הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות להלן נסקור בקצרה את פסקי הדין של בתי הדין לעבודה, שניתנו בהתייחס לסעיף 13 (9) לחוק: א. בס"ע 48900-05-10 רוזנברג נ' מדינת ישראל (18.4.12) פסק בית הדין, כי מכתבים אשר נכתבו על-ידי הנתבעים, בעלי תפקידים שונים במשרד החינוך, במסגרת הליך פיטוריו של התובע, חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, זאת מאחר והם נכתבו מתוקף תפקידם במשרד החינוך, מכח הוראה שניתנה להם על ידי הרשות המוסמכת לכך כדין. ב. בס"ע 32151-08-10 שוורץ נ' צולר (3.7.11), פסק בית הדין, כי חוות דעת שמילא הנתבע, מפקח המר"מ והמפקד הממונה על התובעת, רופאה תעסוקתית עובדת צה"ל שהועסקה על ידי ענף משאבי אנוש -חר"פ בצה"ל חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בית הדין הדגיש, כי הראציונל העומד בבסיס היותה של חוות דעת, פרסום מותר בהתאם לסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע הינו, הגנת אותו ממונה ו/או אחראי ו/או מנהל בעבודה אשר חובה עליו למלא חוות דעת על העובד, במטרה שיעשה זאת בצורה חופשית ואובייקטיבית לרבות כתיבת ביקורת על העובד במידת הצורך, וזאת מבלי לחשוש שתביעת לשון הרע תוגש כנגדו. ערעור על פסק הדין נדחה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ועתירה לבג"צ על פסק דינו של בית הדין הארצי, נדחתה אף היא. ג. ס"ע 19731-07-09 מחמוד בדארנה נ' מוניר סעיד (1.8.12), פסק בית הדין, כי חוות דעת שמילא מנהל בית הספר על התובע ששימש יועץ חינוכי בבית הספר, הינה בגדר פרסום אותו היה חייב המנהל לעשות מכח הוראה שניתנה לו על-ידי הרשות המוסמכת לכך כדין (מפקחת במשרד החינוך) ומשכך, התקיימו תנאי החלופה השנייה שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בית הדין הבהיר כי : "עצם חשיפת ממונה על עובד לתביעה לפי עוולת לשון הרע בשל חוות דעת על העובד או בשל פירוט נימוקיו בקשר עם החלטה שקיבל בעניין אותו עובד, עלולה 'לכרות' את הענף עליו נבנתה ההלכה שגובשה וטופחה במשך שנים, ולפיה יחסי העבודה מחייבים מעצם מהותם מידה מרובה של פתיחות ושקיפות. ובהמשך: חשיפת מנהל בית ספר או כל בעל תפקיד בבית הספר לתביעה לפי עוולת לשון הרע בשל חוות דעת שנתן למשרד החינוך על אחד ממורי בית הספר על פי דרישת המשרד, עלולה להרתיע מנהלים וגורמי חינוך אחרים מלהביע את דעתם או את דעתם האמיתית על העובד, ובכך היא חותרת תחת האינטרס של הבטחת החינוך הטוב ביותר לילדי ישראל" ד. בס"ע 18824-04-13 שאולי יצחק נ' דויטש ומשרד הבטחון (17.12.13), פסק בית הדין, כי המכתב העומד בבסיס התביעה שהגיש התובע נגד נתבעת 1, ראש היחידה לתביעות וקביעת זכאות נכים באגף שיקום נכים במשרד הבטחון (הנתבעת 2), בא בגדר ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בית הדין קבע, כי המכתב נערך מתוקף תפקידה של נתבעת 1 ברשות המוסמכת ולפי דרישת נהליה. ה. לעומת פסקי דין אלה, בפסק הדין שניתן בתיק ס"ע 4703-02-11 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר דניאל אנגל (8.5.12), במסגרתו נדונו 2 כתבי דואר אלקטרוני שנשלחו על ידי הנתבע, מפקד המרפאה והמערך התעסוקתי, לתובעת, אשר שירתה כרופאה תעסוקתית, עליה הוא היה ממונה, התוצאה אליה הגיע בית הדין היתה שונה. בית הדין קבע, כי הגם שכתבי הדוא"ל נרשמו תחת המטריה הרחבה של מסגרת יחסי העבודה, לא ניתן לומר, לפחות לכאורה, כי הם נכתבו מתוך חובה או הרשאה לפי סעיף 13(9) לחוק. כמו כן, ציין בית הדין, כי לעומת פסק הדין בעניין צולר שניתן אף הוא על ידו, הרי שבנסיבות תיק זה הוא מצא כי מדובר בהתבטאות בקשר לדברים אישיים על העובד, המשמיצים אותו, זאת ללא כל קשר ו/או זיקה ליחסי העבודה (הנתבע בעניין שוורץ נ' אנג'ל כינה את התובעת, בין היתר, כשקרנית במצח נחושה, כמי שביקשה דברים בלתי חוקיים, כמי שסובלת מהתפרצויות זעם, תוך שהוא חוזר פעמים רבות על גרסתו, כי המדובר בשקרנית). לשון הרע / הוצאת דיבהבית הדין לעבודה