נקבעו לו 83% אחוזי נכות צמיתה (נכות כללית) ע"י הוועדה הרפואית לעררים הועדה הרפואית לעררים (אי כושר), בהחלטה שניתנה ביום 12.11.07, קבעה לו דרגת אי כושר בשיעור של 74%. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה. ביום 14.1.09 ניתן פסק הדין בערעור (ב"ל 7323/07, כב' השופטת לאה גליקסמן). בסעיף 12 לפסק הדין נקבע כך: "הוועדה לא התייחסה במפורט ובמנומק להשפעת ליקוייו של המערער על יכולתו לחזור לעבודה בה עבד בעבר, את יכולתו לרכוש מקצוע חדש, ולא התייחסה לנסיבותיו האישיות של המערער (גיל, השכלה, יכולת אינטלקטואלית ויכולת פיסית". לפיכך, הורה בית הדין כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה, עם הוראות כדלקמן: " עניינו מוחזר לוועדת אי כושר על מנת שתדון מחדש בדרגת אי הכושר של המערער, על יסוד השיקולים שנמנו בעניין מוהרה כמפורט בסעיף 10 לעיל. הוועדה תנמק את החלטתה. ... הוועדה תשקול אם היא מבקשת לקבל חוות דעת נוספת של פקידת השיקום..." 3. בעקבות פסק הדין, התכנסה הוועדה פעם נוספת, ביום 24.6.09. החלטת הוועדה, נסמכה, בין היתר, על חוות דעתה של מנהלת מחלקת השיקום, גב' בלהה שוורץ, מיום 1.6.09, ולפיה: "...לסיכום אדם בן 59 עם מגבלות רפואיות ניכרות, עבד רוב השנים כעצמאי ואיננו רואה עצמו מסוגל לעבוד כלל. עפ"י הערכתי לא נוכל לשלב את מר עמר בעבודה כלשהי, בשל המגבלות שציינתי לעיל. לפיכך, אני ממליצה על אובדן כושר השתכרות מלא ולצמיתות". בהסתמך על חוות הדעת, החליטה הוועדה להעלות את דרגת אי הכושר שנקבעה למערער לשיעור של 75%, וזאת החל מיום 1.6.09. וזו לשון ההחלטה: " הוועדה עיינה בחוו"ד של עו"ס גב' שורץ בילהה מ- 1.6.09 וכן חזרה הוועדה ועיינה באיבחון הרפואי וראתה שלמעשה לא חל שינוי של ממש באחוזי הנכות וזאת החל משלהי שנת 2006. הוועדה עיינה בחוו"ד של עו"ס שהיא עדכנית וקובעת שנכון ליום הבדיקה לא ניתן לשלב את המערער בעבודה מפרנסת. עו"ס לא התייחסה מבראשית לתקופה שממנה יש להחיל קביעה זו. בדיון קודם שבו נקבעה נכותו התפקודית של 74% מ- 4.12.06 בדרג I מצויין מפורשות כי ההחלטה התקבלה בהתחשב בחוו"ד רופא + עו"ס הווה אומר שלמרות שהוועדה לא ראתה את דו"ח עו"ס ההחלטה שהתקבלה בשעתו הסתמכה מפורשות על קביעת עו"ס. הקביעה הנוכחית של עו"ס היא מ- 1.6.09 ואין בה כל אזכור לגבי העבר. לפיכך מחליטה הוועדה שלגבי התקופה שקדמה ל- 1.6.09 הוועדה דוחה את הערר. הוועדה מקבלת את הערר מ- 1.6.09 ורואה אותו מתאריך זה ואילך כמי שאיבד 75% מכושרו להשתכר. ... המערער במשך השנים התנתק יותר ממסגרת העבודה ולכן קשה לו לחזור כיום למסגרת תעסוקתית". 