בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות והיעדר עילה על פי הנטען בכתב התביעה, התובע עבד כעובד קבוע בנתבעת, מפברואר 1975 ועד מרס 1988. לטענת התובע, משך ארבעה חודשים, בחודשים אוגוסט-נובמבר 1975, לא הפרישה עבורו הנתבעת הפרשות בשיעור של שני אחוזים משכרו לקרן הפנסיה במבטחים, אף כי היה זכאי לכך. כתוצאה מכך, צפוי התובע, לטענתו, לאבד 0.67% מגובה הגמלה החודשית אותה יהא זכאי לקבל עם פרישתו לגימלאות. מכאן התביעה. במאמר מוסגר יוער, כי התובענה הוגשה תחילה לבית משפט השלום בהרצליה, והועברה, בהחלטה מיום 21.1.13 לבית דין זה, מחמת העדר סמכות עניינית. במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום עד להעברתו לבית דין זה, הגישה הנתבעת, את בקשתה לסילוק התביעה על הסף. טענות הנתבעת בתמצית, הינן, כדלקמן: א. עבודתו של התובע בנתבעת הסתיימה על רקע ביטול פרוייקט ה"לביא" אצל הנתבעת. במסגרת הסכם הפרישה התחייבה הנתבעת לתת למבטחים הוראה בלתי חוזרת לפיה היא מעבירה לזכות התובע את הסכום הרשום במבטחים עקב הפרשות שוטפות שהפרישה לתובע בזמן עבודתו אצלה (סעיף 4 להסכם הפרישה). לטענת הנתבעת, התחייבותה לתובע הסתכמה בשחרור הכספים שהופרשו בפועל למבטחים ולא מעבר לכך. ב. הכספים שהופרשו למבטחים שוחררו לזכות התובע בשנת 1988, לפני כ - 24 שנים, ובנסיבות אלא ידע התובע, ו/או יכול היה לדעת את כל הנתונים ביחס לכספים אלה. ג. במסגרת הסכם הפרישה קיבל התובע זכויות וכספים העולים על הזכויות להם זכאי התובע על פי דין, לרבות פיצויי פרישה בשיעור של 225% ומענק הסתגלות ודמי הודעה מוקדמת בשיעור של ששה חודשי שכר (סעיפים 3 ו - 6 להסכם הפרישה). ד. כנגד זכויות היתר שקיבל, הצהיר התובע כי הסכם הפרישה מהווה תמורה סופית מלאה ומוחלטת עבור כל המגיע לו מהנתבעת (סעיף 10 להסכם הפרישה). התובע אף חתם על כתב סילוק, שצורף כנספח לבקשה לסילוק על הסף, במסגרתו הצהיר כי הוא קיבל את כל הזכויות והתשלומים להם היה זכאי וכי אין לו כל תביעות ו/או טענות כנגד הנתבעת. על סמך מצג זה, שינתה הנתבעת מצבה לרעה. ה. בנסיבות אלה, דין התביעה להדחות על הסף אף מחמת חוסר תום לב, השתק ומניעות. ו. בתיקו האישי של התובע מצוי מסמך ממנו עולה כי בתקופה הרלבנטית לתביעה שהה בחופשה ללא תשלום, דבר העשוי להסביר, את העדר ביצוע ההפרשות כנטען על ידו, אולם נוכח הזמן הרב שחלף, קיים קושי באיתור המידע הנדרש לשם בירור העובדות לאשורן. טענות התובע בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף, בתמצית, הינן כדלקמן: א. עילת התביעה נודעה לו רק בחודש מאי 2010, עת פנה למבטחים על מנת לברר פרטים אודות גובה הגימלה אותה צפוי יהיה לקבל עם פרישתו לגימלאות. מרגע שנודעה לו עילת התביעה, פעל בנמרצות על מנת לעמוד על זכויותיו. ב. התובע לא שהה בחופשה ללא תשלום בשנת 1975. ג. תנאי הפרישה המועדפים להם זכה התובע אין בהם כגדי לגרוע מזכויותיו על פי דין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובכתב התביעה, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה שלפניי, ישנה הצדקה למחוק את התביעה על הסף כבר בשלב זה, וזאת מן הטעם שהתביעה התיישנה. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע תקופת התיישנות כללית בת שבע שנים לתביעה שאינה מקרקעין שלא הוגשה עליה תובענה. כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים עומדים בבסיס דוקטרינות ההתיישנות שאיזונם משתקף בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק ההתיישנות: מצידו של הנתבע - כי משך התקופה שבה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי ישמור על ראיותיו זמן רב; מצידו של התובע - השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל - טובת הציבור שבתי-המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח )ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש - משרד האוצר, מדינת ישראל נ' דניאל שחר , פ"ד נו (2) 297, בע"מ 325 לפסק הדין;ע"א 6805/9 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פד