לטענתו, לא היה בינו לבין הנתבע הסכם עבודה כתוב והצדדים הסכימו ביניהם בעל- פה כי שכרו ישולם על בסיס שעתי, כאשר ערך שעת עבודה יעמוד על סך 30 ₪. התובע מוסיף וטוען כי הנתבע לא שילם את שכר עבודתו, פרט למפרעה ע"ס 600 ₪ אשר שולמה לו, לבקשתו, במהלך תקופת העבודה. בנסיבות אלה, טוען התובע כי יש לחייב את הנתבע בתשלום שכר על סך 6,336 ₪ ובתשלום פיצויי הלנה מוגדלים. כמו כן, לטענתו, הוא זכאי לפדיון 0.83 ימי חופשה על סך 225 ₪ לפי תחשיב של 9 שעות עבודה ביום ושכר על סך 30 ₪ לשעה. 5. עיקר טענות הנתבע התובע עבד אצל הנתבע במהלך חודש יוני 2012 באופן בלתי רציף. בהתאם לדו"ח הנוכחות אשר נערך על ידו, התובע עבד 10 ימים בלבד ללא שעות נוספות. הנתבע טוען כי התובע היה חייב לו 3,400 ₪ בגין הלוואה שנתן לו, עובר לתחילת העבודה. בנסיבות אלה, לטענתו, הגיעו הצדדים להסכם, אשר עותק ממנו צורף לכתב ההגנה, ולפיו התובע יעבוד אצל הנתבע בשכר יומי ע"ס 180₪ עד לכיסוי חובו אצל הנתבע. התובע עבד אצל הנתבע 10 ימים בלבד ולא השלים את מכסת הימים הדרושה לצורך כיסוי ההלוואה. בנסיבות אלה, התובע נותר חייב לנתבע 1,600 ₪. במהלך דיון ההוכחות טען התובע כי הוא מוותר על הטענה לקיזוז שכר העבודה מחובו של התובע, היות וחבר של התובע התחייב לשלם את החוב עבור התובע. בנסיבות אלה, לטענתו, שכר העבודה אשר על הנתבע לשלם לתובע עומד ע"ס 1,200 ₪ בלבד ((מפרעה) 600 ₪ - 10 ימי עבודהX180 ₪ ליום). הנתבע מוסיף וטוען כי במהלך משא ומתן שנערך בין הצדדים בניסיון לסיים את המחלוקת מחוץ לכותלי בית הדין, התובע גנב ממכוניתו מצלמה יקרת ערך ובעניין זה הוגשה על ידי הנתבע תלונה במשטרה. דיון והכרעה 6. אקדים סוף דבר לראשיתו ואומר כי דין התביעה להתקבל ברובה המכריע, כפי שיפורט להלן. 7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו לפני, שוכנעתי כי התובע אכן עבד אצל הנתבע 16 ימים במהלך חודש יוני 2012 וכי שכר העבודה עליו הסכימו הצדדים עמד על סך 30 ₪ לשעה. התובע מסר עדותו בדבר עבודתו במפעל ובדבר ההסכמה אליה הגיעו הצדדים לעניין שכר העבודה באופן ברור ומהימן. מנגד, כפי שהתרשמתי, עדותו של הנתבע היתה מגמתית ולא מהימנה. הנתבע מסר עדותו באופן לא ברור ולא ידע להסביר עניינים שונים אשר עמדו בסתירה לגרסאותיו השונות, אותן ניסה ליישב ללא הצלחה, כפי שיפורט להלן. 8. בדיון אשר התקיים ביום 1.9.13 טען הנתבע כי התובע היה נוהג לבוא עם חבריו לפיצוציה אשר בבעלותו ולרכוש סחורה בהקפה. הנתבע טען כי התובע בא אליו מספר פעמים וביקש "הלוואות קטנות, פעם 300 ₪, פעם 600 ש"ח" וכי בעת שהשניים ערכו חישוב בדבר גובה החוב הכולל, הגיעו לסכום כולל על סך 3,400 ₪ והתובע חתם שהוא מאשר את החוב (ראו פרוטוקול מיום 1.9.13, עמ' 4, ש' 5-8). לעניין זה הפנה הנתבע למסמך אישור ההלוואה אשר צורף לכתב ההגנה. הנתבע הוסיף וטען כי "הפתק מחודש 5/12 נחתם ע"י התובע בקיוסק בנתיבות, ליד הסופר פארם. החתימה היא חתימה של התובע והכתב, הוא כתב יד של חבר שלו שאיני זוכר את שמו כעת" (ראו פרוטוקול מיום 1.9.13, עמ' 4, ש' 24-25 (ההדגשות הוספו- ר.ג.)). במהלך הדיון הפנה הנתבע (באמצעות בא כוחו) גם ל"הסכם" מיום 3.6.12 וטען כי התובע חתום על שני המסמכים (מסמך אישור ההלוואה וההסכם). התובע, מאידך טען כי מדובר במסמכים מזוייפים וכי החתימות אינן חתימותיו. 