ועדת עררים לניידות קבעה כי השילוב של מגבלת תנועה בפרקי הירכיים ובברכיים וחוסר היציבות בברכו הימנית של המערער מאפשרים יישום פריט ד-3 חלקי בעניינו בשיעור 40%. על החלטת הועדה הגיש המערער ערעור לבית דין זה (תיק בל 19184-05-10). ביום 2.12.10 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה יוחזר עניינו של המערער לוועדה בהרכבה הקודם, כדי שתתייחס לחוות דעתו של פרופ' מוטי רביד מיום 13.10.09, אשר המליץ על יישום פריט ליקוי ט-2 ברשימת הליקויים המקנה 80% מוגבלות בניידות בעניינו של המערער. ביום 9.1.11 התכנסה הועדה לעררים כמצוות בית הדין; בהחלטתה קבעה, כי לא ניתן ליישם את פריט הליקוי ט-2 וכי סוג הליקוי ממנו סובל המערער אינו ניתן ליישום כלל על פי רשימת הליקויים שבהסכם הניידות. בהתאם, הודיע המשיב במכתבו למערער מיום 4.2.11 על הפסקת זכאותו לקצבת ניידות החל מיום 1.12.09. כנגד החלטה זו הגיש המערער ערעור שני לבית דין זה (בל 37253-02-11.. להלן - הערעור השני). במקביל, הגיש המערער למשיב בחודש 03/2011 בקשה לדיון מחדש בגין החמרת מצב, שנתמכה במסמכים רפואיים. בהחלטתו מיום 3.4.11, דחה המשיב את הבקשה בנימוק, כי אין במסמכים שצורפו עדות להחמרה במצבו של המערער מאז בדיקתו האחרונה ביום 9.1.11. ביום 18.4.11 ניתן בערעור השני פסק דין על ידי כב' השופטת קציר (להלן - פסק הדין), בו נפסק כי החלטת הועדה מיום 8.4.10 לעניין הליקוי האורטופדי בהתאם לפריט ליקוי ד-3 חלקי (40%) הינה סופית ומחייבת את הצדדים החל מיום 8.4.10 ואילך. עוד נקבע בפסק הדין, כי יש לדון בתביעת המערער להחמרת מצב על ידי ועדה רפואית מדרג ראשון. על פסק הדין לא הוגשה בקשת רשות ערעור. ביום 24.6.12 דנה ועדה מחוזית בבקשת המערער לדיון מחדש בגין החמרת מצב וקבעה למערער דרגת מוגבלות בניידות בשיעור 50% לפי פריט ליקוי ד-3 לרשימת הליקויים ללא תאריך תחולה. בישיבתה הנוספת מיום 9.12.12 קבעה הועדה מועד תחולה מיום 8.11.10. ביום 16.7.12 הגיש המשיב ערר על החלטת הועדה המחוזית מיום 24.6.12. בכתב הערר נטען, בין היתר, כי אין קרע בשתי רצועות בברכו הימנית של המערער ומשכך לא ניתן ליישם את פריט ליקוי ד-3 בעניינו. ביום 23.1.13 התכנסה ועדת עררים לניידות לדון בערר המשיב. עיון בפרוטוקול הועדה (צורף להודעת הערעור המתוקנת) מלמד, כי הועדה בדקה את המערער, עיינה בפענוח MRI מיום 27.10.12 של ברך ימין שהדגים קרע מלא של רצועת ACL, כששאר הרצועות הודגמו תקינות וכן עיינה הועדה בפענוח MRI של ברך שמאל מיום 1.10.10 שהדגים נוזל סביב רצועת MCL כביטוי לקרע חלקי, אך יתר הרצועות הודגמו תקינות; לסיכום החלטתה קבעה הועדה כדלקמן (סע' ו.1. בפרוטוקול): "מדובר בבדיקה חוזרת ונשנית של מר שר הסובל מכאבים בברכיו עקב שינויים ניווניים. כאבים ברגליו עקב צלוליטיס. מתהלך עם סד ארוך אשר אמור לייצב את ברכו. בבדיקה דהיום נמצא על פי MRI בלבד קרע מלא ב- ACL ברגל ימין וחשד לקרע ב- MCL בברך שמאל. בבדיקה דהיום לא נמצאה עדות לחוסר יציבות בברכיים ולא נמצאה מגבלה המאפשרת יישום של סעיפים מהסכם הניידות בתנועות הירכיים או הברכיים. בדיקה זו שונה מהבדיקה בעבר בוועדת ערר מ- 8.4.10 בה הודגמו הגבלות בתנועות הירכיים ונמצאו סימנים לאי יציבות חלקית בברך ימין. יש לציין כי כאשר מדובר במצב כרוני של קרע דגנרטיבי בברך עם שינויים ניווניים, כאשר הברך נמצאת בייצוב המונע תנועות פתולוגיות, הרקמות הרכות והגרמיות יכולות להביא לייצוב פונקציונלי של המפרק, דבר שיכול להסביר את ההבדל בבדיקה שבין 2010 להיום. על פי הבדיקה דהיום נקבע כי לא ניתן ליישם את סעיף ד-3 כיוון שהקרעים אינם עומדים בדרישות הסעיף. ערעור המוסד התקבל." בעקבות החלטת הועדה, אשר לא היתה בה התייחסות למועד תחולת קביעתה, הפסיק המשיב לשלם למערער קצבת ניידות באופן רטרואקטיבי החל מיום 8.4.10, ואף יצר על שמו חוב בגין קבלת קצבת הניידות בתקופה שמיום 8.4.10 ועד ל- 23.1.13 שלא כדין. כנגד החלטות הועדה והמשיב הגיש המערער לבית דין זה שתי תביעות נפרדות: בתביעתו דנן (בל 26878-02-13) מבקש המערער להשיב את עניינו לוועדה בהרכב אחר נוכח פגמים משפטיים שנפלו לטענתו בהחלטת הועדה; בתביעתו האחרת (בל 6332-05-13, בפני הנשיא ר. כהן) עותר המערער כנגד החלטת המשיב להפסיק את תשלום קצבת הניידות רטרואקטיבית החל מיום 8.4.10 וכנגד יצירת החוב על שמו. הצדדים הגישו את טיעוניהם בכתב, המערער ביום 5.5.13 והמשיב ביום 28.5.13, וטענו בפני בדיון שהתקיים ביום 29.5.13. במסגרת הדיון הסכים המשיב לעכב את גביית החוב עד להכרעה הסופית בשתי התביעות (עמ' 3, ש' 9-10) וביקש שהות לשקול בשנית עמדתו. משהודיע המשיב כי לא שינה מעמדתו, ניתן פסק דין זה. טענות המערער הועדה חרגה מסמכותה עת קבעה למערער 0% מוגבלות בניידות, בניגוד לאמור בפסק הדין החלוט אשר ניתן בערעור השני, ולפיו מוגבלותו האורטופדית של המערער בשיעור 40% הינה סופית ומחייבת את הצדדים מיום 8.4.10 ואילך. הועדה שגתה בכך שדנה בשאלת עצם קיומו של הליקוי על פי סעיף ד-3 לרשימת הליקויים, כאשר ערר המשיב כוון כנגד החמרת המצב בלבד כפי שנקבעה בוועדה המחוזית מיום 24.6.10. על הועדה היה להזהיר את המערער מפני ביטול אחוזי הליקוי לחלוטין, קל וחומר עת ערר המשיב כוון כנגד החמרת המצב בלבד. הועדה שגתה בטענתה כי בדקה ומצאה שהמערער אינו סובל מחוסר יציבות, שכן המערער סבל באותו המועד מצלוליטיס קשה ורגלו השמאלית היתה חבושה לחלוטין, כאשר עוד בהמשכו של יום הבדיקה, אושפז המערער בבית החולים עקב כיב בבוהן שמאל; לפיכך, ברור כי הבדיקה הקלינית שנערכה לכאורה למערער בעניין היציבות אינה משקפת את מצבו האמיתי, כשרגלו היתה חבושה ומקובעת. כעולה מסיכום האשפוז ביום הבדיקה, אשר צורף להודעת הערעור המתוקנת, המערער סבל מנמק שדרש כריתה ולא מאודם קל בבוהן שמאל כפי שצוין על ידי הועדה בסעיף ה.4. לפרוטוקול, כאשר הבדיקה המתוארת בסעיף זה מתייחסת לרגלו הימנית של המערער בלבד. הועדה כלל לא התייחסה לטענות המערער, המגובות במסמכים רפואיים, ולפיהן נוסף לקרע המופיע בבירור ברצועה אחת בכל אחת מברכיו, קיים בכל אחת מן הברכיים על פי ה- MRI חשד לקרע של רצועה נוספת - כאשר זוהי השאלה המרכזית שעמדה ביסוד עררו של המשיב ולא זכתה להתייחסות. לחלופין טען המערער, כי שגתה הועדה עת לא מילאה את סעיף ו-5 בפרוטוקול במיוחד נוכח קביעת הועדה המחוזית, כמחצית השנה לפני כן, כי מצבו של המערער החמיר. לחלופי חלופין נטען, כי שגתה הועדה עת לא קבעה את מועד תחילתה של החלטתה, כאשר עיון בפרוטוקול מלמד כי הועדה אינה משנה את קביעתה בעבר בעניין תחולת סעיף ד-3 וקביעתה כי מצב המערער אינו ניתן ליישום על פי רשימת הליקויים מתבססת על בדיקתה "דהיום", מכאן שיצירת החוב בגין קבלת הקצבאות של העבר אינה כדין. לטענת המערער, יש להשיב את עניינו לוועדה בהרכב אחר נוכח המיאוס הבולט של הועדה מהטיפול בעניינו, כפי שמשתמע מהמשפט הפותח בסעיף ו.1 בפרוטוקול: "מדובר בבדיקה חוזרת ונשנית של מר שר...". טענות המשיב משהוגש ערר על החלטת הועדה המחוזית שקבעה למערער דרגת מוגבלות בניידות בשיעור 50% לפי פריט ד-3 במסגרת בקשת המערער לדיון מחדש בגין החמרת מצב - רשאית היתה הועדה לבדוק את המערער מחדש ולקבוע כי הממצאים שנצפו בבדיקתה העדכנית אינם ניתנים ליישום במסגרת הסכם הניידות. הועדה אינה כבולה מכח פסק הדין בערעור השני לשיעור המוגבלות בניידות שנקבע על ידי ועדת העררים לניידות מיום 8.4.10, כאשר כוחה של הקביעה בפסק הדין יפה רק לאותו הליך ואינה חלה על הליכים חדשים כגון בדיקה מחדש, בין ביוזמת המשיב לפי הוראת סעיף 20 להסכם הניידות ובין לבקשת המבוטח. המשיב צירף לתגובתו מיום 28.5.13 את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדיון מס' מה/01-293 אהרון לנגרמן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.9.86, (להלן - עניין לנגרמן) בו נדונו נסיבות הדומות לנסיבות שלפנינו ונדחו טענות המבוטח בעניין חוסר סמכות הועדה ואף נפסק כי לא היתה חובה על הועדה להזהיר את המבוטח עובר למתן החלטתה, שכן העניין הובא לפניה על ידי המשיב ולא על ידי הנפגע עצמו. באשר לטענות המערער הנוגעות לאופן הבדיקה - מדובר בטענות רפואיות הנתונות לשיקול דעתה הרפואי הבלעדי של הועדה. הועדה התייחסה במפורש ובמפורט לבדיקות ה- MRI שצורפו, כאשר פענוח ה- MRI לברך ימין מיום 27.10.12 מצביע על קרע מלא של רצועת ה- ACL ולגבי רצועת ה- PCL צוין במפורש כי לא נמצאה עדות להפרדות הרצועה מאחיזותיה הגרמיות. אשר לטענה בדבר אי מילוי סעיף ו-5 בפרוטוקול, מדובר בפגם צורני בלבד, אם בכלל, כאשר הועדה הסבירה במפורש בהחלטתה מדוע סברה אחרת מהוועדה המחוזית מיום 24.6.12. לעניין מועד התחולה, אין מקום לקבל את טענת המערער כי שלילת הזכאות צריכה