ערעור על החלטת הוועדה אשר קבעה כי אין מקום לצירוף נכויות המערער על פי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות") (להלן: "הוועדה"). רקע עובדתי 2. המערער נפגע בארבע תאונות עבודה אשר בגינן נקבעו לו נכויות כדלקמן: 15% נכות צמיתה בגין פגימה בברך ימין (פגיעה מיום 3.7.87). 10% נכות צמיתה בגין פגימה בכתף ימין (פגיעה מיום 19.2.95). 19% נכות צמיתה בגין פגימה בכתף שמאל ובקרסול שמאל (פגיעה מיום 17.3.02). 5% נכות צמיתה בגין פגימה באגודל כף ימין (פגיעה מיום 29.7.07). 3. המערער הגיש תביעה לצירוף הנכויות מארבע תאונות העבודה, וזאת בהתאם לסעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ובהתאם לתקנה 12 לתקנות. 4. ביום 6.3.12 התכנסה ועדה רפואית לעררים (צירוף נכויות) לדון בעניינו של המערער. הוועדה קבעה כי "מבחינת ברך ימין- עפ"י ממצאי הבדיקה הקלינית קיימת הטבה במצבו ונכותו מתאימה לנכות בשיעור 10% לפי סעיף 35 (1) ב מאחר וקיים שיפור ניכר בטווחי תנועות בהיקף שריר הירך לפיכך אין מקום לצירוף נכויות עפ"י תקנה 15 (צ"ל: "תקנה 12", י.י.) הוועדה דוחה את הערר". 5. על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (צירוף נכויות) מיום 6.3.12 הגיש המערער ערעור לבית הדין, אשר נדון בתיק ב.ל. 12419-05-12. 6. ביום 21.10.12 ניתן פסק דין בתיק ב.ל. 12419-05-12, אשר קבע כי "עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה הרפואית על מנת שתנמק מדוע אין מקום לצרף את הנכויות..." (להלן: "פסק הדין"). 7. בהתאם לפסק הדין, התכנסה הוועדה לדון בעניינו של המערער ביום 8.1.13. הוועדה שבה ודחתה את הערר, תוך שקבעה כי חרף ההטבה במצבו הרפואי של המערער מבחינת הברך והקרסול, חלה ירידה בהכנסותיו, ועל כן הנכות היא לא אשר גרמה לירידה בהכנסות ואין מקום לצרף את הנכויות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. טענות הצדדים 8. עיקר טענות המערער א. הוועדה הרפואית לעררים בישיבתה מיום 6.3.12 קבעה כי על פי ממצאי הבדיקה הקלינית קיימת הטבה בברך ימין בלבד. בנסיבות אלה, טעתה הוועדה משקבעה כי חלה הטבה במצבו הרפואי של המערער מבחינת הברך והקרסול, וזאת מבלי שבדקה את המערער, ויש בכך כדי להעיד על חוסר מקצועיותה. זאת ועוד, ועדה רפואית אשר התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 27.2.13 (לאחר הוועדה מושא הערעור), קבעה כי אין החמרה במצב הקרסול, אך גם לא קבעה כי יש הטבה במצב הקרסול כפי שנקבע על ידי הוועדה. ב. התנאים הקבועים בחוק לצירוף נכויות הם ברורים, ומהם לא עולה כי במקרה שחלה הטבה באחת מהנכויות לא ניתן יהיה לצרף נכויות. לוועדה אין סמכות לקבוע למערער נכות חדשה או להמליץ על הורדת שיעור הנכות, במסגרת הליך של תביעה לצירוף נכויות. ג. גם אם אכן חלה הטבה במצבו של המערער, כך שנכותו של המערער בגין ברך ימין אינה בשיעור 15% (בהתאם לנכות הצמיתה שנקבעה למערער), אלא בשיעור 10% כפי שקבעה הוועדה הרפאוית לעררים (צירוף נכויות) מיום 6.3.12, המערער עודנו עומד בתנאים לצירוף נכויות בהתאם לתקנה 12 לתקנות, חרף ההטבה לכאורה. ד. הוועדה לא יכלה להסתפק בקביעה שיש הטבה בברך ובקרסול (הטבה המוכחשת לכשעצמה) ולהתעלם לחלוטין מהעובדה שיש החמרה בנכויות האחרות מהן סובל המערער ואשר הוועדה מדרג ראשון התייחסה אליהן במפורש. הליכי ההחמרה שהמערער הגיש מאוחר יותר, אף תמכו בסופו של דבר באותה החמרה. ה. הוועדה הרפואית לעררים (צירוף נכויות) מיום 6.3.12 לא קבעה כי "הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות שהוכרו על ידי המל"ל", כפי שקבעה הוועדה מיום 8.1.13. בנסיבות אלה, הוועדה כבולה בהחלטתה, ואינה רשאית להעלות נימוק נוסף אשר לא העלתה בהחלטתה הקודמת. ו. בעקבות תאונות העבודה שעבר המערער, הוא חדל לעבוד במקצועו כנהג משאית מזה כ- 38 שנה. עקב מצבו הרפואי, אישר המשיב למערער לעבור קורס להשלמת 12 שנות לימוד. בתום הקורס, שילב המשיב את המערער במקום עבודתו הנוכחי כשומר, שם הוא מרוויח משכורת נמוכה יותר ממה שנהג להרוויח עת עבד כנהג משאית. ז. משהוועדה הרפואית מקובעת ומתחפרת בהחלטתה, יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה רפואית בהרכב חדש ומבלי שיוצגו בפניה פרוטוקולי הוועדה מושא הערעור. 9. עיקר טענות המשיב א. הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין עת קבעה כי הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות, ודי בקביעה זו כדי שלא לצרף את הנכויות בהתאם לדרישות תקנה 12. ב. המערער פנה בבקשה להחמרה לאחר מועד כינוס הוועדה. על בית הדין לבחון האם הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין, ולא לאפשר למערער "מקצה שיפורים" על חשבון הליך שהחל עוד קודם ל"החמרות לכאורה" להן טוען המערער. לאחר שיידונו טענות המערער ביחס להחמרה במצבו, פתוחה לפניו הדרך להגיש שוב בקשה לצירוף נכויות. ג. משלא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, דין הערעור להדחות. דיון והכרעה 10. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, ואפרט. 11. על פי סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי, רשאי השר לקבוע נסיבות בהן תובא בחשבון לצורך הגדלת דרגת הנכות אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה, אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו של נכה עבודה. 12. מכח סעיף זה תוקנה תקנה 12 לתקנות, שעניינה נסיבות לצירוף דרגת נכות במסגרת קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, ואשר קובעת כדלקמן: "12. הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת דרגת נכות מעבודה של נכה עבודה לפי סעיף 121 לחוק (להלן - דרגת הנכות המצטברת) הן אלה: (1) כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצירוף הנכויות; בפסקה זו, "הכנסה" - כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק; (2) צירוף דרגות הנכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה: (א) קיצבה במקום מענק; (ב) דרגת נכות כאמור בתקנה 16". 13. מכאן, שהשאלה שעל הוועדה היה לשאול את עצמה היתה: האם הירידה בהכנסותיו של המערער הינה תוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות מהם הוא סובל? 14. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה, כי הוועדה שמעה את תלונות המערער וב"כ, ורשמה כדלקמן: "הנימוק שנקבע בוועדה, גם אם מסתכלים על מכלול הנכויות עם ההטבה של 10% במקום 15, הקריטריונים הקובעים את הסיבה לצירוף נכויות מתקיימים". 