הגישו תביעה בגין אי תשלום הפרשים של גילום מס הכנסה וביטוח לאומי (להלן - "תשלומי גילום") אשר לטענתם על המדינה לשלמם מכוח ההסכם אשר נחתם ביום 25/7/80 בין הנתבעת לבין ההסתדרות הכללית (להלן- "הסכם 80"), וכפרשנות שניתנה לו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין ע"ע 59/10 מיכה בלום - מדינת ישראל, מיום 26.9.11 (להלן - "עניין בלום"). על פי הסכם 80, זכאים היו התובעים, בין היתר, לקבל עם פרישתם מענק בגובה של "משכורת כוללת" לכל שנת עבודה באזור. על פי הסכם 80 הוגדרה "משכורת כוללת" כ - "משכורת קובעת, וכן ממוצע של כל התשלומים שניתנו לעובד במסגרת עבודתו בפועל באזורים בששת החודשים האחרונים לפי התעריף הנהוג שנקבע על ידי החשב הכללי ביום התשלום". במרוצת השנים, כללה המדינה במענק אשר שילמה לעובדיה שפרשו במסגרת הסכם 80, את החזרי ההוצאות עבור שיחות טלפון, הוצאות אש"ל, אגרת רישוי, ביטוח רכב והוצאות רכב לסוגיהן, במסגרת ה”משכורת הכוללת". אך לא את גילום מס ההכנסה וביטוח לאומי, בגין החזרי ההוצאות אלה. בפסק הדין בענין פנחס לוי (דב"ע מח/ 20-2 מדינת ישראל - פנחס לוי, פד"ע כ' 85) נקבע לענין פרשנותו של הסכם 80, כי אין להכליל גילום ההוצאות במסגרת ה"משכורת הכוללת" (וכי ספק אם יש מקום לכך שהמדינה כוללת את ההוצאות עצמן בפועל בתחשיב זה) אולם רכיב "הוצאות הרכב הקבועות" אינו בגדר החזר הוצאות, ולפיכך יש לכלול אותו ואת גילומו ב"משכורת הכוללת". לפיכך, החלה הנתבעת להכליל אף את רכיב הגילום האמור בחישוב המשכורת הכוללת במסגרת מענק הפרישה. 5. ביום 26/9/11 ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק הדין בעניין בלום, שם נקבע כי במסגרת מענק הפרישה ששילמה למר בלום, היה על המדינה להכליל בחישוב "המשכורת הכוללת" את תשלומי הגילום בגין רכיבי שיחות טלפון, הוצאות אש"ל, אגרת רישוי ביטוח והוצאות רכב משתנות- שהינם החזרי הוצאות, וזאת לנוכח העובדה כי בפועל כללה המדינה מיזמתה רכיבי הוצאות אלה עצמן ב"משכורת הכוללת" ועל יסוד בג"ץ 4838/03 קק"ל - ביה"ד הארצי לעבודה (פד"י נ"ט(5) 241, ממנו עולה כי גילום המס הולך אחרי הרכיב עצמו ותכליתו. 6. לטענת התובעים, פסק דין בלום יצר הלכה חדשה, הפוכה לחלוטין מההלכה הקודמת, שנקבעה בעניין פנחס לוי, ושינויה של ההלכה כאמור מחייב כי המדינה תשלם לכל אחד מן התובעים את ההפרש שבין סכום תשלומי הגילום שנכלל במשכורתו הכוללת בפועל לבין סכום תשלומי הגילום המלא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום המענק ועד לביצוע תשלום ההפרש בפועל. המדינה הגישה בקשה לדחות על הסף את תביעת התובעים מחמת התיישנות. לטענתה, תקופת ההתיישנות החלה על כל טענה ביחס למענק היא 7 שנים. תקופת ההתיישנות מתחילה לגבי כל תובע עם תשלום המענק. המדינה פרטה בטבלה את מועדי סיום תקופת ההתיישנות ביחס לכל תובע, היינו בחלוף 7 השנים מיום קבלת המענק. בהתאם לטבלה זו, טוענת המדינה כי ביום הגשת התביעה, ה- 3.1.2013 התיישנה תביעתם של כל התובעים. בתגובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף נטען, כי עילת התביעה לא התיישנה מהטעמים הבאים: עילת התביעה לא התיישנה שכן נוצרה רק עם מתן פסק הדין בעניין בלום - עד למתן פסק הדין בעניין בלום נהגה המדינה כאמור בפסק הדין בענין פנחס לוי שקבע את ההלכה בענין תשלומי הגילום. הגשת תביעה עד למתן פס"ד בענין בלום היתה בלתי אפשרית משום שלא היתה עילה נכון לאותו זמן, עילת תביעה הינה הכח לזכות בתביעה, קרי הפוטנציאל לזכות בה. לחלופין התביעה לא התיישנה משום שהתקיימו הוראות סעיף 8 לחוק ההתישנות, שכן לתובעים לא היו ידועות העובדות המגבשות את העילה, עד למתן פסק הדין בעניין בלום.(כפי שהבהירו התובעים, ההבדל בין הטיעון לפי סעיף 6 לחוק ההתישנות לטיעון על פי סעיף 8 בו, הינו דק מן הדק) לחלופין התביעה לא התיישנה שכן עובדותיה נודעו לתובעים רק עם מתן עדותה של הגב' צייגר מטעם המדינה בשנת 2008 (שנתנה במסגרת עניין בלום) והודאתה בכך שדעתה של המדינה שהסכם 80 מחייב את הכללת ההוצאות נשוא תשלומי הגילום במשכורת הכוללת, בניגוד לנפסק בעניין פנחס לוי. הטעמים שעליהם עמד בית הדין האזורי בפסק הדין בעניין וינצה מפי כב' השופטת נטע רות (עב' 5807/08 ס"ק 19865-12-10 ד"ר וינצה אדם- מדינת ישראל, ניתן ביום 24.1.2013) ובכללם: ההכרעה בפסק הדין בעניין בלום מחייבת את המדינה כלפי כל הגמלאים אשר כפופים להסכם 80 באשר היא פרשנות להסכם קיבוצי. עובדה זו יחד עם הצורך ליישם את עקרונות השיוויון ותום הלב, בהם מחוייבת המדינה ביתר שאת, מקימים מניעות בפני העלאת טענת התיישנות; הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר העלאת טענת התיישנות ע"י המדינה מחייבות ישום סביר ותם לב, ובענניינו עקרונות השיוויון ותום הלב מחייבים כי המדינה לא תעלה טענת התיישנות, ומשהעלתה זאת יש לדחותה; את כל הטענות יש לראות בתוך המסגרת המצמצמת של דיני ההתיישנות במשפט הישראלי, לנוכח הזכות החוקתית של גישה לערכאות, ובמקרה דנן לא נפגע אף אינטרס המוגן ע"י דיני ההתיישנות, וגם אם ישנה פגיעה היא איננה עומדת אל מול הפגיעה בזכויותיהם של התובעים. בתגובת המדינה לתגובת התובעים נטען כי עם תשלום המענק- ולא בעת מתן פסק הדין בענין בלום או עם הצהרתה של העדה מטעמה באותו ענין- קמה לתובעים עילת תביעה כמשמעותה בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, וביחס לכל תובע החל מרוץ ההתיישנות עם תשלום המענק; סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל בענייננו, העובדות המהוות את עילת התובענה היו ידועות לתובעים עם תשלום המענק ולכן אז החל מרוץ ההתיישנות; פסק הדין בעניין בלום אינו בגדר עובדה אלא הלכה שיפוטית חדשה בדבר פרשנות הסכם 80, ואין בה משום עיכוב מרוץ ההתיישנות; בשונה מפסיקות שנתנו בעניינים דומים , האופן שבו התנהלה המדינה במקרה זה לא יצר הסתמכות אצל התובעים לפיה המדינה ויתרה על טענת התיישנות; אין במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות דחיית טענת ההתיישנות עקב חוסר תום לב; על פסק הדין בעניין וינצה הוגש ערעור שתלוי ועומד בפני בית הדין הארצי, ומכל מקום יש לאבחן את האמור שם מענייננו מפני שהנסיבות שם אינן מתקיימות כאן; החל משנת 2004 שונתה הנחיית היועמ"ש באופן שכיום ככלל על המדינה לטעון טענת התיישנות, יישומה של ההנחיה במקרה דנן הינו סביר ואין מקום להתערבותו של בית הדין לגביו. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי הסעד של סילוק על הסף ניתן ביד קמוצה ובמשורה על ידי בתי המשפט ובבתי הדין לעבודה "קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע מד/15-3 אפנר נ' מפעלי הדסה לחינוך עבודה ארצי, כרך כ(2) 242 ; דב"ע נא/31-3 חיפה כימיקלים נ' אברהם רמי כלפון פד"ע כב 518). מגמתם של בתי משפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט, לברר ולהכריע בתובענה לגופם של דברים על פני סילוקה על הסף במטרה לאפשר לתובע להביא את עניינו לדיון ולממש זכות משפטית. (ע"ע 1637/04 קרשון נ' קריכלי (ניתן ביום 9.5.05). עם זאת , מקובלנו כי כאשר טענת התיישנות אינה נסמכת על טיעונים עובדתיים, אלא משפטיים בלבד, אין מניעה להכריע בה כבר בשלב המקדמי. ר' דברי כבוד השופט י' עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010) (בפסקה 26): "מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (11.6.09), סעיף 2 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה)". על רקע אלה נבחן את טענות הצדדים. המטריה הנורמטיבית- כללי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - "החוק") מורה על תקופת התיישנות של 7 שנים, הנמנית לפי ס' 6 לחוק, מהיום שבו נולדה עילת התביעה. המונח "עילת תובענה" הוא מונח שמהותו משתנה על פי תכלית ההסדר שאותו הוא נועד לשרת (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 859-860). המבחן המקובל לקיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות, הוא מציאותן של העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי ע' 118 (מהדורה עשירית, 2009)). היום בו נולדת עילת התובענה, הוא היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע (ע"א244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 78-679) אולם נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175), כשהכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (5/01/11). במסגרת החריגים למנין התישנות, נקבע בסעיף 8 לחוק כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 14. על התכליות העומדות ביסודה של הוראת ההתיישנות נאמר בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (ניתן ביום 2.7.03) (להלן" ענין תלמוד תורה") כדלהלן: "תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558-9). עניינו של התובע מחייב כי ינתן לו מירווח זמן מספיק להכין ולהגיש את תביעתו, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד שני, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק." על רקע עקרונות אלה נבחן האם יש מקום לקבל במקרה דנן את טענת ההתישנות. מתי נתגבשה עילת התביעה? כאמור מעלה, הצדדים נחלקים בשאלה אימתי נולדה "עילת התובענה" ממנה נחל למנות את תקופת ההתיישנות. השאלה המהותית הדורשת הכרעה לענין זה הינה, האם כוללת עילת התובענה במקרה דנן את העובדות שהן, באופן כוללני: חלות הסכם 80 על התובעים, והמנעותה של הנתבעת מלכלול במענקי הפרישה של התובעים את רכיבי הגילום (למעט לענין הוצאות הרכב הקבועות) בלבד, או שמא יש לראות את ההכרה המשפטית בהיות הגילום רכיב שצריך להכלל ב"משכורת הכוללת" במסגרת פסה"ד בענין בלום כחלק מ"עילת התביעה" . 14. בענין בלום שונתה ולמעשה נהפכה קביעת הפסיקה באשר להגדרת "משכורת כוללת" שבהסכם 80 בכל הנוגע להכללת רכיבי הוצאות בהגדרה זו, וכנגזרת מכך, גם רכיבי גילומן. במסגרת טיעוניהם, טענו שני הצדדים כי המדובר בענין דכאן בשינוי פרשנותו של הסכם 80 (ר' סעיף 28 לתגובת הנתבעת לתגובת התובעים והמובאה שם). לטעמנו ספק אם שינוי ההלכה אכן נעוץ בשינוי הפרשנות להסכם. בעוד בענין פנחס לוי סבר בית הדין הארצי כי התנהלותה של המשיבה לענין הכללת רכיבי ההוצאות עצמם (להבדיל מגילומם) במענק ,היא שגויה ככל הנראה, שכן הוצאות אינן נכללות ב"משכורת הכוללת" וקבע שאין מקום להרחיב ה"טעות" גם לענין הגילום, הרי שבענין מיכה בלום לא נקבע בהכרח דבר לענין הפרשנות הנכונה של ההגדרה בהסכם, אלא נקבע אך זאת- כי היות והמדינה התנהלה באופן מסוים ביחס להוצאות עצמן, (אופן שככל הנראה מצביע על האופן בו פרשה היא את הסכם 80), נגזר מכך שכך עליה לנהוג גם ביחס לגילומן. ודוק עוד, בענין בלום אף לא נתחדשה הלכה בדבר הליכתו של הגילום אחר הרכיב המגולם עצמו. גם בענין פנחס לוי נקבע ביחס להוצאות הרכב הקבועות, לאור מהותן, כי משהן ראויות להכלל ב"משכורת הכוללת" נגזר מזאת , כי כך אף לגבי גילומן. מצאנו לנכון לעמוד על דיוק זה היות וחלק מטיעונם של התובעים נסמך על הטענה כי לאור ההכרעה בענין בלום, מפרה המדינה את הסכם 80 על פי פרשנותו הנכונה, וכן מפנה אל הפסיקה הקובעת כי פרשנותו של הסכם קיבוצי בפסק דין בעניינו של היחיד, מחייבת ביחס לכלל העובדים. נעמוד על כך בהמשך הדברים. לשאלה האם שינוי הלכה מקים עילת תביעה גם בחלוף שבע שנים מיום שנודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה נתנה תשובה ברורה בפסק הדין בעניין דוננפלד (רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' אריאל דוננפלד (ניתן ביום 07/11/2012)) בפסקה 24: "ביום 2.6.2004 פורסם פסק דינו של בית משפט זה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי משנת 2001 בפרשת קרישוב. האם יש בפרסום פסק הדין בערעור כדי "לחדש" את מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעתם של המשיבים, שהתיישנה זה מכבר? ... בשונה מבית המשפט המחוזי, אני סבורה שהקביעות המשפטיות בפרשת קרישוב אינן מעלות או מורידות מבחינת התיישנות זכות תביעתם של המשיבים... בין אם פסק הדין בפרשת קרישוב היווה הלכה חדשה, ובין אם הוא "פרשנות הגיונית, שיושמה במקרה מסוים", הרי שכל כולו - שינוי בדין. אין בו שינוי בעובדות שהיו ידועות למשיבים או בעובדות שניתן היה לבררן. ... לא אחת נפסק כי שינוי בדין איננו משעה את מירוץ ההתיישנות. היטיב לבטא את הדברים השופט מ' חשין: "הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות". ... לפרסום פסק דינו של בית משפט זה בפרשת קרישוב אין אפוא משמעות מבחינת התיישנות זכות תביעתם של המשיבים, והם אינם יכולים "לחדש" בגינו את זכות תביעתם שהתיישנה. אכן, יש להימנע ממצב בו רק בשל פרשנות או הלכה חדשה שייקבעו בבית המשפט, "תתחדש" זכות התביעה של תובעים שתביעתם התיישנה. דומה כי זה היה החשש העיקרי של המבקשים ביסוד בקשות רשות הערעור שבפנינו." (ההדגשות הוספו). טוען ב"כ התובעים כי כל עוד לא ניתן פסק הדין בענין בלום לא היה בידי התובעים "כח תביעה מהותי", שכן ברי היה כי לאור פסק הדין בענין פנחס לוי, צפויה היתה תביעתם להדחות. לפיכך המועד הקונקרטי בו קמה לתובעים עילת תביעה הוא מועד מתן פסה"ד בענין בלום. אכן , צודקים התובעים כי לאור המצב המשפטי הידוע עד אז, לא היה מקום לצפות מהם להשקיע משאבים בהגשת תביעה אשר צפויה על פניה להדחות. (על כך עמד גם בית הדין הארצי בענין ע"ע 533/09 עפרה אילן ואח' - שירותי בריאות כללית, מיום 15.6.11 (להלן - ענין עפרה אילן)), עם זאת, אין בכך בכדי להצדיק חריגה מהוראותיו של חוק ההתישנות. על מצב דברים זה עמד כב' הנשיא ברק בענין להבי (ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז, פ"ד מו(4) 719, 724 (1992), : "על-פי הפירוש הראוי של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי-ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן (אשר שונה הלכתית או חקיקתית) אינן מצבים המשעים את תחילת מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הטעם לגישתי זו הוא כפול: ראשית, במישור הלשוני, סעיף 8 לחוק ההתיישנות משעה את תחילתה של ההתיישנות באי-ידיעתן של 'העובדות'. אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן אינן נופלות למסגרת זו... שנית, ספק בעיניי אם רצוי הוא - בהנחה שקיימת אפשרות לשונית לראות בדין חדש משום עובדה נעלמה - להשעות את תחילת מירוץ ההתיישנות בשל אי-ידיעת הדין החדש. אמת, מנקודת מבטו של התובע אין שוני רב בין אי-ידיעת העובדות לבין אי-ידיעת הדין. אין לראות אפוא בהימנעות התובע מלתבוע משום ויתור על זכותו, ואין לבוא אליו חשבון על שישן על זכויותיו. השיקול העיקרי המצדיק הבחנה בין השניים כרוך באינטרס הציבור. הביטחון והיציבות ייפגעו, אם בכל מקרה של יצירת הלכה חדשה או שינוי הלכה קיימת - ושני אלה אינם היינו הך לעניין שיקולי ההתיישנות - יאפשרו 'פתיחת' עניינים, אשר בלא אותו שינוי כבר התיישנו, וזאת בלא ליתן לבית המשפט כל שיקול-דעת לבחינת הנסיבות המיוחדות". ובהמשך: ".. מלאכותי הוא לטעון, כי הלכת בית המשפט הינה "עובדה משפטית" - במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - שאי-ידיעתה משעה את תחילת מירוץ ההתיישנות. אכן, קו הגבול בין "עובדה" לבין "משפט" דק הוא, וקיים "אזור דמדומים" שבין "הגרעינים" הקשים של שני המושגים. עם זאת, נראה לי, כי לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות - שעניינו "העובדות המהוות את עילת התובענה" אין לראות באי ידיעת הדין, אשר מקורה ביצירת דין חדש או בשינוי דין קיים, משום אי-ידיעה של "העובדות המהוות את עילת התובענה". בצדק ציין גלעד, במאמרו הנ"ל, בעמ' 141, כי "הדין אמנם יצר את הזכות, אך הוא לא 'מהווה' אותה". (ההדגשות הוספו). ר' גם ע"א 1960/11 דוד אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, מיום 06/05/2013 מפי כב' השופט עמית :"העובדות המהוות את עילת התובענה" לצורך סעיף 8 הן עובדות, לא פרשנות משפטית, לא הבנת הדין, ולא השגת ראיות להוכחות עובדות". גישה זו היא גם הגישה שהתקבלה על ידי בית הדין הארצי בענין עפרה אילן, ראו פסקאות 40-41 לפסק הדין. אף שפסקי הדין בענין דוננפלד ובענין להבי עסקו בשאלת התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתישנות, דומה כי הרציונל שבסיסם נכון גם לענין פרשנות סעיף 6 לחוק ההתישנות. הקביעה כי לא ניתן לראות כ"עובדה" פסק דין שיצר הלכה חדשה, נכונה הן ככל שמדובר במונח "עובדה" לצורך בחינת "העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש" (בין היתר כהגדרת א. גורן בספרו דלעיל את "עילת התביעה") לפי סעיף 6, והן לצורך מענה לשאלה האם ההלכה החדשה היא "עובדה המהווה את עילת התביעה" שנעלמה מעיני התובעים לצורך סעיף 8. בענין דנן אין מחלוקת כי לא היו עובדות כלשהן שלא היו ידועות לתובעים במועד קבלת המענק, והדבר היחיד שהשתנה הינו ההלכה לענין החובה לכלול הגילום ב"משכורת הכוללת" . משכך- אין ההלכה שנתחדשה בענין בלום יכולה להחיות מחדש עבור התובעים את תביעותיהם , אשר התיישנו זמן רב לפני נתינתה. בהקשר זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי אין בפסק הדין בעניין פסגת אשדוד (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, ניתן ביום 24/05/2010) בכדי לסייע לתובעים, זאת משום שבעניין פסגת אשדוד דובר בפסק דין הצהרתי שכל עוד הוא לא ניתן חסרה היתה עובדה מהותית, ועל כן קבע בית המשפט העליון שעד שלא ניתן פסק הדין לא היו קיימות כל העובדות המקימות את עילת התביעה, ובלשונו של בית המשפט: "עד למתן פסק הדין ההצהרתי הסופי לא ידעה, אפוא, המערערת את העובדות הרלבנטיות לאשורן. רק עם מתן הפסק, התברר לה כי המצג שהוצג לה על ידי משיבות 1 ו-2 במסגרת הסכם המכר היה שגוי. פסק הדין ההצהרתי הסופי הבהיר את קיומו של המרכיב העובדתי המהותי הזה; ממנו ואילך בשלה עילת ההשבה שבידי המערערת כלפי המשיבות 1 ו-2. ממועד זה מתחיל מנין ההתיישנות לצורך עילה זו". זאת כאמור בשונה מענייננו בו כל העובדות היו ידועות לתובעים. נעיר כי אף לא מצאנו מקום לטענתם החלופית של התובעים כי עובדות התביעה נעלמו מעיניהם עד למתן עדותה של גב' אירית צייגר במסגרת ההליכים בעניין בלום, לעניין זה מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כפי שהובאה בסעיפים 91-93 לתגובתה. אשר לשאלת הקושי המוטל על הנתבעת בהתגוננות מול תביעה שעילתה נולדה לפני שנים ואף עשרות שנים, נעיר כי לא נוכל לקבוע בשלב זה מסמרות בדבר מידת הקושי שיוטל על הנתבעת בהבאת ראיות ובאיתור מסמכים מלפני שנים רבות, אשר ככל שקיים, בוודאי מקשה מאד על הנתבעת. יתכן שיש מקום לטעון כי היות ורכיבי ההוצאות עצמם שולמו לתובעים במסגרת ה"משכורת הכוללת", ישנה דרך לשחזר את רכיבי הגילום. ואולם, לדידנו, אף אם אכן כך הוא, אין בכך כשלעצמו די בכדי להסיר את מכשול ההתיישנות מדרכם של התובעים, לאור יתר טעמי ההתישנות ובכללם השיקול הציבורי כפי שבא לידי ביטוי בפסיקה דלעיל, וכן טענת המדינה בדבר הפרת האיזון התקציבי ככל שיותר כיום לכלל גמלאי העבר עליהם חל הסכם 80 להעלות טענותיהם- אין כל מקום לחרוג מהוראות חוק ההתישנות. התובעים הוסיפו וטענו שיש לדחות את טענת ההתיישנות בשל "עקרון השוויון ותום הלב והחובות המוגברים החלים על מדינה כמעסיק ביישומו של הסכם קיבוצי". התובעים נסמכו על האמור בפסק הדין בעניין וינצה. טענה ראשונה בפיהם הייתה, כי יש להעביר את השימוש בטענת ההתיישנות דרך מסננת תום הלב, וכפי שנדחתה טענת ההתיישנות בפסק הדין בעניין עפרה אילן, כך הוא הדין בענייננו. אף בעניין זה מקובלות עלינו טענות המדינה, כי נסיבות המקרה הנוכחי אינן עולות כדי חוסר תום לב. בניגוד לשארע בענין עפרה אילן, הרי שכאן לא הוטעו התובעים ע"י המדינה בכל אופן שהוא להסתמך על כך שטענת ההתיישנות אינה רלבנטית לעניינם. העלאת הטענה הדיונית במקרה דנן, אינה עומדת בסתירה למצג כלשהו של המדינה. עצם העלאת טענת התיישנות במקרה דנן, אינה מהווה חוסר תום לב. המדינה פעלה בהתאם לפסק הדין בענין פנחס לוי ולא על פי דעתה , ואף למעלה מכך , על אף האמור בענין פנחס לוי, המשיכה להכיר בהוצאות עצמן כחלק מן ה"משכורת הקובעת". משכך אין כל חוסר תום לב בהתנהלותה. כפי שוודאי לא היו התובעים מצפים כי שינוי הפוך של ההלכה (מהרחבת משמעות "המשכורת הכוללת" לצמצומה) היה מעלה זכות לתביעת השבה מצד המדינה, וקל וחומר, בלא גבולות התיישנות, וזאת ביחס לכל אותם גמלאים שקיבלו בזמן אמת ועל פי ההלכה הנוהגת, את שקיבלו בדין, הרי שאין מקום להורות אחרת במקרה דנן. מעבר לכך, בענין עפרה אילן בסעיף 32, נקבעו תנאים חריגים ומצטברים לדחיית טענת התיישנות,ולקביעה כי השימוש בטענה דיונית זו נעשה בחוסר תום לב., בכללם גם החשש לפגיעה בשויון ובכבוד האדם, או במקרה שטענה שכזו נוגדת את תקנת הציבור. (שם דובר בהשוואת זכויות בין שני המינים). בענין שלפנינו,מעבר לעובדה שבפועל, כתוצאה משינוי ההלכה "יופלו" מר בלום ואלה שקיבלו המענק לאחר פסק הדין בענינו לטובה- אל מול אלה שקדמו להם, וזאת רק בשל שינוי ההלכה, הרי שאין כל מאפיין אחר של פגיעה בערכים כלשהם, שתגרם עקב עמידת המדינה על טענת ההתיישנות. לא למותר להכיר כי תביעתם של התובעים נוגעת אך לחלק מתוך תשלום מענק הסכמי, מעבר לכלל הזכויות הקוגנטיות והמענקים אשר שולמו לתובעים מכוח החוק, וזאת בשונה מהנסיבות המובאות בפסק הדין בעניין אילן. אשר לטענה הנשענת על ההלכה בעניין רובינשטיין (דב"ע מח/3-120 אל על נתיבי אוויר בע"מ- דליה רובינשטיין, פד"ע כ' 493), הקובעת כי הכרעה בעניין הסכם קיבוצי מחייבת את המעביד ביחס לכלל עובדיו. כאמור, ספק בעינינו אם במקרה דנן מדובר בשינוי ההלכה ביחס לפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכם 80. ואולם אף אם מדובר בשינוי הלכה הנוגעת לפרשנותו של הסכם קיבוצי, אין בכך כדי לעקוף את הוראות ההתיישנות. מסקנה לפיה כל אימת שתשונה פרשנותו של הסכם קיבוצי בפסיקה, נולדה מחדש עילת תביעה שהתיישנה עבור כל מי שאי פעם היתה לו זכות על פי אותו הסכם קיבוצי, הינה בלתי סבירה לחלוטין. (יוער כי גם בענין רובינשטיין נדחו תביעות שהתיישנו ושנסמכו על פרשנות הסכם- ר' סעיף 11 ו' וסעיף 14 שם) הנפסק בעניין וינצה, כולל לטעמנו קביעות שלא נוכל להסכים עמן, שיש בחלקן פתח לערעור משמעותי של ההסתמכות והיציבות המשפטית. מכל מקום אין בו כדי להועיל לתובעים. מעבר לכך שתלוי ועומד ערעור על הנפסק בבית הדין הארצי, הרי ששינוי הנסיבות מהאמור שם, מביא למסקנה כי איננו יכולים להסתמך על כך בענייננו אנו. בעניין וינצה נקבע כי טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה-בשונה מכאן; הנחיית היועמ"ש שלא לטעון להתיישנות איננה תקפה בענייננו; להבדיל מן הנטען כאן, שם קבע בית הדין כי המדינה לא יכולה היתה להסתמך על שתיקת התובעים שכן היא פעלה בניגוד להסכם קיבוצי ותוך העלמת המידע מהם (בשונה מהענין דכאן); כן נקבע שם כי התובעים דשם היו רשאים להסתמך על קיומו של הליך אחר תלוי ועומד בנוגע לאותה סוגיה ממש, ולהמתין להכרעה שם- כאן לא היה כל הליך תלוי ועומד, ומכל מקום, אין טענה כי התובעים המתינו להכרעה בענין בלום (ובנסיבות הענין לאור מועד הגשת התביעה בענין בלום- ראוי שלא כך נטען), ואף לו עשו כן, הרי שביחס לרובם (לבד משניים), לא היה בכך די בכדי לגבור על מרוץ ההתיישנות. בשולי הדברים נתייחס לטענה כי אל לה למדינה להעלות טענת התיישנות. סעיף 28 לחוק ההתיישנות מחיל את הוראותיו על המדינה. אכן בעבר הייתה הנחייה של היועמ"ש כי לא תועלה טענת התיישנות בהליך אזרחי אלא באישורו, היינו, ככלל אין להעלות טענה זו. ברם הנחיה זו בוטלה בהנחיה מיום 15.4.2004, וכיום ההנחיה היא לטעון טענת התיישנות, ונדרש אישור על מנת שלא להעלות טענה זו. משכך עלינו לבחון את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המדינה כפי שאנו בחונים טענת התיישנות שמעלה כל בעל דין אחר, ובפרט שהמדינה, מייצגת את הציבור כולו, והנזק לציבור העלול להיגרם מויתור על טענת התיישנות כלפי תביעות נגד המדינה שהתיישנו עלול להיות ניכר (ראו בג"צ 853/10 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום, ניתן ביום 27/07/2010).לאור קביעותינו דלעיל, איננו סבורים כי יש מקום להתערבות בשיקול הדעת המינהלי שהופעל במקרה דנן, על פיו הוחלט שלא לפנות לקבלת אישור להמנעות מהעלאת טענת התיישנות. סוף דבר התביעה נדחית בזאת על הסף מחמת התיישנות מהנימוקים המפורטים לעיל. לאור השלב המקדמי בו מצויים הדברים, לאור אופיה של התביעה- תביעת גמלאים לקבלת זכות אשר ללא ההתישנות ספק אם היתה נמנעת מהם, וכן בשל מורת הרוח שיש לבית הדין מהתנהלות המדינה בתיק זה (ראו החלטה מיום 10.7.13 המצטרפת להחלטה מיום 9.5.13), ומשהנתבעת לא הגישה עדיין כתב הגנתה, אין צו להוצאות. מיסיםמס הכנסהביטוח לאומי