לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת דגית ויסמן ונציג הציבור מר רן ורדי; ב"ל 9729-12-10) אשר ניתן ביום 19.12.12 ובו נדחתה, מחמת התיישנות, תביעת המערער להכיר בו כמי שנפגע בעין ימין ביום 29.5.00 בתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). המסגרת העובדתית ביום 27.6.00 פנה המערער למשיב (להלן - המוסד) בתביעה להכיר בו כמי שנפגע בעבודה ביום 29.5.00 וכתוצאה מכך לקה בהפרדות הרשתית בעין ימין. תביעתו לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 18.12.00. כנגד החלטת פקידות התביעות כאמור הגיש המערער, ביום 17.6.01, תביעה (ב"ל 2969/01) (להלן - התביעה הראשונה). המערער היה מיוצג על ידי עו"ד ערן אלבר. במסגרת התביעה הראשונה הוחלט על מינוי של ד"ר אשר אב-שלום כיועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן - המומחה). למומחה הועברו העובדות הבאות: "א.התובע עובד בחברת חשמל בתפקיד מנהלן העוסק בהזמנת ציוד, טיפול בתחבורה, סידור מגורים לחניכים וכו'. ב. ביום 29.5.00 בשעה 8:30 העביר התובע חבילות נייר צילום לשתי מכונות צילום הנמצאות בקומת הקרקע, לצורך כך ירד למחסן הנמצא במרתף ולקח שתי חבילות קרטונים. בכל קרטון היו 5 חבילות צילום. משקל הקרטון היה כבד. התובע טען כי משקלם היה 15 ק"ג בערך. ג. התובע ירד עם שתי החבילות בערך 35 מדרגות בדרכו חזרה לחדר הצילום. ד. כאשר הגיע התובע לחדר הצילום הרגיש חושך בחצי מעין ימין, וכן נקודות שחורות שהסתובבו בעין. ה. התובע התבונן במראה אולם לא הבחין בתופעה. ו. התובע קיבל טיפול רפואי ובהמשך עבר ארבעה ניתוחים. ז. שלוש שנים לפני המקרה התובע עבר ניתוח קטרקט בעין ימין." ביום 30.1.03 ניתנה חוות דעתו של המומחה לפיה המערער לקה בהפרדות רשתית בעין ימין. המומחה ציין כי מהאנמנזה שכתב רופא העיניים בבית חולים ביום 29.5.00 עולה כי ההפרעות בראיה לא התחילו עם "הארוע בעבודה" אלא קודם לכן - יום או יומיים. הוסיף המומחה וקובע כך: "לא מצאתי בתיק כל אינפורמציה על מצב עיניו של התובע מלפני 29.5.00, פרט לעובדה שב-1997 עבר נתוח הוצאת ירוד והשתלת עדשה. במצב זה העין נעשית מעט יותר מועדת להפרדות רשתית מעין שלא נותחה. לאור האמור לעיל אני רואה אחת משתי אפשרויות: ההפרעות, שבטאו פתולוגיה של הפרדות רשתית, החלו יומים או יום קודם לארוע בעבודה, ואין קשר בינן לבין העבודה. ההפרעות החלו לפני הארוע בעבודה, והעבודה גרמה להחשת התהליך. בכל מקרה היו בעיניו של התובע נתונים פתולוגיים שקדמו לארוע בעבודה. לדעתי, עבודה כגון זו שהתובע עבד ביום האמור, לא היתה גורמת להפרדות רשתית בעין שאינה מועדת לכך, ולכן אני חושב שהעבודה גרמה למחלה לא יותר ממצבו הקודם של התובע." (הדגשה הוספה - א.א.) בהמשך התקיים דיון בבקשות הצדדים להפניית שאלות הבהרה והוגשו סיכומים. לאחר מכן, התקיים דיון נוסף ביום 4.5.04, שבו הצהיר ב"כ המערער דאז - עו"ד אלבר כי יודיע לבית הדין תוך 30 יום כיצד בכוונתו להמשיך בתביעה הראשונה. הודעה כאמור לא נמסרה וביום 30.6.04 נמחקה התביעה הראשונה מחוסר מעש. מעדותו של המערער עלה כי הוא לקח את "התיק" מעו"ד אלבר "לפני 4, 3 שנים" - דהיינו לכל המאוחר בתחילת שנת 2009, וכי פנה עם "התיק" לבא כוחו הנוכחי כעבור כשנה. בסמוך לאחר מכן, פנה המערער, ביום 7.12.10, לבית הדין והגיש תביעה חדשה - היא התביעה מושא פסק הדין (להלן - התביעה השניה). בתביעה השניה נטען, בין היתר, כי חוות הדעת שניתנה בתביעה הראשונה היא לטובת המערער; כי יש לחדש את הדיון בתביעה הראשונה מהמקום בו היא הופסקה, וכי יש לאפשר הפניית שאלות הבהרה למומחה. המוסד טען כי דין התביעה השניה להדחות מחמת התיישנות, אף אם לא ילקח בחשבון פרק הזמן בו התנהלה התביעה הראשונה. פסק הדין של בית הדין האזורי בית הדין ציין כי תחת להגיש בקשה מתאימה בגדרי התביעה הראשונה, בחר המערער להגיש תביעה שניה. עוד צויין כי לא היתה מחלוקת שמחיקת התביעה הראשונה לא מנעה את הגשת התביעה השניה. בית הדין דחה את התביעה השניה מחמת התיישנות, ואלה היו טעמיו, בתמצית: תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל - 1969 (להלן - תקנות המועדים), קבעה במועד הרלוונטי לדחיית פניית המערער למוסד כי: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר." (הדגשה הוספה - א.