נכותו של המערער עומדת על 10% אך יש לייחס את כולה למצבו הקודם וקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 0% מיום 1.07.2012 (להלן- ההחלטה). 2. ביום 22.02.2012 ארעה למערער תאונת עבודה, עת עבד כאיש תחזוקה במלון והרים משא כבד. בעברו של המערער שתי תאונות עבודה אשר הוכרו על-ידי המשיב האחת מיום 26.5.1996 (בגינה הוכרה לו נכות בשיעור 10%), והשנייה מיום 31.01.2003 בגינה נקבע כי לא נותרה לו נכות צמיתה (נכות בשיעור 0%). טענות הצדדים 3. הטענה העיקרית של המערער היא שהוועדה שגתה כשקבעה שהוא סובל מהגבלה קלה בתנועות הגב, בעוד שהוא סובל מהגבלה בינונית. לטענתו, ממצאי הבדיקה הקלינית שערה לו הועדה לפיהם הוא "מתקשה לשבת בספת הבדיקה כשרגליו ישרות וגבו זקוף" מלמדים על הגבלה בינונית, כאמור בחוות דעתו של פרופ' סודרי מיום 16.11.2012 (לאחר הדיון בוועדה). עוד נטען כי גם ממצאי בדיקת הדימות מסוג M.R.I שנערכה ביום 4.06.2012 מלמד על קיומה של נכות בשיעור 20% לפי פריט ליקוי 35(1)ג. 4. טענה נוספת של המערער היא כי לא ניתן לייחס את כל הנכות למצב קודם, שכן הועדה הרפואית לעררים שדנה בנכותו כתוצאה מהתאונה מיום 31.03.2003 קבעה שלא נותרה לו נכות צמיתה וכי לא ניתן לראות פריצה של דיסק בבדיקת הדימות מסוג C.T שנערכה למערער בסמוך לה. בשונה מכך, קבעה הוועדה בענייננו כי: "ממצאי בדיקת C.T מ-2003 מראים פריצת דיסק באותו גובה עם לחץ שורשי ניכר", ולכן הגיעה למסקנתה שנכותו בשיעור 10% היא, כולה, ע"ח מצבו הקודם. משאין חולק כי המערער סובל היום מפריצת דיסק קשה, ולנוכח קביעת הוועדה הרפואית לעררים משנת 2003 לפיה לא הייתה למערער פריצת דיסק, ברור כי פריצת הדיסק הקשה נובעת מהתאונה מושא ערעור זה, ולא מהתאונה הקודמת. 5. הוועדה התעלמה מהמסמכים הרפואיים הרבים שהגיש המערער המעידים על החמרה שחלה במצבו עד כי הומלץ לו לעבור ניתוח בגבו [ראו למשל- אישור רפואי מטעם ד"ר שלוסברג מיום 19.06.2012; מכתבו של ד"ר מרום מיום 4.07.2012; ומסמכים נוספים שצוינו בסעיף 10 לכתב הערעור לוועדה הרפואית- נספח ב להודעת הערעור). 6. לטענת המשיב, הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית מקיפה במסגרתה מצאה הגבלה קלה בתנועה. מבחינה נוירולוגית מצאה הוועדה כי הבדיקה תקינה. הוועדה הוסיפה והתייחסה לממצאי בדיקות ההדמיה וקבעה כי עוד בשנת 2003 סבל המערער מפריצת דיסק עם לחץ שורשי ניכר. עוד התייחסה הוועדה לבדיקת M.R.I עדכנית וציינה כי הבדיקה מעידה על היצרות ללא לחץ. לאור האמור, סיכמה הוועדה את מסקנתה וקבעה כי נכותו הרפואית של המערער היא בשיעור 10%, אך כולה ע"ח תאונה קודמת, כאשר התאונה הנוכחית לא הובילה להחמרה. קביעה זו של הוועדה הינה מנומקת ומפורטת ויש בה התייחסות לכל המסמכים הרלבנטיים. המסמכים הרפואיים אליהם מפנה המערער אינם מסמכים מהותיים. עצם הפניה לניתוח אינה מקנה אחוזי נכות, בפרט שגם שפרופ' סודרי מציין בחוות דעתו כי עוד בשנת 2004 הומלץ למערער לעבור ניתוח. אף ביתר המסמכים אין כדי להועיל למערער שכן אין בהם התייחסות למידת ההגבלה ולמצב קודם. באשר לחוות הדעת הנוספת של פרופ' סודרי מיום 16.11.2012, הרי שזו ניתנה לאחר התכנסותה של הוועדה. מכל מקום, אין בהתייחסותו של פרופ' סודרי כדי לסייע למערער, שכן המדובר במחלוקת רפואית שבית-הדין אינו מוסמך להתערב בה. הוועדה התייחסה לחוות הדעת שפרופ' סודרי מיום 4.10.2012 ומצאה ממצאים שונים ממצאיו של פרופ' סודרי. הלכה היא כי הקביעה בדבר שוני בין ממצאים דיה כדי לצאת חובת הנמקה עניינית ומנומקת. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי מהנימוקים המפורטים להלן. 8. הלכה פסוקה היא כי בית-הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית-הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה [עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המל''ל, פד"ע לד 213, עמ' 218 (1999); וההפניות שם]. 9. לטענת המערער הוועדה שגתה כשקבעה שהוא סובל מ"הגבלה קלה" בלבד ולא מ"הגבלה בינונית". מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה התייחסה למסמכים רפואיים שונים שהובאו בפניה, וציינה: M.R.I ע"ש מותני 4/6/12 היצרות חוט שדרה L3-L4 עם שינויים ניווניים, L4-L5 היצרות קשה של השק הדוראלי; C.T ע"ש מותני משנת 2003 המצוטט בתיק הרפואי פריצת דיסק L4-L5 עם לחץ ניכר על השורש; ב-18.06.2003 הוצע טיפול ניתוחי והופנה למרפאת כאב (סעיף 21 לפרוטוקול הוועדה). עוד פירטה הוועדה את ממצאי בדיקתה הקלינית, כלהלן: "בבדיקה מתהלך ללא צליעה, הליכה על קצות אצבעות ועקבים תקינה, בעת שפשט את מכנסיו נצפתה הגבלה קלה בלבד בתנועות הגב התחתון אך בעת שנתבקש לכפוף גבו לפנים הפגין הגבלה בלתי סבירה בתנועות גב תחתון. לורדוזיס פיזיולוגי מותני נצפה שמור, מבחן לסג שלילי דו"צ..... מתקשה לשבת בספת הבדיקה כשרגליו ישרות וגבו זקוף. רגישות קלה במישוש חוליות מותניות" (סעיף 21 לפרוטוקול הוועדה). לאור הממצאים הוועדה הגיעה למסקנות כי ממצאי הבדיקה הקלינית הראו הגבלה קלה לבד גם בעת ישיבתו של המערער בספת הבדיקה וגם בעת הסחת דעתו, לא נצפה מרכיב שורשי, הבדיקה הנוירולוגית בגפיים תחתונות הייתה תקינה וממצאי C.T מ-2003 מראים פריצת דיסק באותו גובה עם לחץ שורשי. ממצאי ה-M.R.I מ-6/2012 מראים היצרות קשה של התעלה, ללא לחץ שורשי. לאור האמור, דחתה הוועדה הערר, לרבות את מסקנותיו של פרופ' סודרי, וקבעה כי התאונה הנוכחית לא הביאה להחמרה במצבו, וכי יש לייחס את נכותו כולה למצב קודם. 10. כמפורט לעיל, אחת ממסקנות הוועדה היא כי המערער סובל מהגבלה קלה, ולא בינונית, בתנועותיו. מסקנה זו אינה מובנת על רקע הממצא של הוועדה בבדיקתה כי: "בעת שנתבקש (המערער- א.ר) לכפוף גבו לפנים הפגין הגבלה בלתי סבירה בתנועותיו" (ההדגשה בקו תחתון שלי- א.ר) (סעיף 21 לפרוטוקול הוועדה). הפסיקה קובעת כי על הנמקת הוועדה להיות כזו ש: "... ממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית-הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק..." (ההדגשה שלי- א.ר) (דב"ע (ארצי) מג/01-1356 לביא - המל"ל, פד"ע יז(1) 130 (1985)). שכן, "... רק החלטה מנומקת מאפשרת לרשות השיפוטית למלא תפקיד הפיקוח השיפוטי שהוטל עליה..." (דב"ע (ארצי) שם/01-1694 מלמד - המל"ל, פד"ע יג(1) 327 (1982)). על הוועדה, לכן, להסביר כיצד קביעתה כי מדובר ב"הגבלה קלה" בתנועות מתיישבת עם ממצא זה. . לציין כי גם פרופ' סודרי בחוות דעתו הראשונה מצא כי בעת שניסה המערער להתכופף קדימה נשאר מוטה לאחור והגבלה זו, לשיטתו, היא הגבלה בינונית. 