9. בנסיבות אלה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני ולפיו ימונה גרפולוג מטעם בית הדין אשר יתבקש להשיב על השאלה האם החתימות על ההסכם מיום 3.6.12 ועל מסמך אישור ההלוואה מחודש מאי 2012 הן חתימותיו של התובע. עוד הוסכם כי בשלב זה הצדדים ישאו בחלקים שווים בעלות מינוי הגרפולוג וכי בסיום ההליך, ככל שהגרפולוג יקבע כי החתימות הינן חתימות ידו של התובע, אזי התובע ישא בכל הוצאות מינוי הגרפולוג והתביעה תדחה תוך פסיקת הוצאות לטובת הנתבע בסך 3,000 ש"ח. מאידך, ככל שהגרפולוג יקבע כי החתימות אינן חתימות ידו של התובע, אזי התביעה תתקבל במלואה והנתבע ישא בכל הוצאות מינוי הגרפולוג תוך פסיקת הוצאות משפט לטובת התובע, בסך 3,000 ₪. 10. ביום 15.9.13 הגיש הנתבע הודעה דחופה ובקשה, בה עתר לבטל את ההסכם הדיוני מיום 1.9.13. בהודעה, טען הנתבע כי לאחר הדיון שהתקיים ביום 1.9.13 פנה אליו חברו של התובע (הנתבע לא ציין את שמו) ומסר לו כי התובע והחבר הטעו את הנתבע, שכן החבר הוא זה אשר חתם בשם התובע על המסמכים- "על אף שהשניים הגיעו יחד אל הנתבע- אל משרדו" (ראו הודעת הנתבע מיום 15.9.13). במסגרת ההודעה, שינה הנתבע את גרסתו וטען כי התובע לא חתם בעצמו על מסמך אישור ההלוואה ועל ההסכם. בדיון אשר התקיים ביום 16.10.13 טען הנתבע כי הוא נפל קורבן למעשה מרמה והונאה של התובע וכי התובע באופן מחושב ומושכל לא חתם על המסמכים, אלא חברו. הנתבע סירב למסור את שמו של החבר אשר חתם לטענתו על המסמכים וטען כי "אותו חבר ביקש במפורש לא להזכיר את שמו" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 7, ש' 5-6). וכן: "אני לא יכול להגיד את שמו של החבר כי הוא ביקש ממני" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 7, ש' 10). 11. הנה כי כן, עוד בטרם נשמעו הוכחות הצדדים, כבר הציג הנתבע גרסאות סותרות. בתחילה טען הנתבע, כאמור, כי התובע חתם על מסמך המאשר כי הוא חייב לו 3,400 ₪ ועל הסכם לפיו הנתבע ילמד אותו את העבודה ולאחר מכן הוא יעבוד אצלו בשכר של 180 ₪ ליום עד לכיסוי חובו לנתבע. רק לאחר שהצדדים הסכימו על מינוי גרפולוג, שינה הנתבע את גרסתו וטען כי לא התובע הוא אשר חתם על המסמכים כי אם חברו, אשר את שמו סירב למסור לבית הדין. 12. אין בידי לקבל את טענות הנתבע לפיהן לאחר הדיון אשר התקיים ביום 1.9.13 נודע לו כי התובע לא חתם על המסמכים וכי התובע דאג בכוונת תחילה שהחבר יחתום על המסמכים במקומו. גרסתו של הנתבע בעניין זה לא היתה מהימנה עליי וגרסאותיו בענין זה אף לקו בסתירות מהותיות כפי שפורט לעיל. זאת ועוד, הימנעות הנתבע מלמסור את שמו של החבר אשר הודיע לו, לטענתו, כי הוא זה אשר חתם על המסמכים בשם התובע, מבלי שניתן לכך כל הסבר סביר, פועלת לחובת הנתבע, וגם בה יש כדי להעיד על חוסר אמינות גרסתו. בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה: "... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי- הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו ע"א 548/78 שרון נגד לוי, פד"י לה (1) 736,760 וכן ראו ע"א 2273/90 לימה בע"מ נגד פרץ רוזנברג, פד"י מז (2) 605, ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח' , פד"י מט (2) 843, יעקב קדמי , על הראיות (מהדורת תשנ"ט ), חלק שלישי עמ' 1396 - 1398). אוסיף ואציין, כי גם לעניין מסירת שמו של החבר הנטען, נתגלו סתירות בגרסאות הנתבע: בפתח הדיון מיום 16.10.13 טען