לטענת המערער, לא היה ספק בדבר קיומו של קרע במיניסקוס. הוועדה לא נדרשה לשקול עניין זה, אלא פסק הדין הורה לוועדה לשקול מחדש עמדתה לאור שני מכתבים של שני רופאים שונים שציינו קיומו של קרע. היה על הוועדה לשקול הענקת נכות בגין הקרע, מתוך נקודת מוצא כי למערער קרע במיניסקוס. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים הוסיף המערער וטען כי הוועדה התייחסה למסמך מיום 13.1.2010, למרות שזהו מסמך שלא הוזכר בפסק הדין. עוד נטען כי המסמך מיום 13.1.2010 הוא המסמך הראשון מבין כל המסמכים המתייחסים לתאונה כשהמצב הרפואי לא היה ברור. המסמכים שצויינו בפסק הדין הם מסמכים מאוחרים שהתייחסו למצב כפי שהתברר לאחר תקופה. המערער הוסיף וביקש שעניינו יובא בפני ועדה בהרכב חדש. 5. לטענת המשיב לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה. פסק הדין הורה לוועדה לשקול הענקת נכות בגין קרע במניסקוס תוך התייחסות למסמך שנערך ע"י ד"ר שמואלי. הוועדה לא חרגה מהנחיות פסק הדין כאשר התייחסה גם למסמך מיום 13.1.10, אלא הפעילה שיקול דעת רפואי הנתון לה תוך התייחסות למכלול התיעוד הרפואי העומד בפניה. הוועדה לא הייתה עושה עבודתה נאמנה לו הייתה מתעלמת מהמסמך מיום 13.1.2010 המעלה ספק בדבר קיומו של קרע במניסקוס. עוד נטען כי פסק הדין הורה לוועדה לשקול הענקת נכות בגין קרע במניסקוס, אולם אין בהנחיה זו קביעה קטגורית בדבר קיומו הוודאי של קרע במניסקוס, ועניין זה נתון לשיקול דעתה הרפואי של הוועדה לעררים. 6. לאחר עיון בפסק הדין, בפרוטוקול הוועדה ובמסמכים שצורפו לנימוקי הערעור, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן הנימוקים להחלטה זו: א. על פי סעיף 123 לחוק, החלטות הוועדה ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית דין אזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאים הרפואיים של הוועדה, כל עוד היא ממלאת את תפקידה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מועדה מעין -שיפוטית. במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 100014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). ב. הלכה פסוקה היא כי משמוחזר עניינו של מבוטח על ידי בית הדין לוועדה בפסק דין עם הוראות, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בו ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (דב"ע נא/01-29 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992)). אם מילאה הועדה כראוי אחר הוראות פסק הדין, אין לומר כי נפלה טעות שבחוק המחייבת התערבות בית הדין בהחלטתה. ג. בענייננו, עניינו של המערער הוחזר בפסק דין אשר הורה לוועדה להתייחס למסמכים רפואיים של ד"ר שמואל מיום 31.1.2010 ושל ד"ר סינלניקוב מיום 14.6.2010 ולשקול קביעת נכות בגין קרע במניסקוס. הוועדה התכנסה בהתאם להנחיות פסק הדין, עיינה במסמכים שהוזכרו בו וכן בצילום ברכיים מיום 31.5.12 ובבדיקת מיפוי עצמות מיום 24.10.11, וקיימה את הדיון הבא: "הועדה התכנסה ע"פ פסק דין מיום 25.10.12 ומציינת שלפי מכתבים ד"ר יצחק שמואל 13.1.10 ו 31.1.10 וסיכום ביקור ד"ר יבגני מ 14.6.10, שניהם מציינים רגישות ברצועה פנימית צדדית וסימנים מניסקלים לא חד משמעותיים (+-). יש לציין שמיפוי עצמות לא הדגים קרע במניסקוס ולכן הועדה קובעת שאין מקום לקבוע נכות עקב קרע במניסקוס ע"פ סעיף 48 (2) ז1. הועדה משאירה על כנה את החלטתה מ 2.2.12" כלומר, הוועדה פעלה על פי הנחיות פסק הדין, עיינה במסמכים הרפואיים אליהם הופנתה בפסק הדין ונימקה מדוע מבחינה רפואית, היא סבורה שלמערער אין קרע במיניסקוס. מדובר במסקנה רפואית שבית הדין לא יתערב בה. ד. טיעוני המערער מכוונים כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה. בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע. קביעות כגון עצם קיומו של הליקוי או שיעור הנכות בהתאם לסעיפי הליקוי המתאים, כולן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, 22.6.2006). נוכח המפורט לעיל, אין לקבל את הטיעון לפיו בפסק הדין לא היה ספק בדבר קיומו של קרע במיניסקוס, וכל אשר היה על הוועדה לעשות הוא לקבוע את הנכות בגינו. כאמור, אין לבית הדין סמכות לקבוע קביעות רפואיות. ה. החלטת הוועדה, לפיה למערער אין קרע במיניסקוס היא החלטה רפואית, מנומקת ומבוססת על התיעוד הרפואי שעמד בפני הוועדה. בעניין זה יש להפנות לכך שהוועדה נימקה את מסקנתה לפיה אין קרע במינימסקוס, בין היתר, גם על יסוד תוצאות בדיקת מיפוי עצמות מיום 25.10.11, שלא הדגימה קרע. ו. אף לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת הוועדה, כאשר התייחסה למסמך מיום 13.1.2010 שלא נזכר בפסק הדין. זאת מאחר שבמסמך מיום 31.1.2010 אליו הוועדה התבקשה להתייחס, נרשמה היסטוריית הביקורים של המערער אצל ד"ר שמואל ובין היתר נרשמו ממצאים מביקור מיום 13.1.2010. כלומר, מסקנות הביקור מיום 13.1.2010 עמדו בפני הוועדה והן עולות מהמסמך אליו התבקשה להתייחס. 7. סוף דבר - הערעור נדחה. כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. דין 8. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 30 ימים. רפואהקרעמיניסקוסועדה רפואית