להיות רק ממועד ישיבת הועדה, 01/2013 ולמצער יש לשלול את זכאות המערער להטבות בניידות החל מיום 8.11.10, המועד אשר החל ממנו נקבע כי היה מקום ליישם את פריט ד-3 לרשימת הליקויים. מכל מקום, עניין זה נכלל במסגרת התביעה המקבילה המתנהלת בבית דין זה. אין באמירת הועדה בסעיף ו.1 בפרוטוקול כי "מדובר בבדיקה חוזרת ונשנית" כדי להצביע על מיאוס הוועדה מהטיפול בעניין המערער או כי הינה נעולה בדעתה או נגועה במשוא פנים ומכאן שאין כל עילה להשבת עניינו של המערער לוועדה, לא כל שכן עילה להחלפת ההרכב. דיון והכרעה החלטת ועדת העררים לניידות ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, על פי האמור בסעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. במסגרת הדיון ב"שאלה המשפטית", בוחן בית הדין האם שגתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, שקלה שיקולים זרים, או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213). תקינות עבודת הועדה נבחנת בראי המשפט המנהלי והדרישות שהוא מקים לפעולות גוף מנהלי.. לאחר עיון בכלל החומר שהובא בפני ובטענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי בנסיבות העניין נפלו בהחלטת הועדה פגמים משפטיים המצדיקים קבלת הערעור, כפי שיפורט להלן. טרם אגיע לנימוקי מסקנתי זו, מצאתי לנכון להתייחס לשתי טענות של המערער, אשר אין בידי לקבלן: א. שלא כטענת המערער, סמכויות הועדה הרפואית לעררים אינן מוגבלות לטענות שהועלו בערר, וזאת כפי שנקבע בסעיף 14 לתוספת השנייה להסכם הניידות: "ועדה רפואית לעררים רשאית לאשר החלטת הועדה הרפואית, לבטלה או לשנותה בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהעורר הוא הנבדק ובין שהוא המוסד." בהחלטה שניתנה לאחרונה על ידי בית הדין הארצי לעבודה (בר"ע (ארצי) 19091-02-13 שלום שירלי קוסקס - המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.2.13) שב בית הדין הארצי על ההלכה וקבע: "כלל פסוק הוא מימים ימימה כי וועדה רשאית לבחון מומים וחוליים, שלא נכללו במסגרת הערר שהוגש, על מנת שתתקבל תמונה מלאה אודות מצב הנפגע לאשורו, ואף להפחית את דרגת הנכות שנקבעה לנפגע, אם הממצאים מצדיקים זאת (וראו לעניין זה בג"ץ 1082/02, 8125/02 המוסד לביטוח לאומי - בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 21.5.03). ההליך בפני הועדה לעררים, מחייב קביעת ממצאים עדכניים על פי מצבו של המבוטח, כפי שהוא מתברר בפניה בעת הבדיקה המחודשת, בוועדה מדרג שני ... משהוחלט על פתיחת הליך הערר, ההליך בוועדה, על פי הסמכויות הרחבות שהוקנו לה, מאפשר ולמעשה מחייב כניסה מחדש לעובי הקורה וגיבוש מסקנות עדכניות, על-פי מכלול הנתונים המובאים בפני הוועדה ועל-פי הבדיקות שהיא מקיימת." שאלה נפרדת היא, האם רשאית הועדה, בדיון בהחמרת מצב, לקבוע כי מצבו של התובע הוטב רטרואקטיבית תוך שהיא למעשה פוסלת קביעות של