נדחתה תביעת המערער להכיר בו כמי שנפגע בידו השמאלית בתאונת עבודה. הרקע העובדתי המערער, יליד 1949, עבד בתקופה הרלוונטית לתובענה כפועל בדיר כבשים של אחיו. לטענת המערער, ביום 13.1.09 בבוקר, עלה על סולם על מנת לבדוק כמות תערובת במיכל ובעת שירד החליק מהסולם ונתלה בידו השמאלית על אחד משלבי הסולם, דבר שגרם לו לקרע בגיד. לגרסת המערער לא היו עדים לארוע והוא דווח עליו לאחיו בשעות הערב. אחר הצהריים של אותו יום פנה המערער לאורתופד אשר בדק אותו והפנה אותו לבדיקת אולטראסאונד. בכרטיס הרפואי מיום 13.1.09 נרשם "כאבים בכתף שמאל מזה חודש" ואין אזכור לארוע תאונתי או לעבודה. ביום 14.1.09 נערכה למערער בדיקת האולטראסאונד שהראתה כי למערער קרע חלקי של 8 מ"מ בגיד. ביום 18.1.09 שב המערער לאורתופד, גם בביקור זה אין רישום או איזכור לתאונה הנטענת או קישור לעבודה. הוא הדין בנוגע לביקור אצל האורתופד ביום 10.3.09. רק בתעודה הרפואית מיום 24.3.09 נרשם "נפגע בכתף בעבודה לפני כחודש וחצי". ביום 1.5.09 הגיש המערער למשיב (להלן - המוסד) הודעה על פגיעה בעבודה. ביום 17.9.09 נחקרו המערער ואחיו על ידי חוקר המוסד. ביום 24.9.09 דחה פקיד התביעות את התביעה, בין היתר, משלא הוכחה להנחת דעתו התאונה. כנגד הדחיה עתר המערער לבית הדין האזורי לעבודה. בבית הדין העידו המערער, האח והאורתופד. המערער והאח חזרו על הגרסה לחוקר המוסד. המחלוקת המרכזית סבה בנוגע לרישום בתעודה מיום 13.1.09 ולפיו הכאבים בכתף שמאל היו מזה חודש. המערער הסביר כי לא היה ער לרישום של האורתופד. האורתופד טען כי ברישום נפלה "טעות, הואיל ובמחשב שלי יש ערכים ו/או רשומים קבועים שאני משתמש בהם כדי לחסוך זמן רישום". פסק דינו של בית הדין האזורי לאחר ששקל את העדויות והראיות שלפניו קבע בית הדין האזורי "כי לא שוכנע כי אירע לתובע אירוע תאונתי ביום 13/1/2009", ולפיכך דחה את התביעה. ואלה נימוקי בית הדין, בתמצית: בית הדין לא שוכנע מעדותו של האורתופד כי מקור הרישום מיום 13.1.09 על כאבים "מזה כחודש" מקורו בטעות. בית הדין קבע שאף אם היה מניח כי הרישום מקורו בטעות, עדיין אין בכך כדי לשכנע אותו כי ארע הארוע התאונתי הנטען. לענין זה הפנה בית הדין לכך שבתיעוד הרפואי עד ליום 23.3.09, ובכלל זה ברישום הרפואי מיום 13.1.09, אין כל איזכור לתאונה או לפגיעה בעבודה. בית הדין ציין כי לא סביר שמידע שכזה לא ימסר לאורתופד. ואכן, לטענת המערער הוא מסר לאורתופד על הארוע התאונתי. אלא שמעדות האורתופד עולה כי לא ניתן לקבל טענה זו של המערער. שכן, האורתופד העיד שלו היה נאמר לו ביום 13.1.09 כי היה ארוע תאונתי הוא היה מציין זאת בתיעוד הרפואי. הטענות בערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי הוגש הערעור שלפנינו. בתמצית, טוען המערער כי יש לקבל את גרסתו אודות התאונה. לטענתו, לא היה מקום לדחות את עדות האורתופד לפיה הרישום מיום 13.1.09 על כאבים מזה חודש מקורו בטעות; אין לאורתופד כל קרבה משפחתית למערער או אינטרס אחר; בית הדין לא קבע כי המערער ועדיו אינם מהימנים; אין ללמוד מ"שתיקת" הרישום הרפואי מיום 13.1.09 על כך שלא ארעה התאונה הנטענת, וחיזוק לכך ניתן למצוא בהעדר רישום של "ללא סיפור של חבלה"; האורתופד העיד שקרע לא מתרחש ללא חבלה וכי מטופל עם קרע כמו שהיה למערער אינו יכול להמתין חודש עד לטיפול; בתיעוד רפואי