ערעור על החלטה של שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב שלא לפסול עצמו מלישב בדין בתיק אקדים ואפתח בהשתלשלות העניינים שהביאתנו עד הלום. השתלשלות העניינים המערערת (להלן: התובעת) הועסקה במשיבה 1 "טרומדיה טכנולוגיות בע"מ", (להלן: החברה) משך 5 שנים עד לסיום עבודתה ביום 16.5.2012. ביום 30.7.2012 הגישה התובעת לבית הדין האזורי בתל אביב תביעה נגד החברה ונגד משיב 2 (להלן: הנתבע) לתשלום זכויותיה בגין תקופת עבודתה וסיומה. בנוסף, ביקשה לקבוע כי הרכב שניתן לה לשימוש מטעם החברה (להלן: הרכב), רכב אשר שייך למשיבה 3, חברת "קרדן רכב בע"מ" (להלן: חברת קרדן), יישאר ברשותה כבטוחה וכעיכבון ללא שימוש בו. לחלופין ביקשה כי החברה ו/או הנתבע יפקידו בקופת בית הדין ערבות בנקאית אוטונומית ללא הגבלה בסכום ובזמן לכיסוי כל התחייבויותיהם כלפיה. ההליכים בבית הדין האזורי ובבית הדין הארצי בנוגע להחלטה על השבת הרכב ביום 28.8.2012 הגישה התובעת "בקשה דחופה לסעד זמני דחוף במעמד צד אחד..." האוסר על הנתבעים לבצע כל פעולה שהיא להחזרת הרכב המעוכב על ידה (להלן: הבקשה הדחופה). בו ביום ניתנה החלטה, במסגרתה נקבע מועד לדיון בבקשה הדחופה וכי "עד למועד הדיון שנקבע לא תנקוט הנתבעת 4 [חברת קרדן - נ.א.] בפעולות להחזרת הרכב שבמחלוקת לחזקתה". בדיון שנועד ביום 10.9.2012 לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים וסיכומיהם, דחה בית הדין האזורי (השופט ספיבק ונציג הציבור מר ורדי) את הבקשה הדחופה והוסיף וקבע, כי "על המבקשת [התובעת - נ.א.] להחזיר את הרכב שבמחלוקת לידי המשיבה 4 [חברת קרדן - נ.א.], וזאת עד ליום חמישי השבוע, ה-13.9.12 בשעה 17.00 בערב." (להלן: החלטת בית הדין האזורי להשבת הרכב). 6. על החלטת בית הדין האזורי להשבת הרכב, הגישה התובעת ביום 13.9.2012 בקשה לבית הדין הארצי שכותרתה "כתב ערעור דחוף ולחילופין בקשת רשות ערעור יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע..." (בר"ע 35393-09-12). בנוסף הגישה בקשה דחופה לעיכוב ביצוע. 7. בהחלטה מיום 13.9.2012 הורה השופט אילן איטח על מחיקת הבקשה לעיכוב ביצוע. זאת, משהוברר כי התובעת לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע בבית הדין האזורי כנדרש. 8. בקשת עיכוב ביצוע ההחלטה להשבת הרכב, שהגישה התובעת לבית הדין האזורי נדחתה בהחלטת השופט ספיבק מיום 19.9.2012. 9. ביום 11.10.2012 הגישה התובעת "ערעור חוזר על החלטות בית הדין האזורי (כב' השופט ספיבק) ובית הדין הארצי (כב' השופט איטח)". 10. "הערעור החוזר" נדחה בהחלטת רשמת בית הדין הארצי מאותו יום, תוך שנקבע כי "בקשה חוזרת שלישית" מטעם התובעת לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי להשבת הרכב, תועבר לשופט בית דין זה למתן החלטה. ביום 1.11.2012 הגישו החברה והנתבע תביעה שכנגד נגד התובעת, בבית הדין האזורי בתל אביב. ביום 14.11.2012 הגישה חברת קרדן בקשה על פי פקודת בזיון בית משפט, בגין אי ביצוע החלטת בית הדין האזורי להשבת הרכב (להלן: בקשת הביזיון). בהחלטה מיום 21.11.2012 קבע השופט ספיבק כך: "הדיון בבקשה נקבע להיום, לצערי התייצב לדיון היום רק בא כוחה של התובעת (המשיבה 1) ולא התייצבה אליו המשיבה עצמה. כפי שנמסר לנו בדיון היום הסיבה לכך שהתובעת לא התייצבה לדיון הייתה הוראה שניתנה לה בעניין על ידי בא כוחה. אני סבור שלצורך דיון והכרעה בבקשה לפי פקודה לביזיון [כך במקור - נ.