15. בפרק סיכום ומסקנות קבעה הוועדה: "הוועדה התכנסה מכח פסק דין מיום 21.10.12. הוועדה קובעת כי הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות אשר הוכרו ע"י המל"ל. חלה הטבה במצבו הרפואי מבחינת הברך והקרסול ולמרות זאת חלה ירידה בהכנסות, דהיינו שהנכות לא גרמה לירידה בהכנסות ולכן אין מקום לצרף את הנכויות... הוועדה דוחה את הערר". 16. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי החלטת הוועדה לפיה "הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות אשר הוכרו ע"י המל"ל" מבוססת על קביעתה לפיה חלה הטבה בברך ובקרסול, וכי למרות הטבה זו, חלה ירידה בהכנסות. עולה, כי בהתאם להחלטת הוועדה, העובדה כי חרף ההטבה שחלה בברך ובקרסול חלה ירידה בהכנסות, מלמדת כי הנכות היא לא אשר גרמה לירידה בהכנסות, ועל כן, הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות אשר הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי. 17. החלטת הוועדה בעניין זה מתעלמת לחלוטין מקביעת הוועדה מדרג ראשון מיום 9.1.12, אשר קבעה כי חלה החמרה במצב הכתפיים, כדלקמן: "הוועדה בדקה את התובע ועיינה בתיקו והאזינה לעו"ד- מבחינת כתף שמאל התובע מגיע לגובה השכם בכיפוף קדמי ואיננו מגיע לגובה השכם בכיפוף צידי, סיבוב חיצוני אשר הודגם בפנינו מוגבל קשה לעומת סיבוב חיצוני אשר נמצא בוועדה מ- 20/2/08 כאשר נקבעה נכות עבור הכתף השמאלית, אי לכך המצב מהווה החמרה במצבו. מבחינת קרסול שמאל- לא חל שינוי. מבחינת כתף ימין- גם כן נראה שיש החמרה מאחר ובוועדה שקבעה את נכותו בשנת 97' מצוין "מרים את ידיו מעל השכם ב- 2 הצדדים" מבחינת ברך ימין- מצבו היום מהווה הטבה.... הוועדה מפנה את התובע להגיש החמרות מצב כפי שפורט לעיל" (ראו: פרוטוקול הוועדה מיום 9.1.12, סעיף 11, ההדגשות הוספו- י. י.). 18. מקובלת עליי טענת המשיב, לפיה ככל שחלה החמרה במצבו של המערער היה עליו להגיש תביעות להחמרת מצב בטרם הגשת הבקשה לצירוף נכויות; וכי הוועדה אינה יכולה להורות על צירוף נכויות ביחס לתלונות בגין החמרת מצב, אשר טרם נדונו על ידי ועדה אשר בסמכותה לקבוע אחוזי נכות ואשר, טרם נקבעה נכות בגינן. 19. עם זאת, בענייננו, משהחלטת הוועדה, לפיה הירידה בהכנסות אינה תוצאת האופי המצטבר של הנכויות, מבוססת אך ורק על קביעתה כי חלה הטבה בברך ובקרסול, הרי שהוועדה לא יכולה להתעלם מהחמרות המצב ביחס לנכויות האחרות. בעניין זה יודגש, כי ההחלטה כי קיימת הטבה בברך ובקרסול הינה החלטת הוועדה עצמה, ואף היא לא נקבעה על ידי ועדה רפואית אשר הוסמכה לקבוע את אחוזי הנכות בעניינו של המערער. בנסיבות אלה, משהוועדה מצאה לנכון להתייחס לשינוי לכאורה בשיעור הנכות, חובת ההגינות מחייבת כי היא תתייחס למכלול הנכויות ולא רק לאלה אשר היא סבורה כי הן הוטבו. 20. ככל שהוועדה סבורה כי הירידה בהכנסות חרף ההטבה במצב הברך והקרסול מלמדת כי הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות , הרי שקל וחומר שיש להתחשב גם בהחמרה בנכויות האחרות, כדי לראות את מכלול הפגיעה במערער ואת הסיבה לירידה בהכנסות. ראיית המערער, על כל ליקוייו, יש בה כדי למנוע את העוול שייגרם למערער בהתייחסות לנכויות שלדעת הוועדה הוטבו, תוך התעלמות מהנכויות שהוחמרו לכאורה. בנסיבות אלה, הוועדה טעתה משקבעה כי קיימת הטבה בברך ובקרסול והתעלמה מהנכויות בכתפיים, אשר ככל שהוחמרו, בוודאי גורעות ממצב בריאותו של המערער ומוסיפות לכאורה לפגיעה בגובה הכנסותיו. 