נז(5), 433; ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ לח (4), 554 בע"מ 558; ע"א 158/54 דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ ואח' פ"די (1) 687 (השופט זילברג); יהושע ויסמן, "ההתיישנות והמדינה", משפטים י"ד (תשמ"ד/מ"ה-1984/85); ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, נד(2), 535). עקרונות אלה הוחלו אף במשפט העבודה (ע"ע 805/06 שלמה לוי - התעשיה האווירית לישראל בע"מ, [ מיום 19.2.08; ע"ע 1406/02 עירית גבעתיים - משה ברקוביץ ואח', מיום 4.10.06). סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". לפיכך, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו (ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003)). עם זאת, יש מספר חריגים המשעים את מירוץ ההתיישנות, וביניהם נמנה אף סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות נמנית רק ממועד שנסיבות העילה נודעו לתובע. וזו לשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 8 קובע אפוא את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי התובע לעמוד על כוח התביעה שבידו. בהעדר ידיעה בפועל או בכח של התובע, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות ולא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע או ויתר או מחל על תביעתו (ע"א 2919/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיל-ליפל). מאחר וסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה להראות כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו )ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים 18.3.2009) זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' 204, 1991). עוד נקבע בפסיקה, כי המבחן להתקיימותו של סעיף 8 הוא מבחן אובייקטיבי - קרי נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. ומן הכלל אל הפרט. עילת התביעה הינה, כאמור, העדר ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה בחודשים אוגוסט-נובמבר 1975. בנסיבות אלה, על פי הדין, עילת התביעה קמה עוד בשנת 1975 (דב"ע לט/3-46 פלדון נ' אריגי דן, פד"ע יא 107 (1979)). עיון בהסכם הפרישה שנחתם בין התובע לנתבעת בשנת 1988, אותו צירפה הנתבעת לבקשה, מעלה כי בשנת 1988 שוחררו לתובע כל הכספים שנצברו לזכותו עד לאותה העת במבטחים. בנסיבות אלה, "כח התביעה" התגבש בידי התובע, לכל המאוחר, בשנת 1988. לא מצאתי לקבל את טענת התובע לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתישנות, משזה לא הרים את הנטל להראות כי לא ידע על קיומה של עילת התביעה, עם היוולדה, בשנת 1975, ולכל המאוחר בשנת 1988. אפילו היה עולה בידי התובע להוכיח כי לא ידע בפועל על אי ביצוע ההפרשות במועד בו קמה עילת התביעה, הרי שבהתחשב בכך שמדובר בעובדות שסביר להניח שהיו מוצאות ביטוי בתלושי השכר של התובע, ו/או בדוחות אותן נוהגות קופות הגמל לשלוח לעמיתיהם, מדי שנה, לא ניתן לקבוע, כי עובדות אלה נעלמו מעיניו מסיבות שלא היו תלויות בו, על פי קנה מידה אובייקטיבי, ושאף בזהירות סבירה לא ניתן היה למנוע אותן. לפיכך, טענת התובע לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות- נדחית. משהתובענה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, ומשההתיישנות מכוח הדין היא קטגורית (עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481) -אין מנוס אלא לקבוע כי התביעה התיישנה. מכאן, שאפילו אם יוכיח התובע, עובדתית, את כל טענותיו- גם אז לא יוכל לזכות בתביעתו, מן הטעם שזו התיישנה. בנסיבות אלה, אין כל טעם לאפשר להליך להתנהל, תוך בזבוז משאבים ציבוריים. קל וחומר, כאשר ניהול ההליך יגרור גם הוצאות מיותרות וציפיות שווא לתובע עצמו. לאור מסקנתי זו, לא ראיתי מקום לדון ביתר טענות הצדדים. סוף דבר - בקשת הנתבעת מתקבלת. התביעה נמחקת על הסף, מכוח תקנה 44(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, מהטעם שהתיישנה. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. סילוק על הסףהתיישנות