10% נכות בגין תגובה דיכאונית קלה, מבלי שהוענקו אחוזי נכות בגין סכיזופרניה. הוועדה הרפואית לעררים התכנסה בהתאם לפסק דין מיום 25.6.12 שניתן בתיק בל 10524/06, על פי הסכמת הצדדים. פסק הדין קובע כי "הדיון בעניינה של המערערת יועבר לוועדה הרפואית לעררים, אשר תדון בערר על החלטת הוועדה הרפואית משנת 1997". הוועדה הרפואית לעררים דנה בנכויותיה השונות של המערערת וקבעה כי אין מקום לשינוי אחוזי הנכות שהוענקו למערערת בתחום הסוכרת, יתר לחץ דם ותת פעילות בלוטת התריס. בערעורה הנוכחי, המערערת אינה משיגה על קביעות אלה. טרוניית המערערת בערעור היא בקשר לקביעת הוועדה הרפואית לעררים בתחום הנפשי. לטענת המערערת, היא אובחנה כסכיזופרנית עוד לפני הדיון בשיעור נכותה בשנת 1997 ואף בשנים האחרונות היא מוכרת כסובלת מסכיזופרניה, ועל כן שגתה הוועדה הרפואית לעררים משקיבלה את הגדרת פגימתה כ"תגובה דיכאונית קלה" בלבד, המעניקה 10% נכות בלבד. המערערת טוענת כי הוועדה הרפואית לעררים התעלמה ממסמך של הרופא המטפל שלה, ד"ר אהרונסון, מיום 25.1.97, בו מתועד דבר איבחונה כסכיזופרנית. כמו כן טוענת המערערת כי היה איחור של 30 דקות בתחילת הדיון בוועדה בשל איחור של אחד מחברי הוועדה וכי הדיון הסתיים בתוך 20 דקות, בשל כך שהוועדה הפסיקה את המערערת בטיעוניה לאחר שנטעה בה את המחשבה שאין צורך לפרט את טיעוניה הואיל ועמדתה מקובלת על הוועדה. עמדת המשיב המשיב טוען כי לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים. לעניין זה טוען המשיב כי איחור של רופא וקיום דיון של 20 דקות אינם בגדר טעות משפטית. מעבר לכך, המשיב מפנה לכך שהוועדה הרפואית לעררים רשמה בפירוט רב את תלונותיה של המערערת ולפיכך אין יסוד עובדתי לטענותיה בדבר הליך פגום שהתקיים בפני הוועדה הרפואית לעררים. אשר למסמך של ד"ר אהרונסון מיום 25.1.97, טוען המשיב כי לא נאמר במכתב זה שהמערערת סובלת מסכיזופרניה. המשיב טוען כי ממכתב זה עולה היפוכו של דבר ומודגש בו כיצד חלה הטבה משמעותית במצבה של המערערת. דיון והכרעה לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על החזרת עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתשקול אם אין להכיר במערערת כמי שמצבה בשנת 1997 התאים לתקנה 33(ב)(3) למבחני הנכות. להלן נימוקיי: להלן החלטת הוועדה הרפואית לעררים מושא הערעור: "מבחינה פסיכיאטרית: לבקתה להיות נוכחת התכנסה הועדה בשנית ביחד עם ד"ר אהרונסון, רופאה המטפל. התובעת וכן רופאה המטפל העלו מחדש את תיאור מצבה בעבר וגם לאורך התקופה עד מצבה כיום. עיינתי במכתבו של ד"ר אהרונסון מ-25.1.97. הרופא המטפל מתאר לאורך כל התקופה של טיפול חזרה (רמיסיה) לתיפקוד מלא עם מינון קטן של תרופות וכותב גם שההחלטה לעזוב את העבודה הייתה קשורה לתחושה שזה מהווה מעמסה ומוסיף: "כרגע אין סימנים כלשהם של מחלה קשה אצל הילדה" ומעריך את נכותה בהמלצתו ב-20%. פרופ' שפירא שבדק אותה ב-22.3.97 בבדיקתו גם כן אינו מוצא הפרעה פסיכוטית כלשהי ולא רואה מקום למתן נכות נפרדת בגלל המשברים הנפשיים הקצרים הקודמים. לאור זאת, על פי המסמכים שבתיק ועל פי השיחה היום עם התובעת ורופאה, איני רואה מקום לשינוי הועדה מדרג 1 כפי שנעשתה אז באותו התאריך ובהתאם למסמכים שהיו בידה אז. (ייתכן שמבחינת הגדרת המצב ולאור ההיסטוריה הארוכה לפני ואחרי, היה מקום להגדרה אחרת מבחינת הספר להפרעות פסיכוטיות חולפות, ואז היה מתאים לסעיף 33(ב)(2) = 10%). כאמור, טענות המערערת מתמקדות בכך שהוועדה הרפואית לעררים התעלמה מתיעוד במסמך של ד"ר אהרונסון מיום 25.1.97 