4. אף על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה, בטענה שטעתה הוועדה בקביעה שמועד תחולת דרגת אי הכושר בשיעור 75% הינו מועד הבדיקה המחודשת בפני הוועדה בחודש יוני 2009, ושהיה על הוועדה לקבוע את מועד תחולת אי הכושר ליום 1.12.06, הוא המועד שבו נקבעה דרגת נכותו הרפואית הצמיתה של המערער. בפסק דין שניתן בערעור זה ביום 10.3.10 (ב"ל 4036/09, כב' השופטת אהובה עציון) נקבע כי: "שתיקת" פקידת התביעות באשר למועד תחולת אי כושר 75% איננה צריכה להתפרש לרעת המערער. הערעור לוועדה לעררים הוגש על קביעת דרגת אי כושר לעררים הוגש של 74% מיום 4.12.06, ומכאן ברור שגם תאריך התחולה ולא רק דרגת אי הכושר עומד בבסיס הערעור שבו דנה הוועדה לאחר מתן פסק הדין. לאור האמור לעיל, יוחזר עניינו של המערער לוועדה וזו תקבע את מועד תחולתו של אי הכושר בשיעור 75%: אם, לאור הערר וחוו"ד פקידת השיקום, דרגה זו היא החל מ- 4.12.06 (שזה מועד תחילת אי הכושר כפי שנקבע ע"י הוועדה בדיון הקודם) או שמא ממועד מאוחר יותר ואזי על הוועדה לנמק ולפרט מדוע לא תהא התחולה מיום 4.12.06 לאור האמור לעיל". 5. בעקבות פסק הדין, התכנסה ועדה לעררים נוספת, ביום 15.4.10, ולא מצאה לשנות מהחלטתה מיום 24.6.09. אף על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה (ב"ל 26206-05-12), בטענה שהוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין מיום 10.3.10. ביום 13.7.11 ניתן בערעור זה פסק דין בהסכמה, שהשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר, על מנת שתקיים את הוראות פסק הדין מיום 10.3.10. וזו לשון ההסכמה, לה ניתן תוקף של פסק דין: "אני מקבל את המלצת ביה"ד ומוכן כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה בהרכב אחר, על מנת שתקיים את החלטת כב' השופטת עציון מיום 10.3.10 ותסביר במפורט ובמנומק מדוע לאור חווה"ד של פקידת השיקום אין להעניק למערער דרגת אי כושר בשיעור 75% החל מיום 4.12.06. תשומת לב הוועדה כי פסה"ד של כב' השופטת עציון ניתן בערעור של החלטת הוועדה מיום 21.11.07, אשר התייחסה לנכותו של המערער מיום 4.12.06" 6. ביום 7.11.11 התכנסה הוועדה בעקבות פסק הדין הנוסף. אף הפעם שבה הוועדה על החלטתה לפיה אין לשנות את מועד תחולת אי הכושר שנקבע בהחלטה מיום 24.6.09 (ההחלטה מצוטטת באופן חלקי, מאחר וכתב היד אינו קריא דיו): "הוועדה עיינה בפסק דין בית הדין האיזורי לעבודה מיום 13.7.11 וכן עיינה בפסק דין שלבית הדין האיזורי לעבודה מיום 10.3.10. הוועדה עברה על כל תיקיו ושמעה את התובע ברוב קשב ובאריכות. לדעת הוועדה, בתקופה נשוא ערר זה יכול היה לעבוד במשרה חלקית, ללא מאמץ גופני, לרבות עמידה ממושכת, הרמה ונשיאת משאות כבדים, חשיפה לשמש ובקרבת שירותים בעבודות כגון: ניהול צי רכב, ניהול חנויות לממכר אביזרי רכב, וכיועץ במוסך- לאור נסיונו ו... הדרושות בתחום זה. הוועדה דוחה את הערר". 7. אף על החלטה זו הגיש המערער ערעור (ב"ל 7064-12-11), בטענה שהוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין. בפסק דין מיום 19.11.12, שניתן בהסכמת הצדדים, נקבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה על מנת שזו תמלא אחר הוראות פסק הדין מיום 10.3.10, ההסכמה נכתבה מפיו של ב"כ המשיב, והמערער נתן הסכמתו לנוסח זה: " אני מסכים להחזיר את התיק לוועדה על מנת שתיישם את פסק הדין מיום 10.3.10 ואני מעיר שפסק הדין מדבר על כך