לטענת ביטוח לאומי התביעה הוגשה בחלוף כמעט 3 שנים ממכתב הדחיה, ולא בתוך 12 חודשים כאמור בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל - 1969. 3. הבקשה הועברה ביום 6.2.13 לתגובת התובעת תוך 30 יום. 4. ביום 9.4.13 (לאחר חלוף המועד שקצב בית הדין) הוגשה תגובת התובעת לבקשה ולחילופין, בקשה להארכת מועד להגשת התביעה. בתגובה נטען, לעניין מועד קבלת ההחלטה ע"י התובעת, כי החלטת הנתבע על דחיית התביעה הובאה לידיעתה "רק בחלוף חודשים ספורים ממועד ההחלטה". עוד נטען בתגובה, כי הנתבע לא הוכיח מתי נמסרה ההחלטה לתובעת ולפיכך דין הבקשה להדחות על הסף. בתגובה נטען עוד, כי את מניין ההתיישנות יש למנות מחודש 10/12 שכן, עד למועד זה עמדו התובעת ובעלה בקשר עם סניף הנתבע בנתניה בניסיון לברר מהי סיבת הדחייה, ולו הייתה התובעת יודעת כי הזכות להגשת התביעה קצובה בזמן, לא הייתה ממתינה לתשובת פקיד הנתבע, ומגישה תביעתה. הטענות העובדתיות שהועלו בתגובה לא נתמכו בתצהיר התובעת ו/או בעלה. 5. הוסיפה וטענה התובעת, כי יש לצפות מהנתבע שיפעיל שיקול דעת בעת העלאת טענת ההתיישנות וכי אין חובה להעלותה בכל מקרה, לנתבע לא נגרם נזק ראייתי והעלאת הטענה נעשית בחוסר תום לב. 6. התובעת מבקשת, לחילופין, להאריך המועד להגשת התביעה מתוקף סמכותו הטבועה של בית הדין ובהסתמך על סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט - 1969 הקובע כי בעניין שאין לגביו הוראה ספציפית ינהג ביה"ד בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשות משפט צדק. 7. הדיון בבקשה נקבע למועד הדיון המוקדם, 14.10.13. 8. במועד הדיון הופיע ב"כ התובעת לבדו. לטענתו, בעלה של התובעת היה בדרכו לבית הדין. לנוכח האיחור הניכר בהופעתו (ומשממילא לא הוגש תצהיר על ידו) לא מצא ביה"ד לנכון להיעתר לבקשת ב"כ התובעת להמתין לו או, לקיים את הדיון מאוחר יותר במהלך היום לכשיתפנה בית הדין. יצוין, כי אף משתם הדיון, בסביבות השעה 10:00, לא הופיע הלה באולם בית הדין. 9. הנתבע חזר על בקשתו, טען כי מכתב הדחיה, כדבר שבשגרה, נשלח בדואר רשום, אולם אישורי המסירה לא נשמרים מעבר לשנה. עוד טען, כי טענות התובעת לא נתמכו בתצהיר עד למועד הדיון ועד בכלל, ומכל מקום, מודה גם התובעת בתגובתה כי מכתב הדחיה נתקבל אצלה תוך חודשים ספורים, גרסה שגם לפיה חלה התיישנות ממושכת בהגשת התביעה. באשר לידיעה על הצורך בהגשת התביעה תוך 12 חודשים הנתבע הפנה למכתב הדחיה בו מצוין מפורשות המועד להגשת התביעה - תוך 12 חודשים. ב"כ הנתבע טען, כי לביה"ד אין סמכות להאריך מועד הקבוע בחוק להגשת התביעה, והתובעת לא העלתה כל טענה היכולה לבוא במסגרת החריגים לחוק ההתיישנות ושיכול שיש בה כדי להאריך את מועד ההתיישנות. לטענת הנתבע, גם סיכויי התביעה קלושים, הואיל ומדובר בעזרה משפחתית. 10. ב"כ התובעת חזר על תגובתו והוסיף, כי נטל ההוכחה הן באשר להעדרם של יחסי עבודה והן באשר למועד קבלת מכתב הדחיה ע"י התובעת - הוא על הנתבע. הנתבע לא צרף תצהיר או תעודת עובד ציבור לגבי מועד קבלת מכתב הדחיה ע"י התובעת. הכרעה 11. המועד להגשת תובענה לבית הדין כנגד החלטת הנתבע קבוע בחיקוק - תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל - 1969. על התביעה להיות מוגשת לבית הדין, עפ"י התקנות לעיל, תוך 12 חודשים מעת קבלתה אצל התובעת. 12. כבר נפסק, כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שננקבו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים, מאחר ושעה שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לביה"ד, לא חלה תקנה 125 לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, להבדיל מעשיית פעולה בזמן המשפט עצמו. (דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת נ' המוסד, פד"ע כא 132; דב"ע נו/156-0 יעקב זילברמן נ' המוסד, לא פורסם). 13. אמנם, טענת הנתבע כי מכתב הדחייה נשלח בדואר רשום לא גובתה באסמכתא או בתעודת עובד ציבור אולם, מתוך תגובת התובעת עצמה עולה, כי המכתב נתקבל אצלה לאחר חודשים ספורים, ולאחריהם פנו התובעת ובעלה "פניות חוזרות ונשנות" לנתבע להבנת סיבת הדחייה, נדחו כשנה בלך ושוב, לאחר מכן יצרו קשר עם מנהל סעיף בשם גלעד שערך אף הוא בירורים שונים במשך חודשים מספר להבין את סיבת הדחייה עד שהודיע כי הוא "מרים ידיים". מתיאור זה שלא נתמך בתצהיר עולה, כי אף אם קיבלה התובעת את מכתב הדחיה באיחור, הרי שהשתהתה בהגשת התביעה וזו הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה לכך בחוק. ויוזכר, מועד מכתב הדחיה 21.3.10 ומועד הגשת התביעה 9.1.13, למעלה מ - 33 חודשים מאוחר יותר. 14. משצוין מפורשות על מכתב הדחייה המועד להגשת התביעה תוך 12 חודש, לא תשמע הטענה כי התובעת לא ידעה על הצורך בהגשת התביעה במועד. 15. הוראות ההתיישנות שבחוק הביטוח הלאומי כפופות להוראות חוק ההתיישנות התשי"ח-1958 בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות או הארכתה, אולם עילות אלו לא התקיימו בתובעת והיא אף לא טענה לתחולתן. עריכת בירורים אצל הנתבע, אין בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. 16. משלא הועלתה בפני כל עילה המצדיקה הארכת תקופת ההתיישנות, ולנוכח השיהוי הממושך בהגשת התביעה לבית הדין, לא מצאתי כי יש מקום להאריך המועד להגשת התביעה, ודין הבקשה לדחייה על הסף - להתקבל. 17. אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 18. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מתאריך המצאת פסק הדין. מסמכיםביטוח לאומיהתיישנות