ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בניידות הפועלת מכח ההסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המשיב (להלן ובהתאמה - הוועדה; הסכם הניידות). 2. הוועדה התכנסה בעקבות פסק דין שניתן על יסוד הסכמת הצדדים ביום 12.9.2012 על ידי כב' הרשמת ולך בתיק בל 8559-03-12 (להלן - פסק הדין). בפסק הדין נקבע כך: "עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים על מנת שתשומת ליבה מופנה לכך כי ועדה קודמת לניידות מתאריך 12.5.02 העניקה לה 50% לפי סעיף ד'-3. הוועדה מתבקשת לנמק את החלטתה ולהבהיר מדוע העניקה כעת 0% נכות בגין אותו ליקוי לכאורה. לאור זאת תשקול שוב את עמדתה ותנמק את החלטתה. ב"כ המערערת יוזמן להופיע ולטעון בפני הוועדה טרם מתן החלטתה. הוועדה תנמק החלטתה." 3. לטענת המערערת, הוועדה שגתה בכך שלא נימקה את החלטתה, למרות שפסק הדין הורה לה לעשות כן. בנוסף, ממצאי הוועדה אינם סבירים לאור המהלך הרגיל של המחלה ממנה המערערת סובלת מזה 20 שנים, ואין זה מתקבל על הדעת כי ממצא של "פגיעה בשתי רצועות" משנת 2002, הפך להיות "היעדר פגיעה רצועתית" בשנת 2010. בהיעדר נימוק מקצועי וסביר לסתירה זו, דין החלטת הוועדה להתבטל ויש לדון בערעור בכללותו. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, המערערת הוסיפה וטענה כי בוועדה המחוזית מיום 9.10.11, המערערת לא הוזהרה בדבר הסיכון להפחתת אחוזי הנכות והיא אף לא נימקה מדוע קיבלה החלטה הפוכה להחלטת ועדה קודמת. משום כך, יש להורות כי כל ההחלטות שהתקבלו בעניינה של המערערת מאותו מועד הן חסרות בסיס ובטלות. 4. לטענת המשיב, המערערת לא הצביעה על טעות משפטית בהחלטת הוועדה. עניינה של המערערת הוחזר לוועדה עם הנחיות מפורשות ונושא אזהרת המערערת לא היה חלק מפסק הדין. הוועדה אף רשאית לשנות או לבטל החלטה קודמת, גם אם לא התבקשה לעשות כן. משהוועדה האחרונה לא מצאה את הממצאים שנמצאו בשנת 2002, די בכך ואין צורך בהנמקה מדוע במקרה כזה הוועדה הגיעה למסקנה שונה. הוועדה הסבירה מדוע סעיף ד'-3 אינו ניתן ליישום, בדקה את המערערת והסבירה את החלטתה, על פי ממצאיה. 5. לאחר עיון בפסק הדין, בפרוטוקול הוועדה ובמסמכים שצורפו לנימוקי הערעור, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן הנימוקים להחלטה זו: א. על פי סעיף 10 לחוק, החלטות הוועדה ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית דין אזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאים הרפואיים של הוועדה, כל עוד היא ממלאת את תפקידה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מוועדה מעין -שיפוטית. במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 100014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). ב. הלכה פסוקה היא כי משמוחזר עניינו של מבוטח על ידי בית הדין לוועדה בפסק דין עם הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בו ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (דב"ע נא/01-29 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992)). אם מילאה הוועדה כראוי אחר הוראות פסק הדין, אין לומר כי נפלה טעות שבחוק המחייבת התערבות בית הדין בהחלטתה. ג. עניינה של המערערת הוחזר בפסק דין אשר הורה לוועדה להתייחס להחלטת ועדה קודמת לניידות מתאריך 12.5.02 שקבעה למערערת 50% לפי סעיף ד'-3. הוועדה התבקשה לנמק את החלטתה ולהבהיר מדוע העניקה 0% נכות בגין אותו ליקוי לכאורה. הוועדה התכנסה בהתאם להנחיות פסק הדין, ציינה את ממצאי הבדיקה הקלינית שערכה למערערת בישיבה הקודמת ואת המסמכים שעמדו בפניה, שמעה את המערערת ואת בא כוחה ועיינה בהחלטת הוועדה מיום 12.5.02. על יסוד כל אלה, הוועדה קבעה כך: "הוועדה התכנסה בהתאם לפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו כבוד הרשמת שלי ולך בהחלטתה מתאריך 12.9.12. RA עם פגיעות מפרקיות תנועתיות בברכיים כמצוין. לא הודגמה הפרעה ביציבות הברכיים ולא הודגמה פגיעה רצועתית. סעיף ד'- 3 דורש קיום פגיעה בשתי רצועות במפרק הברך. בהעדר פגיעה רצועתית כזו אצל התובעת לא ניתן ליישום סעיף. תנועתיות הברכיים אינה מתאימה להגבלת תנועות ולא ניתן ליישם סעיף ו'- א- 4 מלא או חלקי." מהחלטת הוועדה עולה כי היא פעלה על פי הנחיות פסק הדין, עיינה בהחלטת הוועדה מיום 12.5.02 והסבירה מדוע על פי ממצאיה, אין מקום לקבוע דרגת ניידות על פי סעיף ד'-3 או על פי סעיף ו' - א- 4. יצויין כי גם עיון בממצאי הבדיקה הקלינית שהוועדה קיימה והשוואתם לסעיפי הליקוי הרלוונטיים, אותם הוועדה בחנה, מעלה כי הליקוי הרפואי ממנו המערערת סובלת אינו ניתן ליישום. בנוסף, הגם שהוועדה לא התייחסה ב"רחל בתך הקטנה" להבדל בין החלטתה ובין החלטת הוועדה מיום 12.5.02, ברור מהנמקתה כי היא לא מצאה את אותם ממצאים שנקבעו בשנת 2002, אשר היו הבסיס לקביעת דרגת המוגבלות בניידות על פי סעיף ד'-3. יתירה מכך, עיון בפרוטוקול הוועדה מיום 12.5.02, מעלה כי אף בפרוטוקול אותה ועדה לא ניתן למצוא מהו הממצא על פיו הוועדה קבעה כי למערערת "פגיעה ב - 2 רצועות בברך ימין". ד. טענות המערערת ביחס לסבירות החלטת הוועדה הן למעשה תקיפת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה. על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע. קביעות כגון עצם קיומו של הליקוי או שיעור הנכות בהתאם לסעיפי הליקוי המתאים, כולן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, 22.6.2006). מסיבה זו דין טענות אלה להידחות. ה. זאת ועוד, אין מקום במסגרת הליך זה לדון בהחלטת הוועדה המחוזית מיום 9.10.11. ראשית, משום לבית הדין לעבודה סמכות לבחון את החלטות ועדות העררים ולא את החלטות הדרג הראשון. שנית, מאחר שעל החלטה זו הוגש ערר לוועדת עררים ולאחר מכן ערעור לבית הדין. כמתואר לעיל, בבית הדין הצדדים הגיעו להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין וזו לא כללה התייחסות לנושא אזהרת המערערת. משכך אין מקום לטענות אלה בשלב זה. 6. סוף דבר - הערעור נדחה. כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. דין 7. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 30 ימים. רפואהניידותועדה רפואית (ערעור)ערעורועדה רפואיתערר