11. בהתייחס לתוצאות בדיקת ה-M.R.I מיום 4.06.2012. הוועדה התייחסה, בהחלטתה, לבדיקה זו ולתוצאותיה. הבדיקה ציינה כי במרווח L4-L5 יש היצרות קשה של השק הדוראלי אך ללא לחץ שורשי. לעומת זאת, בבדיקת ה-C.T משנת 2003 מצאה הוועדה כי המערער סבל מפריצת דיסק באותו גובה עם לחץ שורשי. נתונים אלו, הוליכו את הוועדה למסקנה כי אין קשר בין התאונה הנוכחית למצבו הרפואי של המערער אלא מדובר במצב קודם (סעיף 23 לפרוטוקול). ההתייחסות של פרופ' סודרי מיום 16.11.2012 לא עמדה בפני הוועדה ומכ מקום המדובר בממצא שונה ממצאי הוועדה. הלכה פסוקה היא כי די בקביעה בדבר השוני בממצאים כדי להסביר את השוני במסקנות ולצאת ידי חובת ההנמקה של הוועדה [בר"ע (ארצי) 43909-03-11 אסולין - המל''ל (6.11.2011)]. משהוועדה עיינה בתוצאות הבדיקה והתייחסה אליהן בהחלטתה, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעתה ובכל מקרה המדובר בקביעה רפואית שבית הדין אינו מתערב בה. 12. הדברים נכונים אף ביחס לקביעת הוועדה באשר לממצאי בדיקת ה-C.T משנת 2003. הוועדה, לאחר שעיינה בתוצאות בדיקה זו, מצאה כי המערער סבל מפריצת דיסק, כבר אז, בעוד שהוועדה הרפואית לעררים שדנה בעניינו ביחס לתאונה הקודמת משנת 2003 קבעה כי בתוצאות הבדיקה הנ"ל לא הודגמה פריצת דיסק (פרוטוקול הוועדה מיום 3.08.2004). אף בכך אין כדי לסייע בידי המערער. הוועדה, לה נתונה הסמכות המקצועית להחליט בעניינים אלו, התייחסה לבדיקה זו ומצאה ממצאים שונים. ניתוח תוצאות הבדיקות ומשמעותן הינו עניין רפואי מובהק הנתון לסמכותה של הוועדה ובית-הדין לא יתערב בו. ומכל מקום, די בממצאים השונים כדי להסביר את הפער במסקנות שבין שתי הוועדות. 13. בהתייחס למסמכים הרפואיים אליהם מפנה המערער ואשר, לטענתו, הוועדה התעלמה מן האמור בהם, הרי שלא מצאנו כי יש בהם כדי לסייע בידו- במסמך מטעם ד"ר ברוסקין אומנם יש המלצה להתערבות כירורגית, אלא שהמלצה דומה ניתנה כבר בשנת 2003 או בסמוך הרבה לפני התרחשות התאונה מושא הערעור ולכן אין בהמלצה זו כדי להעיד על החמרה נוספת במצבו (נספח ב'1 להודעת הערעור); ב-C.T מיום 26.02.2012 מצוין, אומנם, כי בחוליות L4-L5 יש "בלט דיסק דיפוזי, עיבוי של LIG FLAVUM, ממצאים גורמים ללחץ במידה בינונית על שק התקאלי" (נספח ב'2 להודעת הערעור), ואולם אין בעובדה שנגרם לחץ במידה בינונית כדי להעיד על הגבלה בינונית בתנועות דווקא; אף בחוות דעתו של ד"ר בלנקשטיין, רופא תעסוקתי, אין כדי לתמוך בטענות המערער. מדובר ברופא תעסוקתי שאין זה מסמכותו לקבוע אחוזי נכות רפואית או לקבוע קשר סיבתי לתאונה מסוימת. ד"ר בלנקשטיין ציין, אומנם, כי קיימת החמרה במצבו של המערער ועתה הוא אינו מסוגל להוסיף ולעבוד (נספחים ב'4-ב'5 להודעת הערעור). ואולם, הוועדה קבעה שנכותו של המערער נוגעת כולה לתאונה הקודמת וכי התאונה מושא הערעור לא הביאה להחמרה נוספת במצבו. קביעה זו נתונה לסמכותה של הוועדה ולא של הרופא התעסוקתי; עיינו אף ביתר המסמכים שהוגשו ולא מצאנו כי הם מסייעים בידי המערער (נספחים ב'6-ב'7 להודעת הערעור), ובפרט שאין בהם התייחסות מפורשת למצבו הרפואי של המערער טרם קרות התאונה הנוכחית ביום 22.02.2012. 14. סוף דבר- עניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב ל מנת שתבהיר כיצד הממצא בבדיקתה, לפיו כאשר המערער התכופף לפנים הופגנה: "הגבלה בלתי סבירה בתנועותיו" (ההדגשה בקו תחתון שלי- א.ר) (סעיף 21 לפרוטוקול הוועדה), מתיישב עם מסקנתה שהמערער סובל מהגבלה "קלה" בתנועותיו. כן תבהיר הוועדה האם מדובר בהחמרה הקשורה לתאונה הנוכחית או הקודמת. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת. 15. המשיב ישא בהוצאות המערער בגין הליך זה בסך של 2,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. הצדדים רשאים לפנות לבית-הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק-הדין בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין. מצב קודםנכות