ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים במסגרת דיון בהחמרה לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בהחלטתה, קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער כתוצאה מתאונת העבודה מיום 16.05.2008. 2. 2.1 המערער נהג מונית במקצועו. ביום 16.05.2008 ארעה למערער תאונת דרכים במהלך עבודתו. תאונה זו הוכרה על-ידי המשיב כתאונת עבודה כאמור במכתבו מיום 15.01.2009 (נספח ב' לכתב הערעור). הפגימה שהוכרה כתוצאה מהתאונה היא: "החמרה זמנית של מחלת ע"ש מתנית כרונית" (נספח ב' לכתב הערעור). 2.2 התובע נותח בגבו ביום 4.11.2009. 2.3 ועדה רפואית לעררים מיום 11.11.2010 קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 0% החל מיום 1.08.2009. עוד קבעה הוועדה כי אין קשר סיבתי בין הניתוח שעבר המערער לבין התאונה הנדונה (נספח ג' לכתב הערעור). 2.4 בחודש 1/2012 הגיש המערער תביעה להחמרת מצב. הועדה הרפואית מדרג ראשון התכנסה ביום 3.06.2012, ומצאה כי: "תלונות הנפגע נובעות מהמחלה הכרונית של היצרות ספינאלית שבעקבותיה עבר ניתוח. כך גם נקבע על-ידי הוועדה לעררים מיום 11.11.2010. לכן אין החמרה במצבו של הנפגע בגין התאונה". עוד ציינה הוועדה מדרג ראשון כי אינה מקבלת את חוות דעתו של ד"ר סלטי מיום 28.5.2012 מאחר שלא ניתן בה משקל לעברו הרפואי של המערער (נספח ה' לכתב הערעור). 2.5 ביום 22.10.2012 התכנסה הוועדה שהחלטתה היא מושא ערעור זה. הוועדה בדקה את המערער ועיינה בתיקו הרפואי, לרבות בחוות הדעת שהוגשה מטעמו, ואלו היו מסקנותיה: "הוועדה עיינה בקפידה בתיקו הרפואי של העורר ובחוו"ד האחרונה של ד"ר סלטי מ-28.05.2012. אין לוועדה ספק כי מצבו הבריאותי בכי רע וכי מצב גבו מזכה בנכות צמיתה של 30% לפי 37(7)(ג) לתקנות המל"ל. אולם, לאחר עיון בכלהמסמכים מצטרפת הוועדה לועדת הערר שקדמה לה כי מדובר במצב תחלואתי של היצרות תעלת השדרה המותני שהוחמרה זמנית, בעבר, עקב החבלה בגב. מצבו הנוכחי של העורר הוא תולדה של מצבו התחלואתי ואינו חורג ממהלך המחלה הטבעי שלמרבית הצער לא נעלם בצורה כירורגית. אך אין קשר בין מצבו הנוכחי לתאונה. מדובר בהחלטה חלוטה שאין מקום לשנותה" (סעיף 23 לפרוטוקול). הוועדה דחתה את הערר. 3 לטענת המערער, הוועדה שגתה כאשר קבעה כי אין החמרה במצבו בתחום האורטופדי. הוועדה לא התייחסה לתלונותיו בדבר ההחמרה הקבועה בתנועות המותן והגב. הוועדה התעלמה ממכתבו של ד"ר קרפ ומחוות דעתו העדכנית של ד"ר סלטי אשר המליץ על קביעת נכות יציבה למערער בשיעור 30% לפי סעיף 37(7)(ג). הוועדה לא ערכה חשבון עובר ושב, כאשר חשבון כאמור היה מעמיד את שיעור נכותו של המערער על 10% כפי שנקבע באישור הרפואי של ד"ר סלטי מיום 19.7.2010. הוועדה שגתה כאשר קבעה שההחמרה כתוצאה מהתאונה הייתה זמנית בהסתמכה על חוות דעת פקיד התביעות. 