ועדות קודמות (והדגש הוא על מישור הזמן) ולא ממועד ההחלטה בלבד. בשלב זה אינני נדרשת לדון בשאלה זו, באשר הועדה הנדונה כלל לא קבעה את מועד התחולה של החלטתה והיא תידרש לעשות כן, במסגרת ההוראות שיפורטו בסוף פסק הדין. ב. אין לראות בפסק הדין שניתן בערעור השני (18.4.11) כשולל את יכולתה של הועדה לקיים סמכויותיה כאמור לעיל, כאשר הובא העניין מחדש לפניה במסגרת תביעה להחמרת מצב. על פסק הדין אמנם לא הוגשה בקשת רשות ערעור והוא הפך לחלוט ואולם, הוא נכון למועד פסיקתו, תוך שקיימת לוועדות הרפואיות, כאמור לעיל, הסמכות לבחון מחדש את עניינו של המבוטח, כל אימת שעניינו מובא לפניהן כדין. ולנימוקי פסק דין זה - באשר לטענת המערער כי היה על הועדה להזהירו בטרם הפחתת אחוזי המוגבלות בניידות: מחד, יש צדק והגיון בטענת המשיב לפיה חובת הועדה לעשות כן כאשר הערעור מוגש על ידי המבוטח עצמו, מכיוון שקיים חשש כי עצם הגשת הערעור תפגע בו. שונה המצב כאשר המשיב הוא המערער, שהרי במקרה זה ממילא אין בידי המבוטח להחליט על משיכת הערר. מאידך, כאשר ערר המשיב מתמקד בהחמרת מצבו של המערער כבענייננו, והועדה מתכוונת לקבוע קביעה אשר עלולה להרע את מצבו של המבוטח, עליה לאפשר לו להשמיע את טענותיו בנושאים אלה. אין זה ראוי להפחית את אחוזי המוגבלות של המערער מבלי להבהיר לו כי הדבר נשקל (קונקרטית, בשונה מהאפשרות העקרונית לעשות כן) ומבלי ליתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו ביחס לכך, קל וחומר עת מדובר בשינוי מצב הקיים מזה כ-3 שנים. כך גם נפסק בפסק הדין בעניין לנגרמן אליו הפנה המשיב. מקובלות עליי אף טענות המערער כנגד הבדיקה שנעשתה לתובע וכפועל יוצא, קביעת הועדה כי המערער אינו סובל מחוסר יציבות. אין עניינן של טענות אלו באופן עריכת הבדיקה כטענת המשיב, דבר שאכן נמצא בסמכותה הבלעדית של הועדה, אלא כי למעשה מדובר בבעיה רפואית הקיימת ברגלו השמאלית של המערער, אשר לא נצפתה כלל על ידי הועדה, משנותרה רגל זו חבושה במועד הבדיקה. אין בפרוטוקול הועדה כל אינדיקציה לחבישה או להסרת החבישה ואולם עיון בקביעת הועדה בדבר קיומו של "אודם קל" אל מול תיאור של "הפרשה מוגלתית וריח רע קצה הבוהן", ברישומים רפואיים הן של חדר המיון מאוחר יותר באותו יום, והן של בית החולים רמב"ם מיום המחרת, מלמד כי אכן קיים ספק אם רגל שמאל של התובע נבדקה כהלכה על ידי הועדה. כן מקובל עליי שיש לדרוש מהועדה לעיין ולהתייחס גם לצילומי ה- MRI ולא רק בפענוחי הצילומים, על מנת להיווכח מכלי ראשון, בהתבסס על מומחיות חברי הועדה, אם אכן עולה מהצילומים חשד לקרע של רצועה נוספת בברכיו של המערער, כטענתו. כבר נפסק לא אחת כי על הוועדה הרפואית לנמק את החלטתה, כך שלא רק רופא אלא גם בית הדין יוכל לבחון את ההחלטה בעקבות ההנמקה, ולקבוע האם הועדה פעלה כדין (דב"ע (ארצי) מג/1356-01 מרדכי לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130). עוד