הנתבע, כאמור, כי הוא אינו יכול למסור את שמו של החבר "כי הוא ביקש ממני" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 7, ש' 10). ואולם, במהלך חקירתו הנגדית העיד הנתבע כי הוא יודע מיהו החבר אך אינו יודע איך קוראים לו (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 17, ש' 3-4). זאת ועוד, חרף הצהרת הנתבע בדיון מיום 1.9.13 לפיה התובע חתם על המסמכים "בקיוסק בנתיבות, ליד הסופר פארם" טען הנתבע בהודעה שהגיש לבית הדין ביום 15.9.13 כי המסמכים נחתמו "במשרדו" (ראו פרוטוקול מיום 1.9.13, עמ' 4, ש' 24-25). 13. לאחר שההסכמה הדיונית בדבר מינוי גרפולוג בוטלה, נתגלו סתירות מהותיות נוספות בעדותו של הנתבע, כדלקמן: על אף שהנתבע טען בכתב ההגנה ובדיון אשר התקיים ביום 1.9.13 כי הוא הכיר את התובע לפני שהתחיל לעבוד אצלו וכי העבודה נועדה לכסות את חובו של התובע לנתבע, כאשר הוא התבקש על ידי בא כוחו לספר על תחילת ההיכרות שלו עם התובע השיב: "חיפשתי עובד והביאו לי אותו. הכרתי אותו במקום. שאלתי מה אתה יודע לעשות והוא אמר שהוא רתך ואז אמרתי לו להתחיל לעבוד" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 12, ש' 24-25 (ההדגשה הוספה- ר.ג.)). הנתבע תיקן את גרסתו, רק לאחר שבא כוחו הקשה ושאל: "אתה הכרת אותו מהפיצוצייה שלך לפני זה?" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 12, ש' 26). במהלך עדותו, שינה הנתבע את טענותיו גם לעניין קיזוז שכר העבודה מהחוב הנטען. הנתבע מסר גרסה נוספת ולפיה "מישהו" אמר שהוא ישלם את חובו של התובע ועל כן, הוא מוותר על חוב זה. (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 13, ש' 1-4 וכן עמ' 16, ש' 6-8). במסגרת חקירתו הנגדית העיד הנתבע "לא היה ביני ובין התובע הסכם כתוב" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 14, ש' 8). גרסה זו של הנתבע עומדת בסתירה לכל גרסאותיו הקודמות ולפיהן היה הסכם אשר נחתם על ידי התובע או באמצעות מי מטעמו ולפיו הוסכם כי שכר העבודה של התובע יעמוד על סך 180 ₪ ליום. הנתבע לא נתן הסבר סביר לסתירה שבגרסאותיו. תקופת ההעסקה והיקפה 14. באשר לתקופת ההעסקה, לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל לסתור את טענות התובע לפיהן התובע עבד אצלו מיום 3.6.13 ועד ליום 24.6.13 ובסה"כ 16 ימים. גרסתו של התובע בעניין זה היתה עקבית ומהימנה והיא אף לא נסתרה על ידי הנתבע. 15. המגמה להקל ואף להפוך את נטל הראיה מצאה ביטויה לאחרונה בתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שחולל מהפכה הנוגעת לנטלי ההוכחה, וזאת החל מיום כניסתו של התיקון לתוקף (1.2.09). 16. לעניין תקופת עבודתו של התובע והיקפה- אין חולק כי מדובר במועד שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקפו, ובנסיבות אלה, מועבר הנטל לכתפי המעביד לסתור את טענות התובע בדבר תקופת קיומם של יחסי העבודה והיקף העבודה/ שעות העבודה. 