4. המשיב טוען מנגד, כי לא נפל כל פגם בהתעלמות הוועדה מהמסמך שכתב ד"ר קרפ, שכן המדובר במסמך שאינו מהותי ואין הוועדה חייבת להתייחס או לציין כל מסמך ומסמך שהיה בפניה. באשר לחווות דעתו של ד"ר סלטי ולאישור הרפואי מטעמו מיום 19.07.2010, הרי שבכל המסמכים הנ"ל אין כל התייחסות למצבו הרפואי של המערער עובר לתאונה, אלא לשיעור נכותו האורטופדית בלבד. שיעור נכותו האורטופדית של המערער איננו שנוי במחלוקת, אלא זו נסובה אך ורק סביב שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו הרפואי. נושא זה אינו זוכה לכל מענה בחווות הדעת. הוועדה הסבירה כי המערער סובל ממצב תחלואתי של היצרות תעלת השדרה המותנית שהוחמרה, זמנית, בעבר, עקב החבלה בגב. ואולם, מצבו הנוכחי של המערער הוא תולדה של המצב התחלואתי, אשר איננו חורג ממהלך המחלה הטבעית, ואין קשר בין מצבו הנוכחי לתאונה. ההחלטה בדבר היעדרו של קשר סיבתי הינה החלטה חלוטה שניתנה על-ידי הוועדה הרפואית לעררים הקודמת, מיום 11.11.2010, ואשר לא הוגש ערעור לגביה. הלכה פסוקה היא כי אין ועדה רפואית לעררים רשאית להפוך הקערה על פיה, משנקבע סופית הקשר הסיבתי [דב"ע ל 21/10 סטרול - המל''ל]. בהתייחס לטענה לפיה היה מקום להעמיד את המערער לבחינת מומחים נוספים, הרי שמשהגיש המערער חוות דעת אורטופדית בלבד, ומשישב אורטופד בוועדה, לא נפל פגם בהרכבה. לאור האמור, לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה ויש לדחות את הערעור. דיון והכרעה 5. לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 6. הלכה פסוקה היא כי בית-הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית-הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה [עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המל''ל, פד"ע לד 213, עמ' 218 (1999); וההפניות שם]. 7. אין חולק כי הוועדה הרפואית לעררים מיום 11.11.2010 קבעה כי כאבי הגב המותניים מהם סובל המערער הינם תוצאה של מצב תחלואתי טבעי שהתקיים בו, ואין קשר בין כאבים אלו לבין התאונה שהוכרה. עוד קבעה הוועדה שגם הניתוח שעבר הוא תוצאה של אותו מצב תחלואי. על החלטה זו לא הוגש ערעור והיא הפכה להחלטה חלוטה. די בכך כדי לדחות את טענות המערער הנוגעות לקביעות הוועדה הרפואית לעררים מיום 11.11.2010. 8. הליך זה, כאמור, עניינו בתביעה להחמרת מצב שהגיש המערער. תקנה 36(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, קובעת, כי: "הדיון בקביעת דרגת נכותו מחדש של הנפגע ייעשה רק אם ההחמרה או הפגימה החדשה הן תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות..." (ההדגשה בקו תחתון שלי- א.ר). הוועדה בענייננו, עיינה בתיקו הרפואי של המערער ובחוות דעתו של ד"ר סלטי, שהינו מומחה בתחום האורטופדיה, מיום 28.05.2013. הוועדה הסכימה, עם האמור בחוות הדעת, לפיו מצב גבו של המערער מזכה אותו בנכות צמיתה של 30% לפי תקנה 37(7)(ג), אלא שבשונה ממסקנתו של ד"ר סלטי, קבעה הוועדה, כי מצבו של המערער נובע מהמצב התחלואתי הטבעי ממנו הוא סובל- היצרות תעלת השדרה המותני. לפיכך, קבעה הוועדה, כי אין קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המערער היום לבין תאונת העבודה שעבר. מסקנה זו היא מסקנה רפואית מובהקת שבית-הדין אינו מתערב בה. אומנם, מפרוטוקול הוועדה עולהה כי הוועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר סלטי מיום 28.05.2012, ולא בזו העדכנית יותר