לא ניתן לשלול", אינה מצביעה על החלטה מבוססת ומנומקת. איננו קובעים שהביטוי "לא ניתן לשלול" יעיד תמיד על חוסר ודאות הקביעה. כפי שציינו בעניין אליהו דהן ביטוי זה יבחן ויפורש הכל בהתאם לנסיבות והקשר הדברים הנאמרים (ראו עב"ל 32691-06-10 אליהו דהן - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 19.6.2012). במקרה הנוכחי, בנסיבות בהן הוועדות מדרג ראשון לא בחנו באופן מעמיק מפורט ומנומק את שאלת קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי כזה, אין לראות בהחלטתה של הוועדה הראשונה ביחס לקשר סיבתי בין שתי התאונות-"קביעה כדין, סופית וחלוטה" בדבר קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי בין שתי התאונות. לא למותר לציין, כי לעתים במסגרת הדיון בנכות זמנית שוקלת הוועדה הרפואית שיקולים מקלים מאלה שנשקלים על ידה במסגרת הדיון בנכות צמיתה, בשל היותו של ההליך בשלביו המקדמיים. כך גם נקבע בעניין פסח דוד כי "במקרים המתאימים, יש לשקול הימנעות משלילה חד משמעית של קשר סיבתי בשלבים מוקדמים, כל עוד יתכן שקיימת זיקה בין הפגימה לתאונה. ג. מכאן נובע אף הצורך בשינויים והתאמות. טול למשל מקרה בו ועדה רפואית פסקה אחוזי נכות זמנית בשל החמרה חולפת במצב, ובתום תקופת הנכות הזמנית נקבע כי הנפגע שוב אינו לוקה בנכות וכי המצב שב לקדמותו. במקרה זה ברי, שאין מדובר בשלילת קשר סיבתי שכבר הוכר". (ראו סעיף 7 לעניין פסח דוד). עוד יש לציין כי ההחלטה נשוא בקשה זו היא החלטה של ועדה לעררים שהיא האינסטנציה הבכירה והערעורית על החלטות הוועדה מדרג ראשון. במקרה הנוכחי הוועדה לעררים היא היחידה שדנה נתחה ונמקה את שאלת הקשר הסיבתי בין שתי התאונות, ולכן ברי שדעתה בנושא זה היא זו שצריכה לקבוע. לאור כל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי אין פסול בהחלטת ועדת העררים לדון בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי. נהפוך הוא, מחוייבת הייתה ועדת העררים לשוב ולהידרש לשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, שעה שזו לא נדונה כדבעי על ידי הדרג הראשון, ולא נקבעה באופן סופי ומוחלט, זאת בהתאם למומחיותה המקצועית, ולאור הנתונים הרפואיים שנוספו בפניה כדוגמת צילום השוק מיום 27.4.2011, ובדיקת ה-EMG מיום 14.3.2011. אשר על כן הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל משלא נפלה טעות בהחלטת ועדת העררים. סוף דבר - הערעור מתקבל. אין צו להוצאות. סגן הנשיאה יגאל פליטמן אני מצטרף למסקנת חברי השופט רבינוביץ לפיה דין הערעור להתקבל ללא צו להוצאות. השופט אילן איטח אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט רבינוביץ. קשר סיבתיברכייםשבר