נכלא באתיופיה עקב פעילות ציונית ולאחר שעלה לארץ הוכר כאסיר ציון

נכלא באתיופיה עקב פעילותו הציונית, ולאחר שעלה לארץ, הוא הוכר כאסיר ציון בהתאם לסעיף 1(א) לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב - 1992. ביום 17.6.2003, נבדק התובע ע"י ועדה רפואית של הנתבע, וזו קבעה לתובע נכות בשיעור של 10%, בעקבות פגיעה בכפות הרגלים והשוקיים, אשר לטענתו נגרמה במהלך תקופת כליאתו בניכר. בעקבות ערר שהוגש מטעם המוסד, החליטה הועדה הרפואית לעררים, אשר בדקה את התובע בשנית, לשלול את דרגת הנכות שנקבעה לו, בקובעה, ביום 22.1.2004 כי אין קשר בין תלונותיו של התובע לבין שהותו בכלא באתיופיה. בחודש אוקטובר 2006, פנה התובע לנתבע בבקשה לבדוק את מצבו הרפואי מחדש בשל החמרה במצבו, אשר מקורה בכאבי גב המקרינים לרגליו. הוועדה הרפואית, אשר התכנסה לדון בבקשתו של התובע ביום 23.1.2007, דחתה את טענותיו בדבר החמרה במצבו הרפואי, על ההחלטה האחרונה הגיש התובע ערר לוועדה הרפואית לעררים, וזו קבעה ביום 27.2.2007, כי בהעדר כל ממצא בעמוד שדרה מותני ובגפיים התחתונות, העשוי לאשר את תלונותיו של התובע, יש לדחות את הערר. התובע ערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לבית הדין האזורי לעבודה, ובפסק דינו של בית הדין האזורי נקבע, כי הוועדה התייחסה לתלונות התובע, ערכה לו בדיקה קלינית ועיינה במסמכים הרפואיים הרלוונטיים, ומשכך לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטתה. בית הדין ציין עוד, כי החלטת הוועדה הרפואית לעררים לשלול את דרגת נכותו של התובע, מיום 22.1.2004, אשר נזכרת בהחלטה, מושא הערעור שלפניו, הינה החלטה חלוטה שאינה ניתנת לערעור. לאור האמור, נדחה ערעורו של התובע (ב"ל (ב"ש) 2152/07 טאובה נ' המוסד לביטוח לאומי (3.8.2008)). התובע פנה פעם נוספת לבית הדין האזורי, בערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, מיום 27.2.2007, ובית הדין הבהיר לו, בהחלטתו מיום 2.8.2010, כי בית הדין סיים את מלאכתו בתיק, וכי "היה והתובע סבור כי קיימת עילת תביעה נוספת, יגיש תביעה חדשה שתיבחן לגופה". ביום 8.11.2012, הגיש התובע לבית הדין הארצי לעבודה "הודעת ערעור" (שלמעשה הינה בקשת רשות ערעור), על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה הבהיר לתובע, כי עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת "הודעת הערעור", ומאחר שהתובע לא עשה כן, נמחקה "הודעת הערעור" (עב"ל (ארצי) 33538-11-12 טאובה - המוסד לביטוח לאומי (11.4.2013)). בהמשך, ביקש התובע מבית הדין הארצי לעבודה לבטל את פסק דינו, ואולם הוא לא כלל בבקשה נימוקים הנוגעים להארכת המועד להגשת "הודעת ערעור", אלא בחר להשיג על החלטותיו של הנתבע בנוגע למצבו הרפואי, ועל כן נדחתה בקשתו זו, ביום 24.4.2013. במקביל להליכים המשפטיים בבית הדין לעבודה, פנה התובע אל הנתבע בבקשה נוספת לבחינת ההחמרה במצבו הרפואי, ונציגי הנתבע השיבו לו, ביום 2.6.2010 כי הוועדות הרפואיות השונות, וכן בית הדין האזורי לעבודה "דחו את הקשר הסיבתי בין תלונותיו על הרגלים והגב ובין המאסר. מכיוון שכך אי אפשר לטעון שוב להחמרת מצב במה שנקבע כי אינו קשור למאסר". התובע פנה פעם נוספת אל הנתבע במהלך שנת 2011, והפעם באמצעות באת כוחו, בתביעה להכיר בהחמרה במצבו הרפואי. נציגי הנתבע השיבו לתובע, ביום 30.11.2011 כי התביעה אינה מגלה עילה חדשה, אלא נסובה על החמרה בתחום האורטופדי, טענה שנבחנה בעבר ונדחתה. התובע פנה בתביעה נוספת לנתבע, ונציגיו חזרו והבהירו לו, ביום 25.12.2012 כי תביעתו "להחמרת מצב בדבר רגל ימין נדחית עקב שלילה של הקשר הסיבתי למאסר". 3. במקביל, פנה התובע לבג"ץ (בג"ץ 3270/13) בעתירה למתן צו על תנאי שיורה לנתבע לזמנו לוועדה רפואית, אשר תבחן את מגבלותיו הרפואיות שנגרמו לו, לטענתו, עקב מאסרו בכלא באתיופיה. העתירה נדחתה ביום 6.6.13, לאחר שנמצא כי במקביל הוגשה התביעה הנוכחית לבית דין זה, וכן החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 22.1.04, אשר שללה מהתובע את דרגת הנכות בקשר למעמדו כאסיר ציון, הינה חלוטה. 4. בתביעתו הנוכחית, טוען התובע כי כתוצאה מהמכות שקיבל בכלא באתיופיה, הוא סובל מפגיעה קשר בכף רגל שמאל, הוא מתקשה ללכת ולעשות פעילות גופנית. כמו כן, הוא סובל מפגיעה נפשית. לטענת התובע, הוועדה הרפואית התעלמה מטענותיו, ולא הכירה בפגיעה הקשה. 5. אשר לדעתנו, עניינו של התובע נדון והוכרע, בוועדות רפואיות בשנים 2004 ו- 2007, כמו גם בהליכים שהיוו ערעורים על החלטות אלו, ובעתירה לבג"ץ. הליקויים עליהם מתלונן התובע נדונו בוועדות הרפואיות ונקבע כי הם אינם קשורים לתקופת מאסרו. משכך, גם החמרת מצב הקשורה לליקויים אלו אינה יכולה להיות קשורה למאסרו. 6. משהחלטות הוועדת הרפואית עמדו לביקורת שיפוטית, הן הופכות להיות חלוטות וכעת לא ניתן לשנותן. 7. אשר על כן, התביעה נדחית ללא צו להוצאות. בית סוהר / כלאאסיריםהעליה האתיופיתאסירי ציון