לטענת המערערת, יש להשיב את עניינה לדיון בפני ועדה בהרכב חדש. זאת מאחר שהוועדה לא דנה בנימוקי הערר שהוגש ביום 2.10.05. בנוסף, הוועדה התגלתה באופן עקבי ורב שנים כוועדה "נעולה". עוד נטען כי הוועדה לא התייחסה להליך ואין קשר לערר שהוגש ואף לא הפעילה שיקול דעת עצמאי כוועדה, אך הסתמכה על קביעות הרופא הנוירולוג, שהוא עובד המשיב ואין מדובר בגורם אובייקטיבי. 4. לטענת המשיב, על פי פסק דין מיום 25.3.12, על הוועדה היה להתייחס למועד תחולת הנכות. המערערת נבדקה והשמיעה את תלונותיה, הוועדה ציינה את מכלול הליקויים הרפואיים מהם המערערת סובלת והוועדה התייחסה אליהם והסבירה מדוע אינה סבורה כי הם מגבילים את כושר ההשתכרות של המערערת. הועדה ביקשה חוות דעת נוירולוגית מאחר שביקשה לברר את הנושא שעלה בפניה והנוירולוג כתב במפורש שהמערערת מסוגלת לעבודה במשך יום מלא, ללא מאמץ גופני קשה. נטען כי אין פגם משפטי בהחלטת הוועדה. הוועדה בחנה את הליקויים, התייחסה לטענות שנטענו בפניה, התבססה על החלטת הוועדה הרפואית והגיעה למסקנה שאינה מצדיקה את התערבות בית הדין. 5. במהלך הדיון בערעור, המערערת הוסיפה וטענה טענות ביחס להחלטות קודמות שהתקבלו בעניינה. לגבי החלטות אלה המשיב טען כי נושא ההליך כאן הוא הוועדה מיום 18.12.12 וכי הטענות לגבי ועדות מן העבר התיישנו. 6. עניינה של המערערת נדון במשך שנים ארוכות בוועדות הרפואיות ואף הגיע מספר פעמים לבית הדין. הליכים אלה פורטו בהרחבה בפסק הדין האחרון שניתן בעניינה של המערערת (ב"ל (ת"א) 2207-06-10, מיום 25.3.12, כב' השופטת גליקסמן; להלן - פסק הדין). על פי המתואר בפסק הדין, עניינה של המערערת נדון בפני הוועדה, לאחר שנקבעה לה נכות רפואית של 53%, ולאחר שבבית הדין הצדדים הגיעו להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין (בפני כב' השופטת לקסר, כתוארה אז), לפיה המערערת תחשב כעובדת עד ספטמבר 1997 והיא תמצה את הערר שהגיעה על החלטה בנושא אי הכושר. לאחר אותו הליך, עניינה של המערערת הובא בפני הוועדה, לשם קביעת דרגת אי הכושר של המערערת. הוועדה התכנסה ביום 8.3.10 (פרוטוקול הוועדה צורף כנספח ד' לעיקרי הטיעון בהליך זה). תוך כדי הדיון בפני הוועדה, התגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם המערערת רשאית להעלות טענות לגבי מועד תחילת דרגת אי הכושר (לטענת המערערת - החל מיום 1.1.99, ולטענת המשיב - החל מיום 1.9.03). הוועדה עצרה את הדיון בפניה והמחלוקת הוכרעה בפסק הדין, כאשר בית הדין קבע כי "על הוועדה לעררים (אי כושר) אשר דנה בדרגת אי הכושר של התובעת מכוח פסק הדין בהליך הקודם לדון בדרגת אי הכושר של התובעת מיום 1.9.2003, מועד בו עברה את הסף הרפואי, על פי סיווגה ביום 1.9.2003". 7. לאחר שפסק הדין ניתן, עניינה של המערערת נדון בפני הוועדה, אשר התכנסה ביום 11.9.12. בישיבה זו, טיעוני המערערת ובא כוחה נשמעו באריכות ונרשמו בפרוטוקול. הוועדה ציינה כי המערערת נכנסה לחדר ללא כל מגבלה הנראית לעין, כאשר אינה מפעילה את ידה השמאלית שנראית דיסוננטית. הוועדה התייחסה למחלת הפיברומיאלגיה והסבירה מדוע אינה סבורה שיש בה להגביל את כושר ההשתכרות של המערערת. עוד ציינה הוועדה כי למערערת קיימת נכות נוירולוגית, שלדעת הוועדה, היא המרכזית והקובעת בקשר לשיעורי הנכות ולכושר ההשתכרות. מסיבה זו, הוועדה ביקשה לקבל חוו"ד נוירולוג. 8. המערערת נבדקה על ידי נוירולוג, ד"ר מרגולין, ביום 15.10.12 (נ/1). לאחר ששמע את תלונות המערערת ובדק אותה, הנוירולוג הגיע למסקנה כי המערערת מסוגלת ל"עבודה למשך יום מלא ללא מאמץ גופני קשה שלא דורשת שימוש משמעותי ביד שמאל". 9. הוועדה התכנסה שוב, ביום 11.12.12, עיינה בחוות דעת הנוירולוג ובפסק הדין וקבעה כי היא דוחה את הערר, החל מיום 1.9.03. 