שהוועדה צריכה לקבוע את מועד תחולתו של אי הכושר בשיעור 75%, האם זה מה - 4.12.06 או ממועד מאוחר יותר. אם מדובר במועד מאוחר יותר, על הוועדה לנמק מדוע התחולה היא לא מ - 4.12.06." בית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים. 8. בעקבות פסק הדין התכנסה הוועדה לעררים (אי כושר) ביום 17.1.13 וקבעה כדלקמן: "הוועדה עיינה בפסקי הדין מתאריך 19.11.12 וכן מתאריך 10.3.10. הוועדה עברה שוב על שלושת תיקיו כולל התיעוד הרפואי וקביעות ועדות ערר קודמות, הוועדה עיינה בחוו"ד פקידת שיקום. הוועדה שוב קובעת כי בתקופה שבין 4.12.06 ועד 31.5.09 יכול היה לעבוד בעבודה חלקית. וועדת הערר אשר קבעה לו דרגת אי כושר מלאה לראשונה בתאריך 24.6.09 קיבלה את הערר מתוך הנחה "כי המערער במשך השנים התנתק יותר ממסגרת העבודה ולכן קשה לו לחזור כיום למסגרת תעסוקתית". לדעת הוועדה מבחינה רפואית לא היתה מניעה שיעבוד באופן חלקי בתקופת נשוא ערר זה בעבודות מתאימות למצבו הבריאותי, תפקודי כפי שבא לידי ביטוי על פי רשימת + סעיפי הליקוי כולל דרמטיטיס, מלנומה, בעיות עמוד שידרה וברכיים, ליקוי שמיעה, טנטון, סחרחורות ופיסטולה. כמו כן יכולה הוועדה להציע מגוון עבודות המתאמות למגבלותיו דוגמת: מפעיל ציוד משרדי, תצפיתן בחדר בקרה, עבודות הרכבה, מיון ואריזה ליד שולחן עבודה וכל זאת בהיקף חלקי. לאור זאת הוועדה שבה ודוחה את הערר ומשאירה על כנה את דרגת האי כושר בשיעור של 74%". (סעיף ו' לפרוטוקול מיום 17.1.13). 9. לסיכום, קבעה הוועדה, כי דרגת אי הכושר של המערער בתקופה שמיום 1.12.06 ועד ליום 31.5.09 הינה בשיעור 74%, והחל מיום 1.6.09 -בשיעור 75% (סעיף ח' לפרוטוקול). על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. טיעוני הצדדים 10. לטענת המערער, הוועדה לא קיימה את הוראותיו של פסק הדין, זו הפעם הרביעית, שכן לא ברור מהחלטתה מה השתנה במצבו הרפואי בשנת 2009 לעומת מצבו בשנת 2006. בנסיבות אלה, ומאחר והמערער ממילא היה מנותק ממעגל העבודה משך שנים רבות עוד קודם לשנת 2006, אזי ההנמקה בדבר התנתקותו ממעגל העבודה אינה רלוונטית. מוסיף וטוען המערער ששגתה הוועדה בכך שהותירה על כנה את דרגת אי הכושר בשיעור 74%, זאת, שעה שנקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור של 75%, והחלטה זו הינה חלוטה. לבסוף, טען המערער, כי שמעניינו של המערער הוחזר לוועדה ארבע פעמים לשם קיום הוראותיו של פסק הדין מיום 10.3.10, אין להשיבו לוועדה בפעם החמישית, וכי זהו המקרה החריג בו על בית הדין לקבוע בעצמו את מועד תחולת הנכות ליום 4.12.06, הוא, כאמור, המועד בו נקבעה דרגת נכותו הרפואית הצמיתה, ולא להשיב את עניינו לוועדת אי כושר בפעם החמישית. 