ועדה רפואית לערררים קבעה למערער 20% נכות לפי סעיף 48(2)(ז)(2) לתקנות הביטוח הלאומי

וועדה רפואית לערררים קבעה למערער 20% נכות לפי סעיף 48(2)(ז)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. כמו כן הופעלה תקנה 15 במלואה. סך הכל, נקבעו למערער 30% צמיתה. 3. ביום 12.7.12 הגיש המערער תביעה להחמרת מצב. לבקשה צורפו שתי חוות דעת רפואיות של ד"ר טיטיון, מומחה בכירורגיה אורטופדית, מיום 16.4.12 ושל ד"ר כראל, רופא תעסוקה, מיום 5.7.12. 4. ביום 28.8.12 קבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון כי לא חלה החמרה במצבו של המערער. 5. על החלטה זו הגיש המערער ערר. 6. ביום 29.1.13, דחתה הוועדה הרפואית לעררים את עררו של המערער, וקבעה כך: " הוועדה עיינה בחוות דעתו של פרופ' קראל שאינו אורטופד ולא מקבלת אותה. אין זה מצב שדורש בכל מצב שהוא החלפה של מפרק הברך. כמו כן הוועדה עיינה בהערכת נכותו של ד"ר טיטיון מ -16.4.12 אינה מקבלת אותה כיוון שממצאי בדיקת הוועדה שונים מאלו שבדק ד"ר טיטיון. לדעת הועדה מדובר בקרע פשוט של המניסקוס המדיאלי הדורש התערבות כירורגית כשהסיכוי להחלים לחלוטין בעקבותיה גבוה מאד אך הוא נתון כמובן לשיקול דעתו של התובע. לאור הממצאים של הועדה הן בבדיקה הגופנית והן בבדיקת ההדמיה אין מרום לנכות גבוהה יותר. אין החמרה במצבו". 7. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. טיעוני הצדדים 8. טיעוני המערער, בתמצית, הינם כדלקמן: א. מסעיף 21 לפרוטוקול הוועדה נשוא הערעור עולה כי הבדיקה שנערכה למערער היא לא בדיקה שלמה. על הוועדה מוטלת היתה החובה להזהיר את המערער בדבר משמעות התנגדותו לבדיקה. ב. הוועדה התעלמה מהעובדה, שאף צוינה בחוות דעתו של ד"ר טיטיון, לפיה המערער עבר ניתוח ארטרוסקופיה ביום 25.11.09. לפיכך, לא ברורה קביעתה לפיה המדובר בקרע פשוט של המיניסקוס המדיאלי, שניתן לתקנו בהתערבות כירורגית. יתר על כן. לו אכן היה מדובר בקרע פשוט, ניתן היה לתקנו בניתוח. מסקנת הוועדה לפיה המדובר בקרע פשוט אף אינה מתיישבת עם ממצאיו של ד"ר טיטיון לפיהם המדובר בקרע גדול של המיניסקוס המדיאלי בגינו מועמד המערער לניתוח ניסיוני של החלפת מיניסקוס. ג. הוועדה לא התייחסה לחוות דעתו של ד"ר טיטיון לפיה חלה החמרה במצבו של המערער עקב מעידות חוזרות ונשנות. ד. הוועדה "פטרה עצמה" מהתייחסות לחוות דעתו של פרופ' כראל בציינה כי הוא אינו אורטופד. 9. מנגד, טען המשיב כדלקמן: א. לא נפל כל פגם בעבודת הוועדה. הוועדה שמעה ורשמה את תלונות המערער ובא כוחו, התייחסה לבדיקת MRI עדכנית וכן רשמה ממצאי בדיקתה בפרוטוקול. ב. בנסיבות העניין, לא חלה על הוועדה החובה להזהיר את המערער עקב משמעות התנגדותו לביצוע חלק מהבדיקה הגופנית, מאחר וממילא לא היה חשש מפני הפחתת נכותו של המערער, ושממילא אין המדובר בנסיבות בהן יש לאפשר למערער למשוך את הערר ולהימנע מהסיכון שבהפחתה, מה גם, שהוועדה הצליחה לבצע בדיקה קלינית, ולו באופן חלקי כפי העולה מסעיף 21 לפרוטוקול. ג. הוועדה התייחסה לחוות הדעת שהונחו בפניה והסבירה מדוע אינה מקבלת את ממצאיהם. ד. בפני הוועדה שקבעה את נכותו המקורית של המערער, מונחת היתה העובדה שהמערער עבר ניתוח ארטרוסקופיה ביום 25.11.09. לפיכך, אין רלבנטיות לבדיקה זו שעה שהוועדה מתבקשת לדון בהחמרת מצבו של המערער. דיון והכרעה 10. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן. 11. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מוגש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, בוחן בית הדין האם נפלה בהחלטת הוועדה טעות בשאלה שבחוק או אם נמצאו בהחלטה חריגה מסמכות, שיקולים זרים, או התעלמות מהוראה מחייבת [עבל 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, ניתן 28/04/99]. 12. בדב"ע (ארצי) מג/1356 - 01 לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130) נפסק לעניין חובת ההנמקה כי: "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק". 13. באשר לחובת האזהרה, קבעה הפסיקה, כי הוועדה הרפואית מוסמכת להפחית מאחוזי הנכות שנקבעו לנפגע שבפניה בעבר, בכפוף לכללים מסויימים. בין היתר, עליה להביא את הדבר לידיעת הנפגע מראש, להסביר לו באופן ברור את משמעות ההפחתה ואת השלכותיה ולתת לו הזדמנות מתאימה להתמודד עם אפשרות זו (ע"ע 55/06 מלכה שחר נ' משרד הבריאות , מיום 22.6.06; ע"ע 300/03 מסעודה יוסף (מלול) נ' מ"י מיום 10.1.06 בג"צ 1082/02 המוסד לבט"ל נ' ביה"ד הארצי ואח', עבודה עליון, כרך סד', 413, בסעיף 12 לפסק הדין). 14. יתר על כן. בשורה של פסקי דין, קבע בית הדין הארצי כי על הועדה הרפואית לעררים חלה החובה להבהיר למבוטח את זכויותיו על כל השלכותיהן אף מכוח חובות הגילוי ותום הלב המוגברות החלות ביחסים בין הצדדים. כך, נפסק, למשל בעב"ל 1381/01 ויולטה אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי, מפי כבש השופטת (כתוארה אז) נילי ארד: "ככלל, חלה חובת גילוי הדדית על המוסד ועל המבוטח בכל הנוגע לזכויות ולחובות הנובעים מן הדין. אכן, צודק חברי השופט צור, שחזקה היא "שמבוטח יודע את מכלול זכויותיו וחובותיו". אולם בכך לא סגי. עניין לנו בציבור מבוטחים מגוון, אשר נפתלות החוק, התקנות, הכללים, והתיקונים להם חדשות לבקרים - אינו נהיר להם דיו. אי לכך, חזקה על המוסד כי ינחה את המובטח ויאיר עיניו, ולשיטתי - אף יתווה לפניו את האפשרות השונות למיצוי זכויותיו. המוסד לביטוח לאומי הופקד על הקופה הציבורית שתכליתה להגשים את הזכויות הסוציאליות של ציבור המבוטחים, לפי דין. במסגרת זו, המוסד לביטוח לאומי וציבור המבוטחים אינם צדדים לעומתיים הנמצאים משני עברי המתרס, כי אם שותפים לזכויות ולחובות שבדין וככאלה חלים עליהם - אהדדי - וכחובה מוגברת, יחסי אמון, תום הלב והגינות". ו ראו גם : עבל 1096/02 חיה זייפר - המוסד לביטוח לאומי; דב"ע נה/115-0 מרים יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט, 121. 15. יישום עקרונות אלה על ענייננו, מעלה כי הוועדה אכן לא הסבירה למערער את משמעות התנגדותו לביצוע בדיקה גופנית מלאה ואת השלכותיה האפשריות. 16. בסעיף 21 לפרוטוקול הוועדה, בפרק "ממצא רפואי" נרשם כדלקמן: "... סימנים מניסקאליים - לא ניתנים לבדיקה עקב התנגדות הנבדק". 17. בפרק המסקנות (סעיף 23 לפרוטוקול), נכתב, כאמור, כי: "לאור הממצאים של הוועדה הן בבדיקה הגופנית והכן בבדיקת ההדמייה אין מקום לנכות גבוהה יותר. אין החמרה במצבו". (ההדגשה אינה במקור, ח.