א.] בית המשפט יש צורך בנוכחות אישית של בעל הדין לגביו מתבקש מתן הצו, ובנסיבות אלה איני רואה מנוס מדחייה קצרה של מועד הדיון למועד אליו תתייצב גם התובעת (המשיבה 1) עצמה". עוד נקבע בהחלטה כי הדיון בבקשת הביזיון יתקיים ביום 2.12.2012 וכי התובעת תישא בתשלום הוצאות בסך 2,500 ש"ח לחברת קרדן. הבקשה "לעיכוב הליכים, לעיכוב ביצוע, לביטול דיון, לפסילת שופט" ביום 29.11.2012 הגישה התובעת לבית הדין האזורי בקשה "לעיכוב הליכים, לעיכוב ביצוע, לביטול דיון, לפסילת שופט". במסגרת הבקשה התייחסה התובעת להחלטות שניתנו בהליך, וטענה כי בהתנהלות בית הדין התגבש משוא פנים. בנוסף עתרה "למחוק את הבקשה על פי הפקודה לבזיון בית המשפט"; "לעכב את הביצוע של החלטתו להטיל על המבקשת עיצום כספי"; לבטל את הדיון בבקשת הביזיון שנועד ליום 2.12.2012; ולפסול את השופט ספיבק מהמשך הדיון בהליך על כל היבטיו, מחמת משוא פנים נגדה. החלטת בית הדין האזורי בבקשה בהחלטת השופט מיום 29.11.2012 נדחתה הבקשה "לעיכוב הליכים, לעיכוב ביצוע, ולביטול הדיון" תוך שנקבע כך: " לאחר עיון בבקשה, לא מצאתי כל נימוק ממשי לעכב את ביצוע הוצאות המשפט שנפסקו לחובת התובעת בגין אי התייצבותה לדיון בבקשה לפי פקודת בזיון בתי המשפט [כך במקור - נ.א.] שהתקיים ביום 21.11.12. כמו כן לא מצאתי כל נימוק ממשי לביטול הדיון שנקבע בבקשה שהוגשה לפי פקודת בזיון בתי המשפט [כך במקור - נ.א.] ונקבע ליום ראשון הקרוב ה- 2.12.12 בשעה 11.30. מובהר בזאת לתובעת כי ככל שלא תתייצב לדיון ביום שני, אשקול להוציא בעניינה צו הבאה. אשר לבקשת הפסילה, הוסיף השופט וקבע: " באשר לבקשה לפסלות שופט: לא מצאתי כל בסיס לבקשה. אדגיש כי אני משוכנע לחלוטין שדנתי עד היום ואוכל להמשיך לדון בתיק זה ללא כל קושי ובאובייקטיביות מלאה. אבהיר כי ככל שהתובעת סבורה שהחלטה כזו או אחרת שניתנה בעניינה על ידי בית הדין הינה שגויה, פתוחה בפניה הדרך לפנות בהליך ערעורי לבית הדין הארצי בירושלים. כפי שציינתי גם בדיון האחרון שהתנהל בתיק זה, שופט הוא בן אדם, שאינו חסין מטעויות, ואין לשלול את האפשרות שהחלטה זו או אחרת שניתנה בתיק זה שגויה מבחינה משפטית. בדיוק לשם כך קיימת ערכאת ערעור. יחד עם זאת, אפילו יקבע בית הדין הארצי כי החלטה זו או אחרת שניתנה (או תינתן בעתיד) בתיק זה הינה שגויה, אין בכך כדי להוות עילת [כך במקור - נ.א.] לפסלות שופט". (להלן: החלטת הפסלות). להשלמת התמונה - הליכים שלאחר החלטת הפסלות בהחלטה מיום 30.11.2012 קבע השופט אילן איטח: "על מנת שלא לרוקן את הערעור מתוכן... אני קובע כי הרכב יוחזר למשיבה 3 [חברת קרדן - נ.א.], עד ליום 4.12.12 בשעה 12:00, בכפוף לחתימת המשיבה 3 על כתב התחייבות לפיו ככל שיתקבל הערעור היא תחזיר למבקשת [התובעת - נ.