11. לטענת המשיב, הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין במלואן. הוועדה נימקה החלטתה בכך שבתקופה שמיום 4.12.06 ועד ליום 31.5.09 היה המערער כשיר לעבודה חלקית, ובכך שדרגת אי כושר מלאה נקבעה למערער לראשונה ביום 24.6.09, מאחר ובמשך השנים התנתק ממעגל העבודה בהדרגה ולפיכך קשה היה לו לחזור באותו המועד למסגרת תעסוקתית. לבסוף טען המשיב כי אפילו שגתה הוועדה, הרי שאין המדובר בטעות משפטית גלויה על פניה ולפיכך אל לו לבית הדין ליטול מהוועדה את הסמכות הנתונה לה על פי דין. דיון והכרעה 12. בהתאם לדין, כאשר עניין מסויים מוחזר לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין ולפעול על פי הנחיותיו. במקרה של ערעור חוזר על החלטת הוועדה, ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין (דב"ע נא/29 - 01 פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד (1) 160 (1992); עב"ל 114/07 עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי, (8.1.08). 13. לאחר שעיינתי בהוראותיו של פסק הדין מחד, ובהחלטת הוועדה מאידך, וכן בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה שהוועדה מילאה אחר הוראותיו של פסק הדין במלואן. להלן אפרט כיצד הגעתי למסקנה זו: ראשית הוועדה קבעה במפורש, כי מבחינה רפואית, ובשים לב לליקויים הרפואיים שנקבעו למערער על ידי הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית), לא היתה מניעה שהמערער יעבוד באופן חלקי בתקופה שמיום 1.12.06 ועד ליום 31.5.09. קביעה זו היא קביעה רפואית מובהקת, המצויה בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה, ובית הדין אינו מוסמך, ואף אין לו הכלים, להתערב בה; שנית הוועדה אף ציינה מהן סוג העבודות בהן כשיר היה המערער לעבוד בתקופה זו: מפעיל ציוד משרדי, תצפיתן בחדר בקרה ןעובד בעבודות הרכבה, מיון ואריזה ליד שולחן עבודה. קביעות אלה, מתיישבות, על פני הדברים, עם הליקויים הרפואיים שנקבעו למערער; שלישית הוועדה הוסיפה וציינה שעיינה בחוות דעתה של פקידת השיקום, גב' שוורץ, מיום 1.6.09, שהמליצה, כאמור, על אובדן כושר מלא בהסתמך על התרשמותה מהמערער במועד זה. הוועדה אף ציינה בהחלטתה כי הווועדה מיום 24.6.09, שקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 75% לראשונה, קבעה קביעתה זו בהסתמך על ההנחה שהמערער התנתק עם השנים ממסגרת העבודה, ועל סמך התרשמותה שבאותו המועד יקשה עליו לשוב למעגל העבודה; . ורביעית לא מצאתי לקבל אף את טענתו הנוספת של המערער, לפיה שגתה הוועדה בהפחיתה את דרגת אי כושרו מ -75% ל - 74%. עיון בהחלטת הוועדה, ובפרט בסעיף ח' לפרוטוקול הוועדה, מעלה כי זו קבעה שאין לשנות מדרגת אי הכושר שנקבעה למערער לתקופה שמיום 1.12.06 ועד ליום 31.5.09 בשיעור 74%. עם זאת, הוועדה לא הפחיתה את דרגת אי הכושר שנקבעה למערער, בשיעור 75%, החל מיום 1.6.09. 14. הנה כי כן, החלטת הוועדה הינה מפורטת ומנומקת היטב. ניתן לעקוב, בנקל, אחר הלך מחשבתה. לפי מיטב שיפוטי, הוועדה מילאה אחר הוראותיו של פסק הדין באופן ראוי. סוף דבר 15. משלא מצאתי כל עילה להתערבות בהחלטת הוועדה, הערעור נדחה. עם זאת, וכמקובל בהליכים שעניינם זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי, איני עושה צו להוצאות. רפואהנכותנכות כלליתאחוזי נכותנכות צמיתהועדה רפואיתערר