10. מתיאור ההשתלשלות הדיונית לעיל עולה כי מדובר בוועדה שדנה בעניינה של המערערת - לגופו של ערר - רק בשתי הישיבות האחרונות שלה (ביום 11.9.12 וביום 11.12.12). בישיבה שקדמה למועדים אלה (ביום 8.3.10) הוועדה לא קיימה דיון לגופו של ערר מאחר שהתגלעה מחלוקת לגבי מועד תחולת הנכות. כלומר, אין מדובר בוועדה שקבעה למערערת בעבר דרגת אי כושר והתבקשה לשוב ולדון בעניינה של המערערת, עם הנחיות מבית הדין, בנושא דרגת אי הכושר (בשונה מההנחיה שניתנה בפסק הדין לגבי תחולת הנכות). משכך, יש לבחון את החלטת הוועדה כפי שהיא - היינו, החלטת ועדה לעררים (אי כושר) שנתנה לראשונה החלטה בעניינה של המערערת. מסיבה זו, לא מצאתי ממש בטענות המערערת כאילו מדובר בוועדה שהתגלתה באופן עקבי ורב שנים כוועדה "נעולה". 11. בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים שעל ועדה לעררים - אי כושר לשקול ופירט אותם בעב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה - המוסד לביטוח לאומי, 15.4.04 - "... על הועדה לבחון: ראשית, את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או מחלקה, ככל שעבד בעבר; שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו. נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי הכושר על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת." 12. עיון בהנמקת הוועדה מעלה כי הוועדה היתה ערה לליקוייה הגופניים של המערערת ואף הסבירה מדוע לדעתה היא אינה סבורה כי הפיברומיאלגיה פוגעת בכושר ההשתכרות. יחד עם זאת, הנמקת הוועדה אינה מלאה, באשר לא ברור ממנה מדוע היא מקבלת את חוות הדעת בתחום הנוירולוגי, של ד"ר מרגולין, ככתבה וכלשונה. בנוסף, מהחלטת הוועדה עולה כי היא בחנה כל ליקוי גופני של המערערת כעומד בפני עצמו ולא התייחסה לשילוב של מכלול הליקויים הרפואיים והשפעת המכלול על כושרה של המערערת להשתכר. מסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי יש להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה, על מנת שתשקול שוב את מסקנתה. 13. אציין כי לא מצאתי פגם בכך שהוועדה לא הסתפקה באחוזי הנכות שנקבעו על ידי הועדה הרפואית וביקשה להיוועץ עם מומחה בשאלת השפעת הליקוי הנוירולוגי על כושר ההשתכרות של המערערת. 14. אין מקום להורות על החלפת הרכב הוועדה. כמתואר לעיל, החלטת הוועדה העומדת לדיון בהליך זה היא ההחלטה הראשונה שבה הוועדה קבעה את שיעור אי הכושר של המערערת. לא עולה מפרוטוקול הוועדה ומנימוקיה כי מדובר בוועדה שגיבשה דעה. בנוסף, מאחר שנימוקי הערר (נספח א' לעיקרי הטיעון שהוגשו בהליך זה) התייחסו רק למעמדה של המערערת (עקרת בית או משתכרת) ועניין זה כבר נפתר בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת לקסר, אין טעות בכך שהוועדה נתנה את החלטתה בהתייחס לטיעונים שהועלו על ידי המערערת ובא כוחה בדיון בפניה. זאת ועוד, מאחר שעל הוועדה לנמק חלקים מהחלטתה, דרך המלך היא להחזיר את העניין לאותו הרכב, על מנת שישלים את החלטתו. 15. סוף דבר - הערעור מתקבל. עניינה של המערערת יוחזר אל הוועדה לעררים (אי כושר) על מנת שתנמק מדוע קיבלה את חוות הדעת בתחום הנוירולוגי. בנוסף, הוועדה תשקול מחדש את קביעתה בנושא אי הכושר של המערערת, בשים לב למכלול הליקויים הרפואיים מהם היא סובלת, ולא תוך בחינה של כל ליקוי בפני עצמו. המשיב ישא בהוצאות המערערת בגין ערעור זה, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 4,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק אם לא ישולם תוך 30 ימים. 15. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות לערער, תוך 30 ימים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. רפואהדיוןהרכב ועדה רפואיתרכב חדשועדה רפואיתערר