בדבר איבחונה כסובלת מסכיזופרניה. להלן נוסח מכתבו של ד"ר אהרונסון מיום 25.1.97: לכבוד המוסד לביטוח לאומי הנדון: הילדה פנתה לראשונה למרפאה.. ב-1976 ומוכרת לי מ-1977. במשך השנים עברה תקופות חוזרות עם מצבים פסיכוטיים פרנואידיים. ס"ה הייתה מאושפזת פעם אחת, 1984, בבית חולים טלביה ואובחנה אז כסובלת ממחלת הסכיזופרניה. בין השנים 1987-1994 הילדה לא היתה בטיפול, הרגישה טוב, ילדה 2 בנים ואף עבדה מלא. היא חזרה לטיפול פרטי לפני כשנתיים עקב משבר פרנוידי קצר ובעזרת תרופות ושיחות מהר חזרה לתפקוד מלא. זה כשנה הילדה ממשיכה לקבל תרופות במינון קטן.....ללא שיש לה צורך בקשר טיפולי, למרות רגישות ופגיעות גדולה היא מתגברת יפה תפקדה היטב בבית, אבל ה(ח)ליטה לעזוב את העבודה בחוץ עקב תחושה שהסה"כ מהווה מ(ע)מסה עליה. כרגע אין סימנים כלשהם של מחלה קשה אצל הילדה. ... פגיעותה והסכנה שמצבים משבריים יגרמו להחרפת מצבה קיימות. יש לדעתי להעריך נכותה הפסיכיאטרית כרגע ב-20%". עיון בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים, כפי שצוטטה לעיל, מעלה כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה הוועדה הרפואית התעלמה ממכתבו של ד"ר אהרונסון. הוועדה הרפואית לעררים התייחסה למכתב זה בפירוט ואף ציטטה חלקים ממנו. העובדה שהוועדה הרפואית העריכה את נכותה של המערערת נכון ל-1997 ב-10% לעומת הערכתו של ד"ר אהרונסון, אינה, כשלעצמה, טעות משפטית. חרף האמור, אני סבור כי יש להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתשקול אם התיאור של ד"ר אהרונסון במכתבו מיום 25.1.97, אינו מתאים לסעיף 33(ב)(3), המעניק 25% נכות למי שסובל מסכיזופרניה ברמיסיה עם "סימנים שליליים" קלים עד בינוניים, צורך קבוע בטיפול תרופתי והגבלה קלה על כושר העבודה. הוועדה הרפואית לעררים לא התעלמה מהאבחון של המערערת כסובלת מסכיזופרניה כפי שתועד במכתבו של ד"ר אהרונוסון, ואף לא התעלמה מאבחונה של המערער כסובלת מסכיזופרניה בתקופה החל משנת 2005. ההיפך הוא הנכון. מן האמור בשולי החלטת הוועדה עולה כי לדעתה סעיף הליקוי שניתן לה אכן אינו הסעיף המתאים, וכי היה נכון יותר לסווג את פגימתה של המערערת לפי סעיף 33(ב)(2) לרשימת הפגימות שבתקנות. עניינה של תקנה 33 הוא "הפרעות נפשיות אורגניות, סכיזופרניה והפרעות דילוזיונליות". סעיף 33(ב) עניינו ב"סכיזופרניה לסוגיה", ואילו סעיף 33(ב)(2) קובע כי בעת רמיסיה, שאינה מלאה אך אין בה סימנים "חיוביים" או "שליליים", כאשר קיים צורך בטיפול תרופתי והגבלה קלה על כושר העבודה. לדעתי, החלטת הוועדה הרפואית לעררים אינה מנמקת באופן הנהיר גם למי שהינו הדיוט ברפואה, מדוע התיאור הקיים במכתבו של ד"ר אהרונסון מיום 25.1.97 אינו מתאים לסעיף 33(ב)(3) למבחני הנכות, בשים לב לכך שד"ר אהרונסון קובע במכתבו שהמערערת ממשיכה לקבל תרופות במינון קטן, ובשים לב לתיאור תחושת מעמסה שגרמה לה לעזוב את עבודתה (האם סממנים אלה אינם עונים על ההגדרה "קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע" ו"ישנה הגבלה בינונית על כושר העבודה"?) אשר על כן החלטתי לקבל את הערעור כאמור לעיל. עניינה של המערערת מוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שזו תשקול אם התיאור של מצבה של המערערת בשנת 1997, כעולה ממכתבו של ד"ר אהרונסון מיום 25.1.97, אינו מתאים לסעיף 33(ב)(3) למבחני הנכות, ותנמק קביעתה. המשיב ישלם למערערת הוצאות הערעור בסך 1,500 ₪. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. התחום הנפשינכותאחוזי נכותסכיזופרניהדיכאון