מיום 12.09.2012. ואולם, עיון בשתי חווות הדעת הנ"ל מעלה כי אין שוני מהותי ביניהן. יצוין כי בשתי חוות הדעת שהגיש המערער, כמו גם באישור הרפואי שניתן על ידי ד"ר סלטי ביום 19.07.2010, ד"ר סלטי אינו מתייחס כלל למצבו הרפואי של המערער עובר להתרחשות התאונה מיום 16.05.2008. לעומת זאת, הוועדה בחנה את מצבו הרפואי בעבר והגיעה למסקנה שהתקיים בו תהליך תחלואתי טבעי במנותק מהחבלה בגב, ושתהליך זה הוא שהוביל למצבו הנוכחי. במצב דברים זה בו הממצאים הרפואיים שמצאה הוועדה בנפגע שונים מאלה ששימשו תשתית עובדתית למומחה שהכין את חוות הדעת, מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים יהיו שונות. לפיכך, קביעה בדבר השוני בממצאים דיה כדי לצאת חובת הנמקה עניינית ומנומקת [בר"ע (ארצי) 35122-10-11 אומן - המל''ל (29.03.2012); וההפניות שם]. משכך, איננו מקבלים את טענת המערער בדבר היעדר התייחסות מספקת לחוות דעתו של ד"ר סלטי (חווות הדעת של ד"ר סלטי מסומנות כנספח ו' לכתב הערעור). 9. משקבעה הוועדה כי מצבו הרפואי הנוכחי של המערער נגרם בשל התהליך התחלואתי הטבעי המתרחש בו, וכי אין קש"ס בין תאונת העבודה למצבו של המערער, הרי שהוועדה אינה נדרשת לערוך חשבון עובר ושב. קביעה בדבר קיומו של קש"ס כאמור היא בבחינת תנאי הכרחי לדיון בדרגת נכותו של המערער. לא מצאנו בב"ל 3317/09 כהן סמי נ' המל"ל (19/3/10) אליו הפנתה ב"כ המערער תימוכין לטענתה. פסק הדין כאמור דן בסמכותו של פקיד התביעות למול הועדה הרפואית ולא במקרה שלפנינו קבעה הועדה כי לא מתקיים קש"ס בין הפגיעה לבין התאונה. 10. אף לא מצאנו ממש בטענת המערער כי הוועדה לא התייחסה לכל תלונותיו. הוועדה התייחסה למצבו הרפואי של המערער על כל ממצאיו, ובין היתר, התייחסה להגבלה הקשה בתנועתיות ע"ש מותני (סעיף 21 לפרוטוקול). הוועדה אף לא חלקה על גובה הנכות המגיע למערער לשיטתו של ד"ר סלטי, אלא המחלוקת נסובה סביב שאלת הקשר הסיבתי, אשר נקבע שאינומתקיים במקרה זה. הוועדה אף ציינה כי מצבו של המערער "בכי רע" והדרך פתוחה בפניו להגיש תביעה לנכות כללית. 11. לא מצאנו כי נפל פגם בכך שהוועדה לא התייחסה למכתבו של ד"ר קרפ מיום 16.10.2011 (נספח ד' לכתב הערעור). כאמור, הוועדה איננה חולקת על כי חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער, כפי שאכן נקבע אף במכתבו של ד"ר קרפ, אלא הדעות חלוקות בשאלת הקס"ש. גם ד"ר קרפ, אינו מתייחס לעברו הרפואי של המערער, ולא נתן דעתו לשאלה האם מצבו הרפואי הנוכחי של המערער נבע מהתחלואה הטבעית ממנה סבל עוד קודם לתאונה. 12. לא מצאנו ממש גם בטענת המערער לפיה היה על הוועדה להציג את עניינו בפני מומחים נוספים. משהגיש המערער חוות דעת מטעם מומחה אורטופד בלבד, ומשישב מומחה בהרכב הוועדה (ד"ר קרת) כפי שעולה מהפרוטוקול, לא נפל פגם בהרכבה. 13. אשר על כן, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתה של הוועדה, ודין הערעור להידחות. 14. משעסקינן בתחום הביטחון הסוציאלי- אין צו להוצאות. 15. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק-דין זה. רפואהדיוןועדה רפואית (ערעור)ערעורביטוח לאומיועדה רפואיתערר