17. כאמור לעיל, לא מצאתי כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו. אין חולק כי כרטיס הנוכחות אשר צורף לכתב ההגנה, לא נערך במהלך תקופת העבודה (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 15, ש' 13-15), על אף שהנתבע ניסה ליצור מצג לפיו מדובר בכרטיס נוכחות אותנטי (ראה סעיף 19 לכתב ההגנה וכן פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 11, ש' 4-5). אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה הוא העתיק לכרטיס הנוכחות את שעות עבודת התובע מהיומן שהיה על הקיר ואשר בו היו רושמים הצדדים את שעות הנוכחות. טענת הנתבע בעניין זה לא עלתה בקנה אחד עם טענתו לפיה התובע לקח את היומן שהיה על הקיר אחרי שסיים לעבוד (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 13, ש' 14-21). זאת ועוד, הטענה כי הנתבע החליט לכתוב את הנתונים בכרטיס נוכחות לאחר שהתובע סיים את העבודה ולא הסתפק ברישום ביומן כפי שעשו הצדדים בעת שהתובע עבד בפועל, אינה סבירה. 18. יתירה מזו, עדותו של הנתבע לענין שעות עבודת התובע בפועל, אינה עולה בקנה אחד עם השעות אשר נרשמו בכרטיס הנוכחות שהוצג על ידו. בעדותו, העיד הנתבע כי הוא היה לוקח את בנו לבית הספר בסביבות השעה 8:00 ואז נוסע אל התובע על מנת לאסוף אותו לעבודה והיה מגיע אליו "עד 8:30- 9:00. אפשר להגיד 8:30" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 13, ש' 13). עדותו זו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם רישום השעות בדו"ח הנוכחות ממנו עולה כי התובע הגיע כל יום לעבודה בין השעה 9:00 לשעה 9:30. כמו כן, הנתבע העיד כי היו ימים שהתובע היה מגיע לעבודה בבוקר ואז היה עובד עד 16:00- 17:00 "ולפעמים הוא בא בצהריים, לא מהבוקר אז הוא עבד קצת יותר מאוחר, לא זוכר בדיוק עד 19:00 או 20:00" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 13, ש' 27-29). בניגוד לעדות זו, בהתאם לרישומים בדו"ח הנוכחות התובע הגיע לעבודה בשעות הבוקר בכל ימי העבודה. 19. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה יש לקבוע את היקף שעות עבודתו בהתאם לדו"ח הנוכחות אשר צורף על ידו לכתב התביעה. מהראיות אשר הובאו לפני התרשמתי כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדות התובע בעניין זה; שכן, על אף שבתחילת עדותו טען כי דו"ח הנוכחות שהוגש מטעמו לא נכתב בפעם אחת, אלא שכל יום הוא היה ממלא את שעת הכניסה ואת שעת היציאה (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 11, ש' 1-2), בעת חקירתו החוזרת ולשאלת בית הדין, העיד התובע כי יומיים לפני שהתפטר הוא רשם את השעות ומאז, החל לרשום את השעות כל יום. מכאן, שגם דו"ח הנוכחות של התובע לא נערך, ברובו, בזמן אמת. 20. לא נעלם מעיניי, כאמור, כי בתחילת עדותו טען התובע כי הוא מילא את דו"ח הנוכחות מדי יום ביומו במהלך כל תקופת העבודה וכי בחקירתו החוזרת העיד כי יומיים לפי שהתפטר התחיל למלא את הדו"ח כל יום ואולם, לא מצאתי בשינוי הגרסה כדי לפגום במהימנות עדותו של התובע לפני, בעניין תקופת העבודה ושכר העבודה. 21. בנסיבות אלה, משלא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר שעות עבודת התובע בהתאם לגרסת כל אחד מהצדדים, יוחל הכלל בדבר העברת נטל הראיה למעביד, בהתאם לסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר, באופן שהעברת הנטל לא תעלה על 15 שעות נוספות שבועיות או על 60 שעות נוספות חודשיות. 