תביעה להחזר סכומים אותם ניכתה העירייה מגמר חשבון שנערך לתובעת כמפורט בתלוש שכר חודש יוני 2012. 2. רקע: א. התובעת, עובדת לשעבר של הנתבעת, עבדה בשירותה החל מחודש ספטמבר 1999 עד שהתפטרה בעקבות מצבה הרפואי בסוף חודש אפריל 2012. ב. מעיון בתלושי השכר אשר הוגשו לתיק בית הדין, עולה כי למצער החל מחודש ינואר 2012, לתובעת שולמו דמי מחלה. כמו כן, בחודשים מרץ ואפריל 2012 שולמו לתובעת דמי מחלה, על אף שבתלושי השכר יתרת ימי המחלה שנצברה הייתה שלילית. בתלוש שכר חודש אפריל 2012 עמדה יתרת ימי המחלה על (54-) ימים. ג. בשל כך, ובעקבות "גמר החשבון" שנערך במסגרת תלוש שכר חודש יוני 2012, אשר בו שולמו סכומים שונים בגין: ביגוד, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה, ניכתה הנתבעת סך של 7,300 ₪ בגין אותם 54 ימי מחלה, שלטענתה, מלכתחילה לא היו אמורים להיות משולמים לתובעת. 3. המחלוקת שבין הצדדים נסובה סביב אותו סכום העומד על 7,300 ₪, אשר לטענת התובעת, טעתה הנתבעת עת ניכתה אותו במסגרת גמר החשבון שכן התובעת הייתה זכאית לימי מחלה נוספים מעבר לאלה ששולמו לה, וזאת לאור הוראות סעיף 49 לחוקת העבודה. מנגד, טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לימי מחלה נוספים מעבר למה ששולמו לה, וזאת הואיל ולא חזרה לעבודתה. לדידה של הנתבעת, לו הייתה התובעת חוזרת לעבודתה לאחר חופשת המחלה רק אז, חשבון חופשת המחלה היה מתעדכן בהתאם לאמור בסעיף 49 לחוקת העבודה. מכיוון שמצב הדברים במקרה דנן היה שונה, שכן התובעת לא חזרה לעבודתה ואף לא היה ביכולתה לחזור לעבודתה, זאת על פי המלצת הרופא, פעלה הנתבעת בהתאם להוראות סעיף 52 לחוקת העבודה ושילמה לתובעת את הפיצויים המגיעים לה, תוך קיזוז התשלום בגין ימי המחלה שקיבלה ביתר. בהקשר זה, הנתבעת ביקשה להפנות לאמור בסעיף 52.1 לחוקה, אשר מבהיר באופן מפורש כי עובד אשר נפסל לשירות זכאי לנצל את ימי המחלה העומדים לרשותו, בהתאם לדרגת נכותו, ולא מעבר לכך. מכאן ומכיוון שלזכות התובעת לא עמדו ימי מחלה כלל, קוזז הסכום ששולם בגין ימי המחלה מהתשלומים המגיעים לה. 4. דיון והכרעה: א. ראשית כל, אציין כי אין מחלוקת עובדתית כלשהי בין הצדדים ולכן במסגרת הדיון שהתקיים ביום 20.6.13 ואשר בו היו אמורים להישמע ראיות הצדדים , התייצבו באי-כח הצדדים ללא עדים מטעמם וביקשו כי בית הדין יכריע במחלוקת המשפטית שנותרה על סמך החומר שבתיק. בטרם שאדרש למחלוקת גופה, אביא להלן את הוראות סעיף 49 לחוקת העבודה אשר קובע כדלקמן: "חופשת מחלה ממושכת - אם מחלת העובד תימשך למעלה ממכסת חופשת המחלה המגיעה לו לפי שנות עבודתו, יהיה זכאי לחופשת מחלה נוספת של שבועיים לכל שנת עבודה ומחצית המשכורת ולא יותר מ- 6 חודשים.". עינינו הרואות כי בסעיף 49 לחוקת העבודה, אין התייחסות כלשהי לשאלת חזרתו של העובד לעבודה לאחר תקופת המחלה. לכן לא ברור על מה מבוססת הפרשנות של הנתבעת לאמור בסעיף 49. אינני מוצא מקום במסגרת הליך זה, להשוות בין הוראות סעיף 49 לבין יתר הסעיפים להם הפנתה הנתבעת כל עוד אין בכך כל צורך כדי להכריע במחלוקת נשוא הליך זה וכל עוד אין בכך כדי להשליך או להשפיע על עצם זכאותה של התובעת לתשלום בגין דמי מחלה. ב. מהעובדות שנפרסו בפני בית הדין, אין חולק כי התובעת סיימה את עבודתה בסוף אפריל 2012. לפיכך, זכאותה של התובעת לחופשת מחלה אמורה להיבחן ככל עובד מן המניין, עד סוף חודש אפריל 2012. מאחר ועל פי תלושי השכר, לתובעת שולמה התמורה בגין יתרת ימי המחלה שעמדו לזכותה כבר בחודש פברואר 2012 הרי היא הייתה זכאית, בהתאם להוראות סעיף 49 לחוקת העבודה, ככל עובד רשות מקומית אשר חלות עליו הוראות חוקת העבודה, לחופשת מחלה נוספת של שבועיים בעבור כל שנת עבודה, במחצית המשכורת ולא יותר מ- 6 חודשים. ג. לפיכך, לאור הוותק של התובעת במקום העבודה, הנתבעת הייתה מחויבת לזכות את מאזן ימי המחלה בהתאם, מה שבוודאות היה מזכה את התובעת בימי מחלה נוספים מעבר לחודשיים נשוא המחלוקת (מרץ ואפריל 2012). סעיף 49 לחוקת העבודה קובע באופן מפורש, כי השכר המשמש בסיס לתשלום דמי המחלה במהלך חופשת המחלה הנוספת, כהגדרתה בסעיף, הינו מחצית השכר בלבד. לפיכך, הנתבעת לא הייתה אמורה לשלם לתובעת בגין שני חודשים אלה דמי מחלה בשיעור מלא, אלא אך ורק מחצית מהסכום ששולם בחודשים מרץ ואפריל 2012. מאחר ועל פי האמור בתלוש חודש יוני 2012, הסכום ששולם בגין 54 ימי המחלה עומד על סך 7,300 ₪, אזי הנתבעת הייתה מחויבת לשלם אך ורק מחצית מהסך הנ"ל. יוצא אפוא כי, הנתבעת הייתה רשאית לקזז מהתובעת אך ורק מחצית מדמי המחלה קרי סך של 3,650 ₪ בלבד. 5. לסיכום: לאור כל האמור לעיל, מאחר והנתבעת ניכתה כאמור סך של 7,300 ₪ מהסכום המגיע לתובעת במסגרת גמר החשבון, על הנתבעת להחזיר לתובעת את מחציתו: קרי סך של 3,650 ₪, לו היא זכאית, בגין שני החודשים בהם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ושולמו בהם סכומים בגין דמי מחלה שלא על פי האמור בסעיף 49 לחוקת העבודה. הסך הנ"ל ישולם לתובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית אשר יחושבו החל מיום 01/07/12 ועד ליום התשלום בפועל. בנסיבות העניין, ולאור התוצאה אליה הגעתי, על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 750 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 6. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות ערעור על פסק הדין תוך חמישה עשר יום מיום קבלתו. גמר חשבוןניכויים ממשכורת