נוסף של האורתופד נפלו טעויות לגבי תאריכים ומועדים. עוד נטען כי פסק הדין ניתן כשנתיים ימים לאחר שמיעת העדויות ולאחר בקשות חוזרות למתן פסק דין ולכן קם החשש כי בית הדין נתן את פסק דינו בזריזות ומבלי לעיין בכלל החומר שבתיק. לבסוף נטען שיש לפעול לפי הכלל לפיו כל ספק צריך לפעול לטובת המבוטח. המוסד טען כי אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי אשר שמע והתרשם מהעדויות. המוסד הפנה לכך שגם התיעוד הרפואי מיום 24.3.09 המציין כי התאונה ארעה לפני חודש וחצי אינו מתיישב עם הטענה של המערער. בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים כי הטענות שנרשמו בפרוטוקול בקדם הערעור יראו כסיכומים בכתב וכי פסק הדין ינתן על יסוד טענות אלה וכלל החומר שבתיק. הכרעה לאחר ששקלנו את כלל החומר שלפנינו ואת טענות הצדדים נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר. ואלה טעמינו בתמצית: קיומה או אי קיומה של התאונה הוא עניין שבעובדה וזו נקבעת על פי התרשמות הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. להתרשמות זו יש משקל נכבד, ועל כן ערכאת הערעור איננה ממהרת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. לא מצאנו כי במקרה זה יש מקום לחרוג מאותו הכלל. קביעותיו של בית הדין האזורי מעוגנות היטב בחומר הראיות. יש לדחות את טענת המערער לגבי החשש שיש לו כי פסק הדין ניתן ללא עיון מעמיק בתיק בשל "זריזות". טענה זו טוב היה לה אלמלא הועלתה. עיון בפסק הדין מעלה כי אין "ראיה" מהותית וטענה מהותית שבית הדין לא נתן את דעתו אליהם, ודי בכך כדי לדחות את הטענה. אכן, יש להצטער על פער הזמן שחלף בין מועד שמיעת עדויות המערער ואחיו (יולי 2010) לבין מועד שמיעת עדות האורתופד (ספטמבר 2011), והזמן שחלף עד למועד מתן פסק הדין (נובמבר 2012). אך מכאן לא עולה המסקנה כי הערכאה הדיונית איבדה את יתרונה. יש להניח כי בית הדין אינו מסתמך על זכרון בלבד. המערער מטיל יהבו על כך שבית הדין לא קבע כי עדות המערער ועדיו אינה מהימנה. אלא שבכל הכבוד, השאלה אינה רק אם העדות בלתי מהימנה, ונדרש כי העדויות תשכנענה, לפי מאזן ההסתברויות, את הערכאה הדיונית כי הארוע התאונתי הנטען אכן התרחש. משהערכאה הדיונית לא השתכנעה בקרות הארוע, אין מקום שאנו נתערב במסקנתו. כפי שציין בית הדין האזורי, גם אם נקבל את עדות האורתופד ונניח, כפי שעשה בית הדין האזורי, כי הרישום מיום 13.1.09 על כאבים מזה כחודש, הוא פרי טעות - לא יהיה בכך כדי להוביל לקבלת הערעור. שכן, סביר כי בנסיבות הארוע הנטען יספר המבוטח לרופא את קרות התאונה וכפי שהעיד האורתופד - כי סיפור זה יקבל ביטוי ברישום הרפואי. בנסיבות שכאלה שתיקתו של המסמך הרפואי מחלישה את הגרסה כי אכן ארע הארוע התאונתי, ואם ארע - כי ארע בעבודה. ודאי משענין הפגיעה בעבודה עלה רק למעלה מחודשיים לאחר הארוע הנטען. כאן, לשתיקה זו מצטרף קושי ראייתי נוסף. שכן, מחד גיסא, המערער טוען כי סיפר לאורתופד על הארוע התאונתי; אך מאידך גיסא, האורתופד אינו תומך בטענה זו שכן הוא העיד שלו היה נמסר לו דבר התאונה היה מציין זאת בתיעוד הרפואי. לסיכום - נוכח המקובץ, לא הוכחה במידה הנדרשת התאונה הנטענת, ובדין נדחתה התביעה. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. תאונות נפילההכרה בתאונת עבודהתאונת עבודהנפילה מגובה / מסולם