21. למעלה מן הדרוש, אוסיף ואציין כי הוועדה הרפואית אשר התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 27.2.13 במסגרת הליך החמרה שהגיש המערער (לאחר הוועדה מושא הערעור), קבעה כי קיימת החמרה במצב כתף ימין (הוועדה הגדילה את שיעור הנכות בגין כתף ימין מ- 10% ל- 15%), וכי קיימת החמרה גם בעניין כתף שמאל (הוועדה הגדילה את שיעור הנכות בגין כתף שמאל מ- 19% ל- 33%). ומכאן, שאחוזי הנכות שנקבעו בגין ההחמרה בכתפיים, היו גבוהים מההטבה בברך ובקרסול עליה סמכה הוועדה בקביעתה. 22. אוסיף ואציין, כי מקובלת עליי טענת המערער, לפיה קביעת הוועדה כי חלה הטבה בברך ובקרסול אינה עולה בקנה אחד עם החלטתה מיום 6.3.12, שם קבעה כי חלה הטבה בברך. משעה שהוועדה לא בדקה את המערער בעת התכנסותה ביום 8.1.13, לא ברור על סמך מה קבעה כי חלה הטבה גם בקרסול. לעניין זה יצויין, כי הוועדה מדרג ראשון מיום 9.1.12 קבעה כי ב"קרסול שמאל- לא חל שינוי". ואם לא די בכך, אזי גם ועדה אשר התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 27.2.13 (לאחר הוועדה מושא הערעור) קבעה כי אין החמרה במצב הקרסול, אך גם לא קבעה כי יש הטבה במצב הקרסול. 23. אין בידי לקבל את טענת המשיב, לפיה די בקביעת הוועדה, כי הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות, כדי שלא לצרף את הנכויות בהתאם לדרישות תקנה 12. החלטת הוועדה בעניין זה צריכה להיות מפורטת ומנומקת. על הוועדה להסביר מדוע היא סבורה כי הירידה בהכנסות אינה תוצאה של מכלול הנכויות, תוך התייחסות לכל הנכויות מהן סובל המערער, למקצועו, לעבודתו הקודמת ולעבודתו הנוכחית; ואין די בקביעה סתמית בעניין זה. הקביעה האמורה הינה בגדר מסקנה ולא הנמקה. 24. למעלה מן הדרוש, אוסיף ואציין כי שיעורי הנכות אשר נקבעו למערער על ידי הוועדות הרפואיות השונות, ואשר על בסיסם הגיש המערער את תביעתו לצירוף נכויות, מתייחסים לנכויות צמיתות אשר נקבעו על יד ועדות רפואיות חלוטות. 25. לאור כל האמור לעיל, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, עולה חשש של ממש כי הוועדה "נעולה" על החלטתה הקודמת. זאת, בין היתר, בשים לב לכך כי מדובר בעניין אשר כבר הוחזר לוועדה בעבר וכי הוועדה חזרה, למעשה, על אותה קביעה תוך התעלמות ממכלול הנכויות של המערער. לפיכך, מצאתי כי יש להעביר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש. סוף דבר 26. הערעור מתקבל. התיק יועבר לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש (אשר פרוטוקולי הוועדה מושא ערעור זה לא יונחו בפניה) על מנת שתבחן את תביעתו של המערער לקביעת דרגת נכותו המצטברת בהתאם לתקנה 12 לתקנות. 27. משהתקבל הערעור, ישלם המשיב למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪, הסכום ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. 28. הערעור על פסק הדין הוא ברשות. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. רפואהנכותצירוף נכויותועדה רפואית (ערעור)ערעורביטוח לאומיועדה רפואית