הליקוי ממנו סובל המערער אינו נכלל ברשימת הליקויים בהסכם הניידות החלטת הוועדה ניתנה בעקבות פסק דין, שניתן בהסכמה ביום 11.11.12, בתיק ב"ל 4825807-12, בו ניתן תוקף להסכמת הצדדים, כדלהלן: "עניינו של המערער יושב אל הוועדה לניידות לעררים, על מנת שזו תשקול שנית התאמת הליקוי ממנו סובל המערער לסעיף א7ב(1) לרשימת הליקויים, וזאת בפרט לנוכח האבחנה כי נמצאה אטקסיה. הוועדה תזמן את המערער והוא יוכל לטעון בעצמו או באמצעות בא כוחו. החלטת הוועדה תהיה מנומקת ומפורטת". יוער, כי פסק הדין האמור הינו פסק הדין השני שניתן בתיק, לאחר שעניינו של המערער כבר הושב לוועדה בפסק דין קודם, שניתן במסגרת תיק 45286-02-11, לצורך התייחסות לחוות דעת פרופ’ שדה מטעם המערער, ולשקילת יישום סעיף א(7)(ב)(1) להסכם הניידות. לטענת המערער, הוועדה לא מילאה אחר הנחיות פסק הדין, וזאת מן הטעמים הבאים: הוועדה לא הסבירה מדוע פריט הליקוי הספציפי אינו מתאים למצבו של המוגבל בניידות. בהתאם ללשון הסעיף, קיימות מספר דרישות חלופיות ובהן אטכסיה, ללא ציון דרגת חומרה. הוועדה האזורית מצאה אטכסיה. המערער אף סובל מהפרעה בהליכה והגיש דו"ח של מעבדת הליכה מבית החולים איכילוב, שנדחה ללא נימוק. הוועדה סברה בטעות, כי ליישום הסעיף נחוצה אטכסיה ברמה בינונית. בכך טעתה טעות משפטית. הניגוד ליתר רכיבי הסעיף, לא קיימת דרישה לאטכסיה ברמה בינונית. די בממצאים קלים של אטכסיה לצורך התאמת הסעיף. הוועדה לא ניתחה באופן יסודי את חוות דעת פרופ’ שדה מטעם המערער. לאור האמור לעיל, המערער מבקש כי בית הדין יפסוק לגופו של עניין בהתאם לממצאים ולחלופין, יושב העניין לוועדה בהרכב חדש. המשיב התנגד לעמדת המערער, מן הנימוקים העיקריים הבאים: הוועדה מילאה אחר כל המתחייב מפסק הדין. הוועדה מצאה בבדיקתה לכל היותר אטכסיה מזערית וממצא זה אינו תואם את סעיף הליקוי. סעיף א(7)(ב)(1) להסכם הניידות דן באטכסיה, בצירוף הפרעה בינונית בהליכה. הוועדה לא מצאה הפרעה בינונית בהליכה. אף בחוות דעת פרופ’ שדה לא נמצא ממצא של אטכסיה. בהתאם לפסק הדין לא היה על הועדה להתייחס לבדיקת ההליכה מבית החולים איכילוב, מה גם שבמסמך זה לא קיים ממצא הסותר את בדיקת הוועדה. ביום 14.7.13 נערך דיון מוקדם בתיק. פסק הדין ניתן בהסתמך על הטענות שנרשמו והחומר שהוגש על ידי הצדדים. דיון והכרעה במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה. ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999). עוד נפסק, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (ראו: עב"ל 217/06 יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי) לא פורסם, ניתן ביום 22.6.06). הלכה פסוקה היא, כי אחת החובות המוטלת על הועדה לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה. ראו: דב"ע 1318/01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, וזאת מן הטעמים שלהלן. בהתאם לפסק הדין, מכוחו התכנסה הוועדה נשוא הערעור, היה על הוועדה לבחון את יישום סעיף א(7)(ב)(1) להסכם הניידות, בפרט לאור האבחנה בבדיקות המערער, לפיה נמצאה אטכסיה. הוועדה שמעה את טענות המערער והחליטה כי לא ניתן ליישם את הסעיף האמור. הוועדה נימקה את החלטתה באריכות רבה, בהאי לישנא: "...