א.) תקופות התיישנות קצרות בתביעות לפי החוק נקבעו מן הטעם שגמלאות לפי החוק נועדו בעיקרו של דבר לקיום השוטף; כי אפשרות צבירתן עד לעת בה יחפוץ המבוטח להגיש תביעה לגביהן נוגדת את תכלית תשלומן; וכי חלוף הזמן עלול להכביד על בירור נתוני הזכאות לגמלה. על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד שנקבע בתקנות המועדים להגשתן של תובענות, אלא ככל שחלו איזה מהצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות). בית הדין הפנה להוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות, שקובעות כך: "15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. 16. נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב." בית הדין האזורי קבע כי גם בהתחשב בהוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות, התביעה השניה הוגשה שש שנים לאחר קבלת מכתב הדחיה מפקיד התביעות ולכן התביעה השניה התיישנה. עוד ציין בית הדין כי המערער לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת להתנהלותו ולאיחור, לרבות בטיפול בתביעתו לאחר שנמחקה התביעה הראשונה. בית הדין עמד על כך שחלפו לפחות שנתיים מאז נטילת התיק ועד לפנייה לבא כוחו הנוכחי ומחלוף הזמן ניתן ללמוד כי המערער זנח את עניינו. אין כל מקום להזקק לטענות המערער, לרבות בדבר ביטול המחיקה "מטעמי צדק" או "על פי שיקול דעת" ובדבר סיכויי התביעה. שכן, מקומן של טענות אלה בבקשה לביטול פסק הדין בדבר מחיקת התביעה הראשונה מחוסר מעש, אך אין זה ההליך בו נקט המערער. למעלה מן הדרוש ציין בית הדין שגם לגופו של ענין אין ממש בטענות המערער בענין המחיקה שכן המערער לא פעל לפי הוראות בית הדין. הערעור על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו, ובו חזר המערער על טענותיו בבית הדין האזורי. המערער הדגיש כי במקרה זה חלוף הזמן לא פגע ביכולת לבחון את ענינו של המערער, שכן כבר נקבעו עובדות ואף ניתנה חוות דעת ולכל היותר יש להשלים את הבירור הרפואי באמצעות שאלות הבהרה. המערער הדגיש את סיכויי התביעה, לאור ההלכות החדשות לפיה די בתרומה של 20% לקרות הנזק על מנת להכיר בפגיעה כבפגיעה בעבודה וכי מחוות דעתו של המומחה עולה כי לעבודה היתה תרומה בגרימת ההפרדות של רשתית עין ימין. המוסד סבר כי דין הערעור להדחות מטעמי בית הדין. בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים כי הטענות שנרשמו בפרוטוקול בקדם הערעור יראו כסיכומים בכתב וכי פסק הדין ינתן על יסוד טענות אלה וכלל החומר שבתיק. הכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל החומר שבתיק נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות וכי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. פסק דינו של בית הדין האזורי מעוגן היטב בראיות ומסקנותיו המשפטיות מעוגנות היטב בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה. מעבר לאמור נדגיש את הדברים הבאים: ההלכה שנפסקה ולפיה הדריך עצמו בית הדין האזורי היא שאין בית הדין מוסמך להאריך את המועדים שנקבעו בחוק. אולם, כפי שפסק חברי השופט פליטמן, כתוארו אז, בענין זיו: "משהמוסד עצמו מצא לנכון נוכח נוקשות ההלכה, ויפה עשה, לקבוע כללי מדיניות בעניין ההתיישנות, אזי אין בית-הדין חייב להיצמד להילכתו, אלא עליו להעביר תחת שבט ביקורתו השיפוטית את אותם כללי מדיניות ואת יישומם במקרה הספציפי." המקרה שלפנינו איננו מצדיק סטיה מכללי ההתיישנות ואין פגם בשיקול הדעת של המוסד אשר בחר לטעון להתיישנות. העובדה שבמקרה הנוכחי לכאורה אין קושי בבירור עובדתי, אין ולא כלום. ממילא תכליות ההתיישנות אינן מתמצות בטעם זה בלבד. נוכח קבלת ההתיישנות, ממילא אין להזקק לטענות הנוגעות לסיכויי המערער לזכות בתביעתו. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. עינייםהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודההתיישנות