תשלום דמי תאונה, לפי פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי התאונה שבה מדובר ארעה ביום 8/6/12 והתקופה שבעדה ביקשה התובעת לקבל דמי תאונה היתה מלמחרת התאונה ועד יום 30/9/12. 2. הנתבע, במכתבו לתובעת מיום 10/12/12, דחה את התביעה, וזאת בשל טעמים שונים בגין חלקים שונים של התקופה הרלוונטית. לגבי התקופה שמיום 21/6/12 ואילך - החליט הנתבע שאין לראות את התובעת כמי שאיבדה באותה עת את כושר התפקוד שלה, וכי היא היתה מסוגלת לעבוד במשק ביתה. לגבי התקופה שמיום 11/6/12 ועד יום 20/6/12, הסכים הנתבע כי יש לראות את התובעת כמי שאיבדה באותה עת את כושר התפקוד שלה, אלא שהתביעה בגין אותה תקופה נדחתה על ידי הנתבע בשל כך שהתקופה האמורה היתה קצרה מ-14 ימים. אעיר כי הנתבע לא התייחס במכתבו לתקופה שמיום 9/6/12 ועד יום 10/6/12, אך ניתן להעריך כי גם אם הנתבע מסכים לכך שבאותה עת התובעת איבדה את כושר התפקוד שלה, לא היתה עמדתו משתנה, שכן גם התקופה שמיום 9/6/12 ועד יום 20/6/12, היא תקופה קצרה מאשר 14 ימים. עוד אעיר כי הנתבע לא התייחס במכתבו במפורש למועד תום תקופת הזכאות המרבית לדמי תאונה, אך אתייחס לכך - בהמשך (וגם הנתבע התייחס לכך בהמשך ההתדיינות). 3. התובענה שבפני הוגשה כנגד עמדת הנתבע כפי שהובעה במכתבו מיום 10/12/12. בכתב ההגנה, הסכים הנתבע כי נכון לראות את התובעת כמי שאיבדה את כושר התפקוד גם בימים 9/6/12, 10/6/12 ו-21/6/12 (כלומר - 3 ימים יותר מאשר הוסכם במכתב הנתבע מיום 10/12/12), אלא שהנתבע טען שאין התובעת זכאית לדמי תאונה בעבור התקופה שמיום 9/6/12 ועד יום 21/6/12, בהיותה קצרה מ-14 ימים. 4. כהמשך להחלטות מיום 11/2/13 ומיום 15/3/13, בהסכמת התובעת ומבלי שהנתבע ניצל את ההזדמנות להתנגד לכך (ואף התנהג כאילו הוא מסכים לכך) - נקבע כי הדיון בתובענה זו יהיה בדרך של מינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין אשר יתבקש לחוות את דעתו בשאלה הרפואית השנויה במחלוקת. בהתאם לכך, ולאחר שהושלמו הליכי קבלת החומר הרפואי, ניתנה על ידי, ביום 2/7/13, החלטה בדבר עובדות המקרה ובדבר מינוי מומחית רפואית (שהוחלפה לאחר מכן במומחה אחר). הכל - כמפורט להלן. אלה העובדות 5. התובעת היא עקרת בית. 6. ביום 8/6/12 נפלה התובעת בביתה וכתוצאה מכך נחבלה בצלעותיה, בצדן הימני. 7. התובעת פונתה למרפאה, שהפנתה אותה לתצלומי רנטגן אשר לימדו על חשד לשבר בצלע מס' 10 בצד ימין. 8. רופא שטיפל בתובעת אישר כי מיום 8/6/12 ועד יום 30/9/12, היתה התובעת בלתי מסוגלת לעבודות משק הבית. אבדן כושר התפקוד 9. דמי תאונה על פי פרק ו' לחוק משולמים למי ש"איבד את כושר התפקוד". בסעיף 150 לחוק מוגדר המונח "אבדן כושר התפקוד" - כך: "לפי כללים ומבחנים שיקבע השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, לכל המבוטחים או לסוגים מהם.". 10. השר אכן קבע "כללים ומבחנים" לענין הגדרת אבדן כושר התפקוד, בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א-1981 (שתיקראנה להלן "התקנות"). תקנה 1 לתקנות מגדירה את המונח באופן שונה לגבי סוגים שונים של מבוטחים. לענייננו חשובה ההגדרה לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עצמאי, הגדרה המופיעה בפסקה (2) לאותה תקנה ובה נאמר: "לגבי מבוטחת שהיא עקרת בית - שאינה מסוגלת לעבודות משק-בית". 11. לשם הכרעה במחלוקת הרפואית בין הצדדים, שבהתאם לאמור לעיל, היא המחלוקת בשאלה אם בתקופה השנויה במחלוקת היתה התובעת מסוגלת לעבודות משק הבית, יש למנות מומחה רפואי. 12. הזכות לדמי תאונה מוגבלת לפי סעיף 152 לחוק, לתקופה של 90 ימים מהיום שלמחרת התאונה. לפיכך התקופה הרלוונטית לתובענה זו מסתיימת ביום 6/9/12. אעיר כי בהחלטותי מיום 2/7/13 ומיום 28/8/13, ציינתי בטעות שהתקופה מסתיימת ביום 7/9/12, אלא שב"כ הנתבע העמידה אותי על טעותי ואכן - מנין 90 הימים מיום 9/6/12 מסתיים ביום 6/9/12. המומחים 13. בהחלטה מיום 2/7/13 מיניתי את ד"ר מרינה דימנט בן נעים לשמש מומחית-יועצת רפואית מטעם בית הדין והפניתי אליה את השאלה אם בתקופה הרלוונטית היתה התובעת בגדר מי שאינה מסוגלת לבצע עבודות משק בית. ד"ר בן נעים הודיעה כי היא אינה יכולה לתת חוות דעת בתיק מסיבותיה. לפיכך, מונה במקומה ד"ר יבגני לייקין (שייקרא להלן: "המומחה"). 14. המומחה נתן את חוות דעתו. מחוות דעתו של המומחה עולה כי דעתו היתה שבתקופה המדוברת, לא היתה התובעת מסוגלת לבצע עבודות משק בית. 15. חוות דעתו של המומחה מפורטת ומנומקת. היא מבוססת על החומר הרפואי שהיה בפניו ועל הידע המקצועי שלו. לפיכך, אני מאמץ אותה. גורל התביעה 16. לאחר שחוות דעתו של המומחה הועברה אל הצדדים, הודיע הנתבע כי הוא מסכים שהתובעת אבדה את כושר התפקוד בתקופה הרלוונטית. 17. הן בשל אימוץ חוות דעתו של המומחה והן בשל השינוי בעמדת הנתבע, אני מקבל את התביעה ומצהיר כי התובעת זכאית לדמי תאונה בגין התקופה שמיום 9/6/12 ועד יום 6/9/12. 18. בענין הוצאות המשפט, ראוי לפעול על פי ההלכה הפסוקה שמנחה לפסוק הוצאות על בסיס של כפל התעריף שנקבע לענין הסיוע המשפטי, שאותו ניתן לעגל בתיאומים סבירים. בתיק זה היה צורך בלימוד הנושא ולא התקיים כל דיון. לפיכך, ובהתחשב באמור בתוספת השניה לתקנות הסיוע המשפטי, התשל"ג-1973, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/11/13, אם הוא לא ישולם לפני כן. דמי תאונהביטוח לאומי