א.] את הרכב...". בהתאם, בוטל הדיון בבקשת הביזיון שנועד ליום 2.12.2012. ביום 3.12.2012 הוגשה לבית הדין האזורי הודעתה של חברת קרדן לפיה הפקידה התחייבותה כנדרש בהחלטת בית הדין הארצי מיום 30.11.2012. ביום 6.1.2013 הגישה התובעת בקשה לבית הדין האזורי כי לא ימשיך לדון בעניינה, בשל הגשת ערעור על החלטת הפסלות. הבקשה נדחתה בהחלטת השופט מיום 8.1.2013 בה נקבע כך: " אין בידי לקבל את בקשת התובעת כי לא אקבל יותר החלטות בתיק זה, לנוכח העובדה שתלוי ועומד בפני נשיאת בית הדין הארצי ערעור על החלטתי שלא לפסול את עצמי בתיק זה. זאת, מאחר ותקנה 471ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת מפורשות כי במקרה שבו מוגש ערעור על החלטת פסלות 'יימשך המשפט, זולת אם החליט השופט או המותב, לפי העניין, מנימוקים שיירשמו, שיש להפסיקו'. התובעת לא הצביעה על נימוקים מיוחדים שלא אמשיך לטפל בעניינה, ואף אני איני רואה נימוקים שכאלה." בנוסף הורה השופט בהחלטתו כי "הן התובעת והן הנתבעת (שהיא גם התובעת שכנגד) יגישו לתיק בית הדין עד ליום 7.2.13 הודעות מעדכנות בדבר הליכי הקפאה או פירוק, ככל שננקטו כאלה" נגד החברה "וכן בקשות הנוגעות להמשך ההליכים בתיק זה". ביום 13.1.2013 הגישו החברה והמשיב הודעה לבית הדין האזורי בה ציינו כי ביום 2.1.2013 ניתן בבית המשפט המחוזי מרכז, צו להקפאת הליכים נגד החברה למשך 30 יום. בהחלטה מיום 17.4.2013 הורה השופט על עיכוב ההליכים נגד החברה. בהעדר תגובה מצד התובעת, הוסיף השופט וקבע כי עליה להודיע עד ליום 19.5.2013 אם היא מעוניינת בהמשך ניהול התובענה נגד המשיב, וככל שלא תינתן הודעה מטעמה, תיראה התובעת כמי שהחליטה למחוק את התובענה. בהחלטת בית משפט המחוזי מרכז מיום 19.3.2013 ניתן היתר להמשך הליכים נגד החברה (תיק פר"ק 44940-12-12; השופט אילן שילה). נוכח החלטה זו, ובמסגרת הדיון בערעור, הציע בית הדין הארצי לצדדים, כי יסכימו להסדר לפיו התובעת תאפשר החזרת הרכב לידי חברת קרדן ועם מסירת הרכב, תחזור בה מן הערעור. משהודיעה התובעת כי אינה מסכימה להצעת ההסדר, נדרשו הצדדים להגיש השלמת טיעון בכתב. טרם ניתן פסק דין בערעור. בפסק דין מיום 20.5.2013 קבע השופט ספיבק כי "משחלף המועד שנקבע, ולא נמסרה הודעה כלשהי מצד התובעת, הריני להורות על מחיקת התביעה כולה. אין צו להוצאות." ביום 10.6.2013 הגישה התובעת לבית הדין האזורי "בקשה להבהרת החלטה על מחיקת כתב התביעה" במסגרתה הלינה על המצב שנקלעה אליו נוכח הקפאת ההליכים נגד החברה, והוסיפה והפנתה שאלות לבית הדין. הבקשה נדחתה בהחלטת השופט מאותו יום, תוך שציין בה כך: "לא מצאתי דבר בפסק הדין מיום 20.5.13 הטעון הבהרה. למען הסר ספק אדגיש, כי בית דין זה אינו מוסמך להשיב על שאלות משפטיות המופנות אליו על ידי צד להתדיינות." הערעור על החלטת הפסלות ביום 2.12.2012 הגישה התובעת לבית הדין הארצי בקשה "לעיכוב ביצוע כל החלטות בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב וערעור על בקשת פסילה". התובעת טענה, כי בית הדין האזורי "פועל בכל דרך