מ) 18. בנסיבות אלה, לא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה בנוגע לשאלה, עד כמה, אם בכלל, השליכה התנגדותו של המערער לביצוע בדיקה גופנית מלאה על מסקנתה לפיה לאור ממצאי בדיקתה לא חלה החמרה במצבו. כמו כן, הוועדה לא הסבירה למערער את משמעות התנגדותו לבדיקה הגופנית, ואת השלכתה האפשרית על תוצאות ההליך. 19. במצב דברים זה יש מקום להחזיר את הדיון אל הועדה הרפואית לעררים על מנת שזו תסביר למערער את השלכות התנגדותו לביצוע הבדיקה הגופנית במלואה, ותאפשר לו, ככל שיחפוץ בכך, לבצע את הבדיקה הגופנית הנדרשת לשם קביעת ממצאים בעניין הסימנים המניסקאליים. 20. לא מצאתי ממש בטענות המערער לפיה הוועדה לא התייחסה לחוות הדעת מטעמו. 21. בפרק הדיון לחוות דעתו מיום 5.7.12 ציין פרופ' כראל כדלקמן: "איש טכני שעבד עבודה פיסית כל חייו. נפגע בתאונת עבודה בברך שמאל ב - 2008 ומאז אינו עובד. עם הזמן מצבו הצפקדוי הולך ונפגע עקב קשיים גוברים בתפקוד ברך שמאל. מועמד כעת להחלפת פרק הברך". 22. הוועדה ציינה, אמנם כי פרופ' כראל איננו אורטופד, אולם הסבירה כי אין היא מקבלת את חוות דעתו מאחר ו"אין זה מצב שדורש בכל מצב שהוא החלפה של כל מפרק הברך". בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבל את טענת המערער לפיה הוועדה לא התייחסה לחוות דעתו של פרופ' כראל ו"פטרה" עצמה בציינה כי אין הוא אורטופד. 23. לא מצאתי ממש אף בטענת המערער לפיה הוועדה התעלמה מחוות דעתו של פרופ' טיטיון. הוועדה הסבירה, כאמור, כי אין היא מקבלת את חוות דעתו של פרופ' טיטיון "כיוון שממצאי בדיקת הוועדה שונים מאלו שבדק ד"ר טיטיון". 24. החלטת הוועדה לפיה ממצאיה שונים מאלה של פרופ' טיטיון, היא קביעה רפואית מובהקת שאין עילה להתערב בה. יתר על כן. על פי הפסיקה, שעה שהממצאים הרפואיים שמצאה הוועדה שונים מאלה ששימשו תשתית עובדתית למומחה שהכין את חוות הדעת מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים תהיינה שונות". מכאן, כי קביעה בדבר השוני בממצאים, דיה כדי לצאת חובת הנמקה עניינית ומנומקת (דב"ע נא / 122-99 חיים רייזלר נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג 169). 25. עם זאת, ככל שהוועדה תבצע למערער בדיקה גופנית חדשה, לאחר שתבהיר לו את משמעות התנגדותו לביצוע בדיקה גופנית מלאה, וככל שממצאי בדיקתה הגופנית ישתנו לאור הבדיקה החדשה שתבוצע, ככל שתבוצע, תתן דעתה אף לאמור בחוות דעתו של ד"ר טיטיון מיום 16.4.12. 26. לא מצאתי ממש אף בטענת המערער לפיה שגתה הוועדה בכך שלא נתנה דעתה לעובדה שהמערער עבר ניתוח ארטרוסקופיה של ברך שמאל ביום 25.11.09, משעובדה זו עמדה בפני הוועדה הרפואית לעררים מיום 16.5.11, שקבעה את נכותו המקורית של המערער, טרם הגשת הבקשה להחמרת מצב, ומשממילא, החלטת הוועדה לא נסמכה על עובדה זו. 27. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו. 28. עניינו של המערער מוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שזו תסביר למערער את השלכות התנגדותו לביצוע בדיקה גופנית מלאה, ותאפשר לו, ככל שיחפוץ בכך, לבצע את הבדיקה הגופנית הנדרשת לשם קביעת ממצאים בעניין הסימנים המניסקאליים. ככל שתתבצע בדיקה גופנית חדשה שתעלה ממצאים שונים מאלה שנקבעו על ידי הוועדה בהחלטתה מיום 29.1.13, תתן הוועדה דעתה אף לממצאיו של ד"ר טיטיון כפי שאלה מופיעים בחוות דעתו מיום 16.4.12. 29. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. רפואהנכותביטוח לאומיועדה רפואיתערר