22. משכך הם פני הדברים, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה הוא עבד אצל הנתבע החל מיום 3.6.12 ועד ליום 24.6.12 ובסה"כ 16 ימים. באשר לשעות העבודה ובהתאם לסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר אני קובעת כי התובע עבד 128 שעות רגילות (16 ימים X 8 שעות), 32 שעות נוספות ב- 125% (16 ימיםX 2 שעות) ו- 16 שעות נוספות ב- 150% (16 ימיםX שעה). גובה השכר 23. מקובלת עליי גרסת התובע לפיה השכר עליו הסכימו הצדדים עמד על סך 30 ₪ לשעת עבודה. הנתבע לא סתר את טענותיו העקביות של התובע בעניין זה. מאידך, הנתבע מסר מספר גרסאות סותרות לעניין שכר העבודה המוסכם. כפי שצויין לעיל, בתחילה טען הנתבע כי בהתאם להסכם כתוב שנערך על ידי הצדדים הוסכם על שכר בסך "180 שקל ליום גלובאלי" (ראו ההסכם אשר צורף לכתב ההגנה). ואולם, כאשר נשאל במסגרת חקירתו הנגדית מהו השכר עליו הסכימו הצדדים השיב: "שכר מינימום לפי החוק בארץ" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 14, ש' 12). אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה "180 ₪ ליום גלובלי. זה המינימום" (ראו פרוטוקול מיום 16.10.13, עמ' 14, ש' 12), שכן, בהתאם לגרסת הנתבע שכר העבודה לא שונה בהתאם לשעות העבודה שביצע התובע בפועל. 24. בנסיבות אלה, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה הוא הועסק על ידי הנתבע כעובד שעתי, כאשר בסיס השכר הינו 30 ₪ עבור שעת עבודה. 25. לפיכך, אני קובעת כי בגין 16 ימי עבודה בחודש יוני 2012 על הנתבע לשלם לתובע שכר עבודה בסך 5,160 ש"ח (600 ₪ - 45 ₪ X 16 + 37.5 ₪ X 32 + 30 ₪ X 128). פיצויי הלנה 26. באשר לשיעור פיצויי הלנה, הרי שפסיקת פיצויי ההלנה ושיעורם נתונה לשיקול דעת בית הדין. בעת פסיקת פיצויי הלנה, יש למצוא את האיזון הנכון בין גורם ההרתעה מחד, לבין הטלת מעמסה בלתי יחסית על המעסיק מאידך (ראו ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי כרך לג (36) 25). במקרה דנן, נוכח התנהלות הנתבע, הימנעותו מלשלם לתובע את שכרו ותחת זאת לטעון כי התובע חתם על מסמכי הלוואה והסכם עבודה לפיהם התובע חייב לו כספים, טענה אשר נדחתה, כאמור, הרי שאין עסקינן במחלוקת כנה. בנסיבות הענין, הסכום המולן הינו 5,160 ₪. לפיכך, ובשים לב לתקופת ההלנה אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע פיצויי הלנת שכר בסך 2,200 ₪ נכון למועד פסק דין זה. פדיון חופשה 27. בכתב ההגנה אשר הוגש על ידי הנתבע, הנתבע לא הכחיש את זכאותו של התובע ל- 0.83 ימי חופשה כנטען בכתב התביעה. התובע אף לא נחקר בעניין זה על ידי הנתבע. אלא מאי, שהוראות חוק חופשה שנתית מורות כי העובד זכאי לתשלום בשיעור 14 ימים בשנה (כולל ימי מנוחה שבועית) ומשכך, בענייננו, הזכאות ל- 0.83 ימים היא לחודש עבודה מלא. משעבד התובע מחצית החודש, זכאי הוא למחצית הסכום הנתבע על ידו, היינו לסך של 112.50 ₪. בנסיבות אלה, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע תשלום בגין פדיון ימי חופשה בסך 112.50 ₪. סוף דבר 28. תביעתו של התובע מתקבלת ברובה. לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (א) סך 5,160 ₪ בגין שכר עבודה לחודש יוני 2012. (ב) סך של 2,200 ₪ בגין פיצויי הלנה. (ג) סך של 112.50 ₪ בגין פדיון ימי חופשה. הסכומים האמורים בסעיף זה, ישולמו תוך 30 יום מהמועד בו יומצא פס"ד זה לידי הנתבע, שאם לא כן, הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 29. כמו כן, הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהמועד בו יומצא פס"ד זה לידי הנתבע; שאם לא כן, ישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 30. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין. חוזה עבודהחוזהבעל פה