ערעור על החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. 2. המערער יליד 1959 וסובל מליקויים שונים. בחודש מרץ 2012 עבר אירוע אוטם שריר הלב. הוועדה הרפואית לעררים קבעה למערער נכות בשיעור של 83% בגין הליקויים הבאים: אוטם בשריר הלב (40%), סוכרת עם סיבוכים (65%), הגבלה קלה ע"ש מותני (10%) והפרעת הסתגלות (10%) כנכות זמנית מיום 27.3.2012 ועד ליום 31.3.2013. 3. כפי שעלה מהדיון שהתקיים בפניי, הערעור נסוב על החלטת ועדת אי כושר בלבד. טענות הצדדים 4. לטענת המערער, הוועדה התעלמה מכך שאינו ישן בלילות כתוצאה מחרדה, מגילו המתקדם ומהאפשרות שלו למצוא עבודה. עוד נטען כי העובדה שנקבעה למערער נכות רפואית יציבה בשיעור של 82% מעידה בפני עצמה, על כך שהוא אינו מסוגל לעבוד. 5. לטענת המשיב, לא נפל כל פגם או טעות משפטית בהחלטת הוועדה. הוועדה נתנה דעתה לנכויות שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים , לדו"ח השיקום ולחוות דעתו של הרופא המוסמך שקבע שהמערער מסוגל לחזור לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים. בנוסף, הוועדה הביאה בחשבון את גילו של המערער והשכלתו. מצב שוק העבודה ויכולתו של המערער למצוא עבודה אינו שיקול שהוועדה צריכה להידרש לו. דיון והכרעה 6. הלכה פסוקה היא כי בית-הדין לא יתערב בהחלטותיה של הוועדה הרפואית, אלא אם נפלה טעות משפטית בהחלטתה [בר"ע (ארצי) 54163-05-12 ביתן - המל"ל (8.07.2012)]. במסגרת סמכותו של בית-הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית-הדין האם טענתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה [עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המל"ל, פד"ע לד 213, עמ' 218 (1999); וההפניות שם]. בהתאם לעקרון האמור נבחן להלן את טענות הצדדים. 7. בדיון שנערך ביום 7.11.2012 שמעה הוועדה את תלונותיו של המערער: "בן 53 נופיע בליווי אישתו. הציג בפני הועדה תוצאות EMG מ-15/11/09 עם עדות לנוירופטיה סוכרתית קרוב לודאי. לא עובד מ-8/11 עד אז עבדתי בחב' של אחי ביוטכנולוגיה איש שיוו' ונסיעות. החברה נקלעה לקשיים ופוטרתי. עברתי אוטם שריר הלב. לא ישן בלילות. מקבל כדורי שינה, כאבי גב, כאבים באגן בקושי מתכופף מתקשה להתקלח באופן עצמאי. סובל מחרדה. לא יכול להרים משאות. לא יכול לנהוג. לא מסוגל לעבוד בעבודה משרדית או עבודה קלה אחרת כי מרגיש עייפות מתמדת חוסר שינה וגם לא במשרה חלקית." הוועדה התייחסה לנתוניו האישיים של המערער, לדו"ח פקידת השיקום ולחומר הרפואי בעניינו כדלקמן: "בן 53 אובחן כסובל ממצב לאחר אוטם שריר הלב, סוכרת+מחלת כלי דם כליליים, הפרעת הסתגלות והגבלה קלה בע"ש מותני, נכותו הרפואית 83% זמנית עד 31/3/13. בחוות דעת רופא מוסמך לעניין כושר ההשתכרות מ-18/6/12 צויין כי החל מ-1/10/12 מסוגל לעבודה מלאה בעבודה קלה. מעיון בדו"ח השיקום מסתבר כי לתובע 14 שנות לימוד+הנדסאות תוכנה. למד במכללת ארז וסיים ב-97. לא עסק בתחום זה. מ-99 עד 2011 עבד בחברת ש.י. ביוטכנולוגיה חברה בתחום הרפואי עסק בתחום השיווק, עבודתו הייתה כרוכה בנסיעות רבות ברחבי הארץ, פגישות וכנסים, פוטר מעבודתו ולאחר כחצי שנה קיבל אירוע לב ומאז אינו עובד. הועדה בבואה לדון בכושרו לעבודה מביאה בחשבון גם את גילו, השכלתו, עברו התעסוקתי, השפעת כל ליקוי בפני עצמו והשפעה מצטברת של כלל הליקויים על כושרו לעבודה. הועדה עיינה במסמכים הנמצאים בתיק ושוחחה עם התובע שמסר את הנרשם בסעיף ג' לפרוטוקול. הוועדה סיכמה את מסקנותיה: "לדעת חברי הוועדה התובע במצבו הנוכחי מסוגל לעבודה במשרה מלאה ללא מאמצים פיזיים חריגים עם אפשרות לארוחות סדירות. עבודות ניהול, עבודות משרדיות או כל עבודה אחרת שאינה דורשת מאמצים פיזיים המתבצעת בשולחן העבודה באריזה, מיון, הרכבה, שוער בחניון וכד'. לדעת חברי הועדה קיימת ירידת מה בכושרו לעבודה, אך בוודאי אינה בשיעור של 50% ויותר. לאור האמור לעיל דוחה הוועדה את הערר". לאור האמור, דחתה הוועדה את הערר. 8. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני הצדדים בפניי, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. נקדים ונציין כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית כנטען על ידי המערער. כך גם, הוועדה אינה אמורה להתייחס לשאלה מי יסכים לקבל את המערער לעבודה וכלשונו: "מי יקח בן אדם אחרי התקף ועם רקע של מחלות ובגילי", אלא לבחון את סוגי העבודות המתאימות למגבלותיו הרפואיות של המערער. עם זאת, הוועדה לא התייחסה כלל לתלונות המערער על עייפות מתמדת וחוסר שינה, כפי שעולה גם מהנכות הזמנית שנקבעה למערער בגין הפרעת הסתגלות (10% לפי פריט ליקוי34(ב)(2) שעניינו הפרעות חרדה הגורמות להגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה. לפיכך, היה על הוועדה לבחון את השפעת הנכות הזמנית כאמור על יכולתו של התובע להשתלב בעבודות השונות. 9. אשר על כן, עניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שתבחן את השפעת הנכות הזמנית בגין קשיי הסתגלות וחרדה על יכולתו של המערער להשתלב בעבודות השונות באופן מלא או חלק וכפועל יוצא את כושר השתכרותו. 10. בנסיבות העניין, משעה שהמערער אינו מיוצג ואף לא הוגשו מטעמו נימוקי ערעור בכתב, אין צו להוצאות. 11. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום קבלת פסק-הדין. אובדן כושר השתכרותערעור