הוועדה מסבירה זו הפעם ה- 3 ויש לקוות האחרונה, כי לא נמצא בבדיקתה ממצא של אטכסיה בעלת השפעה בינונית לפחות בהליכה כדרישת הסעיף. גם פרופ' שדה אינו מציין אטכסיה בבדיקתו. גם הוועדה בדרג ראשון מציינת אטכסיה בשמה, אך בעיון- בממצאי הבדיקה מעלה שמדובר באטכסיה קלה מאד שאינה גורמת להפרעה בינונית לפחות בניידות. הוועדה גם עיינה בדו"ח בדיקת מעבדת הליכה שמציין חוסר שיווי משקל בגלל השפעה מצטברת של חולשת מיישרי הברך והירך. דו"ח המעבדה הזה הוא להתייחסות כללית בלבד שכן הבדיקה הקלינית היא המחייבת בוועדות הניידות. לסיכום, מדובר בנבדק עם ספסטיות קלה מאוד ללא אטקסיה או אטקסיה מזערית. כל אלו בצירוף הסיבולת הנמוכה להפעלת שרירים גורמת להפרעת ניידות, אך לא בחומרה הנדרשת ע"י הסעיף הפרעה בינונית בהליכה. לכן אינו נכלל עפ"י רשימת הליקויים וזאת מבלי להתכחש לעובדה שקיימת הפרעת הליכה קלה". בהתאם לסעיף א(7)(ב)(1) להסכם הניידות, נדרש כי ימצאו הממצאים הבאים: "שיתק ספסטי בדרגה בינונית לפחות או אטכסיה או תנועות בלתי רצוניות בשרירי שתי הגפיים התחתונות - עם הפרעה בינונית בהליכה". מקריאת לשון הסעיף עולה בבירור, כי מדובר בדרישות מצטברות. הדרישה הראשונה הינה אחת מהחלופות המפורטות ברישא של הסעיף, ובהן אטכסיה, ללא קביעת חומרת האטכסיה. הדרישה השנייה, והמצטברת, הינה קיום הפרעה בינונית בהליכה. כאמור, הוועדה קבעה, בהחלטה ארוכה, מנומקת ומפורטת, כי האטכסיה ממנה סובל המערער הינה לכל היותר ברמה מזערית. כמו כן, קבעה הוועדה כי לא נמצאה הפרעת הליכה בינונית אצל המערער. הוועדה התייחסה בהקשר זה גם לדו"ח מבית החולים איכילוב אולם הבהירה, כי ממצאי בדיקתה הם הממצאים המכריעים. בכך, מילאה הוועדה אחר הנחיות פסק הדין, שקלה כדין את התאמתו של סעיף א(7)(ב)(1) להסכם הניידות ודחתה את טענות המערער. להשלמת העניין, יובהר כי בהתאם לפסק הדין בתיק ב"ל 48258-07-12, לפיו דנה הוועדה, לא היה עליה להתייחס שוב לחוות דעת פרופ' שדה. עם זאת, הוועדה שבה והזכירה את חוות הדעת בעניין שנגע ליישום סעיף א(7)(ב)(1) האמור, והעירה כי אף פרופ' שדה לא מצא אטכסיה בבדיקתו. אף בהקשר זה לא נפל פגם בהחלטת הוועדה. סיכומו של דבר, לא נפלה בהחלטת הוועדה טעות משפטית המצדיקה התערבותו של בית הדין. הערעור נדחה. כמקובל בהליכים כגון דא, חרף העובדה שהערעור נידחה, איני עושה צו להוצאות. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה, תוך 30 יום מיום המצאתו. חוזהניידות