כדי לסכל את הדיון בערעור המונח" בבית דין זה בנוגע לעיכבון הרכב; כי במסגרת ההליכים בבקשת הביזיון שהתנהלו בהליך בבית הדין האזורי "השופט קמא מנסה להלך עליה אימים כדי להפחידה, כדי לגרום לה בדרכי איום לסגת מהערעור וכדי לתקוע טריז בינה לבין עורך דינה"; לטענתה, במועד הדיון בבקשת הביזיון, ידע בית הדין קמא כי "הדיון בבית הדין הארצי תלוי ועומד ויצאו צווים לכל הצדדים להגיש את תגובתם לרבות אל המשיבה 3... למרות זאת המשיבה 3 הגישה בקשה על פי הפקודה לבזיון" והשופט קמא ניהל את הדיון בבקשת הביזיון מבלי ש"האיר את עיניו של ב"כ המערערת כי התקבלו החלטות בבית הדין הארצי לערעורים". עוד טענה, כי "התנהגותו של השופט יצאה מכלל שליטה והמשפט הפך לעימות אישי"; כי השופט ביסס החלטתו להשבת הרכב על אמרת אגב בפסק דין, מבלי שקרא את כל פסק הדין שהסתמך עליו; כי "לכך קרא השופט קמא 'טעות'..."; כי "השופט קמא מנסה בכל דרך, בכל דרך, מבלי שהוא בוחל בכל אמצעי שיפוטי העומד לרשותו לסכל את הדיון בערכאת הערעורים ואין לשלול מסקנה כי בכך הוא מנסה לחבל בניהול המשפט ולחבל בזכות הגישה לערכאות המשפט של המערערת... ואולם, זאת לא היתה והיא איננה 'טעות'. כדברי השופט קמא. הדבר חמור בהרבה"; כי "כתיבתו היתה שליפה מהמותן"; כי "ניתן היה לצפות שהשופט קמא יתנצל על טעותו ויאפשר למערערת למצות את זכותה החוקתית להישמע בפני ערכאות הערעור שהחלו את הדיון... ובפעם הראשונה בתולדות משפט העבודה יתקיים... דיון ישיר על זכות העיכבון שביחסי עובד ומעביד לרבות השלכותיה על זכויות צד-ג בנכס המעוכב. אך השופט קמא בחר בדרך האיומים והפעיל נגד המערערת את הפקודה לבזיון במטרה למנוע את קיום הדיון". התובעת הוסיפה וטענה, כי בבקשת הפסלות שהגישה לבית הדין האזורי, פירטה את ההחלטות בבית דין זה ומועדי קבלתן "על מנת להראות לבית הדין קמא את משוא הפנים ואף את ההטעיה מכיוון שהחלטות אלה התקבלו לפני מועד הדיון" בבקשת הביזיון, הן "היו במחשב בית הדין קמא והשופט ראה אותן..., אך בשעת הדיון - השופט קמא שתק". אי לכך הגיעה התובעת למסקנה כי "השופט קמא הפר את חובת הזהירות המושגית שחלה עליו מכוח משרתו השיפוטית" וכי מדובר ב"רשלנות במקרה הטוב וזדון במקרה הרע". עוד טענה, כי "על השופט קמא היה למחוק על הסף את הבקשה לבזיון... זהו איננו תום לב בניהול משפט. זאת איננה דרך מקובלת בניהול משפט. והעלמת ההחלטות של בית הדין הארצי בעניין התלוי ועומד כמוה כעבירה של העלמת ראיות מבית המשפט ושיבוש עשיית משפט..."; "השימוש בהליך דרקוני זה הוא המעשה המבזה והוא אשר ביזה את המערערת. ולא להיפך...". לשיטתה "היחסים באולם עם שופט זה הגיעו אל קיצם. אין כל סיכוי שהמשפט יתנהל בדרך נאותה ובהליך נאות כמתחייב. השופט רואה בעניין המשפט דבר מה אישי ורואה לנגד עיניו את יוקרתו האישית ולא את הצדק במשפט. הפעלת אמצעי האיום מכוח המשרה השיפוטית נעשית על ידו בדרך בלתי מרוסנת". התובעת טענה, כי לוחות הזמנים שנקבעו על ידי השופט נועדו "בוודאות לסכל את הגשת הבקשות לבית הדין הארצי"; כי "חובתו של השופט קמא לכבד את ערכאת הערעורים ולהפסיק את המשפט עד להחלטה בערעור כלשון החוק"; כי "השופט קמא מתעלם בעקביות מהוראות החוק ובמיוחד אלה הנוגעות לזכויות בעלי הדין להישמע בפני ערכאת הערעורים"; כי "העיצום הכספי בתשלום הוצאות אותו הטיל על המערערת - המובטלת - במעשה של איום ביודעו ללא כל ספק כי היא תחוש מאוימת ומפוחדת וזאת בדיוק מטרתו"; כי "מתעורר ספק כבד משקל ביותר האם התנהגות זו של שופט זה אינה מלמדת על העדרו של מזג שיפוטי..."; כי "אסור לשופט קמא ליצור מסכת עובדות וסד זמנים מוטרף אשר ברור על פניו שאחת מטרתו - למנוע מהמערערת להגיע בבקשות שונות על ערכאת הערעור". המשיבים לא הגישו עמדה בערעור, כפי הרשות הנתונה להם לפי הוראת תקנה 112ג(ד) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. הכרעה לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפניי הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. טעמיי לכך אבאר להלן. איסור שימוש בלשון בוטה ומבזה בכתבי בי דין ראשית לכל, הריני מורה על מחיקת התבטאויותיו של ב"כ המערערת בכתב הערעור, המייחסות לשופט "זדון", ניסיון "לחבל בניהול המשפט" "... [כ]עבירה של העלמת ראיות מבית המשפט ושיבוש עשיית משפט" ו"כתיבתו היתה שליפה מהמותן". די בהתבטאויות אלה כשלעצמן כדי לדחות את הערעור. כפי שהטעים נשיא בית המשפט העליון השופט גרוניס, בעניין פירר: "מי שעושה שימוש בלשון כה מבזה כלפי בית המשפט אינו ראוי שבית המשפט ייעתר לבקשותיו, ובוודאי שלא לגבי בקשת פסלות או ערעור פסלות". נכוחים הדברים וטובים גם בענייננו. זאת ועוד. הלשון הקשה והבוטה בה נקט ב"כ המערערת בכתב הערעור אינה הולמת ההתנהלות הנדרשת מעורך דין, ומקומה לא יכירנה בבית המשפט ובניהול ההליך המשפטי. חובה על באי בית המשפט כולם, לרבות בעלי הדין ובאי כוחם לנהוג בכבוד, באיפוק ובדרך ארץ, כלפי בית המשפט, בינם לבין עצמם, וכלפי הציבור בכללותו. עמדתי על הדברים בעניין מזל עובד תוך שהטעמתי: "הלכות ראשונים הן ואין עוררין, כי על באי-כוח הצדדים בהליך המשפטי לנהוג כ'קציני בית הדין' (officers of the court), ובכלל זה להקפיד על התנהלות מכובדת ונאותה באולם בית המשפט". ביטוי מובהק לדרישות אלה נמצא בדו"ח הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט מספטמבר 2011, בראשות טובה שטרסברג כהן, שופטת (בדימוס) של בית המשפט העליון. במסגרתו נקבע בסעיף 12 לנספח ג' שכותרתו "קוד - כללי תרבות דיון של עורך הדין בהליך המשפטי" כי על עורך הדין "להתבטא בכתבי הטענות ובטיעונים בעל פה בשפה מכובדת ונקייה, המכבדת את מעמדו ואת תפקידו של בית המשפט ושל מקצוע עריכת הדין". אף לגופם של דברים דין הערעור להידחות. חזקת המקצועיות והאובייקטיביות של השופט חזקה שבדין היא, כי השופט "היושב בדין, מקצועי ומיומן ובידו לבחון את העניינים המובאים בפניו ללא משוא פנים" וכי השופט "נותר פתוח לשכנוע בכפוף לתשתית הראייתית ולטענות שיובאו לפניו בהליך העיקרי". על כך מתווסף הכלל הפסוק, לפיו יינתן משקל רב לעמדת השופט הסבור כי אינו מנוע מלישב בדין, וערכאת הערעור לא תתערב בחוות דעתו של השופט הסבור כי בידו לנהל את ההליך באובייקטיביות, אלא במקרים קיצוניים בלבד. לאור הלכות אלה, ולאחר שעיינתי בכלל החומר שהובא לפניי, לרבות כתבי בי-דין, וההחלטות בהליך המתנהל בפני בית הדין האזורי ובהליך הערעור המתנהל בבית דין זה, נחה דעתי כי לא הופרכה החזקה שבדין. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם החלטת השופט במסגרתה ציין: "אני משוכנע לחלוטין שדנתי עד היום ואוכל להמשיך לדון בתיק זה ללא כל קושי ובאובייקטיביות מלאה". זאת ועוד. הלכה היא כי "מעצם היות הבקשה לפסלות שופט בקשה המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, מתחייבות ראיות משמעותיות לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות". עוד נפסק כי תחושותיו של המערער והשקפותיו הסובייקטיביות אינן מקימות עילה לפסלות השופט או המותב היושב בדין. בענייננו, התובעת לא הציגה ראיה לנסיבות אובייקטיביות המעלות חשש ממשי למשוא פנים בהתנהלות השופט בדיון או בהחלטותיו, ובדין קבע השופט ספיבק בהחלטתו, כי אין כל בסיס לבקשה. בהעדר נסיבות אובייקטיביות המעלות חשש ממשי לקיומו של משוא פנים, אין המקרה בא בגדר המקרים החריגים בהם ערכאת הערעור תתערב בחוות דעתו של השופט הסבור כי בידו לנהל את ההליך באובייקטיביות. אף אין לקבל טענותיה של התובעת המכוונות נגד החלטותיו הדיוניות של השופט, ודינן להידחות. הלכה היא כי בטענות ממין אלה, אין די כדי לבסס עילת פסלות "בין אם מדובר בהחלטה יחידה ובין אם מדובר בסדרת החלטות" ובין אם מדובר בטעות שנפלה בהחלטת השופט. וכפי שציין י' מרזל בספרו: "טענת הפסלות אינה יכולה לתקוף את ההחלטה או את הפעילות השיפוטית עצמה... אלא רק את משמעותה במסגרת דיני הפסלות. השאלה איפוא אינה אם הפעילות נכונה לגופה, אם היא מוצדקת, אם היא כדין, וכיוצ"ב - אלא אם היא מעידה על קיומה של פסלות"; ו"ואין רלוונטיות לשאלה, אם ההחלטה מושא העניין מוטעית היא או נכונה, שכן 'משגים משפטיים אינם עילה לפסילה...' ". על האמור אוסיף, כי דין טענותיה של התובעת נגד המשך הדיון בתובענה, לאחר שהגישה ערעור על החלטת פסלות, להידחות. זאת, לאור הוראת תקנה 112ג(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 לפיה: "בעל דין שבדעתו לערער על החלטה בעניין טענות פסלות או בעניין היתר ייצוג יודיע על כך לבית הדין, ומשהודיע כך, יימשך המשפט, זולת אם החליט השופט המותב או הרשם, לפי העניין, מנימוקים שיירשמו, שיש להפסיקו". בהתאם נפסק, כי "נקודת המוצא הינה כי ככל שבית הדין האזורי דוחה בקשה לפסלות שופט או מותב ובכוונת בעל דין בהליך לערער על ההחלטה, ימשיך בית הדין ניהול ובירור התובענה, למעט מקרים חריגים בהם קיימים 'נימוקים שיירשמו' ". בנסיבות המקרה שלפניי לא נמצא טעם המצדיק הפסקת הדיון בתובענה בשל טענת פסלות, וממילא לא יבוא בגדר המקרים החריגים, כאמור. משכך הוא, בדין הוסיף השופט לדון בתובענה. טרם סיום אבקש להתנצל על האיחור במתן ההחלטה, שמקורו בתקלה. סוף דבר - הערעור נדחה. משלא הוגשו תגובות המשיבים אין צו להוצאות בערעור. שופטיםפסלות שופטערעורתל אביב