נפסק כי מן הראוי שהחלטת הועדה תהיה ברורה לכול, ללא צורך בפרשנות או בהסקת מסקנות (עב"ל (ארצי) 10082/97 שלמה שיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 188). מכאן שהועדה נדרשת לנמק היטב את קביעותיה לאחר בדיקת המערער וככל שהחלטתה תהיה שונה מהחלטות הועדות הקודמות שהחליטו ליישם את סעיף ד-3 בעניינו של המערער (ולו באופן חלקי) - תסביר הועדה מדוע החלטתה שונה מהחלטות אלה. בנוסף, על הועדה לקבוע, תהא החלטתה אשר תהא, מהו מועד תחולתה, שכן במקרה הנדון, פירש כל צד את קביעתה אחרת: הנתבע גרס כי היא חלה לעבר ואילו התובע טוען כי תחולתה לא יכולה להיות אלא לעתיד. די בכך כדי להבין כי החלטה מפורשת של הועדה, תוך הנמקתה באופן שניתן יהיה להבין את הבסיס לה, לא ניתנה במקרה הנדון. באשר לאמירה כי מדובר "בבדיקה חוזרת ונשנית של מר שר" - אמנם לא ניתן לקבוע בוודאות, על סמך האמירה בלבד אם היא אכן מביעה מיאוס, כטענת המערער, אם לאו, כטענת המשיב. יחד עם זאת, מדובר באמירה שלא ברור פשרה. אין היא נחוצה לצורך החלטת הועדה ואין היא אינפורמטיבית בלבד, שכן הועדה לא הסתפקה באמירה כי מדובר בבדיקה "חוזרת", דבר הנכון, אלא מצאה לנכון להדגיש הדבר ולהגדיר הבדיקה כ"חוזרת ונשנית". הספק שקם נוכח סגנון האמירה כאמור, בצירוף להיעדר נחיצותה, הוא שמובילני להחליט כי על מנת שהמערער יחוש שעניינו מטופל בלב חפץ ופתוח, יש לכנס הועדה בהרכבה אחר. סוף דבר הערעור מתקבל - עניינו של המערער מוחזר לוועדת העררים לניידות בהרכב חדש. הועדה תדון בעניינו של המערער כדלקמן: הועדה תזמן את המערער ותאפשר לו להתייצב בליווי ב"כ, תשמע את טענותיו ותערוך לו בדיקה קלינית; הועדה תעיין במסמכים הרפואיים שנוספו לו מיום בדיקתה הקודמת (23.1.13) ומיום המחרת, ותתייחס לבעיה הרפואית המתוארת ברגלו השמאלית של המערער. הועדה תתייחס בשנית ל"חוסר היציבות" של המערער ותפרט את קביעתה בעניין זה. הועדה תעיין בצילומי ה- MRI ולא רק בפענוחי הצילומים ותבדוק בשנית אם אכן עולה מהצילומים חשד לקרע של רצועה נוספת בברכיו של המערער כטענתו. הועדה תנמק את קביעתה. ככל שלאחר שתערוך הועדה בדיקות אלו, תגיע הועדה למסקנה כי יש מקום להפחית את אחוזי הניידות שנקבעו למערער, כפי שהיו לו ערב הגשת התביעה להחמרת מצב - תודיע על כך למערער ותאפשר לו להציג בפניה נימוקיו כנגד אותה מסקנה. ככל שהחלטת הועדה תהיה שונה מהחלטות הועדות הקודמות שהחליטו ליישם את סעיף ד-3 בעניינו של המערער (ולו באופן חלקי) - תנמק הועדה מדוע החלטתה שונה מהחלטות אלה. הועדה תציין במפורש את מועד תחולת קביעתה, ככל שתהיה. מכיוון שהמערער יוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי - ישא כל צד בהוצאותיו. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לנשיא בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניידותברכייםעררועדת עררירך